הִתְיַשַּׁבְנוּ עַל סַפְסַל־אֶבֶן שָׁחוּק

עִם צֵאת אַחֲרוֺנֵי הַתַּיָּרִים הַזָּרִים מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת;

מִגָּבְהֵי הַקִּירוֺת הִבִּיטוּ בָּנוּ אוֺתִיּוֺת עִבְרִיּוֺת

כְּעֵינֵי אֱנוֺשׁ – לְלֹא צֶלֶם־הַגּוּף,

וְקִטְעֵי פְּסוּקִים: “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת…”

                בְּעוֺד הַשְּׁאָר מָחוּק וְחָרֵב,

וּכְבָר הִקִּישׁוּ אֶגְרוֺפִים עַצְבָּנִיִּים עַל הַדֶּלֶת,

אַךְ אָנוּ רָצִינוּ לְהַרְגִּישׁ שַׁבָּת אוֺ חַג

בֵּין כָּתְלֵי בֵּית־כְּנֶסֶת שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִים בּוֺ עוֺד

– וְלוּ גַּם הָיָה זֶה בְּיוֺם חֹל, בְּאֶמְצַע יְמֵי הַשָּׁבוּעַ;

וְאָמְנָם רוּחַ הָעֶרֶב הַהִסְפָּנִי פִּשְּׂקָה אֶת שְׂפָתֵינוּ

כִּפְרִי־גֶּפֶן חֲמַצְמַץ,

– אוּלָם, מַה דִּין הַמְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּדִמְיוֺנוֺ בִּלְבַד? –

אֶלָּא שֶׁבָּאוּ עַד־מְהֵרָה קוֺלוֺת, מִסִּדְקֵי אַבְנֵי־הַבִּנְיָן הֵגִיחוּ וּבָאוּ,

“טַהֵר לִבֵּנוּ…” הֵם שָׁרוּ,

        אֶפְשָׁר, טָעוּ לַחְשֹׁב כִּי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא נוֹגֵע בָּהֶם בְּמַחְשְׁבוֺתָיו.