שדה־בוקר, כ“ד בטבת תשי”ד – 30 בדצמבר 1953

הוועד־הפועל הציוני נשאל על־ידי אחד מתושבי הארץ שאלה פשוטה, וביתר דיוק – שורה של שאלות: מהי משמעותו הרעיונית של השם ציוני, כשאין חובת עליה אישית כרוכה בו? ומהו תוכנה הרעיוני ויעודה המחייב של תנועה ציונית, שאינה מחייבת נושאיה לעליה? המטילה ההסתדרות הציונות חובות אישיות אחרות על חבריה בתוקף היעוד הציוני? ומהו ההבדל בין “ציונות” שאינה מחייבת לעליה אישית, ובין חיבת מדינת ישראל השותפת כמעט לכל יהודי, כלומר: מה בין יהודי “סתם” האוהב מדינת ישראל, עוזר לבנינה ומגן במידת יכולתו על זכויותיה ומעמדה, ובין “ציוני” בגולה שאינו עושה יותר מזה (אם הוא עושה זאת) ואינו מחויב לעשות יותר מזה?

שאלות אלו הוצגו לא על־ידי חבר הוועד־הפועל הציוני, אלא על־ידי סתם יהודי, שהכרתו הציונית העלתה אותו עוד בנעוריו לארץ, ומאז הוא חי ופועל בה לפי הכרה זו. השואל המיסכּן לא העלה כלל על דעתו, כי שאלות פשוטות אלה יטילו “סערה” בישיבת הוועד־הפועל ויעלו עליו חמת עסקנים חשובים ועתונים נכבדים, וגם – שומו שמים! – יביאו נזק חמור לתנועה הציונית, יגרמו לה צרות ואף יחלישו אותה, כפי שהכריז, לדברי כמה עתונים, נציג מוסמך ומוכשר של ההנהלה הציונית באסיפת הקרן הקיימת בתל־אביב.

עתון הגון אחד, הידוע באי־תלותו מכל שאיפה חלוצית, אפילו מצא חבר־הנהלה אחד ממפלגתו של השואל התמים, אשר שפך בעילום־שם כל זעמו על בעל השאלות. ועתון פאטריוטי אחר, האדוק כל ימיו בהסתדרות הציונית ומוסדותיה עד כלות־הנפש, גילה חטא נוסף בשואל חסר־הנימוס: למה היפנה איגרת־השאלות לשליח ההנהלה הציונית אשר הזמין אותו להשתתף בישיבת הוועד־הפועל – מטעם ההנהלה. הטעם הטוב של עתון פאטריוטי ועתיר־נימוסין מחייב לא לענות למזמין, אלא למישהו אחר. אבל, כידוע, אין חולקים על דברים שבטעם. אפס, השאלות במקומן עומדות, והן טעונות בירור ועיון, אם עדיין אין להן תשובה מן המוכן. בכל אופן אין זה גילוי של אמונה, תבונה או חרדה ציונית, אם במקום תשובה – עונים על השאלה בנזיפה, כפי שעשה זאת ידידי נחום גולדמן, או בהתקפות אישיות או אַנונימיות, כפי שעושה זאת בעל־הבית בעתון ה“הארץ”. מי שאין תשובה בפיו – מותר לו לעבור על השאלות לסדר־היום, ומי שחולק על השואל, צריך להסביר דעתו. בהכרזות אַפיפיוריות אין משתיקים ומבריחים שאלות מטרידות.

אם אפשר לסמוך על דברי “על המשמר” – ויש לסמוך עליו כשהוא מוסר דו"ח על דברי אחד מנאמניו – הרי העסקן הנכבד מר יצחק גרינבוים היה כמעט היחיד שנקט עמדה ברורה בשאלה הנדונה. לפי “על המשמר” אמר מר גרינבוים: “אם הצעת (? – הכותב) ב. ג. תתקבל, הרי אינני יודע, מי יישאר לנו מהציונים הכלליים, מ’הדסה', או מויצ”ו; אז תישאר תנועה של חלוצים בלבד, והציונות תתחסל, ובמקומה יבואו ‘ידידים של מדינת ישראל’ ".

תשובה טובה או רעה – אבל כאן יש לפחות עמדה ברורה: אין ציונות מחייבת עליה אישית. חובת עליה היא ענין של חלוצים בלבד. הטלת חובת העליה על ציונים תחסל את הציונות, ובמקומה יבואו, רחמנא ליצלן, “ידידים של מדינת ישראל”.

מר גרינבוים לא הרגיש שהוא מתחמק מעצם השאלה: מה בין ציונים ובין ידידי מדינת ישראל – אם הציונות אינה מחייבת למשהו יותר משעושים ידידי מדינת ישראל? מהו הדבר שיתחסל? השם?

יש, כמובן, בימינו פאֶטישיסטים של שמות. אדם פּרימיטיבי האמין באבן, בעץ או בפאטיש אחר. אדם “מודאֶרני” מאמין בשמות ובמלים, גם אם אינו יודע תכנם וממשותם. הזוועה שרואה מר גרינבוים ב“ידידי המדינה” – לא תטיל עלינו כל אימה ופחד, כל עוד לא יסביר לנו במה שונים וטובים ה“ציונים”, כל עוד אינם עושם ואינם מחויבים לעשות, יותר מ“ידידי המדינה”.

לפי אותו עתון אמר מר גרינבוים, “כי הכל יש, ואולם רוח אין בתנועה הציונית בשעה זו”. אבל במה רואה איש “על המשמר” חוסר הרוח? לא בחוסר רעיון מדריך ומחנך, אלא בדחיית הקונגרס משנת 1954 לשנת 1955. אין כותב הטורים האלה יודע למה קבעו הקונגרס בשנת 1955 ולא בשנת 1954 או בשנת 1956, אבל אם יש חוסר־רוח בתנועה הציונית אין ממלאים הריקנות בעריכת אסיפות זכרון למנהיג הציוני. הרצל היה סבור שהציונות היא “העם היהודי בדרך”, ולא כדעת מר גרינבוים ועסקנים ציונים אחרים: “המדינה היהודית בדרך”. ומרעיון יסודי זה של הרצל הסתלק מר גרינבוים, בהפרידו בין העליה ובין הציונות.

נציג השומר הצעיר הדוגל בסינטיסה בין “ציונות חלוצית ובין קומוניסם” סטאליניסטי, י. חזן, אף הוא ראה צורך לבעוט, בנאומו בוועד־הפועל הציוני, כבעל השאלות המטרידות, וכיד האמת והדיוק הטובה עליו קבע, בדברו על איגרת בן־גוריון, כי בזמן האחרון מנסה בעל האיגרת (מתוך כבוד חברים מדבר י. חזן על ב. ג. בלשון רבים, ואומר “מנסים”) “לתת לתנועה הציונית ריפוי מוזר: פעם קר ופעם חם. לפני חדשים דובר (הדובר – הוא ב. ג. המסכן – המעתיק) על כך, שתפקיד התנועה הציונית הוא רק – חינוך ותרבות ותו לא. והנה עכשיו – רק עליה, ותו לא.” כך. ברור ונמרץ: רק – ותו לא! רק חינוך ותרבות – ותו לא. רק עליה – ותו לא! כותב הטורים האלה אף הוא מכיר קצת איש ששמו ב. ג., בכל אופן לא פחות משמכיר אותו י. חזן; ואינו יודע אף רשימה אחת, אף נאום אחד, אף איגרת אחת או אמצעי ביטוי אחר בכתב ובעל־פה, שבהם אמר ב. ג. ש“הציונות היא ‘רק’ חינוך ותרבות, או ‘רק’ עליה – ותו לא!”

אולם מאלפת תשובתו של חזן לשאלה המרכזית של כותב האיגרת. “השקפתנו היא – סוף ציוני לעליה”, על משקל: “סוף גנב לתליה”. בין שהציונות מחייבת ובין שאינה מחייבת, בין שהציוני רוצה ובין שאינו רוצה – סופו שיעלה ארצה. הרי גם הזאב שבע, וגם העדר שלם. חזן אינו מעז להגיד ברורות וגלויות, – שאין הציונות, “לפי השקפתנו”, מחייבת עליה אישית. הוא גם אינו מעז להגיד שהציונות מחייבת לעליה אישית. והריהו מוצא לו מפלט מהדילמה המטרידה ב“פרוגנוסה” (לאֶניניסטית כנראה): “סוף ציוני לעליה”. וכראָיה ניצחת לפרוגנוסה נוחה ומתחמקת זו, הוא מביא את ידידו הדגול והמורם מעם, אשר היה הרבה שנים ציוני בפולין ולא עלה ארצה גם לאחר שחזן עלה – ולבסוף עלה אף הוא, ומדי שבוע בשבוע הוא מזכה את קוראי “על המשמר” במאמר. וחזן שואל: היש לשלול ממנו השם ציוני? בוודאי ובוודאי לא. אבל השואל העקשן ישאל: היש לשלול השם ציוני מהשופט בראַנדייס ז“ל – שלא עלה גם בסופו? היש לשלול השם ציוני מהציוני המסור והנאמן מר ניידיטש ז”ל – שגם הוא לא עלה בסופו? ומר לואי ליפסקי ייבדל לחיים ארוכים – היש לשלול ממנו השם ציוני, אם כי קשה להניח שהוא יקיים הפרוגנוסה של י. חזן – בימי שׂיבתו?

וכלום לא עלו ארצה הרבה יהודים שלא קראו לעצמם בשם ציוני, אם לפני שעלה ידידו הדגול של חזן או לאחר כך – מה דינם? ומנין לחזן שדווקא סוף ציוני לעליה – ולא: סוף יהודי לעליה? נדמה לי שמספר היהודים שעלו ארצה ולא קראו לעצמם מקודם בשם ציונים – עולה בהרבה, ואולי פי כמה, על העולים שקראו לעצמם בשם ציונים. ומה דינם של יהודים כשטאַמפר וי.מ. סלומון – שלא ידעו אפילו השם “ציוני”, באשר לא היה עדיין במציאות, כשהניחו אבן הפינה הראשונה למפעלנו ההתיישבותי בארץ?

מהי משמעותו המחייבת של השם ציוני – אליבא דחזן? למנהיג השומר הצעיר נקל לבעוט ביריב אידיאולוגי, מאשר לענות ברורות ובהירות על שאלה נוקבת, שלא איגרת זו או אחרת, אלא המציאות ההיסטורית הציגה לפני התנועה הציונית בפתח תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

תשובה נוחה ופאטריוטית נתן מר גרוסמן לשאלה המטרידה, אם לסמוך על הדו“ח שהופיע בעתון “הבוקר”. וכנראה שיש לסמוך בנידון זה על העתון הזה, לאחר שמר גרוסמן מצא סוף־סוף מקלט בטוח בחיק הציונים הכלליים במדינת ישראל. – וכה אמר מר גרוסמן: “כדי להחזיר לתנועה הציונית את זוהרה יש להעמיד לפני העם, ובעיקר לפני הנוער, את הציונות הצרופה האומרת, שיש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”. באותה שעה, הדגיש מר גרוסמן, כי אינו סבור, כי “ציוני שאינו עולה לארץ מסיבות שונות הוא ציוני פסול”. במלים אחרות, יותר פשוטות וברורות: אין מר גרוסמן סבור ש”הציונות הצרופה" מחייבת לעליה. אפשר להיות ציונים טובים וגם מנהיגים ציוניים – ולחיות בגולה ולחנך את הבנים להישאר בגולה. אפשר להיות נושא “הציונות הצרופה” ולהצהיר בפני הנוער “יש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”, והוא עצמו, כחלק של מיעוט העם היהודי, נשאר באמריקה.

מר גרוסמן יש לו, כמדומני, תפיסה נאיבית קצת על הנוער היהודי. המנהיג הציוני הכללי, שהיה פעם מנהיג רוויזיוניסטי, סבור שאם תושב יהודי במיאַמי, בשיקאַגו או בעיר אחרת באמריקה, “הבוחר מסיבות שונות” להישאר במקומו, יופיע לפני הנוער ויאמר לו שיש להעביר רובו של העם היהודי לישראל – יתמלא הנוער התלהבות חלוצית, והתנועה הציונית תוּאר ותבהיק בנגוהות זוהר.

אמנם מר גרוסמן רואה ש“יש כאן סתירה ידועה”, אבל מהי הסתירה בין מר גרוסמן ובין הציונות הצרופה? “היא תיפתר בהפיכת כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. כפתור ופרח! יש רק להצטער צער רב, שרב־המגים מר גרוסמן היודע איך להחזיר זהרה של התנועה הציונית ואיך להעביר רוב העם למדינה – לא גילה לנו את הסוד כיצד להפוך “כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. ומה יהיה דינם של מאה אחוזים של המנהיגים ושל חברי ההסתדרויות הציוניות באמריקה ובארצות אחרות שאינם רוצים ואין בדעתם כלל “ליהפך לאזרחים בפועל במדינת ישראל”? וכי לא יעיבו במקצת את זהרה של “הציונות הצרופה”? ושמא במקרה זה תיהפך כל הציונות – למליצה תפלה וכוזבת?

יו“ר הנהלת הסוכנות בניו־יורק טוען, לפי אותו העתון, ש”חובת העליה" תרוקן הרבה כוחות ציוניים, ופירושו “השארת החיים היהודיים בידי לא־ציונים”.

כותב הטורים האלה מסכים בכל לבו לרעיון, שיש צורך בהדרכת חיי־העם היהודי בגולה (וגם במדינת ישראל!) על־ידי הרעיון הציוני, ובאיגרת המטרידה שנשלחה לוועד־הפועל הציוני נאמר במפורש, שלדעת הכותב “יש צורך בתנועה ציונית עכשיו, לאחר קום המדינה, הרבה יותר מאשר קודם”, אלא שבעל האיגרת שאל “מהו תכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף היעוד הציוני?”. והוא גם הביע דעתו, שבלי הבהרה וקביעה מוסמכת ומחייבת של תכני הציונות “אין כל תקווה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומַפרה בעם”.

מנהיגה של התנועה הציונית בחו“ל – וד”ר גולדמן מוּכּר עכשיו, ובצדק, כמנהיגה של הציונות בגולה, – חייב לענות על שאלה זו ולהבהיר לעם היהודי, לוועד הפועל הציוני ולכל ציוני מהו תכנה של התנועה הציונית ובמה שונה ציוני מיהודי סתם, ואינו יכול במקום תשובה זו לחזור שוב על ההיסטוריה הידועה פחות או יותר לכל אחד מאתנו, מה עשתה הציונות לפני קום המדינה. אפילו כותב הטורים האלה יודע מה עשתה התנועה הציונית בעבר. הוא גם תמים־דעים עם ד“ר גולדמן, ש”יהדות אמריקה עמדה במבחן ההיסטורי כאשר לפני שבועות מספר פרץ ריב בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות־הברית שהפסיקה את המענק". עובדה זו דווקא מבליטה ומחריפה ביתר דחיפות את השאלה: מה בין יהודי “סתם” העוזר לישראל, ובין יהודי הקורא לעצמו בשם ציוני, אם כי הציוני אינו עושה יותר משעושה יהודי סתם?

הסולידאריות היהודית, שנתגלתה בריב האחרון שבין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית, כמו הסולידאריות היהודית שנתגלתה בהרבה מקרים אחרים – היא פרי עובדת קיומה של מדינת ישראל. וכותב הטורים האלה אינו מטיל ספק בכוחה המלכד והמאחד של מדינת ישראל לגבי היהדות בגולה. עם זאת הוא סבור, שאין לסמוך אך ורק על המדינה, ויש צורך חיוני והכרח היסטורי בתנועה מדריכה ומחנכת גם בישראל וגם בתפוצות, והוא שואל: מהו תכנה וערכיה המחייבים של תנועה זו – לדעת מנהיגי התנועה הציונית בגולה?

ויש לתמוה ולהצטער על כך, שחברי הוועד־הפועל שטיפלו בשאלה זו – לא נתנו עדיין תשובה פשוטה, בהירה, כנה ואמיצה. והשאלה עדיין מצפה לתשובה.