מר מ. י. וולך, שאינו משגיח בזקנה ובתקלות המרובות הכרוכות בה, וממשיך ומזכּה אותנו עכשו באלף השלישי של משלי העם בחרוזים, ראוי שישמש דוגמא בעצם העובדה, שאינו מפסיק. זה לו שנים שהוא גורס וחורז, בורר ומשורר, תר אחרי משלים ודברי חכמה משלנו ומשלהם עד הגיעם למספר אלף ומגישם לנו פעם בפעם בספר. זאת לו, כאמור, הפעם השלישית…
“החוט המשולש” הוא, ונקוה, כי לא יבצר ממנו להביא לנו בטנא גם אלף רביעי ואלף חמישי. שדה רב־תנובה ורחב־מדות הוא סוג זה, ואלפים רבים פזורים עוד בתחומיו.
בא אני אחרי אשר ברש ודב שטוק לברך על האלף החדש, המוגש עתה לקורא העברי, מתוך בטחון, שכל מי שיקרה לו היצירה העממית יברך עליהם כמוני וכחברי. יש במשלי־עם מסוג זה כדי להעשיר את הלשון המדוברת ולהטיל בה גוונים חריפים וחיים. חשיבותו של הפתגם העממי, כזו של הבדיחה העממית, בכוחו הסוגסטיבי – בזה שהוא משכנע כמושכל ראשון, בהסכם שבא עליו מצד העם, בזה שאינו טעון ראיות ואינו טעון חיזוק, כוחו בעצם בטויו, שאינו מניח מקום להרהר אחריו.
*
משלי־עם חשיבותם לא רק בזה, שבהם דורות מנחילים לדורות אחריהם את תמצית חכמתם, נסיונות חייהם, כי אם כאמנות הריכוז של המחשבה, בצמצום ניבה, בצלצול הנוח להקלט על־ידי הרבים. יתכן, כי אין עוד ביצירת העם סוג ספרותי שמרץ הלשון, ציוריוּתה, כוח בליטתה מגיעים לידי גילוי מלא כמו בפתגם העממי. בית־אוסף הוא להומור־עם ולחדודי לשון, אוצר מטבעות הזהב של הבטוי האנושי, שזוקקו מכל פסולת, מכל שמץ להג על־ידי הרבים, או על־ידי יחידים, שבהם נתגלמה רוח האומה, חכמתה, חריפותה. משום כך, אין לנו חומר מנופה יותר, ודאי יותר ללמוד על פיו את סגולות האומה, לעמוד על אופיה, על סגנון לשונה וסגנון נפשה ממשלים כאלה…
ואולם, אין כפתגם העממי נוח להקלט גם על־ידי עמים אחרים, אם המתרגם ישכיל לצקת אותו בדפוס מסורתם, ברוח לשונם – להכשירו בצורתו ותכנו לכלי־קיבולו של העם שלו נועד. אין כפתגם העובר על נקלה מעם לעם, אם זכה למוליך ומביא, היודע לפסוק פסוק בקצב עמו ולהטביע עליו חותם ניבו. מי שהוכשר באמת לאמנות יציקה זו, מכניס לאוצר הלשון והיצירה של עמו נכסי חוץ, הנהפכים מייד לעושר מקורי ואין העם מבחין בין רכוש משלו ובין מה שהובא מן החוץ. כי פתגמים עיקר כוחם ומקוריותם בצורה, בריתמוס, בהסתגלות פנימית מצד המריק לדרכי הקליטה ואמצעיה של לשון ורוח עמו…
מר וולך הוא בלי ספק האדם שהוכשר לטביעת ניב קולעת זו, שהפתגם מחייב את מי שבא לעצב אותו עיצוב חדש. אנו בוחנים את האלף הראשון, ועם דפדוף קל בספר אנו נתקלים מיד בפתגמי עם קצרים ושנונים, כעין: הזריז לתבוע / פגרן לפרוע. יפת תואר / חצי מוהר. מלחם זר / בגרון צר. כשהאשה אהובה / משפחתה חשובה. הפרה נחשבת / כשהיא חולבת. אחרי תבערה / מתעשרים מהרה. התולעת סוברת / שאין מתוק מחזרת. במקום עצים נחטבים / שם נתזים שביבים. לאט תסיע / מהר תגיע.
לא הבאנו אלא מיעוט דמיעוט מתוך האלף הראשון, ולא לאחר בירור קפדני, ואולם גם לפי המעט הזה יוכר כוחו של המחבר לסגנן, למצוא את הניב והחרוז ההולמים את האמרה הראויה להיות שומה בפי העם, ושהוכשרה להיות שגורה בפי הרבים.
ולא אפסח גם אני על הפתגם השנון, שהמחבר קבעוֹ בראש ספרו, הואיל ואין כמוהו מגדיר את מהותו של סוג ספרותי זה: אפוריזם אינו פסוק בתורה, אלא תורה בפסוק… ללמדך שגדול כוחו של פתגם להוכיח אמת חיים ממשא אלף גמלים של להג.
יעקב פיכמן