“בְּעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה,”

וּמִי יוֹדֵעַ – –

הַגֶּשֶׁם הוֹפֵךְ כִּסְאוֹת עַל מִדְרְכוֹת בָּתֵּי-הַקָּפֶה

וְנִגָּר וְנִגָּר לְתוֹךְ כִּיסֵי בְּגָדֶיךָ,

מַרְטִיב עֲצָמוֹת, מַרְטִיב פִּנְקְסֵי תַאֲרִיכִים

כְּמִדֵּי חֹרֶף, אִם כִּי מֵעִיק יוֹתֵר;

הַיּוֹנָה הַמְנַעְנַעַת בִּזְנָבָהּ

בּוֹהָה אֶל שְׁלוּלִית הַמַּיִם

בְּמָרָה שְׁחוֹרָה שֶׁל נוֹצוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת.

הַיּוֹם פּוֹנֶה.

עוֹד תַּיָּרִים מְשׂוֹחֲחִים עַל מִלְחָמָה וְעַל שָׁלוֹם:

“בְּעוֹד שָׁנָה…”

וְעוֹד מְעַט יַפְלִיגוּ

לְנִיעַ מַצְלֵמוֹת הַמַּקִּישׁוֹת בֵּין הַצְּלָעוֹת כְּמוֹ לֵב רֵיקָן,

וְנִשְׁאָר מִי שֶׁנִּשְׁאָר, תָּמִיד, –

בְּעוֹד יוֹשֵׁב אַתָּה בְּאוֹר-הָעֶרֶב הַשּׁוֹקֵעַ לוּלְיָנִית,

תּוֹהֶה: מַה כֹּחַ הַקּוֹשֵׁר אֶת חַיֶּיךָ

לַנּוֹף הַזֶּה, לַגֶּשֶׁם הַזְּגוּגִי

וְלַיּוֹנָה הַשּׁוֹתָה מִן הַשְּׁלוּלִית אֶת הַשַּׁלְוָה כְּדֵי רֶגַע,

מָה הַקּוֹשֵׁר כְּמוֹ דַף אֶל דַּף בְּסֵפֶר-הִסְטוֹרְיָה מַצְהִיב?