השחר! כמה זכרונות וחלומות נעימים קשורים עם השם הזה, כמה תקוות נעלות ונשגבות מעורר השם הזה. קול תרועה מצלצל ממנו, תרועת מלחמה בעד החיים, בעד האמת, בעד החירות, בעד העתיד. קול של התעוררות לאידיאלים חדשים, לתכנים אחרים של המחשבה וההרגשה, לשינוי הערכים, לסתירה ולבנין. קול של דור חדש, המשבר עבותות העבר המעיקות עליו ומשחרר מן עבדותו ההיסטורית, קול של עם השואף לתחיה לאומית, ליציאה ולכניסה, ליצירה, להתחדשות, לימי־נעורים. ויחד עם השם הזה מתרוממת תמונת הפובליציסט־המשורר, הסופר הלוחם והבורא, שהקדיש מלחמה על מגרעות ההווה, על שפלות החיים, על קטנות המוחות, מפני שהאמין בעתיד, מפני שהרגיש את הבא ההולך קוממיות, מפני שראה וחזה, – תמונת פרץ סמולנסקין.

אבל בבחרנו בשם הזה בעד הז’ורנל שלנו, “השחר”, רק שם יקר לנו, סמל נחמד לפנינו, ולא מושג, תוכן, פרוגרַם של מעשינו. מחזות החיים של ימינו עתה נשתנו מן הקצה אל הקצה מן העת, אשר בה לחם וכתב בעל “השחר”. ההיסטוריה העברית מתפתחת, מפני שינוי הכוחות החיצוניים והפנימיים, בדרך אחרת מאשר בשנות השבעים, מחזות אחרים עלו על פני החיים, דעות חדשות, שאיפות ומגמות אחרות נולדו, שאלות חדשות דורשות את פתרונן. כאשר יצא בעל “השחר” לפני שלושים שנה לפני הקהל העברי, ראה לפניו שני מחזות: במזרח אירופה מלחמת ההשכלה ובמערב אירופה נצחון ההתבוללות. במזרח אירופה היתה מלחמה בין ההשכלה והאורתודוכסיה, מלחמה נגד הבערות והסכלות של ימי הביניים, נגד חשכת הרבנים, הצדיקים והאדוקים; הדור החדש שאף לחיים חפשיים, לקולטורה אירופית, ליכולת להתרומם ולעלות עָל בסביבה הקולטורית. במערב אירופה נגמר הפרוצס ההיסטורי של ההשכלה בעזרת האמנסיפציה המדינית, והיהודים היו על דרך ההתבוללות והטמיעה בין העמים.

תשוקת ההשתחררות הזו מן כבלי העבר והצמאון להשכלה היו תוצאות מעבר החיים החברתיים של עם ישראל במזרח אירופה מן צורת ימי־הביניים לצורה הנוכחית ופירוד המפלגות¹ שהלך בעקבות השינוי הזה. כאשר החלו להשתנות אפני החיים של עם ישראל במזרח אירופה באמצע המאה העברה כאשר החלה להתפתח מפלגה חדשה של סוחרים ואינדוסטריאלים, כאשר גבר ה“מגע־ומשא” בין היהודים ועם הארץ בענפי החיים, נולד הצורך בהשכלה, בקולטורה אירופית, שהיא היתה אחד מן האמצעים הראשיים להתגברות וההתפתחות החברתית של המפלגה החדשה. הקולטורה האירופית פתחה בעד היהודים את שערי הארץ, שערי המפלגות העליונות, שערי הפרנסות הגבוהות. הקולטורה היתה הפרוזדור בעד הטרקלין של הכלכלה. והנה מפני שהמפלגה הזאת לא ידעה שום לשון בלתי עברית, והיהדות היתה הרוחניות היחידה שחיתה בקרבה, לכן השתמשה בשפת עבר כדי לרכוש לה קולטורה אירופית. הספרות העברית, שנבראה מתוך זה, היתה בתחילה אמצעי בעד המפלגה הזאת בשבִיל קולטורה, בשביל השכלה, בשביל התרוממות לשפה אחרת, לשפת הארץ והתבוללות קולטורית עמה. אבל במהלך התפתחותה חדלה הספרות להיות רק אמצעי של התבוללות והתחילה להיות גם כן באיזה מובן מטרה לאומית; היא החלה למלאות גם כן את הצרכים הנפשיים הלאומיים העבריים, שחיו אצל מחזיקיה וקוראיה מפני מסורת העבר של היהדות. הספרות העברית לא היתה עוד רק צעקה:

קומי, בת עמי, מתרדמתך העירי,

ביון הסכלות אל תהיי צלולה!

כי אם גם היצירה הלאומית התחילה להתעורר בה לחיים ולפעולה. השירה, הרומן, הפובליציסטיקה נולדו בשפה המתה הזאת ויתנו באיזו מידה מזון לדמיון ולהכרה הלאומית, כמו שמן הצד השני פעלו פעולתם על החיים מפני התקשרותם הפנימית בעת ההיא עם מחזות² החיים ושאיפותיהם. לפי שעה התרוממה ספרות ההשכלה במידה ידועה למעלת ספרות לאומית, לספרות ההשכלה בשפת עבר. בספרות העברית נולד הגשר הרוחני מן היהדות המסורתית לקולטורה האירופית, להתבוללות, ולהיפך – מן הקולטורה וההתבוללות ליצירה הלאומית. אבל מפני שחסרו מחזות החיים החברתיים בישראל, כיסוד אשר עליו תתפתח ספרות לאומית בשפת עבר, היתה הספרות הלאומית המתנערת מרחפת באויר, באויר של הרוח מתקופה קודמת, היתה תלויה על בלימה, וסופה היה להיבטל.

“השחר” של סמולנסקין היה הביטוי הפובליציסטי של החזיון הזה. מצד אחד הרים את ההשכלה על נס, את הקולטורה האירופית, וילחם נגד היהדות המסורתית, האדוקית, נגד הרבנים והצדיקים, מורדי האור ומלאכי החושך, הכוחות הרעים והחטאים מימי־הבינים. ומהצד השני ראה את מהלך ההשכלה, את סופה ההיסטורי בהתבוללות, את ריח הפחד והעבדות הנודף ממנה, את נפילת הרוח ואפיסת העצמיות הכרוכות בעקבותיה. מפני כך לחם בעד שפת עבר, בעד הספרות הלאומית, בעד ההתפתחות המקורית של העם. את התכלית ההיסטורית של ההתבוללות ראה ביותר במערב־אירופה, אשר שם הבורז’ואזיה היהודית חגגה את נצחונה החברתי, וההתבוללות הגלויה והערומה היתה תרועתה זמרתה. ונגד ההתבוללות המערבית יצא בכל כוחו ההמוני הפנימי, בכל עוז שפתו וגבורת רוחו. אבל מפני שלא היה לו על מה להיווסד בחיים, מפני שחסרו התנאים הריאליים אצל ישראל, שיכלו להוליד תנועה לאומית וספרות לאומית והתנגדות ממשית נגד ההתבוללות, לכן היתה מלחמתו של בעל “השחר” רק מלחמה ספרותית, מחקר חדש על אודות מהות היהדות ועתידותיה, ומפני שפעולתו היתה על שדה הספרות ולא על שדה החיים, לא יכול הפובליציסט הגדול הזה להתרומם להַכָּרוֹת מדעיות על אודות המחזות אשר ראה ויפול לפעמים ברשת של שגיאות ומגרעות. התנועה הציונית, שנולדה באחרית ימי פעולת סמולנסקין, אף כי מצאה בו את נביאה הספרותי, הנה טרם שהתפתחו כוחותיה וגליה השקו את ארחות החיים, ירדה כבר שמשו של בעל “השחר”…

בעשרים השנים, שעברו אחרי “השחר” של סמולנסקין, נולדו מחזות של חיים חדשים ולעומתם נשתנו הזרמים והצרכים. השאיפה של המפלגה הבינונית, – אותו הקהל העברי, שהוא הנושא ההיסטורי של מסורות היהדות, של העממיות³ העברית, – להתרומם עָל על הסולם החברתי, מצאה גדר במחזות החיים הכלליים החדשים. האנטישמיות נולדה ותברא מחיצה בין החיים הכלכליים של עם היהודים ושל עם הארץ. היסודות האיקונומיים־המדיניים של האומה הישראלית התמוטטו, ולעומת זה נולדה התנועה הציונית, שהיא התנועה המקפת עתה את כל אפני החיים של העם, ושהד קולה ישמע מן כל מחזות מציאותו. ואם כי רפת־כוח היא במעמדה עתה, הנה תיווסד על אינסטינקט בריא של ההמון, שנובע מתנאי וצרכי חייו החמריים והרוחניים, עד כי התנועה הזאת היא כעת, ביחס לערכה הפנימי, התנועה המרכזית היחידה של האומה הישראלית.

אבל הכלליות החברתית של הציונות ואי־התפרדותה לפי הפסיכולוגיה השונה של חלקי העם גורמות לא רק בלבול המושגים והדעות, כי אם גם רפיון כוחה בדעה ובמעשה וצורתה הריאקציונית. בציונות עוד לא התעורר נושא קולטורי ופרוגרסיבי, שמפני תנאי חייו היה קשור עם השאיפה לשנות את אפני הוויתו ושיכניע את הציוניות לפסיכולוגיה שלו. במזרח אירופה, אשר שם יושב רוב מנין ורוב בנין של המון ישראל ושם מרכז הציונות, הבעלי־בתים והמשכילים הכשרים, הלאומיים, אָצלוּ מרוחם על הבנת הציוניות, על התפתחותה בתיאוריה והתגשמותה בחיים. בעת האחרונה כיסו גם הרבנים את ערוותם בטלית של ציוניות, טלית שכולה שחרת, ומשפיעים על הציוניות. אחרי שהכוחות האלה מתקבצים ומתארגנים תחת דגל הציוניות, הם מתגלגלים גם כן לאורגניזציה אורתודוכסית, שמחזקת את האמונה בקרב ההמון, מיסדת חדרים, ישיבות, חברות של ש"ס ותהלים, ומרבצת תורת החושך והבערות בישראל. הציוניות היתה אצל הצללים האלה מן הדור העבר למקור מים חיים, שירפא את פצעיהם… ובמערב אירופה, בסביבה הקולטורית, החפשיה ממסורות בית־המדרש, קבלה הציוניות אמנם צורה יותר מודרנית ומדינית, אבל השפעת הבורז’ואזיה הליברלית העברית, הכורעת ברך, הנפחדת לפני גדולים, וגסת הרוח לפני ההמון העברי, השבעה, המוגבלת בדעותיה וברגשותיה, השפעת הבורז’ואזיה הזאת מזקת לתנועה ומרחקת אותה מתנועה פרוגרסיבית, תנועה של חירות.

והספרות העברית, ולא רק העברית, כי אם היהודית בכלל, שעומדת כעת באות הציוניות, היא איננה מראה דרך חדשה להתפתחות הציוניות, כי אם היא הביטוי של מחזות החיים השפלים, ועל פי רוב היא גם חורגת אחרי החיים, שמתקדמים במהירות יותר גדולה. כמו שבציוניות שוררים הבעלי־בתים והמשכילים, כן שורר בספרות הפילוסוף של הבעלי־בתים, אחד־העם. לבעלי הבתים אין באמת צורך בשינוי החיים, כי אם בהספקת הצרכים העבריים הרוחניים שלהם בחיי מסורות היהדות, ומפני כך “המרכז הרוחני”, “היהדות”, “הקולטורה העברית” היא האידיאולוגיה של המפלגה הזאת בימי הציוניות. אחרי שבעלי־הבתים חדלו לראות בהתבוללות את האידיאל החברתי שלהם מפני תקפה של האנטישמיות, תם אצלם גם כן הצורך בהשכלה, כלומר, בהתבוללות קולטורית עם הקולטורה של עם הארץ. בתקופת הציונות חדלה אצלם השאיפה להשכלה ובמקומה נולד הצורך להכיר את העצמיות הלאומית, לחבב את העבר ולקוות לעתיד. אבל המפלגה הבינונית, אחרי אשר התיאשה מן ההשכלה ונתכווצה בד' אמות של עבדותה הרוחנית, איננה יכולה להתרומם להכרות מדעיות, לתכנים בוראים, שירוממוה ממעל למסורה של העבר, לעתיד חפשי חדש, ליהדות חדשה, לשלילת העבר מפני חיוב העתיד, כי אם בוראת “שיטה בינונית” שיש בכוחה להביא “שיווי ערך בין החדש והישן” (“על פרשת דרכים” דף 150). “עצמותו של העם, – כלומר, של המפלגה הבינונית – יסודה מעבר וסופה לעתיד” (עפ"ד 161). למפלגה הבינונית אין צורך בערכים חדשים, מפני שלפי תנאי כלכתה היא קונסרבטיבית, היא איננה מתקנת את הדת או שוללת אותה, בפרט כי “הסבלנות” איננה דורשת ממנה: “נעשה ונשמע”, אבל מפני שקצצה כבר בגפנים ובנטיעות “בתורה שבלב” היא דורשת פרק בהתפתחות הדת, התפתחות “הנעשה באופן בלתי מורגש, לאט, לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים בלי כוונת מכוון”. המפלגה הבינונית, כמפלגה שאיננה מתקדמת, אינה מסוגלת להבין גם כן את מעמד היהודים בגלות, כלומר את סיבת האנטישמיות, ולכן מפרשת היא את האנטישמיות בדרך פסיכולוגית, בתמימות שמסתפקת במלה במקום שיחסר המושג. מפני מה שנואים הם היהודים? מפני ששונאים אותם מקדמת דנא. השנאה לישראל היא באמת “כעין מחלת־הנפש העוברת בירושה מאבות לבנים” (עפ"ד 167). האנטישמיות, לפי מושג המפלגה הבינונית, עולמית היא, מפני שהבנתה אינה יורדת לעמקו של החזיון, “ואם כן אין הדבר מן הנמנעות, שבמשך הזמן תתחזק ותתפשט “ההומניות”… והעולם ימלא צדק ויושר, חמלה וחנינה ביחס לכל הבריות, וגם על קן צפור יגיעו רחמיו – חוץ מן היהודים…” (עפ"ד 169). והיתכן הדבר? אחד העם מביא ראיה מהחכם “של אוה”ע" סֶקי… (שם).

אבל אחד העם הוא “הפילוסוף” של הבעלי־בתים. חוץ מן אחד העם “מושכים בשבט סופרים” גם המשכילים הכשרים, האפיקורסים שחזרו למוטב, הרבנים־מטעם והמזַמנים עצמם לאצטלא זו, הבחורים “בישיבות של מעלה”, ויתר חכמיא וספריא, הבנים הנאמנים בגשם וברוח של בעלי־הבתים העברים. והספרות המלאה עניות דעת, שטוּתים, ריאקציונריות, צביעות וחנפות, כדרך כל ספרות של מפלגה יורדת, שהרקבון החברתי והרוחני אוכל אותה מלב ועד נפש.

והספרות היהודית הלועזית, גם הציונית שבקרבה, היא אמנם בחיצוניותה לפעמים יותר מודרנית מאשר הספרות העברית, אבל תוכה עוד יותר ריק מן כל רעיון מקורי, מן כל הרגשה אמתית ותמימה. לעומת זה הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה העברית עם כל קטנותה, שפלותה, עבדותה ושביעתה, בולטת מן הספרות הזו.

“השחר” ישתדל להניע את מרכז הכובד של הציוניות, של שאיפת התחיה וההתנערות בישראל, מן המפלגות הבינוניות אל ההמון. ההמון הוא היסוד האמתי והטבעי, אשר עליו תוכל להישען הציוניות ואשר בו תמצא את גואלה ההיסטורי. הוא ורק הוא יוכל להביא את הציוניות אל נצחונה בחיים ובעתיד. “השחר” ישתדל להראות להמון העברי, עד כמה כל תנאי כלכלתו, כל צרכיו האיקונומיים, כל אידיאליו הקולטוריים, כל עתידיותו⁴) קשורים עם התיסדות מדינה יהודית על אשיות חברתיות.

כאשר יברא נושא חברתי חדש של הציוניות, תשתנה ממילא כל “הרוחניות” של התנועה, יקבלו התכנים של הציוניות צורה אחרת. רק מעבר הציוניות מן המפלגות הריאקציוניות להמון, למפלגה הפרוגרסיבית, הוא התנאי הראשי לתיאוריה ציונית מדעית, יען כי רק המפלגות הקדימיות מסוגלות לקבל בחייהן החברתיים השפעת תיאוריות מדעיות, שתהיינה לכוח מניע בהתקדמותן בחיים. הציוניות של ההמון תהיה חפשית מן כל הסמרטוטים הריאקציוניים, שהמפלגה הבינונית והבורז’ואזיה מכסות בהם את ציוניותם השפלה והדלה. להיפך, ההמון יכנס בציוניות את הפסיכולוגיה שלו, את שאיפותיו המיוחדות, את מגמותיו החפשיות, את אידיאליו הגדולים. הציוניות של ההמון תלך שלובת זרוע עם הדת הקדושה, ועטרת מסורות העבר, של “יקהת אם” ו“נחלת קדומים”, לא תעטרנה. להיפך, מן הציוניות ישאב ההמון את הכוח כדי להשתחרר מן עבותות הגלות הרוחנית, כדי להסיר ממנו את חבלי השוא של היהדות הדתית, אשר “כעבות העגלה חטאה”, ולהתרומם לערכים חדשים במה שנוגע להווה, לעבר ולעתיד. הציוניות, בתור מושג, היא שיבה לעבר העברי כמו יצירה של עתיד חדש בעד ישראל. המפלגות הריאקציוניות מכניעות את העתיד לעבר, המפלגות הפרוגרסיביות משתחררות מן העבר בשם העתיד.

“השחר” יצרף וילבן את הציוניות מחטאת והבערות הבינונים הכשרים, וכמו שישתדל לברוא שיטה מדעית של הציוניות, כן תהיה גם כן מטרתו להכניס בקרבה מושגים אחרים על אודות העצמיות הלאומית, העבר העברי, היהדות והעתיד הציוני. גם התיחסות הציוניות אל כל מחזות החיים הסביביים, שמצד הבינונים היא מעוררת גועל ושאט נפש והיא רק אות העבדות והשפלות והאי־ציוניות הפנימית של המפלגה הזאת, תהיה ב“שחר” אחרת לגמרי. “השחר” יפיץ אור חפשי על ההיסטוריה העברית, על הביבליה, על התפתחות האמונה, “ויחלל את קדשי ישראל” בהכרות אמתיות מדעיות. מטרת “השחר” תהיה, במלה אחת, לברוא קהל פרוגרסיבי חדש בין ההמון בעד הספרות העברית, להרים את הספרות העברית, מתוך מסורה ריאקציונית של המפלגה היורדת, לכוח מניע רוחני בעד המפלגה העולה ומשתחררת.

וכאשר יתרומם ההמון מתרדמתו ויכיר את מעמדו ואת עתידיותו, כן יברא מקרבו את כל הכוחות, כדי להוציא את הציוניות אל הפֹּעל, כדי להשתחרר במובן ההיסטורי. לא רק שהוא יכניס בתנועה תכנים רוחניים חדשים, אידיאלים חברתיים אחרים, הנה הוא יאציל מכוחו עליה ויוליכנה קוממיות לנצחונה. הוא יכיר את הפירוד בינו ובין המפלגות העליונות, הנושאים של ההתבוללות, ויתחיל לעשות עמן מלחמה בעד הציוניות, בעד השתחררותו, בעד עתידיותו. אלה המפלגות העליונות אשמות בצרתו ועניו של העם, וההמון יש בכוחו להראות להן את תקפו וזרועו, בשעה אשר יפריד את החבילה בינו ובינן, אשר יסיר מהן את אברתו המוסרית בסביבה האנטישמית ויכניע אותן לרצונו הציוני. “השחר” יראה להמון את הפירוד הלאומי, יעיר את כוחותיו וילטוש לו את כלי נשקו.

אבל היתכן, כי ההמון יתעורר לחיים ציוניים, למלחמת החירות, – ההמון, אשר חלקיו היותר קדימיים מתנגדים בכל כוחותיהם לציוניות, אשר האידיאולוגים שלו שונאים אותה שנאה עצומה? היתכן כי בשפת עבר יוכל להתעורר ההמון, בשפה אשר בעיני ההמון המתעורר ואינטליגנטיו איבדה את ערכה ועומדת בבחינת “נחלת קדומים”? מחזות החיים הם הם שישַׁנו ושמשַׁנים גם כעת את התיחסות ההמון לציוניות, שדוחפים אותו על דרך השתחררותו ההיסטורית במובן הציוני. מחזות החיים האלה ישנם, אלא שאינם ניכרים כל צרכם, ושמחזות אחרים, שנוגעים לא פחות בחיי ההמון, דוחפים אותם ממרכז ההכרה של ההמון. “השחר” יראה על המחזות האלה ויציג אותם לפני ההמון בכל תקפם, מבלי אשר יתנכר למחזות האחרים, שדורשים מן ההמון את תשובתו בכל מלואה וגדולתה ההיסטורית. האינטליגנטים האמתיים, אוהבי העם והתקדמותו, בורחים מן הציוניות של המפלגה הבינונית, אבל אינם מוצאים מנוחה אצל האנטי־ציוניות של ההמון המתקדם. הללו בורחים מן הציוניות ומחזותיה, יען כי לא יוכלו שאתה מפני תארה ומפני שלא תמלא את כל צרכיהם, ונופלים ברשת ההתבוללות; והללו בורחים ממערכת ההמון הקדימי מפני ששאלת היהודים ההיסטורית, שאלת התפתחות ההמון העברי בעתידיותו, שאלת הלאומיות העברית דורשת מהם את פתרונה, ונופלים ברשת הציוניות הריאקצינרית. ובקרב אלה ואלה כאב לב, נפילה רוחנית, קרע פנימי, פלצות היסטורית. “השחר” יראה את הדרך, איך להתאים את שאלת ההווה של ההמון עם עתידו ההיסטורי, שגנוז בציוניות, מבלי אשר ההמון המתקדם יאבד את קניניו, את גדולתו, את רכושו ההיסטורי. וכאשר תיברא ספרות עברית במובן הזה, ספרות קדימית, תתחבב הספרות על פני ההמון ואינטליגנטיו ועל פני כל העם, ותחת אשר היא עתה מדרס לכף רגל של הרבנים, הבינונים המשכילים, היסודות הריאקציוניים בישראל, תחת אשר עתה איבדה כל קשר עם החיים ולאט לאט הולכת היא מזרחה, מזרחה, תהיה תרועת החיים של המון העם, כל צרכיו, תקוותיו ואידיאליו, תהיה בעתיד ההר שהכל פונים אליו, לבו של העם.

מה שלא עשה “השחר” של סמולנסקין, מפני שחסרו מחזות החיים, אשר עליהם יכלה להתיסד פעולתו, יעשה “השחר” של ההווה, “השחר” של המון העם בימי חירותו.

כעלות השחר!