מפעולתי הציונית והחברתית    🔗

מתי הייתי לציוני איני יכול לקבוע: כמדומני שמיום עמדי על דעתי, עוד טרם שמעתי על תנועת תחייתנו וטרם הבנתי את מהותה, חשבתי ע“ד תחיית־העם בארץ־ישראל באופן ממשי וטבעי. בימי נעורי המוקדמים ביותר חדלתי להאמין בביאת־המשיח ע”י מעשי נסים. אבי ז“ל הדריכני בדרך אמונה ריאלית וברגש לאומי עמוק. בהיותי כבן 18, כשנפגשתי בפעם הראשונה בחיי בתנועת חיבת־ציון, נסחפתי אליה בכל נפשי. הרגשתי כי הוסר הלוט מעל מחשבותי הטמירות. בהיותי בקישינוב, ואני כבן 22, פועל במאפיות, נכנסתי רשמית לתנועה הציונית. הייתי פעיל באגודה הצעירה שם בצוותא עם הח”ח שלמה פלדיסמן, חיים לב ואחרים. האם לבית פלדיסמן היתה אשה מצויינה וציונית נאמנה ובביתה נוסדה ונרקמה המשמרת הצעירה של התנועה. בביתה היתה הספריה הציונית של הנוער, וממשמרת זו יצאו החברים: נחום טברסקי, יוסף ברץ, ישראל גורפינקל ועוד ועוד… היינו נוהגים לנהל תעמולה בבתי־התפילה, ואני הייתי פעיל מאד בבית־התפילה הטולנאי. – אמנם קצת התביישו בי חברי, בפועל מאפיות, אולם מרצי חיפה על משלח־ידי. –

בשנת תר"ס נקראתי להוראה בעיירה גריגוריאופול, פלך חרסון, עיירה מעוטת־אוכלוסין, רובם סוחרים וחנוונים וביניהם גם אמידים. היתה שם אגודה ציונית, שבראשה עמד זקן מכובד, משכיל וחפשי בדעות. תושבי העיירה בכללם לא היו אדוקים ביותר בעניני דת. עם בואי נכנסתי בעול העבודה הציונית: שבת־שבת היו מתאספים בבית־הכנסת והייתי מבאר את פרשת־השבוע וההפטרה ומאיר את הכל בהשקפה ציונית לאומית. אחרי שניטלה ממני אימת־הציבור והסתגלתי לסביבה, נעשיתי לנואם קבוע וראיתי ברכה בעבודתי. – כמעט כל אנשי העיירה היו לציונים קוני־שקלים. בהשפעתי נוסד חדר מתוקן בו שפת הדיבור והביאור היו בעברית. 4 שנים הקדשתי שם להוראה ולפעולה ציונית והמקום שימש לי הקדמה לעבודתי הבאה.

תנועת “צעירי־ציון”    🔗

בשנת תרס“ה עברתי לאורהיוב (בסרביה) עיר רבת ההשכלה וההתפתחות. היתה שם תנועה ציונית חשובה, שבראשה עמדו אנשים משכילים. ביניהם משפחת א. ברסוצקי ז”ל. זקני־הציונים היו רק ציוני־השקל והמניה, אדישים וחסרי־פעולה, בניהם ובנותיהם של רובם נטו לתנועת השחרור הרוסי ורק בודדים ביניהם נשאו את הדגל ברמה, ריכזו סביבם נוער ציוני פעיל וגילו עירנות ופעולה ציונית־תרבותית ענפה, לקבוצה זו הצטרפתי ובמשך הזמן תפשתי בה מקום חשוב. היו אסיפות וכינוסים בבתי־הכנסיות ובאולמים פרטיים, קריאות בספרות, הפצת השפה העברית בדיבור. השפעתי היתה גדולה בין צעירי “עמך”. היתה שם גם תנועה סוציאליסטית רחבה. חלק גדול מבני הציונים, שחונכו על ברכי הלאומיות, פנו עורף והצטרפו לס. ד. וגם ה“בונד” החל להכות שרשים. הרבה לילות וערבים עברו בויכוחים, ובמלחמת דברים עם מתנגדינו, שהמוניהם היו עוזרי־מסחר ושוליות בעלי־מלאכה. ביניהם היו דברי נשמעים, כמי שהיה בעצמו פועל. האסיפות היו תכופות ומרובות, ומכיוון שברוסיה נרדפו אז כל תנועות השחרור היו מתכנסים בחורף במרתפים ובקיץ תחת כיפת הרקיע, על פני הגבעות ורכסי־ההר “איבנוס”, הידוע בעיר. השתדלנו בזה להראות כי גם אנו איננו נבדלים מהם בהעזה נגד השלטון והמשטרה. ערכי עלה בעיניהם כשהמשטרה ערכה חיפוש בביתי ועצרתני במשך יממה בבית מושל העיר. הפעולה הציונית הכללית שותקה כמעט. היא עסקה רק במכירת שקלים. הנוער תסס, החלו להתארגן לאגודות ולחפש מוצא וצורה פעילה לציונות. הרגשנו צורך להיבדל במשהו מהזקנים. בכל הנגב הרוסי צצו ניצנים של תנועת “צעירי־ציון”. תנועה זו הובאה לקישינוב ע"י יוסף שפרינצק, שבא אז מוורשה והשתקע בקישינוב, והדה הגיע גם לאורהיוב. משפחת ברסוצקי היתה אמנם ציונית־כללית, אך חיפשה אפשרות של מעשה. היא לא מצאה את מבוקשה בין הזקנים, פתחה את דלתות ביתה לצעירים, והסכימה לשם החדש “צעירי ציון”. הדרך אמנם לא היתה ברורה, שום תכנית לא עובדה וכל מקום נקט בפעולה מיוחדת ושונה. כך למשל, הוציאו באורהיוב פרוקולומציה ובראשה הסיסמה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” וכל זה כדי לשוות לתנועה הצעירה צורה מהפכנית ולדמות לשאר תנועות הנוער.

בשנת תרס“ה גברה המלחמה בין ציוני־ציון ואנשי־אוגנדה, ברוסיה הדרומית הופיעו התעמלנים הד”ר מוסינזון ז“ל והד”ר חיים בוגרשוב ז“ל. בבסרביה עבר במסע נצחון הד”ר מוסינזון ויסיע אבירים בכוח דבריו. בסורו גם לאורהיוב נדמו כל מתנגדינו הקשים ביותר ונבהלו. הנצחון בהמוני־העם היה כביר. בקישינוב, במערכות צעירי־ציון, עלה כוכבו של חיים גרינברג. התנועה החלה מתפשטת ומקבלת צורה מרוממת של תנועת עמלים, הקרובה ברוחם לס. ד. הרוסית. אז נועצנו יחד צעירי אורהיוב והחלטנו להשתמש בכוחות עצמנו לתעמולה. החילונו לסובב בעיירות ובמושבות, להפצת רעיונותינו. תוך הנסיעות הללו הגעתי גם לעיירה דובוסרי, השוכנת לחוף הדניסטר ושם השתקעתי למשך שנתיים, שם השקעתי מרץ רב והגעתי לשיא פעולתי הציונית בגולה. עיירה זו היתה מיושבת יהודים סוחרים לא עשירים, אבל מבוססים, מגדלי טבק, פועלים במקצוע זה ועובדים בספינות הנהר, כולם היו ידועים כגיבורי־כוח ובעלי־אגרוף, שהפילו את חתיתם על כל השכנים הכפריים שבסביבה. היו אלה אנשים פשוטים, אבל תמימים באמונתם ולאומיים גאים ולא אדוקים ביותר. בעיירה היתה תנועה ציונית כללית, שהחליטה לפתוח בי“ס ציוני, מאושר ע”י הממשלה בשם “תלמוד־תורה”. עסקני העיר חיפשו אחרי מנהל למוסד ורצו שיהיה ציוני. נקראתי לעיר זו לנהל תעמולה ולהשיב מלחמה לקבוצה קטנה של צעירים, שהחלה להתקרב לתנועה הסוציאליסטית ס.ד. ול“בונד”. במשך שנים־שלושה ערבים של ויכוחים סוערים הצלחתי להתגבר על מתנגדי, נוסדה במקום אגודה של “צעירי־ציון” שנספחו אליה רוב צעירי המקום וגם אחדים ממתנגדי הציונות. בהיוודע לעומדים בראש הציונים, כי הנני בעל תעודת־מורה, הציעו לי משרת מנהל לביה"ס העומד להיווסד. –

אצלי גמלה אז ההחלטה לעלות ארצה ורציתי לאגור מעט כסף להוצאות הדרך ולסידור עניני. קיבלתי אפוא את ההצעה ואחרי אישור הממשלה נפתח על ידי בית הספר. הלימודים היו מלבד רוסית: עברית, תנ“ך וכו'. הלימודים התנהלו עפ”י השיטה “עברית־בעברית” והשפה העברית היתה למדוברת בפי התלמידים. אחרי שסידרתי את עניני ביה"ס – החילותי בעבודה ציונית מאומצת. ארגנתי את הנוער לקבוצות ללימוד הציונות וליסודותיה והתפתחותה. השיעורים התקיימו פעמים אחדות בשבוע, בשבתות קיימנו אסיפות כלליות לביאורים ולבירורים. בשבתות החורף התכנסו האסיפות בבית הכנסת הציוני, ובימות הקיץ היינו מתאספים מחוץ לעיר, בצל חורשות עצי־אגוז. קראנו מחיי היהודים וממאורעות הזמן בעתונות, קריאות בספרות הציונית ונאומים. בראש הפעולה היה ועד נבחר. בין חבריו היו עסקנים ציוניים צעירים ואני נחשבתי למנהיג התנועה. כך התארגנה קבוצה גדולה ואמיצה, ובמשך חדשים אחדים ניהלנו עבודה תרבותית לאומית במרץ רב. אחרי שיקולים החלטנו להצטרף לתנועת צעירי־ציון. לשם זה פנינו למרכז בקישינוב, משם נשלח אלינו הח' חיים גרינברג, והוא אז כבן 19 בסך הכל. במשך שבוע ימים ניהל הוא תעמולה רחבה בין ההמונים, בבתי־הכנסת הגדולים ובאולמים. אז ניסח הוא בהשתתפותי את התכנית של “צעירי ציון”, בת 16 סעיפים, שהיא כמדומני היחידה שנדפסה אז. התכנית נתקבלה באסיפה כללית ונתפרסמה ברוסית בשבועון “כרוניקת־החיים העבריים”, מס. 4, מיום 31 לינואר 1906. אחרי קבלת התכנית הוספתי להרחיב ולבאר את סעיפיה השונים, כדי שיהיו מובנים לכל החברים.¹

גם לעיירה הקטנטונת יגורליק נסעתי להסביר ולבאר את התכנית וגם שם הצטרפה אלינו האגודה הציונית, שנוסדה במקום. בקיץ אותה שנה ובשנה שאחריה נסעתי, בחדשי החופש מביה“ס, לכל אורך חופי הדניסטר אשר בבסרביה, בכל העיירות נספחו אגודות הציונות לתנועת צ”צ, לפי התכנית הדובוסרית. – מלבד העבודה התרבותית המאומצת טיפחנו פעולה ציונית־מעשית לטובת קה"ק, הפצת שקלים וכו'. פעולות אלה תפסו את המקום החשוב ביותר בעסקנותי התרבותית והציונית.

הגנה עצמית וכינוסים ציוניים    🔗

בסתיו 1905, בפרוץ הפרעות בעיירות רבות, לקחה אגודתנו חלק מכריע בסידור ההגנה העצמית. אני נבחרתי לועד ההגנה ויחד עם פ. בסין ז“ל ושאול סוחוי, אחד מגיבורי העיירה, ניהלנו את ההגנה ביד רמה. היה לנו נשק רב ומשמרות מסודרות. המרכז היה בית־הכנסת. שם, בארון הקודש, ע”י ספה"ת, החזקנו את הנשק ומשמרותינו סבבו בעיר בחוצותיה, פרשים שביניהם הייתי אני היו מקשרים בין נקודה לנקודה. הודות להגנה האמיצה והמסודרת לא קרה דבר: איכרי הסביבה פחדו לבוא העירה. כדאי לציין כי אגודת ס. ר. מקישינוב שלחה לנו (עפ"י השתדלותי והמלצת המרכז בקישינוב) חברים אחדים, ששימשו לנו מרגלים בסביבה הרוסית. על ידם ידענו מכל הנעשה בין האיכרים בכפרים. גם בהבאת נשק הייתי האחראי: אני ועוד אחד, עברנו בסכנת נפשות את הערים קישינוב, טירספול ובנדרי ואספנו כמות הגונה של רובים, אקדחים וכדורים. – בכל הדרכים האלה ברכבת היינו רק שני יהודים, בין המון נוסע, נרגז ומוסת. –

בקיץ 1906 הוזמנתי עפ“י המלצת מרכז צ”צ בקישינוב, לועידה ציונית חשובה, שנקראה על מ. אוסישקין ז“ל באודיסה. בחנוכה תרס”ז, נשלחתי מטעם האגודה הדובוסרית לועידה הציונית המפורסמת, בהלסינגפורס אשר בפינלנד. בשתי הועידות הופענו כחטיבה מאורגנת בציונות, שחבריה היו: יוסף שפרינצק, חיים גרינברג, ישראל דראכלר ז"ל, חיים ויסאודלר, אריה פלדמן ואני. –

אחרי עבודה ציונית פוריה במשך שנתיים, החלטתי לעזוב את משרתי הטובה, את החברים שהתקשרתי אתם ולעלות ארצה. חברים אחדים החליטו לעשות כמוני. רבים מהם הם כעת איכרים במושבות ופועלים בעיר. בקיץ תרס“ז נבחרתי ע”י האגודה הדובורוסית וע“י ציוני אורהיוב (שהייתי מבקר שם קרובות בבית הורי והייתי משתתף אתם גם בפעולה ציונית) להיות ציר בקונגרס הציוני השמיני בהאג. גם שם הופיעו חברינו כנציגי תנועת צ”צ והתקשרנו עם תנועת “הפועל־הצעיר” בא"י, ועם תנועת “התחייה”, במגמה לכנס כינוס של כל תנועות הנוער הציוני. עלי לציין כי במשך כל הזמן שפעלתי באורהיוב ובדובוסרי (תרס“ה–תרס”ז) הייתי בקשר אמיץ עם מרכז התנועה בקישינוב ולא נפקד מקומי בשום כינוס, מועצה, אסיפה או התייעצות. כל מעשי היו לפי הסכמת המרכז ופקודתו. –

בשובי מהקונגרס בהאג נסעתי לדובוסרי למסור דו“ח ולהפרד מחברי ועוזרי בתנועה. באסיפות פרידה חגיגיות זכיתי להירשם ע”י חברי בספר הזהב לקה"ק. בזה קיבלתי שכר על עבודתי הצנועה. באהבה והוקרה לחברים, לאנשי המקום ולבני משפחתי – נפרדתי ועליתי ארצה.

על אדמת המולדת    🔗

בה' במר־חשון תרס“ח זכיתי להציג כף רגלי על אדמת המולדת. בחוף יפו נפגשתי עם חברים אחדים שקדמוני בעליה (יוסף בן־עמי מנהלל ושמואל גוזמן מת"א) וע”י ב“כ הפועל הצעיר שאת נציגיהם: יוסף אהרונוביץ ז”ל ואליעזר שוחט שיחיה, הכרתי מהקונגרס בהאג. נכנסתי כחבר למפלגת־פועלים זו, שהמשכתי בה את עבודתי הציבורית בכל שנות קיומה, עד שהצטרפה למפלגת מפא"י. רוב השנים האלה הייתי חבר המרכז והשתתפתי כמעט בכל הכינוסים והאסיפות.

ראשית עבודתי – ברחובות, יחד עם אהרונוביץ ז“ל, א. ד. גורדון ז”ל, ז. סמילנסקי ז“ל ויבדל לחיים צבי סוכובולסקי, ואחרים. לקחתי חלק בכל פעולות המפלגה ובהופעותיה. – ברחובות נפגשתי לראשונה עם ההוי הארץ־ישראלי ועם חיי הפועלים העבריים בה. חדרתי לסבך השאלות הכרוכות בעבודה ובכיבושה והבינותי כי אי־אפשר להעביר תכניות מפלגתיות, שעובדו ונוסחו בחו”ל לתנאי ההוי השונים בארץ. רק במשך הימים נשזרתי בתנועת־העבודה והכרתי את תנאיה. כאן נפגשתי בפעם הראשונה עם הבעיות של כיבוש הארץ וייסוד נקודות חדשות בה. באותה שנה נוסדה המושבה באר־יעקב. באחת השבתות נודע ברחובות על ההתנפלות או התנגשות במתישבים בבאר־יעקב וכי בידואי, עובר־אורח, פצע את אחד המתישבים. כרגע הסתדרו כל הצעירים, שברחובות. בראשם יצא בכל הדרת גבורתו, משה סמילנסקי ז“ל, רכוב על סוסו ומזויין ברובה, בשטף מרוצה היטה את סוסו לעבר באר־יעקב מבלי הבט אפילו אם מי שהוא רוכב או הולך אחריו. מיד נזעקו לעזרתו איכרי רחובות ופועליה, מי ברכב ומי ברגל, כשהם מזויינים מי במקל ומי באקדח. ביניהם גם אני. רק כאן הרגשתי מהו רגש ההגנה על המולדת. באותה שנה היו עוד התפרצויות של רועים ערביים ועדריהם לכרמי־השקדים של באר יעקב. גם אני הצטרפתי למשמרות הנודדים בלילות בכרמים. ברחובות היה קיים קשר אמיץ בין צעירי המושבה לבין הפועלים העבריים שבה, גם בשטחי כיבוש העבודה וגם בשטחי הפעולה התרבותית. במשך שנת־עבודתי ברחובות עסקתי הרבה בשיעורי־ערב להפצת השפה ובדיונים ציבוריים וחברתיים שונים. בסוף אותה שנה התקיימה הועידה הכללית של הפוה”צ ביפו. לועידה זו באו כמעט כל חברי המפלגה בא"י, שמנו אז, בערך, כמאה ועשרים איש. אני לקחתי בה חלק ניכר בדיונים וגם בנשיאות, כך התכשרתי לפעולה בארץ. –

בקיץ תרס“ה החליטה המושבה רחובות להכניס את ביה”ס לחברת “עזרה” הגרמנית. לא רציתי להשתעבד לחברה לא ציונית, ולמרות הצעות ועד־המקום ואפילו השפעתו של מר דוד ילין ז“ל, שבא בתור ב”כ החברה הנ"ל, התפטרתי מעבודתי ברחובות, שהיתה אהובה עלי מאד, ובמשך שנים אחדות חשבתיה למולדתי, והייתי בא לבלות בה את ימי חופשתי. –

במרכז המורים היו שני מועמדים להוראה: א. טורקניץ ז“ל, ואני, והיו גם שתי משרות פנויות: בשפיה, ע”י זכרון ובחדרה. הוחלט בינינו שא. טורקניץ, החלש בגופו ואב למשפחה בעלת ילדים קטנים, ילך לשפיה, שאוירה טוב ומבריא ואני, הרוק והחסון בגוף, אלך לחדרה. וחדרה אז מושבה קטנה, מעוטת אוכלוסין וצל קדחת־שחור־השתן עוד מרחף עליה. בכל שנה, בהגיע חודש תמוז, היתה חדרה נכזבת מכל משפחותיה, שהיו מסתדרות במושבות שונות, עד התחלת גשמי־הסתיו. הסכמתי להצעה זו ולא התחרטתי, כי מצאתי שם שדה־פעולה רחב ופורה. אמנם רבים ממכרי הספידוני בעברי שמה, חשבו שכל באיה לא ישובון, אנוכי באתי שמה בראשית מרחשון תרס“ט, במרץ ובטחון שאתגבר על הכל. רושם כביר עשו עלי איכרי חדרה, שאתם עשיתי את החוזה: מרצם, חיוניותם, ועליזותם הרהיבוני. במושבה היו אז בסה”כ 31 איכרים, מפוזרים על פני שטח גדול, המכוסה יער אקליפטוס. בביה“ס, יחד עם גן־הילדים, היו כשלושים ילד וילדה, רובם חלשים וחוורים. מצבם החמרי של האיכרים היה טוב. רוב השדות הפוריים, שנעזבו מבעליהם מאימת הקדחת, חולקו ועובדו ע”י קומץ הנשארים. העבודה כולה וגם השמירה היתה בידי הערביים השכנים, שמילאו את רחובות המושבה למאותיהם. לא היתה כמעט חצר שלא גרו בה משפחות ערביות אחדות, נוסף על אלה שבאו בהמוניהם לעבודת יומם, ובלילות היו שבים לכפריהם. פועל עברי לא היה אף אחד, פרט למשגיחים אחדים. גם האיכרים הבינו שמצבם, כמיעוט קטן של משגיחים ומעבידים בין המוני ערביים, אינו נותן להם מעמד איתן ובטוח, וישתוקקו לעליית יהודים. באותו הזמן התחילה פועלת בחדרה “אגודת נטעים”, שבראשה עמד מר אהרון אייזנברג ז“ל מרחובות, וידים עובדות היו דרושות. בשנה ההיא גברה העליה השניה ואני נכנסתי בעובי הקורה, עפ”י דרישתי ממרכז הפוה“צ נשלחו לחדרה שלושים פועלים עבריים, נוסד ועד־הפועלים, שהייתי בו יושב ראש, סידרתי את רוב הפועלים באגודת נטעים ומיעוטם אצל איכרים פרטיים: נוסד מטבח פועלים, באמצעות הלואות מאיכרים אחדים להון חוזר. ועד המושבה מסר לנו בית ריק, שנעזב מבעליו, ותקנוהו קצת. במושבה החלו מפכים חיים עבריים. סידרתי סניף “הפועל הצעיר” וחבריו היו פעילים ומהראשונים לכל עניין ציבורי ופועלי. הסתדרו גם קבוצות לכיבוש העבודה בקבלנות ובאופן שיתופי, כגון קבוצת דורשי־ציון, שחבריה היו יוסף ויץ, פנחס וולף ויונה הורוביץ ז”ל, האחרונים ממייסדי נהלל איכרים בנהלל. את מלחמת העבודה העברית ניהלתי מעל דפי הפוה“צ בתור כתב קבוע. לפעמים התבטאתי גם בחריפות יתרה, בזה קוממתי נגדי חלק הגון מהאיכרים, מהנוטים לעבודה ערבית. במשך כל שנת תרס”ט היתה העבודה המרכזית בחדרי, שבו התאספו חברי מפלגתי לדיונים וויכוחים. גם שאר הפועלים היו תמיד שם. על ידי עברו כל העניינים הכלכליים והתרבותיים ואני הייתי המקשר בין הפועלים לבין מעבידיהם. –

“השומר” והקומונה החדרתית    🔗

בשנה השניה לעבודתי, בתר“ע, אחרי שהשומרים הערביים העיזו יותר מדי והשתלטו על החיים הפנימיים, הוחלט במושבה להכניס שמירה עברית והתקשרו עם “השומר”. באותו זמן באה לחדרה קבוצת חברים מכנרת וייסדו כאן את הקומונה החדרתית, הם עברו אח”כ לאום־דג’וני, וייסדו את קבוצת דגניה א‘. עם בואה של קבוצה זו וכניסת השומר – הורמה קרנה של תנועת הפועלים. מסביב להם התרכזו כל הפועלים, שהתרבו בינתיים. גם צעירים מבני המושבה התקרבו אליהם והפועלים נעשו לנושאי החיים התרבותיים והחברתיים של המקום. אני לקחתי חלק בראש פעולות אלה. החלו לחשוב על ישיבת־קבע של פועלים במקום ועל בנין מוסדות מרכזיים: בית־פועלים ומשרדים שונים. באותו זמן נתקבל לחדרה רופא צעיר ד"ר ברין. וגם הוא לקח חלק בעבודה הציבורית. בעצתו ובתיווכו באו בדברים עם חברת “עזרא” הציונית בברלין, שהסכימה לקנות 625 ד’ אדמה, לחלקה לעשרים וחמש חלקות ולהושיב עליהן 25 משפחות פועלים. כמו כן להלוות לכל פועל אלף פרנק לבנין בית, וכך להקים מושב פועלים. בתכנית היה: לטעת 20 ד' שקדים לכל מתיישב וחמישה דונם מגרש לירק ומשק־בית, ואת ההכנסה העיקרית לשאוב מהעבודה השכירה במושבה. איכרי המושבה סברו כי המועמדים להתיישבות זו יהיו מבניהם והכסף והאדמה ישארו ברשותם. הדבר נודע לי בעוד מועד, ארגנתי את הפועלים ופנינו אל ב“כ אפ”ק מר ספיר ז“ל, שע”י עברו כל הכספים. הוא בא לחדרה. בחדרי התקיימה אסיפת־פועלים סוערת בהשתתפותו. הוחלט שאין רשות לועד־המושב להציג מועמדים בלי הסכמת ועד־הפועלים. ועד הפועלים המקומי הוא המציע את המועמדים וועד־המושבה רק מאשר את הנבחרים. כך נתבטלה המחשבה הרעה וכל החלקות נמסרו באמת לפועלים, מלבד שתים, שנמסרו לבני איכרים, שהיו ג“כ פועלים. באותה שנה הונח היסוד לבנין בית הפועלים על המגרש שהוקצה ע”י המושבה, והוא גובל עם האדמה שנקנתה בשביל ישוב הפועלים. באותו חורף תר“ע, דנו הרבה בסידור היחסים בין המעבידים והפועלים. נבחרה גם ועדה מיוחדת לענין זה. חברי הועדה היו: ישראל פינברג ז”ל, הד“ר ברין, צבי יהודה (כעת חבר נהלל) ואני. הוצע לבחור חבר שופטים מוסכם, שישתתפו בו ב”כ פועלים ומעבידים במספר שוה, כל סכסוך יובא לפניהם ודינם יהיה חובה על שני הצדדים. הדבר היה לפני זמנו ומכל הענין לא יצא דבר ממשי, אבל ציוני דרכים הותוו בינתיים.

הפעולה העיקרית בעניני המושבה, היתה אמנם בידי חברי הפוה“צ אבל גם חברי “השומר” השפיעו הרבה על החיים הציבוריים ובעיקר על צעירי־המקום. אחרי הסכסוך בענין “מושב־הפועלים” נתקלקלו היחסים ביני לבין האיכרים. אמנם המשכתי בעבודתי הציבורית גם בתרע”א וביתי, שנהפך אחרי נישואי לבית משפחה, הוסיף להיות מרכז הפעולה. רעייתי שולמית לקחה חלק פעיל בכל מעשי, אבל בסוף שנה זו הוכרחתי לעזוב את המושבה אחרי שלוש שנות עבודה פוריה בחיי הפועלים ובמושבה, שגדלה בינתיים והתרחבה, וחיים תרבותיים התפתחו בה.

מחדרה לראשון־לציון    🔗

במושבה זו כמעט שלא היו פועלים חקלאיים, פועלי היקב היו מסוג אחר ולי לא היתה דריסת־רגל ביניהם, בזמן הראשון לבואי שמה הצטמצמה עבודתי הציבורית רק בכתיבה להפוה“צ ובהפצת העתון בין המתקדמים שבכורמים. השתתפתי באופן קבוע בשיעורי הערב יחד עם חברי, מנהל ביה”ס אברהם הלוי, וריכזתי לאט לאט מספר חברים לסניף הפעול־הצעיר. ביתנו נעשה למרכז לפועלים המקומיים והזמניים ולכל שוחר חופש וקידמה. הודות לטעם הטוב וסבר הפנים שרעייתי השליטה בחיינו המשפחתיים – התקרבנו וכרתנו ברית ידידות עם אחדים מאישי המושבה המתקדמים. אתם יחד נכנסתי לעבודה פעילה בעניני התימנים, שכבשו חלק הגון מהעבודה בכרמים. נהייתי חבר ועד התימנים ובתפקיד זה התמדתי כל תשע שנות עבודתי בראשון. בשנת תרע“ג נמסרה השמירה גם בראשל”צ לידי “השומר”. ותנאי הותנה מצדו להרבות העבודה העברית בכרמים – בחורף בעבודה ובקיץ בשמירה. ביתנו נעשה יותר ויותר כמרכז לפועלים: כל עניניהם נחתכו בביתנו ואני הייתי כעין חבר הועד, שגם האיכרים חשבוני לב“כ הרשמי. חברי הפוה”צ התרבו במקום היות וראשון היתה למעבר לעולים, שנשלחו ע“י הפוה”צ לסידורים בעבודה למושבות בדרום. בביתנו מצא כל עובר מקום מנוחה ונופש. בשנות המלחמה העולמית הראשונה עברו לראשון חברי קבוצת עבודה, שהתיישבו אחר כך בדגניה ב'. רובם השתייכו למפלגתנו “הפועל הצעיר” והשפעתם על חיי המושבה ועל הפועלים היתה גדולה. במושבה סודרה ועדה למתן הלואות לאיכרים לשם העסקת פועלים עבריים בכרמים. האמצעים לכך באו מכספי הקרן האמריקאית. בועדה זו היו שלושה אנשים: אחד מצד האיכרים, אחד מצד הפועלים ואני – כנבחר משני הצדדים. ועדה זו השפיעה הרבה מאד על החיים החמריים של הפועלים ועל ריבוי העבודה העברית ואני הייתי הפעיל ביותר בה. הייתי קרוב מאד לאנשי מושב הפועלים נחלת־יהודה ועזרתי להם הרבה. לא מעט פעלתי גם בעניני התימנים ובהתישבותם במושבה ובסביבתה. בשנת תרע“ח, בגמר המלחמה, החלה מלחמת התושבים בעד זכות בחירה במושבה. גם במלחמה זו לקחתי חלק רב, בתעמולה ובתור חבר ועד־התושבים. כך עברו עלי תשע שנים (תרע“ב–תרפ”ו) בעבודה ציונית פועלית וציבורית בכל ענפי החיים. לא היה מפעל תרבותי או אסיפה ציבורית, שלא לקחתי בהם חלק. עלי לציין שאם כי הייתי תמיד בשורות הפועלים והתושבים העובדים, היה יחס האיכרים אלי טוב מאוד. לא הרגשתי שום לחץ או רדיפה מצד העומדים בראש הציבור הראשוני, ועד היום הננו קשורים ברגשי ידידות עמוקה עם רוב אנשי ראשל”צ, שידעו לכבד את דעותי, המתנגדות לדעותיהם והרבה מתלמידי ותלמידותי שם, שמחים גם היום לפגשני.

*

בקיץ תר“פ עלה בדעתנו לפרוש מעבודת ההוראה ולעבור לחקלאות. רעייתי הסכימה לדבר ונרשמתי להיות חבר למושב העובדים, מיסודו של א. ל. יפה, לשם כך התפטרתי ממשרתי בראשל”צ. מסיבות שונות לא התגשמה תשוקתנו זו ושבתי להוראה במושב יבנאל, שהיו בה הרבה מחברי מפלגתי בין הפועלים ובין האיכרים, והיו שם גם פועלים חקלאיים. שנה אחת גרנו שם ועבודתי הציונית הצטמצמה בעבודה מפלגתית בסניף הפוה“צ שם. הייתי קרוב לקבוצת “השומר הצעיר” שעלתה אז לארץ, שבצעדיהם הראשונים חשבנום לקרובים לפוה”צ. ביתנו היה גם כאן כמרכז מפלגתי. בשנת תרפ“ב הועברתי ע”י מחלקת החינוך להנהלת ביה“ס לבנות בצפת, בה גרנו במשך ארבע שנים. פועלים מאורגנים לא היו בצפת ובמשך כל הזמן לא ניהלתי עבודה מפלגתית מיוחדת, אבל השתתפתי בחיים החברתיים והתרבותיים לכל גווניהם: הרצאות בשבתות, מלחמה לזכות האשה באירגון הישוב ובאסיפת הנבחרים שהחל אז וכן בהפצת שקלים, בבחירות לקונגרס וכדומה. ביתנו נעשה גם בצפת מעין מרכז לכל ב”כ הפועל־הצעיר, שעברו דרך צפת או שבאו מהסביבה. –

בשנת תרפ“ו הועברתי לתל־אביב לנהל בי”ס עירוני. אחרי השנה שגרנו בת“א בנינו את ביתנו ברמת־גן. במשך כל הזמן, שמפלגת הפוה”צ היתה קיימת, השתתפתי בעבודת המפלגה בכל הפעולות והאסיפות, ניהלתי את סניף המפלגה שהיה כאן לא גדול. בחיי הפועלים ממש לא לקחתי חלק גדול ומזמן האיחוד עם אחדות העבודה נשארתי רק חבר נאמן להסתדרות והשתתפתי בחיים הציבוריים, כפי שהטילו עלי חברי ברמת־גן, כגון: במלחמה נגד הריאקציה בעיריה, בעד זכות בחירה כללית וכו'. במשך שלוש שנים הייתי גם חבר במועצה המקומית, אבל גם בשטח זה היתה השתתפותי מצומצמת. –

גולת הכותרת ושיא ההישגים של עבודתי הציונית אני רואה בזה שזכינו, רעייתי ואני, לגדל בנים נאמנים לעבודה לאומית־ציונית, ובנינו מעורים בעבודה חקלאית בקבוצות, במושבים ובקיבוצים. והרי זה שכרנו המלא.

ברשימות על פעולתי הציבורית והציונית לא הזכרתי את עבודתי בהוראה עברית. בהפצת־השפה, כי הרי כל זה נבע מהעובדה שזה היה מקצועי בחיים. אדגיש רק את פעולותי בהסתדרות המורים. הייתי חבר ועד הסניף בדרום־יהודה ובצפת. וזמן מה גם חבר המרכז, ובמאבק על הכנסת הדאגה למצבו החמרי של המורה ביחוד לעת זקנה לתוך סעיפי הסתדרות המורים, לקחתי חלק לא קטן.