לפרופ' אדיר כהן

יֵשׁ וְהַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת לְבַטֵּא

לוֹבְשׁוֹת דְּמוּת

וּמְצִיקוֹת לְשׁוֹכְנֵי הַבַּיִת

וְלָךְ,

וְאַתְּ רוֹאָה:

אִשָּׁה זָרָה סוֹבֶבֶת עַל-פְּנֵי הַחֲדָרִים, –

לְפִי שָׁעָה אַתְּ רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ בִּלְבַד

וְאֶת יָדֶיהָ הַמְצֻלָּקוֹת

הָאוֹסְפוֹת בִּגְדֵי יְלָדִים;

וְאַתְּ שׁוֹתֶקֶת,

אִם כִּי לִצְעֹק הָיִית צְרִיכָה

אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְדַבֵּר

כְּדֵי לָשִׂים קֵץ לְנוֹכְחוּת הַזָּרָה

הַמַּטִּילָה תֹהוּ-וָבֹהוּ בַּחֲדָרִים,

נוֹטֶלֶת אֶת אַלְבּוֹם-הַמִּשְׁפָּחָה

וּבוֹרֶרֶת תְּמוּנוֹת לְזִכָּרוֹן;

לְבַסּוֹף הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת

בְּסָמוּךְ לָךְ

וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מִן הָעִתּוֹן,

קוֹרֵאת עַל אֲסוֹנוֹת

וְעַל מִלְחָמָה –

חֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר כָּתְבָה בְּמוֹ יָדֶיהָ,

הַדְּמוּת הַזָּרָה

שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַמְגֹרָשׁוֹת.