בישיבת הועד הלאומי

הימים האלה הם, מבחינת העליה, התחלה של ימות המשיח. הגענו לעליה חוקית של יותר מארבעים אלף לשנה. במה השגנו זאת? במה כוחנו? אם יש ללמוד ולהסיק משהו מתקופה זו, הרי יש ללמוד ולהסיק קודם כל דבר אחד: כוחנו הוא במציאת עבודה, קיום ופרנסה לאנשים הבאים. כל עוד משקנו קולט נוּכל לזכות לעליה גדולה, וחולשתנו היא בצמצום הבסיס של עבודה לעולים. והנה כאן ממשיכים, לפי המסורת, את הויכוח של השותפים על האחוזים, כיצד לחלק את העליה שישנה. ומתוך השתקעות בויכוח זה מסיחים את הדעת מן העיקר: כיצד נדאג לעליה, שלא תרד מן השיעור הגבוה שהגיעה אליו ושתגיע לשיעורים גדולים יותר? מה תועיל למנצחים הגדלת האחוז המופשט, אם העליה הממשית תקטן? וכי לא מוטב להם ליהודי פרס, למשל, לקבל אחוז קטן בעליה של רבבות מאשר אחוז גדול בעליה של אלפים?

מהי איפוא דאגת הישוב לכל חוגיו ועדותיו בנוגע לחיזוק הבסיס של עבודה והרחבתו? והרי הזכיר לנו מר יהושע סופרסקי את פרק הזמן – והוא לא רחוק ביותר מאתנו – כשיהודים לאלפים יצאו את הארץ. מי חולק על כך ומי רוגש, שבתל־אביב זו עסוקים כיום, כעדותו של שלום־יעקב כהן בישיבה זו, עד 4000 פועלים ערבים? והמעסיקים את אלה – מהם ישנם בודאי חברים למועצת הקהילה, ואולי גם פרנסים ציבוריים וגם חברים למפלגות ציוניות. אכן, על ראש המפלגות הציוניות שלנו תחול בשורה הראשונה האשמה על אשר אין הן מבערות את החרם מקרבן.

אם יש דמיון ומעוף ויצר פעולה למר י. ס. עד כדי להסיע לחוץ־לארץ, למרכזי ההכשרה, את חברי ועדת העליה של הישוב, האם לא טוב יעשה אם יניע את חבריו בועדת העליה לגשת למגדיאל הקרובה אלינו, למען יראו במו עיניהם את העולים היהודים היושבים בלי עבודה, בשעה שהפרדסים מלאים פועלים זולים. והנגע הממאיר הזה הולך ומעמיק.

חוששני כי עומדים אנו לאכול את המשיח, שכן בתנאים אלה עלולה כל רוח מצויה בשוק הבנין – ועל אחת כמה וכמה רוח שאינה מצויה – לזעזע את העליה ביסודה.

טבת תרצ"ח.