לוגו
מַשָּׂא בֶּהָרִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(סיפוּרוֹ של רוָק)

 

א    🔗

בקוֹרת רוּח יתירה מקשיב אני לסיפּוּרי חבירי הרוָק בן הארבעים פ… עתים יש בהם מקדרוּת ענן צף וּמאַיים ועתים מבּהירוּת פּלג רץ וּמדלג באוֹר החמה. הכוֹל לפי העניין: כשהנוֹשׂא קל וּמבדח הרי עיניו חיוֹת וּפזיזוֹת וכל תנוּעת גוּפוֹ מליאה עליצוּת והתלהבוּת של נוֹער, ואילוּ כשהעניין מסתבּך וּמתעמק ויש בוֹ משוּם טראגיוּת, אזי מצחוֹ המלבּב נחרש קמטים, עיניו קמוֹת בניצנוּצן הלח, כל גוּפוֹ כאילוּ מתאַבּן ועל פניו העפרוּריים, לעבר חוֹטמוֹ, רועד תיו אלכסוֹני, ספק קמט ספק גיד, וכל מראהוּ כלפני בכי.

הפעם, בקיץ, ביוֹם ראשוֹן לשבוּע אחרי הצהריים, כששנינוּ משוּחררים מעבוֹדה של חוֹבה, ישבנוּ על תלוּלית דשוּאה בקצה של חוּרשה בלבוּב, חוּרשה נאה באשוּחיה המגוּדלים, האפילים והמאַושים תמיד, בתלוּליוֹת המעוּגָלוֹת, הזרוּעוֹת פרחים, בבריכה השטוּחה באמצעיתה כמַראַת כסף, בעמוּדי ההתעמלוּת הגבוֹהים והנמוּכים, בכלוֹנסאוֹת הנידנוּד הצבוּעים

פסים של אדוֹם-לבן-וּתכלת, באוֹהלי המסתּוֹר המחוּטבים, ועל כוּלם בבהרוֹת הטיילים החיוֹת הזרוּעוֹת והנעוֹת על פני כוּלה בצוּרוֹת וּבצבעים שוֹנים. מאיזה בית קיץ לא נראה אך קרוֹב הגיעה נגינת פּסנתר, פּרילוּדיוֹן שוֹפּיני עגוּם-עגוּם; בדי האילנוֹת התנוֹעעוּ מעל לראשינוּ באִושה חרישית-קוֹבלת, כלוַאי לנגינה, והלב נמלא אוֹשר עגמוּמי, מוֹצץ וּמתוֹק: בקיצוּר, מקוֹם ושעה רוֹמאנטיים. שעה קלה ישבנוּ נתוּנים זה לזה מתוֹך שתיקה, כדרך שידידים מסוּרים עשׂוּיים לשבת יחד.

והנה עלתה לקראתנוּ משפּחת טיילים: גבר, קטן קוֹמה ורזה, נוֹשׂא על ידוֹ האחת ילד כבן שנתיים, וּבשנייה, שהיתה עמוּסה מעיל נשים ארוֹך וּשניים אוֹ שלוֹשה מעילי ילדים קטנים, הדף לפניו עגלה שחוֹרה, שבה ישבוּ פנים אל פנים שני עוֹללים דוֹמים במראיהם וּבגילם, כנראה תאוֹמים, ואחריו, אחרי גבּוֹ ממש, כצמוּדה אליו בחוּט בלתי נראה, הלכה אשתוֹ השמינה, הגדוֹלה ממנוּ הרבה, מקוּשטה ומפוּרכּסה, והוֹליכה בידה שתי ילדוֹת וילד נוֹשׂאים סלים עם אוֹכל וּכלי משׂחק. המחזה הזה עוֹרר את התבוֹננוּתי: ראיתי לפנַי גבר עמוּס משׂא כבד מלפניו ומאחריו, והוּא ממלא את חוֹבת הנשׂיאה בכוֹבד ראש, ואוּלי גם באהבה, כעין סמל חי למשׂא החיים. חבירי, שהיתה לוֹ סגוּלה נפלאה להרגיש במחשבוֹתיו של זוּלתוֹ, פנה אלי בבת צחוק:

– רוֹאה אתה, כּבוּדה מהלכת זוֹ מזכירה לי את המאוֹרע שאירע לי לפני שנים רבוֹת, מאוֹרע שהיה, כמדוּמה, המכריע בגוֹרל חיי. רצוֹנך לשמוֹע – אסַפּר.

– אנא, סַפּר, – אמרתי לוֹ בקוֹל רך ככל האפשר, אף על פי שהייתי תפוּס במחשבוֹתי אני, כי ראיתי שהדבר נוֹגע בנימי לבוֹ.

– אבל הסיפּוּר יארך קצת. הרי ידעת את דרכּי בסיפּוּר.

ידעתי שאתה מן המאריכים, אך אין דבר. אפילוּ עד שקיעת החמה.

– אם כן, טוֹב. זה כבר חייב הייתי לסַפּר לך סיפּוּר זה, ועתה הגיעה שעתוֹ.

הוּא תיקן קצת ישיבתוֹ, באוֹפן שחצי גוּפוֹ וכל פניו היוּ פוֹנים אלי, והתחיל:

– לאחר חוֹרף מכוֹער, אוּלי המכוֹער בכל ימי חיי, ברחתי מלבוּב לעיירה קטנה במערב גאליציה. כל אוֹתוֹ החוֹרף ביליתי בחברת להקת המשׂחקים מן התיאטרוֹן היהוּדי של גימפּל, מוּקיוֹנים מחוּסרי טעם וחינוּך, אך ביניהם אחדים גם אנשי כשרוֹן אוּמללים. הלילוֹת רווּיי השאמפּאניה הזוֹל, שפעת תמרוּקי הנשים התפילים, אוֹר הגאז הכּבד ועשן הפּאפּירוֹסים התמידי, כל אלה פּרשׂוּ על הוָייתי מעין צעיף כתוֹם. אין דבר שׂנוּא עלי יוֹתר מצעיף כתוֹם. תקפני ייאוּש. אפשר שהמלה ייאוּש אינה הוֹלמת את מצבי אז – וּבכן, דיכדוּך, דיכדוּך גמוּר, שבא כמוּבן עקב מיעוּט שינה ואפיסת הכוֹחוֹת. הייתי חש באימה כבוּשה את מציצת הלב הכוֹאב ואת רעידת העוֹרקים בפרקי הבּרכּיים. הייתי נמאס וּמאוּס על עצמי כדבר פּיגוּל. הרגיזני חדרי המרוֹהט יפה, ויוֹם יוֹם נתעוֹרר בי החשק המוּזר להשליך את רהיטיו החוּצה, וּבצאתי לרחוֹב עשׂתה עלי המרצפת הלחה את הרוֹשם המבחיל, כאילוּ נוּקתה לפני רגע מקיאוֹ של מישהוּ. בקיצוּר, ברחתי לעיירה שבמערב גאליציה. עיירוֹת אלוּ עם החוּרשוֹת והשׂדוֹת הגבנוּניים המקיפים אוֹתן, עם העסקנוּת הלאוּמית הפּעוּטה של בחוּריהן, נדיבוּת לב נשיהן וחן בתוּלוֹתיהן המתפּנקוֹת, יש בהן כדי לרפּאוֹת נפש חוֹלה. וּבגוֹרלי עלתה עיירה מן המוּבחרוֹת. התאַקלמתי מהר – כשרוֹן זה שהוּא טבעי לי מקל לי הרבה על קיוּמי – וזרם חיי התחיל מזדכּך לאט לאט.

והנה בא אלי חבירי הרוּסי מלבוּב בדרך הפתעה ועכרהוּ שוּב.

חבירי זה – כּינוֹרין שמוֹ (עתה הוּא, כמדוּמני, באַרגנטינה), – היה אכּסמפּלאר יחיד במינוֹ. על צדעיו הכּחלחלים, נראה מעין רוֹך אשה, אבל עיניו העמוּקוֹת מתחת למצח הנוֹפל נתנוּ לוֹ הבּעה של עקשנוּת חייתית. וחוֹטמוֹ – כמגדל איתן, לא בגוֹדלוֹ אלא ביוֹשרוֹ וּחוֹסר תנוּעתוֹ. נדמה היה: כל מה שיעבוֹר על פנים אלה לא יזיע אוֹתוֹ זיע כלשהוּ. וּנחיריו היוּ דוֹמוֹת לפיוֹת הכינוֹר – בקיצוּר, שמוֹ נאה לוֹ והוּא נאה לשמוֹ. כשהיה צוֹחק (צחוֹקוֹ כרעם בגלגל) היוּ עוֹמדוֹת דמעוֹת בעיניו. עצלן מטבעוֹ וּבוֹרח מצל של סכנה, וּכתיפיו הרחבוֹת והבריאוֹת נראוֹת כתוֹהוֹת על עצמן: לְמה נבראנוּ? בלכתו יפשׂק את אצבעוֹת ימינוֹ ויכדר את כּפּוֹ ככף מבשלים, מחזיקה באויר, כמוּכן לחטוֹף משהוּ מן העוֹלם וּלהכניסוֹ לתוֹך פיו (ואוֹמנם רעב היה על פי רוֹב). אוֹמנוּתוֹ היחידה: הסתכלוּת מפליאה, אך מרגיזה לפעמים בדקוּתה וּבחריפוּתה. וּמוּמחה היה להמציא דימוּיים מוּצלחים מכל מערכוֹת הטבע לפרצוּפיהם של בני אדם ולתנוּעוֹתיהם. מתגדר היה גם בכשרוֹן החיקוּי שלוֹ, אבל כשרוֹן זה היה, על צד האמת, רק פרי דמיוֹנוֹ (באמנוּת זוֹ מצטיין ביחוּד ידידנוּ הגאליצי ל…, והוּא גבה קוֹמה, לבן שׂיער ולוֹ עיניים גדוֹלוֹת-מימיוֹת וּכעין קרוּם של גביש מצפּן). כשהיה מתפּעל התארכוּ פניו בצוּרה משוּנה, סנטרוֹ נתעקם ונעשׂה מצוּדד קצת וּבעיניו ניצנץ ברק לח. כוּלוֹ עשׂה אז את הרוֹשם של תינוֹק הרוֹצה לבכּוֹת, אך הוֹאיל ואין לוֹ שוּם סיבּה לכך, הוּא מחכה שיגע בוֹ מישהוּ ואז יפרוֹץ בגעייה. משוֹלל היה כל נימוּס ויחסוֹ אל הנשים היה פשוּט עד כדי גסוּת, ונדמה היה כי לעוֹלם לא יצוֹדד אדם זה לב אשה, האוֹהב מגע אצבעוֹת ענוּגוֹת. ואף על פי כן היה עוֹלה בידוֹ מזמן לזמן לקשוֹר קשרי “אהבה” עם אחת הנערוֹת, שסוֹפה כמוּבן גיהינוֹם לנפש המרוּמה… בקיצוּר – אכּסמפּלאר.

עדיין מוּטל במיטתי הייתי, נים ולא נים, אוֹזנַי סוֹפגוֹת את זמרת הזבוּבים על זגוּגיוֹת החלוֹן השטוּפוֹת בזוֹהר החמה, ואני חוֹלם על – נוּ, לא חשוּב על מה… והנה: טוֹק-טוֹק על הדלת.

– מי שם, לעזאזל?

– יוֹאיל נא כב' לפתוֹח. טלגראמה! – בּקע קוֹל עבה בלשוֹן הפּוֹלנית, כיוֹצא מתהוֹמה של חבית ריקה.

לא נתחלחלתי; אבל ירדתי מעל מיטתי בלי חמדה וּמתוֹך רגש של רוֹגז קל אגב פליטת קללה סוֹבבתי את המפתח, וּראה – חבירי הרוּסי לפנַי. צחוֹקוֹ כרעם בגלגל וּפנינים חרוּזוֹת על ריסיו.

– היטב הבהלתיך, מה? חַ-חַ-חַ!

– תאָרשׂך לילית, אשמדאי שלי! כסבוּר הייתי שנשמתך יצאה בטהרה, והביאוּ לי טלגראמה שאבוֹא לשׂאת הספד על עצמוֹתיך החביבוֹת… נוּ, איזה שד הביאך הלוֹם, ואיך אין אדם מוֹדיע במלה? הרי זה שוּב אחד מתעלוּליך האוֹריגינאליים…

חבירי נכנס, התנשק אתי, הטיל גלימתוֹ המאוּבּקה, שהיתה תלוּיה לוֹ מקוּפּלת על זרוֹעוֹ, על דוֹפן המיטה ואמר:

– ראשית כוֹל הבה לי מים. כל הלילה ניטלטלתי ברכבת “שלכם” (הוּא אהב את הרכבוֹת הרוּסיוֹת, הרחָבוֹת עם האיצטבאוֹת, עם ה“קיפּיאטוֹק”, המים הרתוּחים, בתחנוֹת) וכל עצמוֹתי אוֹמרוֹת מכאוֹב. אפשר שהצוֹננים יעוֹדדוּני קצת. כך, יפה. גם סבוֹן יש, למעלה מיפה. נוּ, הדירה אינה גרוּעה כל עיקר, אפשר לוֹמר בדוֹחק שהיא גם נאה. האילן שליד חלוֹנך מוֹריק את האוֹר בחדר, וזה טוֹב לעיניים. העיניים עניין חשוּב. הוֹצאתי השבוּע ארבע קרוֹנוֹת על רוֹפא העיניים בלבוּב. אתה זוֹכר אוֹתוֹ? פיילכנבּליט. אדם מעניין. מילא, את התמוּנוֹת שהדבקת על הכתלים בשפע רב כל כך הייתי מייעצך להשליך החוּצה. מה? נוּ, נוּ. הא לך אסימוֹן בעד כל הגאוֹנים הפּוֹלנים שלך עם מאטייקוֹ יחד. מי שקרא את דוֹסטוֹייבסקי ואת טוֹלסטוֹי וראה את תמוּנוֹת רייפּין ולויטאן יוֹדע את ערכם של הללוּ. לא, אינך מסכים? יהא כך עדיין לא נשתחררת מהשפּעתם של הללוּ. נוּ, כיצד חיית? שיעמוּם, מה? הרי אמרתי וחזרתי ואמרתי לך, שלא כדאי לצאת את לבוּב. סוֹף סוֹף כרך, אף כי גאליצי. וה“סיטרא אחרא”, כלוֹמר, הנערוֹת כאן? לא מעלוֹת ולא מוֹרידוֹת, מה? גם חמין אתה מכין? ידיים ברוּכוֹת לך. למעלה מיפה, באמת.

לאחר רגעים אחדים, כשזרם דיבוּרוֹ נפסק, שאלתיו:

– וּמה תכלית בוֹאך?

– פשוּטה מאוֹד: לגוּר אצלך שבוּעוֹת אחדים.

– בכל הכבוד!

לאחר שסעדנוּ אצל בעלת ביתי, יצאנוּ לראוֹת בסביבוֹת העיירה וּבגנה היפה והגדוֹל שלא כערכּה, שבאמצעיתוֹ קבוּע אגם מים ירקרק ואי קטן ונחמד בעציו האחדים בתוֹכוֹ. וּבשבתנוּ בסירה הצרה לשוּט מעט והפלגנוּ במים, גילה לי כינוֹרין את סוֹדוֹ:

– באמת באתי אליך בכוָנה להציע לפניך, וגם להסיתך, לנסוֹע עמי לאיזה זמן אל הרי הטאטרה. הרי מכאן לא רחוֹק הוּא. כדאי לראוֹת את ההרים גם במציאוּת. שמא דמיוֹננוּ דמיוֹן שוא הוּא ויתגלוּ לפנינוּ עוֹלמוֹת חדשים לא שיערנוּם. מלבד זה – אוֹי!

אני הייתי המשיט את הסירה, וּבראוֹתי את פני חבירי המתחילים משתנים מחמת התפּעלוּת בצוּרה מבדחת, תקפני חשק גדוֹל להפסיקוֹ באמצע. טפחתי בחוֹזקה במשוֹט על המים והסירה נזדעזעה ונטתה, עד ששוּליה הדקים נגעוּ בפני המים. חברי נזדעזע ונתחלחל אף הוּא וּפניו החוירוּ, ואני פרצתי בצחוֹק של הנאה על שהשׂגתי את מבוּקשי.

– בבקשה ממך, דויד, חדל. “חוֹכמוֹת” מעין זוֹ אינני אוֹהב. הקרב בטוּבך את הסירה אל החוֹף. מה, יצאת מדעתך, לכל הרוּחוֹת?! הנח, דויד, הנח – אני אוֹמר לך. לטבּעני אתה אוֹמר? חדל. נוּ, די, די.

כשפּסקתי לנענע את הסירה עדיין היוּ פניו חיורים והפּחד היבהב בעיניו, אבל על שׂפתיו כבר ריפרף חיוּך דק:

– גיבוֹר אתה על המים. אוּלם ביבּשה נראה מי יגבּר על מי (הוּא שירת בצבא הרוּסי והיה, כאמוּר, בעל כוֹח.)

– טיטוּס! – הטחתי בפניו וּפניתי לוֹ עוֹרף, והסירה החליקה על ראי המים קלה וּמהירה כסנוּנית באויר לאחר גשם.

כשנכנסנוּ בשלוֹם אל ה“נמל”, וּלאחר שקשרתי את שלשלת הסירה אל היתד, פניתי אליו בבקשה:

– אוּלי תסיח לי סוֹף סוֹף, מה יש שם בטאטרה מלבד ההרים?

– לא, עכשיו לא אגיד לך כלוּם. הרי לך עוֹנש על מחשבתך הרעה לטבּעני. אם לטבוֹע אזי לפחוֹת באוֹקיינוֹס הגוּן, אבל לא בשלוּלית שכזוֹ.

– רק בלי פגיעה בכבוֹד ה“ים” שלנוּ. בלבוּב אין לכם גם כזה.

– נוּ, נוּ, ידוּעה חיבּתך לטבע… פלא שלא נסעת ללמוֹד בשוייץ…

רצנוּ עוֹד כשעה בשׂדוֹת זוֹהר, טיפּסנוּ על גבעוֹת

ירוּקוֹת, ליקטנוּ מבּין הקמה פרחים נשוּקי שמש והסתּכּלנוּ בקרעי העננים הקוֹפאים במרוֹמיהם ללא ניד, כעדרי רחילים לבנוֹת, וכמה שביקשתי מאת חבירי שיספּר מה מחייו בכרך, מחיי החבירים שעזבתי, שחיינוּ בחוֹרף כמה שעוֹת נעימוֹת (בריחוּק מקוֹם וּזמן נראוּ לי כן)‎, לא רצה לעשׂוֹת את רצוֹני, וּבקוֹל מפקד ביטל את טענוֹתי:

– אל הטאטרה, אל הטאטרה ניסע, שם אספּר לך הכוֹל. וגם תראה…

כל עצמוּתוֹ העידה שיש לוֹ שם איזה “כוֹח מוֹשך”. שיערתי שיש לוֹ שם בחוּרה נאה, אשת איש צעירה, אוֹ תלמידה רעננה כתפּוּח מבשיל – אך מפיו לא עלה לי להציל אף רמז קל בנידוֹן זה.

אף אוֹתי העסיקה זה כמה המחשבה לסייר את הרי הטאטרה, ועכשיו, הנה שעה מוּכשרת לכך: קירוּב המקוֹם ולויית חבירי. כי מאוֹד נעם לי לבלוֹת איזה זמן בכפיפה אחת עם חבירי הרוּסי, שהיה חביב עלי עם כל זרוּיוֹתיו, ואוּלי דוקא בגללן.

אחרי הצהריים כבר היה הכוֹל חבוּש בתרמילי ויצאנוּ לבית הנתיבוֹת.


 

ב    🔗

באמצע הדרך, באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת, היוּ זוֹרקים לתוֹך הרכבת בעד החלוֹנוֹת הפּתוּחים חוֹברוֹת בשם “מוֹרה דרך בטאטרה” – חוֹברוֹת צנוּמוֹת מוּדפּסוֹת על נייר מחוּק עם מפּה מטוּשטשת, שקשה היה לקרוֹא את האוֹתיוֹת-העקרבּים שבה. מרוּבּים היוּ הנוֹסעים וּמגוּוָנים. על פי רוֹב היוּ שם פּקידים פּוֹלנים, מהם בגפּם וּמהם עם נשוֹתיהם הארוּכּוֹת, דלוֹת השדיים ונוֹבלוֹת הפּנים, שהן תמיד כלאחר בכי אוֹ כלאחר סער. מעטים היוּ היהוּדים, ואלה שהיוּ – סוֹחרים, סוֹכנים וסרסוּרים, רוּבּם באים בימים, מפוּטמים, גזוּזי שׂיער וקירחים – דיבּרוּ ביניהם יהוּדית אוֹ גרמנית משוּבּשת. הפּוֹלנים שנפגעוּ ברגשוֹתיהם הלאוּמיים התמרמרוּ על חוּצפּה זוֹ, ואחד לא יכוֹל למשוֹל ברוּחוֹ, קם והתהלך בתא אילך ואילך, כשהוּא כוֹסס את שׂפם הפּשתן שלוֹ וּפרקי לסתוֹתיו המגוּלחוֹת מזדעדעים מעוֹצר חימה, וּפתאוֹם הזדקר כלפי ספסל היהוּדים:

– חוּצפה יהוּדית, לדבּר טייטוֹנית על אדמת פּוֹלין, שאת לחמה הם אוֹכלים וחלבּה הם מוֹצצים וּבחברת פּוֹלנים טהוֹרים – חוּצפּה יהוּדית!

ואוּלם אחד מן המשׂוֹחחים התחיל מפלבּל בעיניו, קוֹרץ בשפתיו השמינוֹת וּמניע את תנוּכי אוֹזניו, וּבקול גחכני מרוּסס תסס כנגד המתנפּל:

– פּרוֹשה פּאנא, הרי אני נתין גרמני, מפּוֹזן, חי-חי… שם לוֹחצים אתכם, פּוֹלאקים, כדבעי, סוֹפגים אתם מלקוֹת, סוֹפגים, חי-חי… ואני נוֹסע ברכבת אוֹסטרית, פּרוֹשה פּאנא…

לעוֹלם לא אשכּח את פּרצוּפוֹ של יהוּדי מפיסתוֹפל זה. אכזריוּת והיסטריה שימשוּ בוֹ יחד. היה לי חשק לסטוֹר על לחָייו המאוּסוֹת. הפּוֹלני, איני יודע אם מתוֹך שהיה מיצר בצרת בני עמוֹ אוֹ שנבעת מפּני הבעת פרצוּף איוּמה זוֹ, נרתע לאחוֹריו וחזר למקוֹמוֹ בפחי נפש. וכן עבר ה“אינצידנט” בלי התנגשוּת חמוּרה.

כעבוֹר תחנוֹת אחדוֹת נזדקפוּ הנוֹסעים ועטוּ אל החלוֹנוֹת. נדחקוּ והסתכלוּ זה מעל כתיפיו של זה. ב“מוֹרה דרך” היה כתוּב, כי מתחנה זוֹ ואילך חייבים להסתכל, היינוּ, כאן מתחילים גבנוּני הטאטרה ו“פלאוֹת יה שפוּכים על הטבע ביד רחבה”. אף אני עם חבירי כבשנוּ פנינוּ בחלוֹן שלנוּ, אוּלם – על האמת צריך להוֹדוֹת – לא ראינוּ שוּם מחזה בלתי שכיח. גבעוֹת רגילוֹת ירוּקוֹת ועוֹטפוֹת בר, כאלוּ שמצוּיוֹת לרוֹב ברחבי גאליציה, התנשׂאוּ כה וכה, קטעי יערוֹת הוֹריקוּ וּשדימוֹת חתוּכוֹת למלבנים ישר וּבאלכסוֹן השׂתרעוּ לאוֹרך ולרוֹחב. אך הפּוֹלנים השמיעוּ קריאוֹת התפעלוּת. ואחד “גזלן”, – כך כינהוּ משוּם מה כינוֹרין – טיפּוּס סלאוי טהוֹר, בעל פרצוּף רחב מאוֹד, חוֹטם קצר וּנחיריו כשתי מטבעוֹת עגוּלוֹת, שׂער פּשתן ועיני דג, שישב כל הזמן שוֹתק וּמרוּכּז – עלה חיוּך על שפתיו וּבתנוּעת חן העביר את ידוֹ בלטיפה קלה על גב אשתוֹ הצעירה.

אבל התפּעלוּת זוֹ לא ארכה הרבה. עננים מסוּבּלים ונזעמים הגיחוּ פתאוֹם מארבע רוּחוֹת השמיים וּבמהירוּת התלכּדוּ לגוּש אחד מטיל אימה באפילוּתוֹ המעיקה. פה ושם עוֹד הלבּינוּ מפלשים בהירים, כפלגי חלב שפוּכים על גבי ים של דיוֹ, וקרני החמה בקעוּ בעדם והסתננוּ בצוּרת עמוּדי נוֹגה שוֹנים, אך הסתערוּת העננים היתה רבת אוֹנים וטישטשה אוֹתם כעבוֹר רגעים מספּר. האילנוֹת שבצידי המסילה התנענעוּ כלוּלבים בנשוֹב בהם הרוּח החזקה, וּמצלעוֹת ההרים החשׂוּפוֹת התנשׂאוּ תימרוֹת אבק כתוֹם-אפוֹר והתאַבּכוּ באויר כעשן. טיפּוֹת גשם גדוֹלוֹת התחילוּ מקישוֹת הזכוּכית החלוֹנוֹת ונתלוּ עליהן כאבנים טוֹבוֹת, הרכבת הטסה כמוֹ בכוֹח מכוּפּל ניגפה במשהוּ והשמיעה חבטה מזעזעת את הקרב. אחרי כן נדמה שזוֹ היתה אנחה שנפלטה מחזות כל הנוֹסעים בבת אחת. רבים הצטמצמוּ והתחילוּ קוֹבלים על מזלם הרע, שלא נתנם לכוין שעה יפה לטיוּל. כידוּע, ברדת הגשם אין הישיבה בין ההרים שוה כלוּם. האדמה מתרכּכת וחלוּקי אבנים ניסוֹטים דרך עלייה מתחת כפּוֹת הרגליים ואפשר להתגלגל למטה ולשבוֹר את המפרקת. ולא עוֹד אלא שמזג האויר בין ההרים משתנה רק לתקוּפוֹת תקוּפוֹת, וּכשימי הגשמים מתחילים שוּב אינם פוֹסקים אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ שבוּעיים. נמחתה העליצוּת וענני דאגה רבצוּ על פני הפּקידים ה“דלפוֹנים”. בלי משׂים מישמשוּ בכיסיהם, כמוֹ רצוּ להיוָכח, אם אפשר יהיה להמתין עד יעבוֹר זעם, אבל הידיים חזרוּ ונשתלבוּ על החזוֹת מתוֹך ייאוּש.

אחר כך התחילה הרכבת גוֹנחת מתוֹך התפּתלוּת והתדחקוּת בין דבשוֹת הרים. פעם, בשעת עלייה היתה נוֹשמת ונוֹשפת וּפוֹלטת אנקוֹת כמתוֹך התאַמצוּת יתירה, ופעם, בשעת ירידה, היתה רצה ונמהרה וּמתגלגלת ונעצרת מזמן לזמן בחריקה שוֹרקת, כמי שצוֹנח אל תהוֹם וּבחפצוֹ להינצל הוּא תוֹקע את ציפּוֹרניו בקיר החלמיש.

הגשם שניתך בזעף נכלא לאחר רגעים מעטים, אבל העננים השחוֹרים והצבים נשארוּ תלוּיים במרוֹם כגזר דין רע. אף על פי שהיה עוֹד כשעתיים קוֹדם שקיעת החמה, כבר פשטה האפילה כשהגענוּ אל מחוֹז חפצנוּ. לשׂיאֵי ההרים שמסביב היוּ חבוּשוֹת מצנפוֹת עבים אמוּצוֹת וּלבנוֹת, והגבוֹהים שבהם היוּ ראשיהם בוֹלטים וּמשקיפים בגאוֹן מלמעלה והעננים עטרוּם רק כענק לצואריהם. בטני הענקים היוּ עשינוֹת וּפוֹלטוֹת אדים כבידים על בתי הקיץ הצהוּבּים והרחוּצים הנטוּשים בשפילה הדוֹמה לקלחת ענקית, כמוֹ ביקשוּ לעוֹטפם וּלטלטלם לעוֹלמוֹת אחירים. אדיר היה המראה: התוֹהוּ והבּוֹהוּ נתגלה כאן בכל הוֹד פּראוּתוֹ, וגוּשי הסלעים הקוֹדרים שבּלטוּ יחד עם אוֹרוֹת החשמל, שבּקעוּ מכל הצדדים ונאבקוּ עם הערפל, העלוּ על הדמיוֹן את התהווּת היצירה.

ציבוּרי אנשים חיכוּ על הרציף חסר הגג והיוּ עליזים וצוֹהלים וּמפזזים בלבוּשי הקיץ הרטוּבים והמהוּדקים במקצת ליצוּרי גוּפם,

באוֹפן שהזכירוּ ילדים מבוֹססים ברפש ומשכשכים בשלוּליוֹת לאחר הגשם. הנוֹסעים שהספּיקוּ לרדת ממדריגוֹת הרכבת, אוֹ להיראוֹת בחלוֹנוֹת, נתקבלוּ בתרוּעוֹת וּמצהלוֹת, במחיאוֹת כפּיים וּבנשיקוֹת אויריוֹת, שקיבלוּ לאחר רגע צוּרה מוּחשית. ניסרוּ פה ושם שמוֹת של אבוֹת ואמהוֹת אחים ואחיוֹת, ריעים וריעוֹת, וגם שמוֹת של אהוּבים ואהוּבוֹת מוּבעים בקוֹל רך, רוה געגוּעים, ספוּג אוֹשר.

ישבנוּ בעגלה עם כילת בד ונסענוּ אל “התחנה האקלימית”.

כל האכסניוֹת, למן המפוֹארוֹת והחמוּדוֹת ועד הפחוּתוֹת והמזוֹהמוֹת, היוּ ממוּלאוֹת אוֹרחים עד אפס מקוֹם. התחלנוּ, איפוֹא, מחזרים על הבתים ושוֹאלים לדירה פרטית, אך בכל מקוֹם קיבלנוּ כמעט אוֹתה תשוּבה: “חכוּ בטוּבכם עד גמר החוֹדש, אז יתפנה חדר קטן בעלייה…”, אוֹ “חבל, חבל, אילוּ באוּ האדוֹנים ברכבת הקוֹדמת – כבר הוּשׂכר…”, אוֹ “אין לכם אלא ללכת אל “עין הים”, שם ודאי שתמצאוּ את מבוּקשכם…” אנשי חסד! ואנחנוּ הרי יצאנוּ גם מ“עין הים” בפחי נפש!

שוּב התחיל מטר דק וצוֹנן יוֹרד וּמעלה על הבגדים ריסוּס לבנבן, טל אוֹ כפוֹר. כינוֹרין, שראה כנראה חוֹבה לעצמוֹ על שפּיתּני לנסיעה זוֹ, חטף מידי את הילקוּט והיה נוֹשׂאוֹ במין רצינוּת והכנעה של פיוּס, שלעת אחרת היוּ מביאות אוֹתי לידי צחוֹק, אבל עכשיו היה המצב לא נעים לגמרי ונסתלק צחוֹקי. ניסינוּ פעמים אחדוֹת להעמיד את העוֹברים והשבים ולשאוֹל עצה מפיהם, אך הללוּ היוּ כל כך נחפזים וּמפוּזרים, שתקעוּ בנוּ מתחילה מבט של תהייה, כבאנשים מפלאניטה אחרת, אחר כך ענוּ בחטיפה: “אין אנוּ יוֹדעים כלוּם”, – וּפרחוּ להם.

פּתאוֹם שמענו קוֹל דוֹלק אחרינוּ:

– פּאניה כינוֹרין, פּאניה כינוֹרין!

נפנינוּ כאחד, והנה שתי בחוּרוֹת רוֹדפוֹת אחרינוּ, מצוּמצמוֹת תחת סוֹכך אחד ושׂמלוֹתיהן הצרוֹת משוּקעוֹת בין רגליהן מפני הרוּח.

חברי פלט מתוֹך הפתעה הברה מקוּטעה אחת:

– אה!

וּבידוֹ השׂמאלית רצה להסיר את ה“פּאנאמה” הרטוּבה מעל ראשוֹ, אבל זוֹ נשמטה מתוֹך תפיסה בלתי מוּצלחת ונפלה לתוֹך שלוּלית מים. פרצוּפוֹ הסמיק ועל עיניו נקרם כרגע הדוֹק המנצנץ. נכמרוּ רחמי עליו, שליתי לוֹ את המגבעת הצפה ונטלתי ממנוּ את הילקוּט.

צחוֹק צלוּל ליוָה את כל תנוּעוֹתיו. צחוֹק זה, שקשה היה להבחין כמה מן הליגלוּג וכמה מן הצהלה יש בוֹ, נידרדר מפיה של בת חוה, שלפי קוֹמתה וּמבנה גזרתה היתה עדיין עוּלת ימים, אך לפי מבט עיניה הערמוּמי והחיוּך הספקני שעטר את שׂפתיה האדוּמוֹת תאוניוֹת היתה כבר אשה בוֹגרת כל צוֹרכה. בכל מהוּתה היה דבר מה שדחה מתחילה ועוֹרר חשד סתוּם, אבל לאחר הסתכלוּת של רגעים אחדים נתקרבה ללב והחשד הקלוּש נתנדף כליל. חבירי קרא לה מיד בשמה הפרטי: יוֹטקה. וּכשרצה להציגה לפנַי, שכח את שם משפּחתה – כנראה מתוֹך טישטוּש – עד שהיא באה לוֹ לעזרה מתוֹך צחוֹק: “שמי פליגלמאן, כלוֹמר גבר וּבעל כנפיים, ח, ח!”

חברתה היתה חסרת כל הבעה: חוּץ מן הלסתוֹת המפוּטמוֹת ועיני החתוּל הסלאויוֹת לא היה בה דבר שיַשהה את העין. לאחר שנתרחק כינוֹרין עם בת לוייתוֹ פסיעוֹת אחדוֹת נטפלה אלי זוֹ, התגדרה במבטאה הוַרשאי, שאינה מפחדת מפני הגשם, אינה ב"ה של מלח, ואף לא של סוּכר, חי-חי! הראתה לי את מַטה התיירים שלה, העשׂוּי כעין קרדוֹם, וסחה לי בהתפעלוּת רבה על דבר טיוּליה בהרים ושיבחה לפני בהתלהבוּת מרוּבה את כל המקוֹמוֹת שעדיין לא ביקרה, אלא שחוֹשבת היא לבקרם מחר אוֹ מחרתיים בודאי. רוֹצה אני להילווֹת אליה? מאוֹד ינעם לה! גילתה לי כמה וכמה “רזין” משלה: היא אוֹהבת כבר בפעם השלישית – בה מתאהבים חדשים לבקרים, אך מי ישׂים לב! – אבל הפעם אהבתה אמיתית וּמשוּלהבת וּמים רבים לא יוּכלוּ לכבוֹתה. אני שאלתיה בכוֹבד ראש: “ואפילוּ מטר זה?” היא לא ענתה על שאלתי והמשיכה את סיפוּריה זריזוֹת ודחוּפוֹת: היתה חוֹששת, כנראה שמא אפרח לי ויישארוּ לה דברים שלא השמיעתם לי.

מתחילה שיעשעני במקצת מבוּל דברים זה, אבל כעבוֹר זמן מה תקפני שיעמוּם, וּמתוֹך קוֹצר רוּח פניתי לאחוֹרי פעם בפעם לראוֹת את חבירי-גוֹאלי. הלז עוֹד מטוּשטש היה והילוּכוֹ כמוּבל לגרדוֹם. על שאלוֹתיה הרבוֹת של בת לוייתוֹ היה עוֹנה רק אילוּ הברוֹת מקוּטעוֹת, שלא הגיעוּ לאוֹזני ושלא הניחוּ, כנראה, גם את דעתה, שכן היתה מציצה אליו מן הצד בתרעוֹמת וּבתהייה של תחנוּנים, כשוֹאלת: מה זה היה לך חביבי? איני מכירה אוֹתך…

בינתיים הגענוּ לסוֹפוֹ של הרחוֹב. הבחוּרוֹת התחילוּ להיפרד מאתנוּ, כשהן מביעוֹת את השתתפוּתן בצערנוּ – ביחוּד נתגלה אז טוּב לבה של הוארשאית – שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג מעוֹן.

בת לוייתי, שלא ידעתי את שמה, יעצתנוּ:

– שמא תחזרוּ אל הרחוֹבוֹת “המבריחים”, שם כמדוּמה מצוּיים חדרים פנוּיים. נסוּ, מה תפסידוּ?

אוּלם העלמה יוֹטקה, שהיתה משוּם מה נרגשת וחוֹטמה הקטן התקמט סמוּך לשוֹרשוֹ, זרקה בגנדרנוּת:

– הרי הם גברים ולא לנוּ לדאוֹג להם…

וּשתיהן פרשוּ להן מתוֹך לחיצוֹת ידיים אמיצוֹת.

– להתראוֹת? – שאלה יוֹטקה ברעד כבוּש ועיניה תלוּיוֹת בפיו של כינוֹרין.

– להתראוֹת. – ענה זה כאילו כפאוֹ שד.


 

ג    🔗

החדר שנפל לבסוֹף בחלקנוּ לא הניח את דעתי כלל, אף על פי שכינוֹרין חזר פעמים אין מספר וּבעיניים מבריקוֹת על הקריאה:

– אני מתפעל. באמת, חדר נפלא!

דמה בנפשך את פרצוּפוֹ בשעת קריאה זוֹ!

בחדר כבר עמדה אפלוּלית בין הערביים הקרירה. חבירי היה מוּטל פרקדן על הספה המעוּכה, השחוֹרה והצוֹננת, ידיו משוּלבוֹת תחת עוֹרפוֹ וחוֹטמי נעליו המאוּבקים זקוּפים זה על גבי זה – פוֹזה חביבה עליו ביוֹתר – ושר בקוֹלוֹ הערב-העגוּם שיר רוּסי מלא כלוֹת נפש.

אני הייתי מרוּגז, קצת מתוֹך עייפוּת וקצת מתוֹך אי רצוֹן. אחרי טילטוּלי היוֹם נדמה לי, שכינוֹרין גרם לי רעה רבה בהרגיזוֹ אוֹתי ממנוּחתי בעיירה השליוָה ובהביאוֹ אוֹתי שלא ברצוֹני לסביבת אהבים מסוּבכה, מליאה סיכסוּכים אילמים, תרעוֹמת ארסית וּמרי לב. כמוֹ ניבא לי לבי ימים קשים בנוֹף הרים נפלא זה.

הוּא סיים את שירוֹ-השתפכוּתוֹ ונשאר שוֹכב דוֹמם וקוֹפא. לא יכוֹלתי למשוֹל עוֹד ברוּחי:

– למה “סחבת” אוֹתי לכאן?

הוּא לא שינה את שכיבתוֹ ורק עין אחת הפנה אלי וּבחצי חיוּך אמר:

– אתה תינוֹק.

הוּא לא העליבני. אדרבה, בשתי מלים אלוּ השכּיח בבת אחת כל מה שתסס והמה בלבי. הכּרתי את חוּלשתי, ניגשתי אליו וישבתי על ידוֹ על הספה והתחלתי בוֹלש בבלוֹריתוֹ מתוֹך חוֹם וּמסירוּת.

– מאין אתה מכיר אוֹתה? – שאלתי בכל זאת בשויוֹן נפש מעוּשה.

– מלבוּב. – ענני כינוֹרין, כשהוּא מסתכל בסיפוּן ונוֹשך את שפתוֹ התחתוֹנה, שלא תיראה בת צחוֹקוֹ. לי לא איכפת היה.

– התודעת אליה, כנראה, אחרי צאתי משם.

– כן; רצוֹנך, הריני מוֹסרה לך ואני אשוּב לי כעבוֹר יוֹמיים. – אמר כמתעוֹרר.

– חן חן – אמרתי – בעד גוֹדל לבבך. אני שוֹנא מתנוֹת.

– אל תתנער ככה. היא נערה מלבבת מאוֹד. הסתכלת בעיניה? האין בהן מבּרק הגוֹפרית? וּשפתיה, – איך אומר שניאוּר? – “רק לנשיקוֹת נוֹצרוּ הן”. גם טיפּשה איננה. חי נפשי.

– ולמה אתה מסתלק ממנה? – דיברתי אליו פשוּטוֹת – הרי אם איני טוֹעה לא היה עיקר בוֹאך לכאן אלא לשמה…

– אמת. אבל, רוֹאה אתה, אני מתחרט על כל העניין (והשד בעיניו נתכּויץ); תקפוּני שוּב געגוּעים על לבוּב. סוֹף סוֹף כבר זקנתי מהסתבך באהבוֹת ממין זה, בייחוּד פה בין ה“איתנים”. אלך לסייר קצת את ההרים ואחר כך אשוּבה לי למקוֹמי, ואתה תתענג על היפהפיה יוֹטקה. אגב: היא אמרה לי שיש לך פרצוּף מעניין. היא מוֹצאת שהפרוֹפיל שלך מקוֹרי מאוֹד, ושמצחך מפיק אצילוּת נפש – לשוֹן הזהב שלה! – וּמי כמוֹני יוֹדע כמה צדקה במשפטה!…

הוּא תפס את כפי וּמיעכה בתוֹך כפיו הרכוֹת והחמימוֹת.

– חוֹנף שלא על מנת לקבל פרס! – זרקתי בפניו.

לא הוֹספנוּ לדבר בעניין זה.

למחר השכמנוּ קוּם, אני וכינוֹרין. השמש זרחה. העננים נעלמוּ והשאירוּ תכלת טהוֹרה מלמעלה ורעננוּת ירוּקה ורוֹססת מלמטה. כל המדרוֹנוֹת מכוּסים חוּרשוֹת אוֹרנים מבהירים. חשנוּ את עצמנוּ כבני מזל ויצאנו אל ההרים. בכונה לא שאלנוּ איש לדרך. יצאנו ממעוֹננוּ וראינוּ לפנינוּ הר בעל גוֹבה הגוּן, שעל צלעוֹ מטפסת ועוֹלה חורשת אוֹרנים מנצנצת בירקוּתה הטלוּלה, גבּוֹ טוֹבל במרוֹמי הבוֹקר הצלוּלים ועל פסגתוֹ מבהיק צלב מוּזהב – והחלטנוּ לעלוֹת שמה, בלכתנוּ נכחנוּ בדרך ישרה. כשהגענוּ אחרי טיפוּס מייגע של שעתיים למעלה וזקפנוּ את קוֹמתנוּ, שהתרגלה כבר בהליכה כפוּפה, קרא כינוֹרין פתאוֹם בקוֹל שאינוֹ רגיל אצלוֹ:

– אה, כמה יוֹפי!

הוּא נשתתק רגע, אחר כך קרא שוּב בשינוּי מלים קצת:

– איזה יוֹפי! אין ערוֹך!

וקוֹמתוֹ הזדקפה והתמתחה באויר השקוּף, כאילוּ אמרה להתרוֹמם מעל ליוֹפי הזה. וּבאמת אך יצאנו את היער העבוֹת והסבוּך, נתגלה לעינינוּ מחזה אדיר: גוּשי ההרים העירוּמים ממראה ברזל קלוּי היוּ מוּטלים בזוֹהר הבוֹקר הרענן זה בצד זה, זה על כתף זה וזה לרגלי זה, כחיוֹת ענק מחוּברוֹת בגוּפן אל שטח הארץ. שירטוּטי המשקעוֹת והבליטוֹת, שהסתמנוּ באוֹפק המדוּמדם בפראוּת נרדמה, העסיקוּ את העין הרגילה רק בשטחי זהב חוֹל, שחוֹר מעניוֹת וירק שׂדוֹת וגנים, והטילוּ במחי אחד את כל הרשמים הקוֹדמים לאיזה עבר תהוֹמי. משטחי השלג שהזהירוּ פה ושם בצוּרוֹת שוֹנוֹת דמוּ לחברבוּרוֹת על עוֹרוֹת הענקים הרוֹבצים. פה ושם נתלה על שן סלע קרע ענן צחוֹר ושקוּף ושהה באויר בלי ניד כדגל שלוֹם קוֹפא. העין הפליגה בצימאוֹן יוֹתר ויוֹתר וגילתה במרחק המעוּלף תכלת ורוּדה פסגוֹת חדשוֹת, ואחריהן הכחילוּ והלבינוּ עוֹד פסגוֹת ועוֹד פסגוֹת – מבוֹך קוֹסם של הרים והרי-הרים.

– אבל הרי לא הגענוּ עוֹד אל הצלב, ורק שם ראש ההר, ורק משם נראה את כל הטאטרה “כמוּנחה על פיסת היד”.

כינוֹרין לא שמע את דברי, פניו נתעווּ בארשת הצער המיוּחדת לוֹ והניצנוּץ הלח עלה בעיניו. ניעוֹר בי חשק להקניטוֹ:

– מתפעל כתינוֹק! בדמיוֹן הם עוֹלים ביוֹפיָם, ההרים. בוֹא הלאה.

הוּא לא הפך את פניו, ורק בנידנוּד ידוֹ השׂמאלית התחנן:

– הנח!

לאחר רגעים מספר ניתק כינוֹרין את עיניו מן המחזה, וּשנינוּ, נשענים זה על כתיפוֹ של זה, התחלנוּ עוֹלים במעלה דשוּא ורטוֹב אל הפסגה. והנה הגענוּ, לא הרחק מן הצלב, אל גדרת צאן גדוֹלה ורפת בצדה, ואת אלוּ לא ראינוּ בהיוֹתנוּ למטה, בעמק. גוּראל (הררי) זקן, גבר אלים, לבוּש כתוֹנת משוּלשלת על מכנסי צמר צרים ואדוּמים, צבר בקלשוֹן שחת ריחנית לערימה, ועל ידוֹ עזרוּ נער ונערה בריאים ואדוּמי לחיים. בתוֹך הגדרת רבצוּ פרוֹת אחדוֹת, הבליטוּ כריסוֹתיהן הנפוּחוֹת והעלוּ גירה, כשהן סוֹטרוֹת עצמן בזנבוֹתיהן נוּקשי הזבל, ועדר כבשׂים לבנים-כתוּמים רוֹבצים נערמים זה על זה כגלים עכוּרים בירכתי הגדרת.

כשבאנוּ עד הצלב מצאנוּ על זיז מסד האבנים שלוֹ יוֹשב זוּג פוֹלני צעיר. הוּא היה מגוּלה ראש בהיר ועיניו האפוֹרוֹת היוּ תלוּיוֹת בהרים שמנגד; היא היתה אוֹחזת את ראשה בשתי כפוֹת ידיה והסתכלה בחיקה. ביניהם היתה מוּנחת אדרת בלתי מקוּפלת ועליה מגבעת גדוֹלה וּמשקפת. שניהם שתקוּ. ישבנוּ בריחוּק קצת על הדשא והסתכלנוּ בהרים, שוֹתקים גם אנוּ.

לאחר שעה קלה נתהפך כינוֹרין, שכב על בטנוֹ, וּבשׂאתוֹ את פניו אלי אמר:

– נוּ, הסתכלנוּ דיינוּ. וּמה, לדעתך, הזוּג הזה? צא ונחש: נשׂוּאים הם, ארוּסים אוֹ רק אוֹהבים?

– אם לדוּן על פי שתיקתם, – עניתי – הרי הם אוֹ אוֹהבים אוֹ נשׂוּאים.

– מניין לך?

– האהבה יוֹנקת מן השתיקה, שהנפש מליאה, והנשׂוּאים אין להם עוֹד על מה לדבר, החידה כבר נפתרה. לא כן הארוּסים, אלה מיטלטלים בין העבר והעתיד והשׂיחה הכרחית.

– אין זאת ראיה כלל, רוֹב הארוּסים מרגישים את עצמם כנשׂוּאים כבר. מעניין לראוֹת כמה זמן יחרישוּ.

– הם לא ידברוּ היוֹם. על זה מעידה רצינוּתוֹ הקפדנית של האדוֹן יאצק.

איני יוֹדע משוּם מה עלה על דעתי לקרוֹא לוֹ בשם זה.

ריח השחת הרעננה היה כל כך חריף, שביטל כמעט את ריח האוֹרנים שנהר מלמטה. מעת לעת צצוּ מתוֹך היער, שהקיף את גוּף ההר, טיילים חדשים, יחידים, נוֹשׂאים כוֹבעם בידם וּגלימתם תלוּיה על זרוֹעם, עוֹלים בקוֹשי וּבכפיפת הקוֹמה, מזיעים ונוֹשמים בכבידוּת; נשים וטף לבוּשים בגדי קיץ קלים וצבעוֹניים נוֹשׂאים ילקוּטים מליאים צידה; בידי הילדים גם סלסלוֹת חוּטים וכדוּרים מגוּונים בתוכן. אך שטח הפסגה היה רחב ידיים, והם התפּזרוּ עד מהרה על פני הירק והיוּ נראים כפרחים גדוֹלים פזוּרים על פני הדשא. רוּח חגיגית לבשה גם אוֹתנוּ, התפרקדנוּ והסתכלנוּ בשמיים, שהתחילוּ מתלבנים ונקלים עם גבוֹר החמה. כינוֹרין תלש עשׂבים מתחתיו וכססם בעצבנוּת, אחרי כן פלטם על גוּפוֹ, באוֹפן שלאחר זמן מה היה גוּפוֹ זרוּע קצצי עשׂבים. ניכר היה שאין שלוה בנפשוֹ. פתאוֹם נפלטה אנחה סוֹלדת מחזוֹ.

ראשי היה נשען זה כבר על ידי הזקוּפה והסתכלתי בוֹ חרש.

– למה נאנחת? – שאלתיו ברוֹך ככל האפשר.

– מתי?! – התעוֹרר, ישב והתחיל מנער את העשׂבים מעל בגדוֹ.

– רוֹאה אני, כי דבר מה מעיק על לבך, ולמה תסתירוֹ מפני?

– הבלים! ראה נא את הקוּנדס המתהפך שם ראשוֹ למטה ורגליו למעלה.

“אינך רוֹצה לספר”, הירהרתי בלבי, “יהי כך, אין צוֹרך”.

שתקנוּ רגעים אחדים.

– והזוּג שלנוּ עדיין יוֹשב וּמחריש.

לא עניתי כלוּם. אחרי רגעים של דממה:

– מעניין לדעת, כמה אנשים נהרגוּ כאן בהרים. יש בודאי סטאטיסטיקה.

אני שוֹתק. ואחרי רגעים מספר שוּב מתוֹך התעוֹררוּת מרוּבה:

– ראה, ראה, איזה פנים מציצים מתוֹך הרפת! איזוֹ בריאוּת! אילוּ עיניים! חיה רעה!

הבטתי וראיתי בתוֹך פתח הרפת האפלוּלית תקוּע ראש של בת איכרים בעלת פנים רחבים ואדוּמים ועיניים יוֹקדוֹת. פנים כפריים כאלה לא ראיתי זה כבר.

– כן, כן, – אמרתי – אפשר שדוקא כאן מזוּמן לנוּ האוֹשר האמיתי, זה שכל ימינוּ אנוּ מחפשׂים אחריו ואיננוּ מוֹצאים אוֹתוֹ. אחרי כל אוֹתן האהבוֹת הקלוּשוֹת, החוֹלניוֹת, חסרוֹת הדם שבכרך, שהעצם בהן אינוֹ שוה פרוּטה, ורק דמיוֹננוּ הבדאי שת עליו איזה הוֹד מגרה, תשטפנוּ פה שיבוֹלת אהבה טבעית, בריאה, חזקה, איתנה – הררית! כמה נוֹעם אתה צריך לחוּש בשעה ש“נמירה” כזאת מפרפרת בלחיצוֹתיך.

דיברתי את דברי בהתפעלוּת עשׂוּיה, בסגנוֹנוֹ, לראוֹת את הרוֹשם שיעשׂוּ על כינוֹרין, וּבאמת נתארכוּ פניו והוּא לקק את שפתיו, כתינוֹק זה שמזכירים לוֹ דברי מתיקה.

הוּא לא יכוֹל להישאר עוֹד מוּטל במקוֹמוֹ במנוּחה. קם והתחיל מתהלך, כשידיו משוּלבוֹת לאחוֹריו והוּא נוֹשך את שׂפתוֹ, מסביב לרפת, וּבכל פעם בעוֹברוֹ ליד הפתח הוּא כוֹפף את עצמוֹ וּמציץ לתוֹכה. אך, כנראה, לא הבחין שם כלוּם בתוֹך האפלוּלית. ליויתי אל כל תנוּעוֹתיו וכמעט ריחמתיו בלבי.

כעבוֹר איזה זמן באה מחנכת מקוּשטה עם שתי ילדוֹת אצילוֹת, נכנסה לתוֹך הרפת והוֹציאה משם בשתי ידיה שתי כוֹסוֹת חלב מקציף וּנתנתן לילדוֹת. הללוּ קיבלוּן באי חמדה והריקוּן מתוֹך עיווּי הפנים. פרצוּפוֹ של כינוֹרין, שראה את הנעשׂה, הוּאר פתאוֹם. הוּא בא אלי במרוּצה:

– שמע, שם מוֹכרים חלב! בוֹא נשתה כוֹס חלב, חלב מן הפרה! בוא!

הלכתי אחריו. הוּא נכנס לתוֹך הרפת, והבטיח להוֹציא גם לי כוֹס חלב ואני חיכיתי לוֹ בחוּץ. מה עשׂה שם לא ידעתי, אך נדמה לי שהוּא שהה שם שעה ארוּכה, וּבצאתוֹ היה משוּלהב וּמטוּשטש, כוֹבעוֹ שמוּט הצידה וּבעיניו הניצנוּץ הלח. כוֹס חלב לא הביא לי.

– בוֹא, נשוּב למעוֹננוּ. עייפתי מן הטיוּל.

אמר כמפוּזר. הלכתי אחריו לעבר השני של ההר, שם החלטנוּ: לעלוֹת מזה ולרדת מזה. הוּא היה שוֹתק כל שעת ההליכה, עיניו נוֹצצוֹת וחיוּך משׂחק על פיו. פתאוֹם אמר כמדבר לנפשוֹ:

– איזה כוֹח! כמה שהתגוֹששתי אתה לא יכוֹלתי להפילה. היא תמכה את גוּלגוֹלתה בחזי וּבשוּם אוֹפן לא יכוֹלתי להזיזה ממקוֹמה, עמוּד ברזל! אפילוּ לנשק עצמה לא נתנה! יוֹדע אתה – פנה אלי מתוֹך התעוֹררוּת פתאוֹם – החלטתי להישאר כאן עוֹד ימים אחדים.

– לדידי, אפילוּ כל הקיץ. אבל ראה עצתי לך שתיזהר ב“שקצה”, שלא תצא מעניין זה בריסוּק איברים. הללוּ כאן אינם יוֹדעים חוֹכמוֹת. ראית את הגוּראלים שחוֹרי השׂפם, שמאכלת תקוּעה להם בחגוֹרתם? נוֹח לוֹ לאדם משלנוּ שלא יבוֹא ביחסים קרוֹבים עמהם.

הוּא הציץ בי מן הצד, כאוֹמר לבחנני אם אני מהתל בוֹ. לא, אני דיברתי בכוֹבד ראש. פרצוּפוֹ נעשׂה רציני והניצנוּץ שבעיניו נהפך להיבהוּב קל של פחד.

– ואף על פי כן, – אמר אחרי הפסקה ארוּכה – אנסה את מזלי. הרי זוֹכר אתה את המשרתת הצ’יכית בלבוּב – אתליט, איש לא האמין, וּלבסוֹף…

עמדתי מלכת. וּבהביטי ישר בעיניו, אמרתי:

– ויוֹטקה?

– זוֹ? כבר אמרתי לך שאין זה עסק בשבילי. היא, כבת גאליציה כשירה, צריכה ל“חתן”, ואני איני מסוּגל לכך. וּלעיניין אחר, הרי זוֹ שברפת עוֹלה עליה לאין שיעוּר.

נפגעתי בלבי מדיבוּרוֹ הציני.

בינתיים הגענוּ אל מוֹרד ההר ועמדנוּ שוּב על שׂפת יער האוֹרנים. העיפוֹתי את מבטי עוֹד פעם על פני השטח הירוֹק זרוּע האוֹר והטיילים, אחר כך נכנסנוּ אל היער במוֹרד. כאן היתה כבר דרך כבוּשה בין האילנוֹת, כעין שדירה ארוּכה. בשני צידי הדרך, ברוָחים גדוֹלים, היוּ עוֹדים ספסלים שקוּעים למחצה באדמה הרכה – מקוֹמוֹת מקלט לזוּגוֹת תוֹעים אחרי שקיעת החמה. הירידה היתה קלה ורק במקוֹמוֹת המשוּפעים ביוֹתר היינוּ מוּכרחים לרוּץ וּלהשתדל לעמוֹד ככל האפשר על העקביים לבל ניפּוֹל. אף כי שעת הצהריים כבר התקרבה היינוּ פוֹגשים עוֹד חבוּרוֹת של טיילים, שהיוּ עוֹלים למעלה. היוּ כאן חבוּיוֹת בין האילנוֹת גם סוּכוֹת קרשים מחוּטבוֹת, עזוּבוֹת וּמשחירוֹת ממטר וּמשלג, וּבתוֹכם ספסלים רקוּבים וחקוּקי שמוֹת בתוֹך מסגרוֹת בתבנית לב.

הלכנוּ זה בצד זה מחרישים וּמרוּחקים, כזוּג נאהבים השב מטיוּל שלא עלה יפה. כשהגענוּ אל תחתית ההר ראיתי, לתמהוֹני, שדרכנוּ מוֹבילה לתוֹך גן הטיוּל הגדוֹל, שהתזמוֹרת מנגנת בוֹ יוֹם יוֹם. כמוּפרש

מן הגן ולחוּץ אל ההר היה עוֹמד קפה-ריסטוֹראן נחמד, כוּלוֹ עשׂוּי עץ חוּם וּמגוּלף עדינוֹת, בשם “בּוֹנבּוֹן”, שעוֹד אמש הספקנוּ לשמוֹע את שבחוֹ מפי שכני מעוֹננוּ. לפני הבניין היתה רחבה מוּקפת אילני נוֹי מקוּצצים, ועליה, תחת כילת בד גדוֹלה – מחסה ממטר וּמשמש – עמדוּ שוּלחנוֹת קטנים ערוּכים במפוֹת צחוֹרוֹת וּבכלי סעוּדה נוֹצצים. רוֹב השוּלחנוֹת כבר היוּ כבוּשים בידי האוֹרחים, שבאוּ לארוּחת הצהריים, ורבים מהם שׂוֹחחוּ בינתיים, נשענים על מַטוֹת התיירים, אוֹ עוֹמדים, רגלם האחת על הקרקע והשנייה על הכיסא, בקוֹלוֹת עירנים וּבצחוֹק עליז. לא הספּקנוּ להציג את רגלינוּ על השטח וקוֹל צעיר-צלוּל צהל לקראתנוּ מתחת לכילה:

– הנה הם שׂוֹנאי הנשים! פּאניה כינוֹרין, פּאניה…

את שמי שכחה. כינוֹרין נתבלבל, נתן בי מבט מבקש עזרה, אבל אני החלטתי לנקוֹם בוֹ, וּמבלי לשאוֹל לדעתוֹ שׂמתי פני ישר אל הריסטוֹראן. לא היתה בידוֹ ברירה אחרת אלא ללכת אחרי. הוארשאית תפסה את כפי בשתי ידיה וּלחצתן במסירוּת וּבהתלהבוּת כזוֹ, כאילוּ הייתי בחיר לבה ששב מנסיעה במדינוֹת הים. יוֹטקה היתה משוּלהבת ותסרוֹקתה הילדוּתית פזוּרת רוּח קצת, נעליה מלוּכלכוֹת בטיט הרים וּנשימתה סוֹלדת מהתאמצוּת. היא פשטה לשנינוּ את שתי ידיה כאחת, וּבסנטרה רמזה לבן לוייתן, צעיר בלוֹנדי נעים פנים, שאך זה גמר כנראה את הגימנסיה, כי עדיין נשׂא את צוארוֹ כאילוּ הוּא נתוּן בתוֹך צורוֹן הגימנזיסטים הזקוּף והמהוּדק, והציגה: “אחי המתוֹק ברוֹנק פליגלמאן, “מצוּין” במתימטיקה ו”גרוּע" בהנהגה. בהיוֹתוֹ עוֹד “יקטן” במחלקה הרביעית התנפלה בגללוֹ נערה טיפשה מן הקוֹמה השנייה, אך לאוֹשרה, אוֹ לאוֹשרוֹ, נתלתה בשׂמלתה במעקה ולא אירע לה כלוּם". הוּא התאדם קצת, אבל רכס את המעיל השחוֹר בעל הכפתוֹר היחידי בגאוֹן. אחר כך הציגה גבר בא בימים, שישב בראש השוּלחן בהרחבה וּמפּיתוֹ תקוּעה בצורוֹנוֹ מתחת לסנטרוֹ השמן, בעל קרחת מבהקת וּפנים תלוּיים עם פה רחב ואוֹזני בּוּלדוֹג: “מצנאס דר. פּיפּס, רוָק זקן, ‘נוֹתן לחמי’ כלוֹמר, עוֹבדת אני אצלוֹ במשׂרד.”

הלז ניענע לנוּ בראשוֹ, בלי לשנוֹת את סבר פניו כמלוֹא נימה, אלא היה מטפל בכלי הסעוּדה שעל השוּלחן, בוֹדקם אם הם נקיים כל צוֹרכם וּמניחם כלי כלי במקוֹמוֹ.

– היכן אתם סוֹעדים? – פנתה אלי יוֹטקה בשאלה, כאילוּ היא בטוּחה, שאיני מסוּגל לשקר כחבירי. וּבאמת הביאתני שאלתה זוֹ במבוּכה קלה, כי בוֹ ברגע רמז לי כינוֹרין רמז דק בעינוֹ, אך בחרתי בדרך האמת:

– לפי שעה אין לנוּ מקוֹם קבוּע. בני חוֹרין אנוּ לסעוֹד במקוֹם שאנוּ רוֹצים.

– אם כן, – פנתה אל כינוֹרין בניצחוֹן – תסעדוּ עמנוּ. אוֹ אוּלי?…

כינוֹרין דיבר אלי בקוֹל קר ויבש:

– אתה רוֹצה להישאר כאן? אני הוֹלך את המחלבה של פּאני מלצ’ניצקה. (אמש אכלנוּ ארוּחת הערב במחלבה זוֹ, שהיתה סמוּכה למעוֹננוּ והיינוּ מרוּצים ממאכלי החלב העריבים שניתנוּ לנוּ שם בזוֹל) – וּפנה ללכת. פניה של הנערה נתכרכמוּ. חזה התחיל עוֹלה ויוֹרד באי מנוּחה. אני נתביישתי בפניה עד מות והחלטתי שלא להיכנע לאדם קשה זה בשוּם אוֹפן, וּבהסירי את כוֹבעי כמתכוֹנן לקנוֹת לי כאן שביתה, אמרתי:

– להתראוֹת, כינוֹרין, אני סוֹעד כאן.

הוּא הלך לוֹ, כשהוּא נוֹשׂא את כתיפיו האלימוֹת בלי נוֹע הלאה. כל החברה הקטנה ליוַתהוּ בעיני תימהוֹן ואי רצוֹן, ורק דר. פּיפּס היה עדיין מטפל בכלי הסעוּדה בשתיקה וּבגבוֹת עיניים מרוּכזוֹת.

כל שעת הסעוּדה לא שטפה השׂיחה כדבעי, אף על פי דלא חסרה השתדלוּת, בייחוּד מצד הוארשאית. יוֹטקה צחקה אוֹמנם בגבוּרה עשׂוּיה והתאמצה להיוֹת עליזה, אבל הדבר לא עלה בידה. הוארשאית סיפרה זכרוֹנוֹת מגן ה“לאזינקוֹת”, אך ברוֹנק סילסל כל הזמן את חתימת שׂפמוֹ וציפצף בשׂפתיו את האריה של “מַאדאם בּאטרפליי” ודר. פּיפּס כילה את כל מה שהוּגש לשוּלחן בתיאבוֹן של זאב, כשהוּא מנענע באוֹזניו השמינוֹת אגב לעיסה מקשקשת.

כשנפרדתי מן החברה ליותני יוֹטקה פסיעוֹת אחדוֹת וּבקשה ממני, שאמתין לה בחמש אחרי הצהריים ליד התחנה האקלימית, ואז נצא יחד אל “עמק הגיווֹנט”. הבטחתי לה ברצוֹן והלכתי למעוֹננוּ.

בבוֹאי מצאתי את כינוֹרין מוּטל על הספה בפוֹזה החביבה עליו וּמסנן דרך נחיריו את ניגוּן השיר הרוּסי שלוֹ. נזכרתי שנתתיו ללכת בלי פרוּטה בכיסוֹ וּבוַדאי לא אכל ארוּחת הצהריים, אך לא יכוֹלתי להציע לוֹ כלוּם. הוֹצאתי מילקוּטי ספר שירים של דיהמל וישבתי ליד החלוֹן לעיין בוֹ. לאחר שתיקה ארוּכה אמר כינוֹרין בלי שישנה את ישיבתוֹ:

– היוֹם בארבע אני נוֹסע. רצוֹנך, לוני אל בית הנתיבוֹת.

– צר לי, בשעה זוֹ אין לי פנאי. – עניתיו קצרות.

כל יתר הזמן שתקנוּ. רק בארבע קם מן הספה, פישר את בגדיו, לקח את גלימתוֹ, ניגש אלי וּביקש סכוּם להוֹצאוֹת הדרך, וּלאחר שנתתי לוֹ, אמר:

– איני יוֹדע אם יֵצא מה מכל העניין, אבל תוֹרה זוֹ נקוֹט בידך: כשם שישנם מיני פרחים, שבמידה שממעכים אוֹתם הם מוֹסיפים לתת ריח ניחוֹח, כן גם לבּוֹת הנשים: במידה שאתה מענה אוֹתם הם מסוּרים לך, הם נוֹתנים לך את ריח אהבתם. כן, כן, יש לקרוֹא את טוֹלסטוֹי ואת דוֹסטוֹייבסקי. להתראוֹת! בהצלחה!

תוֹרתוֹ לא ישרה בעיני.

קמתי ונפרדתי ממנוּ בצער אך גם ברצוֹן.

ואז התחיל הדבר.


 

ד    🔗

חבירי המסַפר הפסיק. דוֹמה היה לאדם שעבר את הפרוֹזדוֹר והוּא מתעכב רגע בלב פוֹעם לפני הקישוֹ על דלת הטרקלין.

– יוֹדע אתה? – המשיך אחר כך בחיוּך עצבני – הפייטנים הרי רגילים לתאר את גיבוֹריהם, שמשעת התאהבוּתם חוּשיהם נפקחים לטבע יוֹתר מבכל ימיהם: האוֹזניים קוֹלטוֹת רינת הפּלג, העיניים שוֹאבוֹת את מבטי הפרחים התמימים, הנחיריים מתרגשוֹת מבנוֹת ריח דקוֹת מן הדקוֹת, כאילוּ הוּסר בבת אחת הצעיף החוֹצץ והטבע בגילוּייו הטמירים והענוּגים ביוֹתר חי ורוֹנן מסביבם ונוֹהר אל תוֹכם. ידוּעים גם ידוּעים התיאוּרים האלה.

ואני חוֹשב, שכל זה אינוֹ אלא פרי דמיוֹנם הכוֹזב של הפייטנים, בלי כל יסוֹד בהסתכלוּת הממשית. אצלי, למצער, היה ההפך הגמוּר: מיוֹם שנכויתי בשלהבתה של יוֹטקה, כאילוּ נסתתמוּ חוּשי בפני כל המתרחש מחוּץ לי. בעוֹברי ברחוֹב חלפוּ עלי המוֹן הטיילים כצללים זרים וקוֹלוֹתיהם נדמוּ לי כהדים ריקים של פיטפוּט רחוֹק. ההרים שמקוֹדם ריתקוּ את עיני יוֹם יוֹם, ביחוּד בבקרים הבהירים וּבשעוֹת השקיעה הבוֹערוֹת, היוּ מוּטלים עכשיו לעינַי כציבּוּרי עפר ענקיים, שאין ערכּם שוֹנה מערך בתי החוֹמה האפוּרים שבכרך. המוּלת הנחל ואשדוֹתיו עשתה עלי את הרוֹשם, ששיקשוּק הטחנה עוֹשה בודאי על הטוֹחן. שויוֹן נפש, שלא ידעתי כמוֹהוּ עד עתה, תקף את ישוּתי לכל אשר לא בשם יוֹטקה ייקרא. ורק כשהייתי ממתין לה בגן הציבוּרי, נדמה לי לא אחת, שבכל אִיושׁה וּבכל רחש הבא לאוֹזני אני שוֹמע את קוֹל צעדיה. וטבעי הדבר, כי בכל ציפייתי רק לה ציפיתי; בכל הליכוֹתי הלכתי אליה. אך בשעוֹת הטיוּל אִתּה בסביבוֹת ההרים, שהיוּ שקיטוֹת ואילמוֹת כתימהוֹן קרוּש, היה לבי פוֹנה במקצת את יפי הטבע. אבל לא הגאוֹן והתפארת והמסתוֹרין שבוֹ משכוּ אז את לבי, כי אם הרוֹך והירק, שהיה בהם משהוּ מרגיע. צללי הסלעים וריח האוֹרנים וכן גם הגונים הרכים של פסגוֹת ההרים הרחוֹקוֹת, זוֹך האויר עם נשיבת הרוּח החרישית – אלה נהרוּ לתוֹך נפשי הגרוּיה בהמיה דקה והכאיבוּ בנעימוּת את שטח חוּשי.

בקיצוּר, אהבתי. אחרי כל הנסיוֹנוֹת הקשים שנתנסיתי עם כמה נערוֹת ונשים, אחרי כל סיכסוּכי הנפש המרים, שאחרי כל אחד מהם נשבעתי אלף מוֹנים, שזוֹהי הפעם האחרוֹנה, וּביחוּד אחרי הרוֹמאן האחרוֹן, שנארג ביני וּבין נערה יתוֹמה יפה אך היסטרית, ושהתּקתוֹ עלתה לי בדמים וּבחוּרבן עוֹלמוֹת – אחרי כל אלה נסתבכתי שוּב בעניין ביש זה וּבאוֹפן כה פתאוֹמי ולא מקוּוה, כמוֹ על פי המלצת מישהוּ, ועם נערה מתהלכת בתוֹך חוּג רחוֹק מחברתי, מהלך נפשי, מהשקפת חיי. אכן נסתרים דרכי האהבה! וּכמוֹ הפעם לא אהבתי מעוֹדי. אפילוּ אוֹתה האהבה היחידה, אהבת הילדוּת עם הילדה הזרה והחיורת, שאהבתיה שלא בידיעתה, שחלמתי עליה בתוֹם קדוֹש ירחים ושנים, זוֹ שנעלמה עם הוֹריה מעירי כלעוּמת שהוֹפיעה וששימשה לי כל השנים סמל מאיר למה שמתגלה פעם ונעלם וּמניח בלב עירגוֹן מוֹצץ כל הימים – האוֹשר; גם אהבה זוֹ חורה הפעם, וּכאילוּ נבלעה כוּלה בתוֹך אוֹרה החזק של זוֹ האחרוֹנה.

אהבתי! כלוּם אעצור כוֹח לתאר כל אוֹתוֹ עוֹשר הרגשוֹת המצוּמצם בתוֹך הרגשה איתנה יסוֹדית כוֹללת זוֹ! את פתי לעסתי ברגש זה, את משקפי הרכבתי וסילקתי בוֹקר וערב מתוֹך רגש זה. בשוֹכבי וּבקוּמי היתה אתי, סבבתני, ריחפה עלי, נשמה אל אפי, שכנה בי, בתוֹכי, בתוֹך רמ“ח איברי, ואף על פי כן היה כל זה כל כך פשוּט, מוּבן, כל כך לא סוֹדי ולא חידתי. אני פלוֹני אלמוֹני הגבר, אוֹהב פלונית אלמוֹנית הנערה. והיא כמדוּמה אוֹהבת גם אוֹתי, אף על פי שזה לא חשוּב כלל. העיקר שאני אוֹהב אוֹתה וחפץ בה בכל לבי. וחוֹמד אוֹתה כ”ד שעוֹת ביוֹם, והוֹלך לקחת אוֹתה לי, שתהיה כוּלה לי, כי הן לכך הסכימה, כך אמרה בפירוּש, וּכבר נדבר בינינוּ הכוֹל, וכבר סידרנוּ את ביתנוּ ואת הכנסוֹתינוּ והוֹצאוֹתינוּ… צחק, צחק, על הפסיכוֹלוֹגיה הזעיר-בוּרגנית שלי… אז היה כל זה פשוּט מאוֹד, אבל עתה רוֹאה אני כמה נפלא היה הדבר. תמיד, עד העת ההיא, בכל סבך אהבה הייתי מגיע לנקוּדת משבר בטוּחה, הכרחית כגזוּרה מראש, שאז היתה נוֹפלת עלי פתאוֹם אימת החיים, אימת עוֹל החיים, האימה להימצא בשוּתפוּת נשימה תדירה עם אדם אחר, זר בעצם, אימת הקיצה האפשרית בעתיד, אימת ההרגל מתוֹך אוֹנס, אימת השיעבוּד אוֹ גם השלטוֹן, וכל זה התלכד לאימה גדוֹלה מכרעת אחת, שהיתה מביאתני לידי בריחה והתעללוּת בנפש עלוּבה-עזוּבה. ועתה כאילוְ הכוֹל נעשׂה פתאוֹם בטוּח, שקוּף, מוּבן מאליו, וטוֹב, טוֹב בלי מידה וּבלי גבוּל. אכן נפלאוֹת ברגש זה.

וּבכן, אהבתי. האבוֹא לתאר לפניך את כל פרטי היחסים, יחסי האהבה, הדקים מן הדקים, המתוּקים והמרים, את החיים והמות הנתוּנים ביד מבט, תנוּעה, העוייה, לחיצת יד וּפסיעת רגל? לא נער אתה וגם אתה בודאי נוּסית בדוֹמה לאלה, וּמה שלא חיית הן קראת בספרי הפייטנים עשירי הניוּאַנסים, ואני מה כי אבוֹא לתאר את שאינוֹ ניתן לתיאוּר? אמסוֹר לך רק מקרה אחד הנדחק לתוֹך זכרוֹני בעל כוֹרחי.

היא, יוֹטקה, שחינה היה מוֹסיף והוֹלך מיוֹם ליוֹם בעיני, היתה, עם כל אמיצוּת לבה ועירוּתה השׂכלית, בעלת קאפריסוֹת וחשקים ילדוּתיים משוּנים עם עקשנוּת שאין לשברה. כשבוּע אחרי ההתוַדוּת גילתה לי, שמשכתי את לבה בעיקר בפני הדוֹמים עד להפליא לפני הצייר הפוֹלני ק…, שהיא היתה מחזרת אחריו זמן מה בל… חסירוֹת לי רק פיאוֹת הלחָיים. כמה שהשתדלתי להוֹכיח לה, שאין זה יפה, שיש בזה משוּם זוֹלוּת ומעשׂה רכּב, היא בשלה: מוּכרח אני לגדל לי איזה זמן זקן, כדי שאוּכל לעשׂוֹת לי אחר כך פיאוֹת לחָיים. מתחילה חשבתי, שאין זו אלא הלצה מוּזרה, והשתמטתי גם אני בהלצוֹת שוֹנוֹת, אבל דרישתה נעשׂתה רצינית יוֹתר ויוֹתר, עד שלבסוֹף הוֹדיעה לי קטגוֹרית, שאם לא אעשׂה את רצוֹנה זה, לא אוֹסיף לבוֹא אל ביתה (היא גרה בחצר של חוילת עץ נחמדה, ואני הייתי רגיל לבוֹא אליה יוֹם יוֹם בבוֹקר לקחתה לארוּחה וּלבלוֹת אִתה אחר כך את כל היוֹם, עד שליויתיה בשעה מאוּחרת עד ביתה). קם בי אז רגש לא נעים. לא חפצתי להיכּנע לדבר, שראיתי בוֹ מעין התעללוּת גוּפנית, וגם הוֹכחתיה על עריצוּתה וקטנוּת השׂגתה. אז נשתתקה ולא יספה לדבר אלי. רק אחרי השתדלוּיוֹת מרוּבוֹת, בייחוּד על ידי דר. פּיפּס, עלה בידי לפייסה. וּביוֹם הראשוֹן הבא יצאתי מבית הגלב, כששני פסים שחוֹרים, דקים, יוֹרדים על לחיי למטה מן האוֹזניים. בדיעבד לא התחרטתי על המעשׂה, כי היא גמלתני בעד מילוּי רצוֹנה בעדני אהבה.

היתה מעין הסכמה חשאית בינינוּ לבלי חטט איש בעברוֹ של רעהוּ. כינוֹרין סיפר לי קוֹדם פרטים מאירים אחדים על חייה של יוֹטקה, וכן סיפר גם לה את הדרוּש על אוֹדוֹתי, וזה היה די לשנינוּ. שוּליה של טלית ההוֹוה הרחבה והנוֹחה היוּ מכסים על העבר המת. מימי לא היה בי טאקט נפשי, כבימים ההם. אף על פי שלא הייתי עוֹד עלם צעיר, חשתי כאילוּ בגרוּתי האמיתית באה רק עתה. יחד עם חירוּת יחסינוּ המלוּוה בהוּמוֹר קל וּבחריפוּת של אנשים עליזים אך ישרי לב, היתה נסוּכה על כל הליכוֹתינוּ רוּח תרבוּת, שהכרתה מנעימה את ההוייה. בהיוֹתי שרוּי אִתה וּמביט אל פניה, היוּ כל רגשוֹתי פתוּחים לקראתה וכוּלי נוֹהר אליה, אך כל יצר חוּשני לא עכרני. ורק בהביטי אליה לפעמים מן הצד חמדתי את קסם בשׂרה הפוֹרח. בי בכוּלי חל שינוּי מפליא לרוֹך ולעדינוּת. אפילוּ קוֹלי, נדמה לי, נתעדן הרבה משהיה, וּבעוֹנג הייתי חוֹזרבביתי וּמשמיע לאוֹזני את כל דברי הנעימים שאמרתי לה, ולפעמים קרוֹבוֹת הייתי גם מרנן וּמוֹשך את קוֹלי לשכּר את עצמי בעדנתוֹ הצלוּלה.

אבל הנה שכחתי לספר איך התחיל הדבר באמת.

נעניתי להזמנתה של יוֹטקה וּבחמש יצאתי לחכוֹת לה ליד התחנה האקלימית. אבל עוֹד לפני הגיעי שמה ראיתיה הוֹלכת וּבאה מרחוֹק במגבעת הבד המהוּדקה ברצוּעה תחת סנטרה, כילדת בית הספר, בידה האחת מַטה התיירים, מַטה הקרדוֹם, וּבשנייה, תלוּי על אצבע אחת, היא מטלטלת באויר את מעילה הירוֹק. כוּלה היתה לבוּשה בד לבן, חָלק בלי קמט. גם היא ראתני מרחוֹק ורמזה לי במַטה.

הייתי אסיר תוֹדה באמת לחברי, שנסע היוֹם ברכבת, אף על פי שלבי נקפני משוּם מה.

– יחידי? כּינוֹרין נסע? – שאלה בפניה המאירים בחמה.

– כן. לפני שעה.

– מה טוֹב! המשוּגע הזה כבר היה לי לזרא בתהפוּכוֹתיו. הוּא חוֹשב את עצמוֹ לגאוֹן. אפשר שהוּא גאוֹן, אבל בשבילי אין לוֹ כל חשיבוּת. אני אוֹהבת באדם קוֹדם כל את האדם.

זכוּרני כי הטעמת המלים “בשבילי” ו“האדם” בפיה נטלה ממני כל חשק להיראוֹת כפיקח, מה שהוּא טבעי ושכיח מאוֹד אצל “המחַזרים”, ביחוּד בראיוֹנוֹת הראשוֹנים. היתה בהטעמה זוֹ איזוֹ בגרוּת, שלא הייתי רגיל למצוֹא כמוֹתה אצל הנערוֹת שהכרתי עד היוֹם ההוּא.

היא היתה לי למוֹרת דרך. פנינוּ שׂמאלה ועברנוּ בין שתי שוּרוֹת של חוילוֹת לצאת אל ההרים. מתחילה שתקנוּ. אני לא מצאתי את ה“התחלה” ההוֹלמת. הרגש הטוֹרד, שההוֹלכת לצידך היתה שייכת קוֹדם לאחר, וּבייחוּד אם אחר זה הוּא ידידך הטוֹב, רגש זה חוֹצץ ועוֹצר בעד ההתקרבוּת. מי יוֹדע אם אין מוֹחה ולבה עתה ברכבת המתגלגלת עתה במדרוֹן ההרים?

היא, כאילוּ הרגישה במחשבוֹתי, אמרה:

– יוֹדע אתה, שאני השתחררתי היוֹם בעוֹרמה מחברתי, כדי שאוּכל ללכת אתך לבדך?

– גם אני שיערתי כן, אף כי לא מחוּור לי מה המריצך לעשׂוֹת כן.

– פשוּט, מפני שמצאת חן בעיני.

– כל כך מהר?

– וכי נחוּץ לזה זמן רב? הרי סוֹף סוֹף מכריע תמיד הרוֹשם הראשוֹן. אם גם תדחה את רגשך ותתבוֹנן וּתנסה את עצמך ותשוּב וּתנסה את עצמך, תמיד יכריע הרוֹשם הראשוֹן. ואני עשׂיתי לי כלל להישמע תיכף לרגש שלי. הנה אשמיע אוֹתך תיכף את הכאראקטריסטיקה שלך בקצרה. כמדוּמה, שהרבה לא תשתנה זוֹ, אם גם אכירך במשך שנים.

– בכל אוֹפן, מעניין לשמוֹע. – דיברתי במשהוּ אירוֹניה.

היא עמדה רגע, הפשילה את המעיל, שהיה מיטלטל על אצבעה מעל כתיפה, הביטה ישר בעיני ואמרה:

– כל הוייתך שוֹאפת בעיקר לשני דברים: לשלוה חיצוֹנית וּלחירוּת פנימית. פניך הגלוּיים, עיניך הצוֹחקוֹת, מהלכך המתוּן וקוֹלך הרך – אלה באים בלא יוֹדעים לכסוֹת על התהוֹמוֹת שבנפשך. בטוּחה אני, שאין רגש מן הרגשוֹת, הטוֹבים והרעים, שיהיה זר לך, אלא שיש לך יחס פיוּטי אל רגשוֹתיך אתה והנך חי עמהם בבדידוּת וּבאין רוֹאים. להכרתך הנפשית אין מוּתר ואסוּר, הכל מוּתר לך, אבל למעשה לא תעשׂה כל רע, ואף הטוֹבוֹת היוֹצאוֹת ממך אינן באוֹת אלא כדי ליצוֹר לעצמך סביבה נוֹחה וקלה. כדי להוֹציאך מקליפתך הרכה והקשה כאחת, נחוּצים לך זעזוּעים גדוֹלים, ואלה נתוּנים ביד האשה. כוֹח עבוֹדתך אינוֹ גדוֹל ביוֹתר, אבל בתנאים נוֹחים וּבאחריוּת ידוּעה מרצוֹן, יעזרך כשרוֹנך לעשׂוֹת מעשׂים בעלי ערך. רק דבר אחד נעלם ממני: אם האשה היא בעיניך אדם, אוֹ רק – אשה.

דברים אלה שנאמרוּ בפשטוּת ויחד עם זה בביטחוֹן של אדם חוֹשב, הביאוּני במבוּכה. כשגמרה הבטתי אל פניה מן הצד וּמשהוּ מרגש פחד תקפני. אוֹתה העלמה הרכה והקלה, שנראתה בעיני רק תמוֹל נבוֹכה וחדלת אוֹן בפני הגבר, שבגד בה קצת, עמדה לפני עתה במלוֹא קוֹמת אדם. בכל אוֹפן לא הייתי מוּכן לשמוֹע מפיה דברים כאלה בפעם הראשוֹנה להיוֹתנוּ ביחידוּת.

– מה אתה שוֹתק? אם טעיתי רשאי אתה להגיד לי בלי עקיפין. דיפלוֹמאטיה אינני אוֹהבת.

– טעית ולא טעית, – עניתיה – טעית במה שביקשת להכניס אדם לא ידוּע לך בעצם לתוֹך נוּסחה מוּגבלה, ולא טעית – שהדברים נראים לא רחוֹקים מן האמת; אף על פי שהתמוּנה יצאה אידיאלית יוֹתר מדי.

– וּתשוּבה על שאלתי האחרוֹנה? – אמרה בעיניים ערוּמוֹת, לא בלי גנדרנוּת.

– הדבר תלוּי באשה. – עניתי בכונה להפסיק את רוּח ההתפלספוּת שפיעם אוֹתה. וּבאמת, לאחר תשוּבה זוֹ הלכה לצידי כפוּפה קצת וּבפנים כבוּשים בקרקע.

אחרי זמן מה הזדקפה ואמרה בגאוֹן:

– סוֹף סוֹף אין זה חשוּב כלל. לא יחסוֹ של א. לב. עוֹשׂה את ב. למה שהוּא, אלא יחס ב. אל ב. עצמוֹ… ראה, הנה הגיווֹנט!

לפנינוּ, בקצה העמק הירוֹק והרוה, היה מוּטל ההר הענק, שעל ראשוֹ נראתה כדמוּת זקן נשען פרקדן וראשוֹ מוּרם קצת על כר סלע. נראוּ ברוּר קוי הפנים הענקיים וקווּצוֹת הזקן התפּתלוּ וירדוּ מלחיי החלמיש אל גוּף הסלע האפוּר-חוּם. במצח הזקוּף היה תקוּע מוֹט ברזל שתקעוּ התיירים אשר הגיעוּ למעלה. שמש בין הערביים עוֹד שׂיחקה בגונים רעננים בפרחים וּבירק. במלוֹא רוֹחב העמק לא נראתה נפש חיה, רק על כוֹתלי ההר התלוּלים טיפסוּ במרחק נקוּדוֹת נעוֹת – תיירים קשוּרים בחבלים.

פתאוֹם התחילה יוֹטקה רצה לפני במוֹרד כבוֹרחת, וּכשהגיעה תחת אחד העצים שבדרך, פנתה וחיכתה לי בלי תנוּעה. מיהרתי אליה וּבלי דבּר דבר לפתי את מוֹתניה, הרימוֹתיה והתחלתי רץ יחד אתה. כשכלתה נשימתי הוֹרדתיה, והיא מיהרה ליישר את שׂמלתה הקמוּטה.

המעשה הזה כאילוּ מחה את שארית הזרוּת שהיתה עוֹד בינינוּ והיינוּ הוֹלכים וּמפטפּטים בעליצוּת ובקלוּת נפש כזאת, ששכחנוּ את עצמנוּ ולא הרגשנוּ כלל בשקיעת החמה וברוּח הקרירה שהתחילה לוֹפפת את גוּפינוּ. ואוֹמנם השקיעה לא היתה מוּרגשת כל כך, כי הירח עמד מוּכן מבעוֹד יוֹם ולא הניח שיחשיך לגמרי. רק הצינה שנתגברה עוֹררתנוּ להיפּנוֹת ולראוֹת את העיר המוּארה כבר באוֹרוֹת החשמל. סייעתי ליוֹטקה ללבוֹש את מעילה, ואז שילבנוּ את זרוֹעוֹתינוּ ואחוּזים וּמחוּשקים שבנוּ בדרך הביתה. כשבאנוּ אל הרחוֹב הראשי היה זה הוֹמה מטיילים. נכנסנוּ עוֹד לקפה “עין הים”, אכלנוּ גלידה, אחר כך שתינוּ שוֹקוֹלאדה רוֹתחת. שמענוּ מוּסיקה טוֹבה וזרקנוּ זה לזה הערוֹת חריפוֹת על האוֹרחים השוֹנים והמשוּנים. אחר כך ליויתי אוֹתה לביתה. השעה כבר היתה מאוּחרת. אחיה לא היה בבית. בחצר, לפני דלת חדרה הנעוּלה, נשקתי לה בפעם הראשוֹנה על לחיה הרכה, המשיית, הצוֹננת. היא לא החזירה לי נשיקה, אך הרגשתי שנשיקתי היתה לרצוֹן לה. שבתי הביתה בצעדים מפוּזרים וּבראש רוֹנן.


 

ה    🔗

מי הגבר אשר לא נתנסה ברוקוּתוֹ בליל נדוּדים הבא מתוֹך הירהוּרי אירוּסין אוֹ נישׂוּאין!

עוֹד בלכתי לבדי הביתה התנהלתי לאט לאט כתוֹעה עייף, שאינוֹ יוֹדע לאן רגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ. רק בה, ביוֹטקה, היוּ כל מחשבוֹתי. היא היתה חיה בי בצחוֹקה העליז, בחיתוּך דיבוּרה הפסקני, בתפיסתה החדה, בתנוּעוֹתיה המהירוֹת, בהמהלכה המוּסיקאלי, בעיניה החיוֹת והזכוֹת, ועל הכוֹל בצוארה הרענן, בעוֹרפה הלבן והמלבב כשיש חי. בייחוּד שיכרני זה וגירה את עיני וּנחירי במקוֹם שבשׂערוֹת הנקיוֹת מכוֹל נקי נטוּיוֹת וּמתוּחוֹת בחן משוֹרשיהן אל מעלה הקוֹדקוֹד החמוּד.

והחלטה אחת הלכה וגמלה בלבי, החלטה שמלאתני חרדה נעימה וּרחוֹקה, אך לא יכוֹלתי להגידה לעצמי בבירוּר, עד ששכבתי במיטתי, בוֹדד בחדרי, המנוֹרה כבוּיה וּרצוּעת אוֹר הלבנה הקר חוֹצה את הרצפה ונחה על חלק מבגדי המוּטלים בלי סדר על הכיסא ליד המיטה.

והנה בקעה ועלתה בפירוּש, כמעט בקוֹל, המחשבה:

– מחר אגיד ליוֹטקה שאנוּ מאוֹרשׂים. פשוּט. כך אגיד לה.

וברוּר היה לי שגם היא תענה תיכף ותסכים בפשטוּת והדבר היה יהיה, כאילוּ מוֹחלט וידוּע הוּא לשנינוּ זה שנים על שנים. ואף על פי כן, מיד לאחר המחשבה הזאת, התחילה החרדה הגדוֹלה מתוֹך דמיוֹן ער וּמציק וחוֹזר בלי חשׂך. הדמיוֹן התחיל אוֹרג וּמתיר וחוֹזר ואוֹרג את מסכת ההתקשרוּת על ידי מלים וּמעשׂים. נארגוּ דיבוּרים ושׂיחוֹת ביני ובינה; קמוּ לחיים דמוּיוֹת של אנשים קרוֹבים וּרחוֹקים, גם של כאלה שלא ראיתים ולא ידעתים מימי, קרוֹבים שלה ושלי: אמי הרחוֹקה, דוֹדי הנשכח, אביה ואחיה של יוֹטקה ועוֹד אנשים מספר, ביניהם גם מתים שקמוּ לתחייה, שטענוּ וחייכוּ וּבירכוּ במבט עיניים, וגם כאלוּ שעירערוּ והביטוּ בחשד וּבעצב, וכל אלה בקשר ישר עם אוֹתוֹ דבר יחידי ותקיף, שאינוֹ מרפה ממני, שממלא את כל ישוּתי, בקשר עם אירוּסי את הנערה הזרה. האירוּסין מתקשטים בעיני בצבעים שוֹנים. עם כל אחד מקרוֹבי וּמקרוֹביה אני מדבר על הדבר בסגנוֹן אחר, הכוֹל לפי אישיוּת בעל דברי. ואני כה מתוּן, כה נבוֹן. לזה אני מבאר את הטוֹב החוֹמרי שיצמח לי מן השידוּך, לזה אני משבח את יוֹפיה ואת חוֹכמתה של הנערה, לפני פלוֹני אני עוֹשׂה את חשבוֹן הכנסוֹתי וּמפריז קצת על המידה, לפני אלמוֹנית אני מתאר את את תוֹכנית פעוּלוֹתי לעתיד, מדבר על דבר נסיעוֹת לכרכי הים, על קבלת אוֹרחים, נטיעת גן וכו'. והכוֹל בגבוּלוֹת המעשׂיוּת החברוּתית והמוּסר המשפחתי. וּבעקב כל ההירהוּרים האלה, ההוֹלכים ונשנים כמעט בקביעוּת של גלגל חוֹזר, תקוּף הגוּף מין חרדה של קוֹר פנימי עד לידי ניקוּש השיניים. אני מוֹשך את השׂמיכה וּמתכסה בה למעלה מראשי, מכויץ את ברכי עד שאני נוֹגע בהן אל חזי, אבל הצינה מליאה את הגוּף שכאילוּ נתרוֹקן מדמוֹ, והחשבוֹנוֹת הפּיכּחים והשׂיחוֹת המכוּונוֹת בחכמה הוֹלכים ועוֹברים במוֹח בסדר בלי הרף. עייפוּת תוֹקפתני ואני מתהפך מצד אל צד, השמוּרוֹת כוֹאבוֹת, כפוֹת הרגליים נצבטוֹת מקוֹר, אך המוֹח ער כבצהריים וּמנסר במחשבוֹתיו הבהירוֹת בלי הפסק, בלי הפסק. יש בי רצוֹן חזק ונרגז להירדם, כמעט כעס על עצמי, אבל המחשבוֹת והדמיוֹנוֹת חוֹזרים וּמציקים, חוֹזרים וּמענים, חוֹזרים וּמנעימים.

וכה עבר עלי כל הלילה ההוּא ללא עצימת עין, עד שהאפיר השחר והתלבשתי וישבתי אל החלוֹן הפתוּח מוּל ההרים החבוּשים בערפל והמַשיבים עלי רוּחם הקרה. ישבתי והרוּח הקרה נשבה, נשבה בפני וּמחתה ברוֹך וּבנעימוּת את אֶרג הלילה הדק, החם והמסוּבּך. אוֹר הזריחה הבהיר את ההרים יוֹתר ויוֹתר וּנשי הגוּראלים עברוּ כבר בדרכים בשׂמלוֹת הצבעוֹנין ונשׂאוּ ירקוֹת וּמעשׂי חלב. הכוֹל נעשׂה מציאוּת מפיגה מפכּחת.

לבשתי מעילי וירדתי אל מחלבתה של פּאני מלצ’ניצקה. הקהוה המרירה מתקה לחכּי. את הפת השחוֹרה המרוּחה בחמאה טרייה, שעוֹד עמדוּ עליה רסיסי מים, בלעתי ברעבוֹן. הפסוּק שהיה עלי לוֹמר ליוֹטקה עוד היה חוֹזר ברפיוֹן במוֹחי, אך חשתי שכוֹח ההחלטה שבי נחלש. ברוּר היה לי, שהיוֹם לא יבוא הדבר, היוֹם לא אגאל. יצאתי לטייל קצת (עמה נדברתי להיפגש בשעת הצהריים בלכתה לאכוֹל), אך עד מהרה עייפתי. השמש עלתה והזיעה כיסתני. שבתי אל מעוֹני ושכבתי על הספה בפוֹזה של כּינוֹרין. שכבתי רק רגעים מספּר וּשׂעיפּי הלילה צצוּ, יצאוּ ממחבוֹאיהם ועטפוּני שוּב בארגם הדק והחם, אך בלי אוֹתוֹ עינוּי כבד שחשתי בלילה. וכן הייתי שוֹכב ומדמדם עד שקמתי שוּב.

בקיצוּר, שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת התעניתי בכל מיני מצבים שבנפש. פעם אחת אפילוּ ראיתי את עצמי אַב משפחה גדוֹלה, ואני יוֹשב בתוֹכה ליד יוֹטקה הנוֹבלת, הקמוּטה, מוּקף בנים וּבנוֹת, נכדים ונכדוֹת, כוּלנו לבוּשים מוֹעדית, וצלם קיפּח וּבעל זקן חפוּף רוֹקד כנגדי עם המצלמה לצלמני. עד היכן הגיע דמיוֹני האזרחי! ורק ביוֹם הרביעי לפנוֹת ערב, כששבנוּ מטיוּל מייגע בדרך ל“שׂיאי האַיילים” נפרדנו שנינוּ מאת החברה העליזה ואני ליויתיה אל מעוֹנה. אז ישבנוּ על סף חדרה וּמאחרינוּ הדלת הנעוּלה. המפתח היה בכיסי. אני הנחתי את כוֹבעי על ברכיה והיא הניחה את מגבעתה על ברכי. הצצנוּ זה בפני זה והצטחקנוּ. אחר כך ישבנוּ זמן מה ושתקנוּ, כאנשים שבאוּ אחרי עינוּיי דרכים והרפתקאוֹת אל מחוֹז החפץ.

אהבתי עלתה בלבי כצמח קסם, ועליו גדלוּ ורחבוּ, עד כי עטוּ את כל ישוּתי. כל המוֹן רגשוֹתי נזדככוּ באיזה אוֹר שקט וּבהיר. שׂמתי את ידי קלה וּזהירה על גבּה הצר והיקר, והקוֹל רך אך מוֹחלט, לחשתי על אוֹזנה:

– יוֹטקה יקירה, אנוּ מאוֹרשׂים.

– כמוּבן, – ענתה היא ושׂיחקה בכוֹבעי אשר על ברכיה.

לא ידעתי אם כוֹבד ראש אוֹ לצוֹן בתשוּבתה. אך קיבלתיה כמספקת. אז גנחתי קצת ונשקתי את שׂערוֹתיה רטוּבוֹת הזיעה. היא החרישה.

– רצוֹנך, נוּכל להוֹדיע את הדבר פוּמבית.

– אפשר לחכוֹת עוֹד.

גם תשוּבה זוֹ, שהיתה יכוֹלה להשתמע לשני פנים, הספיקה לי. אוֹר לבּי היה מפעפע בתוֹך כוּלי ומילאני עוֹז בלי עזוּת.

– אני אסע אתך ישר לל… ושם תציגיני לפני הוֹריך.

– בודאי, בעוֹנג רב. – ענתה והתחילה מסוֹבבת את כוֹבעי על ברכיה.

– הבי, אפוא, את שתי ידיך המתוּקוֹת.

– הא, קח אוֹתן. – והיא הוֹשיטה לי את שתי כפוֹת ידיה הקטנוֹת, החמימוֹת. הוֹרדתי את פני והתחלתי נוֹשקן חליפוֹת, זוֹ אחר זוֹ, ולא יכוֹלתי להפסיק.

– נוּ, די, די. עוֹד תספיק.

הודאוּת הבהיקה פתאוֹם לתוֹכי כברק לתוֹך דימדוּמי היוֹם: “עוֹד תספיק, עוֹד תספיק.”

הדבר קם ונהיה.

בכל זאת החלטנוּ אחרי כן, בשעה מאוּחרת בלילה, להוֹדיע למכרינוּ. ביחוּד לדר. פּיפּס, שהיה, לפי דבריה של יוֹטקה, ידיד אמיתי ודוֹרש טוֹב לה. גם אני מצאתי חן בעיניו. וּבהיוֹתוֹ בעצמוֹ רוָק זקן וּבעל הוֹן גדוֹל, בודאי יתן לה, ליוֹטקה, בעוֹזבה את משׂרתה מסיבּה כזוֹ, “הענקה” הגוּנה. את זוֹ נשמוֹר לשם נסיעת נישׂוּאין לחוּץ לארץ. לשוייץ אוֹ לאיטליה. אני הבעתי דעתי בעד איטליה, שהרי בשוייץ נראה שוּב מה שראינוּ כאן – הרים.

– צדקת, – אמרה וצחקה.

בקיצוּר, הייתי המאוּשר באדם. בבוֹקר, עוֹד שכבתי במיטה, דפקוּ על הדלת. וטרם הספקתי לקרוֹא “יבוֹא!”, התפרצה החדרה הוארשאית, שאלה תוך כדי ריצה אלי: “אפשר?” והוֹשיטה לי את ידיה.

– לא יכוֹלתי להתאפּק, – השׂתערה אלי במענה לשוֹנה – מוּכרחה הייתי לרוּץ הנה. יסלח לי על החוּצפה. ברכוֹת, ברכוֹת, שפע ברכוֹת אני מאַחלת לוֹ וּלכלתוֹ! אני עוֹד ביוֹם הראשוֹן לפגישתנוּ אמרתי, כי כך יהיה. כמה פעמים אמרתי לברוֹנק והוּא לעג לי. עתה “ידע” ללעוֹג. גם לדר. פּיפּס אמרתי. הוּא הסכים, כמוּבן. את יוֹטקה כמעט חנקתי בחיבוּקי. הוֹי, איזוֹ ילדה מתוּקה, דבשית, דוּבשנית!… אתם תהיוּ מוּכרחים לבוֹא אלינוּ לוארשה. יוֹטקה כבר הבטיחה. גם אדוֹני יבטיח. איך אפשר לא לראוֹת את וארשה. את הלאזינקוֹת. יש לי מכר אחד, שׂחקן בתיאטרוֹן. צעיר נעים מאוֹד. נבלה יחד אילוּ ימים בעיר וּבסביבה… איזוֹ הפתעה! בכל זאת לא האמנתי. כל כך מהר… היא, המתוּקה, היתה כה תמימה, לא ידעה כלוּם…אה, טוֹב!…

וכן הלאה בנוּסח זה, בלי הפסק וּבלי סוֹף. לאחרוֹנה ביקשתי ממנה מחילה. היא יצאה לפרוֹזדוֹר ואני מיהרתי להתלבש. פתחתי לה את הדלת והנה נכנס יחד עמה צעיר לבוּש שחוֹרים, משרת בית מלוֹן, בידוֹ האחת אגד פרחים גדוֹל וּבשניה מכתב סגוּר. פתחתיו מהר: מאת דר. פּיפּס. בסגנוֹן נמלץ, קלאסי, הוּא מברכני. מוֹנה לי במלים אחדוֹת חזקוֹת, בדיוּק לאטיני, משפטי, את מעלוֹתיה של יוֹטקה, וּמזמין אוֹתי נדיבוֹת ל“ארוּחה מיוּחדה” הערב ב“עין הים”. את הפרחים יכוֹל אני לקבל בלב שוֹקט. יפים מאלה שלח ליוֹטקה. וחוֹתם: בידידוּת מצוּינה, דר. פּיפּס.

הייתי נרגש מאוֹד מן המכתב וּמן המתנה הפוֹרחת. הראיתי את המכתב לוַארשאית. היא קראה והיתה מליאה התפעלוּת:

– איזה זקן חביב! איזה לב טוֹב! את ידיו הייתי מנשקת. איזוֹ מסירוּת, כמוֹ סבא טוֹב!

וּבכל זאת ראיתי, שבאה בלבה איזוֹ דאגה והיתה כנבוֹכה, היא לא מצאה לה עוֹד מקוֹם.

– יסלח לי מר. עלי למהר הביתה. שם מחכים לי. להתראוֹת, להתראוֹת!

בשעת “הארוּחה המיוּחדה”, שהיתה באמת מצוּינה, נוֹדעה לי סיבת מבוּכתה. היא לא יכלה להתאפק וסיפרה לי: היא רצה בבוֹקר הביתה לראוֹת אם נתקבלה הזמנה גם בשבילה לארוּחה. והנה אמנם נתקבלה. איזה זקן חביב! איזה לב טוֹב!


 

ו    🔗

רוֹאה אתה, הסיפוּר באמת ארך ועלי לגמוֹר. כעבוֹר שלוֹשה-ארבעה ימים ערכנוּ טיוּל גדוֹל בהרים, אל “אגם הקרח”. היתה תשוּקה רבה לראוֹת וּלמשש את הקרח בתקוּפת תמוּז. חצי הדרך עלינוּ בעגלוֹת, בשתי עגלוֹת. מלבד שנינוּ המאוֹרשׂים, בּרוֹנק, הוַרשאית ודר. פּיפּס, היוּ עוֹד שלוֹשה מכּרים, שניים מלבוּב ואחד מקראקוֹב, שלוֹשתם עוֹרכי דין ציוֹנים ומוֹעמדים מנוּצחים בבחירוֹת לפארלאמנט הוינאי. החברה כוּלה היתה שרוּיה במצב רוּח נפלא. היתה חליפת קריאוֹת ושׂיחוֹת בדוּחוֹת בין עגלה לעגלה: בין הראשוֹנה, שבה ישב דר. פּיפּס עם הציוֹנים ורב אתם על הלאוּמיוּת (הוּא היה מתבּוֹלל קיצוֹני), והאחרוֹנה, שבה ישב “הדוֹר הצעיר”. ברוֹנק התקין שלא בידיעתנוּ חתיכת אריג אדוֹם קשוּר לארבעה מקלוֹת קטנים, ואך יצאנו למרחב, הוֹציא את ה“הפתעה” וּפרשׂ עלינוּ חוּפת ארגמן. “החוּפה הנוֹסעת!” הכריז, וּמן העגלה ההוֹלכת לפנינוּ התחילוּ עפוֹת ברכוֹת מזל טוֹב. אחד המוֹעמדים שב אל ילדוּתוֹ והתחיל להוֹציא משׂפתיו כקוֹל חצוֹצרה מארש עליז, והוארשאית רקדה על מוֹשבה וּמחאה כפיים. הנה כי כן הוּבלנוּ ב“חוּפה הנוֹסעת”. העגלה הראשוֹנה עמדה ודרשה “בכל תוֹקף”, שהאחרוֹנה תלך בראש, אך שנינוּ “הנוֹגעים בדבר” עמדנוּ “בכל תוֹקף” על הדרישה, שהכל יישאר ב“סטאטוּס קווֹ אנטי”. את הוֹרדת החוּפה לא דרשנוּ, כי בינתיים עלתה השמש והיתה משמשת מחסה מעט מפני החוֹם. כל אחד מארבעתנוּ החזיק במקל אחד וכן היינוּ נוֹסעים ועוֹלים. החזקת המקלוֹת מנעה את ברוֹנק והוארשאית מתעלוּלים אחירים. נסענוּ הלאה כמעט בדממה. רק מזמן לזמן הגיעוּ אלינוּ הקוֹלוֹת העליזים מן העגלה הראשוֹנה ואנוּ ענינוּ בקוֹל וּבחריפוּת ככל אשר יכוֹלנוּ. הדרך הוֹליכה מקצתה בין יערוֹת אוֹרן, שכבר היוּ ידוּעים לנוּ פה למדי. אף כי היערוֹת היוּ בודאי כוּלם עתיקים מאוֹד, לא ראיתי גזעים עבים, כאלוּ שראיתי ביערוֹתינוּ במישוֹר. כנראה אויר ההרים הקר אינוֹ נוֹח לגידוּלם של העצים. חזקים הם אך דקים וּגמישים, כמוֹ הגוּראלים, שלא ראיתי בתוֹכם אף בעל כרס אחד. אוּלם רוֹב הדרך עברה בתוֹך הרים וּלקצביהם, על שׂפת תהוֹמוֹת ולפעמים על רמה שטוּחה. עם סיבוּבי העגלה נשתנוּ המראוֹת וחשתי את עצמי כל הזמן כנמצא לפני פנוֹראמה מסתוֹבבת.

בשעה עשׂר, בערך, הגענוּ עד קצה הדרך הכבוּשה. פה היה עלינוּ לרדת מן העגלוֹת וּלהתחיל בעלייה מתוֹך טיפוּס בנתיבוֹת צרוֹת, עקלקלוֹת, זרוּעוֹת אבנים, נשענים על המקלוֹת-הקרדוּמוֹת ונאחזים מדי פעם בפעם בשיני חלמיש. התחיל ויכוּח בין דר. פּיפּס וּבני הלוייה אם צריך קוֹדם העלייה לעשׂוֹת “פּוֹפּאס” (אכילה בדרך) כדי לאסוֹף כוֹח, אוֹ מוּטב לעלוֹת מתוֹך גוּף קל. הציוֹנים היוּ בעד זה, שנעלה בלי הכנוֹת, כמוֹ שהננוּ; ברוֹנק אמר, שאחת היא לוֹ, וכן גם אנחנוּ והוארשאית; רק דר. פּיפּס עמד בתוֹקף על האכילה. “בכל שעה חייב אדם לאכוֹל”, אמר פסוּקוֹת, “בפרט לפני צאתוֹ לדרך שיש בה סכנה”.

“מוּבן, שפּיפּס מוּכרח להיוֹת בעד פּוֹפּאס” זרק אחד הציוֹנים בלשוֹן נוֹפל על לשוֹן. רגיל היה להשתמש בזה גם בנאוּמיו החגיגיים.

היה צחוֹק כללי, וּצחוֹק זה הפיג קצת את רעבוֹנוֹ של המצנאס ונכנע. וּבכן התחלנוֹ עוֹלים. העגלוֹת נשארוּ למטה, להמתין לנוּ עד שוּבנוּ מקץ 5–6 שעוֹת. בבוֹאנוּ שמה מצאנו כבר עגלוֹת אחדוֹת של תיירים זריזים שהקדימוּ לצאת. בכלל נראה המקוֹם כתחנה קטנה. אף היה בנוּי שם צריף עץ פתוּח לפנים, ששימש מקוֹם ישיבה לעגלוֹנים. אחרי עלייה של רגעים אחדים נשארנוּ, אני ויוֹטקה, מפגרים. מלבד מה שקשה היה לה, ליוֹטקה, עם כל קלוּתה וּרגילוּתה, להיטיב צעד עם העוֹלים (הוַארשאית נגררה בחירוּף נפש אחרי קפיצוֹת האייל של ברוֹנק), היה גם נוֹח להישאר לבד, בשניים. כל אבן, כל שן סלע, כל צמח, כל צבע, שימשוּ עניין להערה מבדחת, משׂמחת מלוּוה במבט עיניים ממוֹגג, מאַשר. בכל רגע עמדנוּ והבטנוּ מסביב וספגנוּ את מראוֹת ההוֹד האדיר. בכל פעם כשהעוֹלים לפנינוּ התרוֹממוּ-התרחקוּ, עמד מי מהם, נפנה וחיכּה לנוּ. לפעמים, במקוֹם מפנה הדרך, נעלמוּ, אך גם שם המתינוּ לנוּ. בייחוּד דאג לנוּ דר. פּיפּס, אף על פי שבעצמוֹ היה קל ברגליו וזריז בעלייה, שלא לפי גוּפוֹ המסוּרבל. אחרי שעה אוֹ יוֹתר קצת הגענוּ לרמה שטֹחה ונתגלוּ לעינינוּ הרים חדשים מוּטלים במרחקים שוֹנים. מרחוֹק ראינוּ כנקוּדוֹת אוֹ כצניפוֹת זעוֹת על צלעוֹתיהם, וּכשהתבוֹננוּ יוֹתר, בייחוּד במשקפת, ראינוּ שאלה אנשים קשוּרים בחבלים המטפסים על ארבעה.

– רוֹצה הייתי לטפס כך. זוֹהי סכנה אמיתית. – פניתי אל יוֹטקה.

– לא, לא! – מחאה היא וּמחתה במטפחתה את הזיעה מעל מצחי. היא כבר הרגישה את עצמה כאשתי. ניחא היה לי בכך.

עלינוּ הלאה. הטיילים היוּ קוֹראים זה לזה והד מכוּפל וּמשוּלש היה עוֹנה. אחד הדוֹקטוֹרים היה איזה זמן בשוייץ ולמד שם ל“יידל”. ישב על צוּק והתחיל להשמיענוּ את “יידוּלוֹ”. קוֹלוֹ היה נאה ונענוּעיו הצלוּלים נשתפכוּ באויר. איזה עוֹף, נשר אוֹ נץ, נתבהל והתרוֹמם מתוֹך צריחה באויר מעל לראשינוּ. עלינוּ הלאה. והנה מצאנוּ בדרך חברה אחרת, יוֹשבת לפוּש. כעבוֹר רגעים מספר התלקטנוּ ועמדנוּ גם אנוּ.

– עוֹד רחוֹקה הדרך אל ה“אגם”? – שאל אחד משלנו.

– כשעה וחצי. – ענה אחד מן החברה.

פתאוֹם קם אחד מהם, ניגש אלינוּ, השתחוה לדר. פּיפּס והציג את עצמוֹ.

– אוֹ, לא הכרתי כלל את אדוֹני. – אמר דר. פּיפּס – סוֹחר היערוֹת הוֹלצר מזאלשצ’יקי. גם הוּא אתנוּ פה! לא די לו שכבש את היערוֹת שם למטה, רוֹצה הוּא לכבוֹש גם את הטאטרה!

הוּא הציגוֹ לפני כוּלנוּ: “אציל יהוּדי אמיתי”.

– אם כך, תתודעוּ כוּלכם. מַאניה! – פנה הוֹלצר לבני חבוּרתוֹ וקרא לאשתוֹ. ניגשוּ כוּלם. התחילה התודעוּת מאיש לאיש, שאלוֹת, תשוּבוֹת. בקיצוּר חברתנוּ כמעט הוּכפלה בבת אחת.

איש לא חש שנפגם מה בטיוּל. רק עלי ירדה פתאוֹם איזוֹ עצבוּת ואי מנוּחה. נראה, שזה כבר היה יוֹתר מדי בשבילי. וּבעוֹמדי כה בתוֹך החברה הזרה (פתאוֹם הרגשתי שאני נמצא בתוֹכה, וכמה שהשתדלתי להצטדד, להישאר לבדי עם יוֹטקה, לא עלה הדבר בידי; וזה הרגיזני עוֹד יוֹתר), זכרתי פתאוֹם את חבירי, שהיה כבר שוּב בלבוּב, את כּינוֹרין המוּזר, והוּא עמד כמוֹ חי לעיני, וּמראהוּ חביב עלי. ראיתי את הליגלוּג בעיניו השוֹקטוֹת, שמעתי את קוֹלוֹ הנגיני:

– אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת.

התערבתי בשׂיחת האנשים. ניסיתי להרים קוֹלי, אך קוֹלי שב ונכנס לתוֹך אוֹזני והרגיזני. אחרי רגעים אחדים קראתי ליוֹטקה וּשנינוּ התחלנוּ עוֹלים לפני החברה. כשהיינוּ לבדנוּ הוּקלה קצת מוּעקת רוּחי, אך פי לא נטה עוֹד לשׂיחה. לא היתה בלבי שוּם טינה על מי שהוּא, אך הייתי מרוּכז באיזוֹ נקוּדה כוֹאבת, שלא ידעתי את מקוֹרה. בקיצוּר – מצב רוּח. יוֹטקה שהיתה מנוּסה באלה – לא לחינם התהלכה זמן רב עם כּינוֹרין – הלכה לצידי והיתה רכה וּזהירה. לא הרימה קוֹלה, לא הרחיבה צעדה. רק מזמן לזמן היתה מעירה אוֹתי על איזוֹ פסיעה מסוּכנת, אוֹחזת בי להטוֹתני מאבן.

בגוֹבה הרים זה היתה כבר מנשבת רוּח חזקה, חריפה וקרה. שנינוּ לבשנוּ את הסוּדרים, שטילטלתי עד עתה מקוּפלים על זרוֹעי. צריכים היינוּ להדק את הכוֹבעים על ראשינוּ, שלא יינשׂאוּ ברוּח. רוּח זוֹ עוֹדדה אוֹתי במקצת, אך יחד עם זה גם הרגיזה אוֹתי. החברה השׂיגה אוֹתנוּ עד מהרה, וּבטרם הרגשנוּ איך נהיה הדבר, היינוּ שוּב מאחריה.

– מה לך, יקירי? – שאלתני יוֹטקה סוֹף סוֹף.

– לא כלוּם. זה יעבוֹר. איני שוֹלט בעצמי.

– אוּלי החברה מרגיזה אוֹתך? אלה החדשים!

– איני יוֹדע. עוֹד מעט נגיע אל מקוֹם הקרח. שם יסוֹער הכוֹל. – והצטחקתי צחוֹק מר. היא נשקה לי בחטיפה ושילבה זרוֹעה בזרוֹעי. כבר עייפה היתה.

אוֹתה החברה עצמה, שבצאתנוּ לדרך, היתה דוֹמה כחיה רק בשבילנוּ, הסיחה עתה את דעתה מאתנוּ, כאילוּ נשכחנוּ מלבה. אפילוּ דר. פּיפּס שלח אלינוּ את הערוֹתיו וּשאלוֹתיו רק לעתים רחוֹקוֹת. הוּא בוַדאי לא רצה להפריע את אוֹשרינוּ. וכן התחלתי להרגיש בדידוּת. אוֹמרים שהבדידוּת בשניים עלוּלה לקרב את הלבבוֹת. אני לא חשתי זאת. רק היגיעה שבעלייה היא שהשכיחתני במקצת את מר רוּחי. פניה של יוֹטקה, שראיתים בכל פעם מן הצד, היוּ מאוֹרכים וכהים מתוֹך ליאוּת וסבל. חמלתי עליה ולא יכוֹלתי לדבר אליה דברים טוֹבים, דברים ניחוּמים, כאשר חפצתי. התחילה מעיקה אבן הזרוּת. אך הנה שמענוּ מלמעלה קריאה משוּלשת של כמה קוֹלוֹת כאחד והדים ענוּ מעברים. החברה הגיעה עד שׂפת האגם והריעה לכבוֹד המאוֹרע, כּמגלי ארץ חדשה. קריאה זֹו החישה גם את צעדינו ומיהרנוּ לעלוֹת.

המראה היה באמת מרהיב עין! בצד חוֹמת סלעים, כמעט זקוּפה, השׂתרע והבהיק שטח מכוּסה שלג וקרח. השלג היה במקוֹמוֹת אחדים מקוֹרח ועכוֹר, אף הקרח כנראה לא היה עבה ביוֹתר – אך מראה כזה בעצם ימי תמוּז, איזה פלא! ברוֹנק חפן מן השלג וזרק כדוּר בוארשאית. זוֹ השמיעה צוָחה ורצה לצד האגם. אחר כך התחילה מרגמה של כדוּרי שלג מכל הצדדים. ביחוּד התעללוּ הכדוּרים בגוּפוֹ הדשן של דר. פּיפּס. בנוּ נהגוּ בכבוֹד והניחוּ לנוּ לטייל שלוּבי זרוֹע על שׂפת האגם. יוֹטקה ניסתה פעמים אחדוֹת לדחוֹק במקלה את הקרח ותמיד נשבר. “כנראה, שאין זה קרח עוֹלמים.” – “כנראה,” עניתי מפוּזר. בּרוֹנק הביע משאלה, שיבעירוּ מדוּרה להתחמם קצת, אך לא נראה מסביב סימן של עצים. על אבן אחת ישבוּ אנשים אחדים והסתכלוּ בלי הרף באגם. סוֹף סוֹף נסתדרה החברה שלנוּ על זיז סלע ארוֹך, כעין ספסל, פרקוּ את התרמילים, הוֹציאוּ את הצידה וכוּלנוּ ניגשנוּ לסעוּדה. זוֹ היתה סעוּדה עליזה, עם מלח ועם פילפל. הכוֹל היוּ שרוּיים בבדיחוּת דעת נפלאה, ב“רגשי שוֹשנים”, בסגנוֹנוֹ של בּרוֹנק. התיאבוֹן היה ער מאוֹד שם במרוֹמי ההרים, אחרי יגיעת עלייה כזוֹ. נקניקי קראקוֹב, ה“חזה” המעוּשן, בקבוּקי השיכר הפילסני, הגבינה האָמנטאלית, הסארדלים המלוּחים – הכוֹל היה מלא טעם וליח. אף הלחם השחוֹר והגלוּסקאוֹת הלבנוֹת – הכוֹל היה נהדר. תרמילוֹ של מישהוּ פלט גם תפוּחים טירוֹליים ושוֹקוֹלאדה שוייצית. דר. פּיפּס הפתיע את כוּלנוּ בתיבת תמרים אלג’יריים. “הקיץ הנצחי בתוֹך החוֹרף הנצחי!” – הכריז חגיגית והגיש את תיבת העץ הארוּכה לכל המסוּבין. היה פיקניק, שלא רבים כמוֹתוֹ.

אף אני נתעוֹררתי קצת. העירוֹתי שתיים שלוֹש הערוֹת מוּצלחוֹת, שגרמוּ לצחוֹק מתגלגל. חשתי את חיבתם של האנשים. הרגש נעם לי. יוֹטקה אף היא הזהירה. נתגלתה בכל חריפוּתה ועליצוּתה. ראיתי בה צדדים של חיים וּתנוּעת רוּח אשר הפליאוּני. היתה בה מזיגה נאה של שׂכליוּת עדינה עם חמימוּת מזג פשוּטה, כמעט עממית. היא גם יצאה במחוֹלוֹת עם כל בני החבוּרה על שׂפת האגם. הוארשאית, שגם היא השתדלה להיוֹת “מעניינת”, היתה כקוֹף בפניה. אף אוֹתי ואת מר הוֹלצר, שלא ידענוּ שנינוּ רקוֹד, לקחה והסתוֹבבה אתנוּ פעמים אחדוֹת כדי שלא לבייש. מר הוֹלצר נכנס עמי אחר כך בשׂיחה על הספרוּת העברית. הוּא עמד עוֹד בבּרוֹידס וּבבּראנדשטטר, אך לא התעלם גם מן החדשים. חתם וקרא את “השלח”, אף כי דברים רבים לא היוּ שם לפי רוּחוֹ. הוּא היה אחד העמי והרצליאני כאחד, אך ארץ ישראל ממש לא עניינה אוֹתוֹ. השמש חיממה והאירה את ראשוֹ ואני השגחתי בקצוֹת הפיאוֹת המוּפשלוֹת לתוֹך כוֹבעוֹ. היה יהוּדי יפה, מנוּמס וחביב, אף כי לא נקי משמץ גיחוּך.

בשוּבי אל יוֹטקה הייתי כבוּי רוּח. היא עגנה בי את עיניה היפוֹת, אך אני פגשתיה בפנים עצוּבים ועייפים.

בשעה שלוֹש בדיוּק התחלנוּ לרדת. הנחנוּ לכל החברה לעבוֹר לפנינוּ ואנחנוּ שנינוּ היינוּ מדלגים ויוֹרדים אחריהם בריחוּק מקוֹם קצת. עתה לא היה רצוֹן גם לאחד משנינוּ להתערב בקהל העליזים. דר. פּיפּס דיבר עם יוֹטקה רגע “על האוֹזן”, ושוּב לא פנה אלינוּ. לא התעניינתי לשאוֹל אוֹתה מה דיבר אתה. הלכנוּ בקוֹר, ירדנוּ על טרשים, השתדלנוּ לפסוֹע על העקיבים. פעם בפעם עמדתי והקפתי את ההרים במבטי. “אגם הקרח” כבר נעלם מעינינוּ, אך טלאי שלג הלבינוּ בצלעוֹת הרים שוֹנים. הלכנו שוּב בנתיב צר לשׂפת תהוֹם פעוּרה. מעבר לתהוֹם נערמוּ רכסי הרים מוּארים וּמוּצלים. הנתיב התפּתל. בלכתנוּ ראינוּ את הדרך שעברנוּ בה. פעמים ראינוּ לפנינוּ למטה את בני חבוּרתנוּ מקפצים ויוֹרדים. הראש היה מסתחרר קצת. פתאוֹם, בצאתנוּ מתוֹך מפנה, הגיחה רוּח חזקה, נשׂאה את כוֹבעי הרך וגילגלה אוֹתוֹ כרגע לתוֹך התהוֹם. הוּא נעצר בחצי דרכוֹ באבן ונשאר מוּטל שם, מקוּפּל וּמאפיר כחתוּל. המקרה הזה בידח את דעתי רגע. יוֹקה נבהלה ועשׂתה תנוּעה כאוֹמרת לרוּץ אחרי הכוֹבע. אחזתי בה רכוֹת:

– את מתארת לך: כוֹבעי יהא מוּנח כאן בין ההרים עד שיתבּלה. בחוֹרף יכסנוּ השלג, בקיץ ישׂחקוּ בוֹ רוּחוֹת, ירטיבוּהוּ גשמים. אני אהיה בין הבריוֹת חי, מדבר, צוֹחק – וכוֹבעי, אשר חבשתיו חצי שנה ויוֹתר, יהא מוּטל כאן בבדידוּת, כחלק עזוּב ממני, בתהוֹם זוֹ.

מוּזר!

– טראגדיה של כוֹבע! – אמרה יוֹטקה בטוֹן המלגלג שלה – בכל אוֹפן מאוֹרע של טיוּל! אוּלי תכרוֹך את ראשך במטפחת זוֹ. שׂערוֹתיך פוֹרחוֹת.

– לא, תודה. אין צוֹרך.

היא שילבה ידה בזרוֹעי. לא, גם מאוֹרע טיוּל זה, גם הרוּח שהפריחה את שׂערוֹתי, לא בידרוּ את רוּחי הנכיאה. ראיתי במקוֹם אחד תוֹאמי פרחים של צחוֹרית (אָדלוייס). טיפסתי וּקטפתים וּנתתים ליוֹטקה. אך בלי רגש עשׂיתי זאת. היא הוֹדתה לי וּבחנה את מבטי, אחר הצמידה את הפרחים הקרים אל חוּלצתה וירדנוּ הלאה.

אחרי כשעה הדבקנוּ את החברה כוּלה, שישבה לנוּח: האנשים כבר היוּ עייפים וּפחוֹת קוֹלנים, אך שׂמחת החזירה מילאה אוֹתם. כוּלם חפצוּ כבר להיוֹת למטה בעיר. הוארשאית התאוֹננה, שסוּבכי רגליה כוֹאבים.

– חכי עד מחר! – אמר ברוֹנק באבק רשעוּת – תצטרכי לשכב ימים אחדים. כל זמן שהוֹלכים הוֹלכים, הכאב האמיתי בא עם המנוּחה.

– אדוֹנַי, יש למהר, – אמר דר. פּיפּס – עם בעלי העגלוֹת התנינוּ שנשוּב בארבע וחצי, עתה כבר ארבע, ויש לפנינוּ עוֹד מוֹרד שעה וחצי לכל הפחוֹת.

החבוּרה זזה. נשארנוּ שוּב מאחוֹר. מר הוֹלצר הביט פעמים אחדוֹת לאחוֹריו, מחכה לי שאילוה אליו. הוּא השתוקק לדבר אתי על אוֹדוֹת ה“לאנדספּוֹליטיק”. אך מכיון שלא ראה מצידי תשׂוּמת לב, הסתפק בציוֹנים ה“גוֹיים”. החבוּרה הלכה והתרחקה יוֹתר ויוֹתר ואנחנוּ פיגרנוּ אחריה. בא אחרינוּ תייר, והוּא אזוּר על מוֹתניו ועל חזהוּ כריכוֹת כריכוֹת של חבל עבה, פניו שזוּפים ועיניו דוֹלקוֹת. דוֹמה למנקה ארוּבוֹת. הציץ ב“זוּג המפגר”, בירך בפּוֹלנית ועבר, וחלוּקי האבנים מידרדרים ברעש אחרי צעדיו האמיצים. למראהוּ תקפני רגש קנאה. את יוֹטקה תקפה אי מנוּחה. הסירה מגבעתה, נוֹפפה אוֹתה ברוּח, שׂערוֹתיה דבקוּ אל מצחה ואל רקוֹתיה. לחייה האפילוּ ועיניה היוּ ככבוּיוֹת.

– מתחרטת אני על כל הטיוּל, – אמרה בקוֹל עצוּב.

– גם אני הייתי בוֹחר להיוֹת בבית. אף כי המחזוֹת היוּ נפלאים. כנראה, לא תמיד יש התאמה בין המחזוֹת החיצוֹניים והפנימיים.

– מי יתן וידעתי את מחזוֹתיך הפנימיים…

בתוֹך הצער שבדברים מוּבלע היה גם משהוּ ארס. הארס הידוּע. בפעם הראשוֹנה שמעתי מפיה טוֹן כזה. כנטפי עוֹפרת אחדים הכבּידוּ בנפשי. לא עניתיה דבר. אך הרוּח, רוּח ההרים הזרה, נשבה בינינוּ קרה וּמפזרת. החבוּרה התרחקה הרבה. שמענוּ את קוֹלוֹתיהם במוֹרד רב, אך בכל הסיבוּבים לא יכוֹלנוּ לראוֹתם. אף הם, כנראה, הסיחוּ דעתם ממנוּ. חריפוּת הקוֹר, שהיה נוֹשב במרוֹמים רפתה קצת. העננים השרוּ על דרכינוּ צללים כבידים ורגבי העפר והאבן חלפוּ מתחת לרגליים הכוֹאבוֹת והנוּקשוֹת במקצת. והנה הגענוּ אל מקוֹם מוֹרד צר ותלוּל כשלוֹש-ארבע אמוֹת. זכרתי את המקוֹם מן העלייה, שאז עליתי אני בראשוֹנה מתוֹך זחילה ואת יוֹטקה משכתי אחרי במקל. גם עכשיו ישבתי אני הראשוֹן וצנחתי למטה ברגליים מתוּחוֹת, וּבהגיעי למטה עמדתי וחיכיתי ליוֹטקה. היא זרקה אלי את מעילה וּמקלה, וּבעצמה ישבה, קיפלה את שׂמלתה מסביב לרגליה והתחילה צוֹנחת אלי. אך גוּפה נשמט מעט הצידה ורגלה האחת נתקלה באבן. קוֹל פחדים קל – וּבעוֹד רגע אחזתי בה.

– אוֹי, רגלי נחבטה כהוֹגן, – פלטה וּשׂפתיה כחוּלוֹת.

– האם לא נקעה? נסי לעמוֹד.

– חוֹשבת אני שלא.

והיא עמדה. הרגל כאבה מאוֹד, אך יכלה לעמוֹד. ניסתה לצעוֹד. אפשר היה, אך המכאוֹב גדוֹל.

אחרי שישבה רגעים מספר אמרה:

– אלך מעט ואחדל לחוּש כאב. כבר קרני פעם כך. שטוּיוֹת!

המקרה הרגיזני. הבטתי על סביבוֹתי: אין איש נראה מקרוֹב. ההרים מוּטלים דוֹממים וּמוּצקים, מאוּם לא נקע בהם. הדממה היתה מפחידה. הבטתי בשעוֹן: עוֹד כחצי שעה עלינוּ לרדת. למטה במרחק כבר נראתה רצוּעת הדרך הסלוּלה, אך את העגלוֹת לא ראינוּ.

– תישעני עלי וכך נרד לאט, – אמרתי לה.

היא צייתה לי והתחלנוּ יוֹרדים.

– הוּקל?

– כמדוּמה, שהוֹלך וקל, – והיא צוֹלעת על ידי – אילוּ היתה הדרך ישרה, בלי מוֹרד, הייתי יכוֹלה ללכת בלי קוֹשי. – והיא עמדה לנוּח. שׂפתיה החוירוּ. הלכנוּ עוֹד כחמישים צעד. עמדה שוּב.

– הכאב מתגבר, – אמרה בקוֹל דוֹאג.

– מה נעשׂה, אפוֹא? אוּלי אקרא לחבוּרה. סבוּר אני שהם עוֹד ישמעוּ.

– לא כדאי. חוֹשבת אני, שזה יעבוֹר בכל זאת.

ניסינוּ לרדת הלאה. הכאב הלך וגבר. תקפני רוֹגז. השקפתי על ההרים מסביב. והנה בתוֹך המצוּלה, למטה, נדמה לי, עוֹמד כּינוֹרין, מחזיק את כוֹבעי בידוֹ, מביט אלי וצוֹחק כנגדי: אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת… גירשתי כרגע את החזוֹן ושבתי אל יוֹטקה, שנשענה על סלע וּפניה צוֹחקים, אוּמללים.

– וּבכן, מה נעשׂה?… בינתיים הם מתרחקים ויוֹרדים. אנסה לקרוֹא.

וקראתי פעם וּפעמיים. הקוֹל אבד בהרים. נדמה לי, תחת לרדת למטה הוּא עוֹלה למעלה. עשׂיתי כפּי כשפוֹפרת, אימצתי גרוֹני – לשוא.

רוֹגזי הלך וחזק.

– הישעני עלי שוּב ונרד לאט. תשתדלי לקפץ על רגל אחת.

היא ניסתה, אבל כמעט אי אפשר היה. זיעה כסתה את שנינוּ ושוּב עמדנוּ אוֹבדי עצוֹת. הבטתי בפניה: בעיניה נקווּ דמעוֹת. ראיתי, שאני זר לה בשעה וּבמקוֹם אלה. אך בזה ניתן דוֹרבן לרוּחי:

– הבי את ידיך ואשׂאך על גבי.

– כלוּם תוּכל? – והיא נתנה לי את שתי ידיה הדקוֹת, הצחוֹת.

– אחזי היטב בצוארי!

התכוֹפפתי והעמסתיה על גבי והתחלתי נוֹשׂאה במוֹרד.

היא צחקה בדמעוֹת בנוּחה על גבי. אף כי עייף הייתי ירדתי בכוֹח. נזהרתי שלא להיכשל. עוֹד כעשרים דקה. אם רק אצא את המפנה האחרוֹן. משם השביל יוֹרד ישר.

הוֹלך הייתי וחוֹשב על המשׂא שאני נוֹשׂא על גבי: הנה אני עוֹשׂה חוֹבת גבר. הנה באני עניין רומאנטי. המכה עצמה אינה חשוּבה, נקיעה קלה. ימים אחדים במיטה בודאי ירפאוּ את הרגל… צצוּ בזכרוֹני סצינוֹת ומעשׂי אבירוּת ברוֹמאנים שקראתי, ונעים היה לי להיוֹת כאחד הגיבוֹרים ההם. בייחוּד חזר בי המחזה ב“הרמאן ודוֹרוֹתיאה”, שהיא מוֹעדת בדרך הטרשים ונפשוֹ של הרמאן “מרגישה במשׂא הנעים, בדפיקוֹת חוֹם לבוֹ”. חפצתי גם אני להרגיש רגש מעין זה, אך לא הרגשתי כלוּם, מלבד נטל המשׂא והנשימה ההוֹלכת וּמסתתמת בגרוֹני. ברכי התחילוּ רוֹעדוֹת וכל גוּפי פוֹלט זיעה. הרגשתי צוֹרך לעמוֹד ולנוּח אך איזה כוֹח הצליף עלי מאחוֹר ודחפני הלאה הלאה במוֹרד, כאילוּ זירזני להביא את המשׂא למקוֹמוֹ וּלפוֹרקוֹ מעלי, ומהר ככל האפשר. הרוֹגז נהפך עד מהרה לדיכדוּך. הייתי מדוּכא מאוֹד, כאדם הממלא חוֹבה כבידה מתוֹך אוֹנס. וּבדלגי כה כפוּף, ורידי צוארי מתוּחים עד כדי התפקעוּת ורגלי יוֹטקה מיטלטלוֹת על צידי, שמעתי את כּינוֹרין צוֹעד על ידי ולוֹחש על אזני:

– אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת…

– סוּר, שׂטן! – קראתי פתאוֹם בקוֹל, ועמדתי.

– מה אמרת? – שאלה יוֹטקה, שצנחה מעל גבי ועמדה על רגל אחת נשענת על כתיפי וּפניה אוּמללים, מטוּמטמים קצת.

– לא כלוּם. עייפתי מאוֹד. בעוֹד דקוֹת עשׂר נראה את העגלוֹת.

טענתי אוֹתה שנית על גבי. עשׂר דקוֹת אלוּ ארכוּ בעיני כשעה. וּפתאוֹם נצטייר במוֹחי משׂא האשה שעל גבי כמין סמל: הרגשתי בוֹ מתוֹך הכרה ברוּרה – אל תצחק – את משׂא חיי המשפחה, עוֹל של ריחיים, שנתוּן עלי והוּא למעלה מכוֹחוֹתי והוּא מדכאני וּמַשחני עד עפר, והוּא כוֹפתני ונוֹטל ממני את ההליכה הישרה, את הקוֹמה הזקוּפה, את קוֹמת האדם החוֹפשי, ועוֹשׂה אוֹתי לבל חיים רתוּם, מוֹשך בעוֹל, נוֹשם בכבידוּת – מין סוּס משׂא. זר וּמוּזר! לא כן? אך כך הרגשתי וחשבתי ונשׂאתי את המשׂא הלאה במין טימטוּם של שׂכיר יוֹם, במין התמסרוּת של גמר מלאכה, כמעט בכעס.

כשעברתי את המפנה ראיתי את החבוּרה כוּלה עוֹמדת בדרך סמוּך לעגלוֹת, כוּלם מביטים אל מעלה ההר, וּברוֹנק ואחד הדוֹקטוֹרים שבים ועוֹלים לקראתנוּ במרוּצה. רק שתי העגלוֹת שלנוּ עמדוּ למטה. השמש כבר שקעה.

– מה קרה אתכם? – נשׂא ברוֹנק את שאלתוֹ אלינוּ.

עמדתי והוֹרדתיה. לא עניתי כלוּם, כי לא היה קוֹל בגרוֹני.


 

ז    🔗

למחר בבוֹקר קמתי בשעה מאוּחרת כוּלי רוֹעד מצינה. בחוּץ היה ערפל וגשם. כל גוּפי היה רצוּץ. הרגליים כשני בוּלי עץ וכאב אטוּם בגרוֹן, אך במוֹחי עמדה מחשבה בהירה: חסל! עלי לנסוֹע מפה, לשוּב אל עיירת מגוּרי. חשתי חרטה עמוּקה ונוֹקבת וּמדכדכת: ראה, שוּב נסתבכת, אחרי כל מה שנתנסית, אחרי שברחת… היתה בלבי תרעוֹמת קשה על חבירי, על כּינוֹרין, שראיתיו כאילוּ הכניסני לתוֹך נהר עמוֹק, הציגני הלב המים, וּבעצמוֹ נסתלק ונעלם. פתאוֹם זכרתי את אשר עשׂיתי לוֹ לפני כמה שבוּעוֹת בסירה וחייכתי לעצמי: הנה זוֹהי נקמתוֹ על מחשבתי לטבּעוֹ אז… אך אני רק לצוֹן חמדתי לי והוּא עשׂה מעשׂה. באיזוֹ קלוּת התנער הוּא מיוֹטקה, באיזוֹ זריזוּת מסר אוֹתה על ידי. ואני איך אימלט, איך אצא בשלוֹם מן הסבך המכאיב הזה? את טוֹלסטוֹי ואת דוֹסטוֹייבסקי קראתי רק מעט, ובמשל הפּרחים שלוֹ, לדאבוֹני לא אוּכל להשתמש. איני יכוֹל למעך לבבוֹת. כי מה אשמה יוֹטקה, אשר נעגנה לי, אחרי אשר נעזבה?…

התעטפתי בשׂמיכה למעלה מן הצואר והרגשתי חוֹלי, חוֹלי ממש.

הקישוּ על הדלת. ברוֹנק נכנס נוֹטף מים כוּלוֹ והביא פתקא מאחוֹתוֹ. מלים מעטוֹת: לקוּם אינה יכוֹלה. לפי דברי הרוֹפא, תצטרך לשכב שלוֹשה-ארבעה ימים. כל הרגל חבוּשה. הנקיעה אינה קשה. אם נחתי כבר – אבוֹא נא לבקרה אחרי הצהריים. הוארשאית מטפלת בה במסירוּת כאחוֹת… כשכיליתי לקרוֹא את הפתקא, שאל ברוֹנק אם יש מה למסוֹר. לא, אחרי הצהריים אבוֹא. בודאי.

אחרי הצהריים לא הלכתי. לא יכוֹלתי. חוֹלה הייתי, חוֹלה ממש. הכאב בגרוֹן נתגבר, אך לא שאלתי כי איש יבוֹא לבקרני. ניחא היה לי בבדידוּת. בחוּץ ירדוּ זרמי מטר. בין ההרים דירדרוּ רעמים. בחוּץ, מאחוֹרי החלוֹן, עמדה אפלוּלית צוֹננת. ידעתי שעתה נגזר על עיר הטאטרה סגריר של ימים. “משהתחילוּ הגשמים בין ההרים שוּב אינם פוֹסקים אלא כעבוֹר שבוּעיים אוֹ יוֹתר”, חזרתי לעצמי כקוֹרא ב“מורה דרך”. ירדתי פעמים אחדוֹת ממשכבי, עטוּף בשׂמיכה, והשקפתי בעד החלוֹן. אנשים רצוּ בגשם במעילי גוּמי או תחת סוֹככים מבהיקים ממים.

עוֹד בבוֹקר, כשבאה המשרתת לסדר את החדר, ביקשתי ממנה להביא לי מן המחלבה כד חלב חם עם עוּגוֹת אחדוֹת. מעט החלב שנשאר נצטנן ואני גמעתי ממנוּ בכל פעם להרטיב את גרוֹני הכוֹאב. מוּסר הכליוֹת והרשעת עצמי ריטשוּ את עצבי. חיבקתי את הכר הדק בשתי ידי ונעצתי את עיני בזוית החדר. מה לי פה? מה רציתי מנערה טוֹבה זוֹ? מה רצה ממני כּינוֹרין? לוּלא הכאב בגרוֹן הייתי קם ונוֹסע מיד. הייתי כוֹתב לה טוּרים אחדים, דברי אמת. סוֹף סוֹף היא נערה נבוֹנה, נבוֹנה ובעלת ניסיוֹן. היא תבין לי. היא, שידעה להגדיר כה יפה את עיקר אוֹפיי, תבין שאין אני יכוֹל לשׂאת משׂאוֹת, ותסלח לי. לא גרוּע אני מכּינוֹרין, והרי גם עליו לא דיברה רעוֹת. נתפתיתי איזה זמן להאמין, שאַחר אני, שאוּכל להירתם כשאר בני מיני, אך הנה בא הטיוּל ל“אגם הקרח” והוֹכיח לי את טעוּתי. אך טעוּת לעוֹלם חוֹזרת. מה אשמתי? כל כונוֹתי היוּ אך לטוֹבה. נהגתי בה כבוֹד כל הימים וּזהירוּת וחיבה אמיתית. לא התעמרתי בה… כה דיברתי אל נפשי להקל לי. אבל כשתיארתי לי אוֹתה, את מבט עיניה המשוּנה, את חיתוּך שׂפתיה הדקוֹת, את החיוָרוֹן האפל שבצוארה – אוֹתם ביטוּיי הצער, שכה ידעתים, ידעתים אצל הנערוֹת לאחר האכזבה – כשתיארתי לי כל אלה, היוּ הדמעוֹת נדחקוֹת אל עיני.

אחרי ששטפתי את גרוֹני כל היוֹם בחוּמצת בּוֹר, הוּקל קצת הכאב. בבוֹקר יוֹם השלישי התלבשתי היטב, עטפתי צוארי בסוּדר, נעלתי את הערדליים והלכתי בגשם הרוֹסס אל פּאני מלצ’ניצקה. שם שתיתי שוּב את הקהוה המרירה עם הפת השחוֹרה, המרוּחה בשכבה עבה של חמאה קשה וּקרירה. בחדר היתה אפלוּלית. האוֹרח השני, שכּילה את ארוּחתוֹ, קיפּל את אוֹלרוֹ, נתנוֹ בכיס והלך לוֹ. נשארתי לבדי בתוֹך הקדרוּת הריחנית, המשביעה. פּאני מלצ’ניצקה ישבה מאחרי השוּלחן עם מאכלי החלב הנקיים, קוֹדקוֹדה הלבן סרוּק וּפקוּס וּמשקפיים גדוֹלים על עיניה הישישוֹת והיא סוֹרגת עקב של פוּזמק. על שוּלחן קטן בקרן זוית ראיתי עט וּדיוֹ. ניגשתי וישבתי. הוֹצאתי מכיסי כרטיס ביקוּר והתחלתי לבקש נוּסח לטוּרי הפרידה. זמן רב בחזקתי בעט ולא יכוֹלתי להעלוֹת את המלים האחדוֹת, המבררוֹת, המפייסוֹת. כתבתי על פּיסת נייר וקרעתיה. כתבתי שוּב וקרעתי. כתבתי בעיפרוֹן על שיש השוּלחן וּמחקתי. לבסוֹף העליתי באוֹתיוֹת רוֹטטוֹת על הכרטיס:

יוֹטקה, סלחי. הטיוּל לפני שלוֹשה ימים בּירר לי, ששנינוּ אנשים ישרים בהחלט. ישרים עד כדי אי אפשרוּת לקשוֹר את חיינוּ יחד. מאמין אני באמוּנה שלימה, שזהוּ הניסיוֹן האחרוֹן אצלי. מתוֹך ייסוּרים יוֹקדים במשך ימים ולילוֹת אני מתפלל לאוֹשרך השלם. אני אין בכוֹחי לתת לך את האוֹשר הזה. היוֹם אני נוֹסע. פרשי את העוּבדה, שאיני בא להיפרד ממך – כיוֹשר לבבך.

בזכרוֹן אהבה

* * *

ואחרי הצהריים נסעתי. בודאי חוּלשה היתה בי. לא חשתי בי כוֹח לראוֹתה אוֹ לדבר אליה.


 

ח    🔗

חברי סיים את סיפוּרוֹ. השמש שקעה בין האילנוֹת. אך התלוּלית שישבנוּ עליה עוֹד היתה מוּארה. צל הצער שצייר באחרוֹנה היה שוֹרה על פניו העייפים. בטוּח הייתי שיוֹטקה נישׂאה לאחר, וכי התוּגה נשארה רק על צד אחד. אך לא שאלתיו לגוֹרלה, כי חששתי לעלבוֹנוֹ. ידעתי שחבירי הגזים אז אז ברגשוֹתיו ולא צדק בהערכת המשׂא. חפצתי לבאר לוֹ, שדוקא המשׂא, אם הוּא טעוּן כראוּי וּבמידה, אינוֹ מעכב בעד ההליכה הנכוֹנה, להיפך, הוּא מביא בה קצב וכוֹח. אך לא ידעתי איך אתחיל. תמוּנוֹת הטאטרה עוֹד ריחפוּ לנגד עיני.

וּבעוֹדני חוֹשב כה וכה והנה משפחת הטיילים, שעברה עלינוּ לפני תחילת סיפוּרוֹ של חבירי, שבה ממעלה החוֹרשה. פני כוּלם היוּ זוֹעפים. האשה משכה ברוֹגז את הילד, שלא רצה ללכת, וּשתי הילדוֹת הלכוּ אחוּזוֹת ידיים כלאחר בכי. והוּא, הגבר, הניח את גל המעילים על העגלה, בין העוֹללים, פניו היוּ אפילים, על זרוֹעוֹ האחת נשׂא ילד ואת העגלה הכבידה הדף לפניו בשנייה, כמוֹ מתוֹך ייאוּש, במוֹרד, לתוֹך מהוּמת הכרך, שאוֹרוֹתיו הליליים הלכוּ וניצתוּ.

– ראה! – אמר חבירי, כשאלה עברוּ, וּבקוֹלוֹ לא נשמע כלוּם מן הניצחוֹן.