א. החקלאוּת ­– יסוֹד היסוֹדוֹת    🔗

מן המוּסכּמוֹת בּזמן הזה: למדינה מוֹדרנית דרוּשים כל ענפי הכּלכּלה והתרבּוּת. סך כּוּלם מהוה את חטיבת המדינה וחייה. אף־על־פּי־כן יש להיזהר מהכללה זוֹ, וסכּנה בהיסח הדעת מן האמת, כּי יסוֹד יסוֹדה היא החקלאוּת. היא, בּעיקר היא, מקוֹר הלחם, הכּוֹח והמוּסר.

“יתרוֹן ארץ בּכל הוּא מלך לשֹדה נעבד”: מוּסר, לחם, כּוֹח.

יש לשנן את הדברים בּפרט וּבדרש.

ב. סכּנה לחקלאוּת האינטימית    🔗

כּשאני עוֹבר וּמסתכּל בּשטחי האדמה השוֹממים מעיבּוּד בּרחבי הארץ, בּעזוּבת גינוֹת הירק והנוֹי במוֹשבוֹתינוּ, בּזילזוּל הצמח למחיה ולעוֹנג בּמקוֹמוֹת רבּים כּל־כּך – אני בא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת מאד על עתיד החקלאוּת של הפּרט בּארצנוּ, שהיא לא ענין כּלכּלי בלבד, אלא גם ענין נפשי, היוֹנק ממסוֹרת ויוֹצר מסוֹרת, זוֹ שאני קוֹרא לה שם: חקלאוּת אינטימית. הרושם המדאיג הוא: הפּרט כּאילוּ מוֹציא עצמוֹ מתלוּתוֹ הישירה בצמח ומחיבּתו.

האומנם נגזר על החקלאוּת גם אצלנוּ, בּארץ הקטנה, בּעלת השטחים המצוּמצמים, ליהפך לענין של קוניוּנקטוּרה. והוֹאיל ואין בּה מקום (וטוב שכן הוּא!) לאחוּזוֹת של יחידים, יעסקוּ בה רק גוּפים קיבּוּציים אוֹ שוּתפוּיוֹת בּמידת הכּדאיוּת הכּלכּלית, ואם לא תימצא כּדאית יעזבוּה לשם התעסקוּת אחרת ויחיוּ על הלחם המוּבא ממרחק? היהיוּ חיינוּ תמיד תלוּאים לנוּ מנגד להקצבוֹת דגן?

המציאוּת, מציאוּתנוּ, מבשֹרת מצב כּזה. היש בּלב מי בעל־יכוֹלת דאגה אמיתית, לאוּמית־אנוֹשית, לשנוֹת את פּני המציאוּת הזאת?

ג. רוֹשם הארץ בּעיני הזר    🔗

אין ספק בעיני: מי שתיאר בּספר בּראשית את כּכּר הירדן לפני הפיכת סדוֹם ועמוֹרה במלים: " כגן ד' כּארץ מצרים בּואכה צוֹער" – אי אפשר שלא היה במצרים ולא נתרשם ממראה עיניו. נעימת ההתפּעלוּת רוֹעדת בּהן.

תייר העוֹבר בּארץ מן הארצוֹת, אם חקלאי הוּא ואם לא, רוֹשמוֹ המלא והחי ביוֹתר בּא לוֹ ממראה צמחה של הארץ: היער המצל, הניר הנאה, שֹדה אילן ושֹדה לבן, גן הירק והנוֹי, פּרדס הפּרי וכר הדשא, כּל חלקה טוֹבה, מעוּבּדת וּמטוּפּחת בּמיטב הכּשרוֹן והאהבה, בּאחת – יגיע האדם וּבריתוֹ עם האדמה מפרנסתוֹ.

מלבד הבּרכה הממשית שהחקלאוּת מביאה לעם הארץ עוֹבדה הנאמן, היא קוֹשרת לוֹ גם שם טוֹב וּמשמשת לאחרים מופת לכבוֹד ולאהבה.

על כּן נצטער כּל כּך בּראותנוּ את העזוּבה הזאת בארצנוּ, ועוֹד יגדל הצער בּהעלוֹתנוּ על דעתנוּ את הרוֹשם על הזר, הבּא לתוּר את הארץ ולהוֹציא לה שם. ולא בחלקי המדבּר והישימוֹן הדברים אמוּרים. גם על השרוֹן המבוֹרך בּשפע מים וּבקרקע טוֹבה ונוֹחה לעיבּוּד – קללת העזוּבה תלוּיה!