בקשר להתפתחות הטיס שעלול להתחרות בספנות, מתנהל ויכוח בין האומות בדבר נתיבי האויר. לאמור, על חופש או גבולות בשמים. (“דבר”, גל. 5677).

עד עתה היו הגבולות ידועים: השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם. פה בארץ שלנו בני־אדם התכתשו וירדו זה לחייו של זה. אולם החלוקה קיימת מדורי־דורות, – אין התערבות. האלים שותקים.

ובמידה שהתערבו, ושמו גבולות לימים, בל יעברו את החול ויכסו את פני האדמה, – ספק אם היטיבו לעשות. לולא הגבולות האלה, אפשר וטוב היה אילו כל החלאה, הזוהמה והיסורים האלה היו מתכסים אחת ולעולמים וחסל.

עתה רוצים לעבור על חוקי החלוקה ולכבוש שטחים בשמים. כזכור היתה לפנים שפה אחת בין אדם לאדם, עד שעלה על דעתם לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה. הדבר היטב חרה לאלהים וייסר את בני האדם בדורות־הפלגה ובבלבול שפתם.

הלכו־קלחו ימים ודורות, עד אשר שבה להיות שפה אחת בין בני־אדם; למשל: בענין חמרי־גלם, מעדנים ומחצבים, חלוקת עושר העולם, השמירה במבואות האסטרטגיים שעל כדור הארץ. – עד כי חשקה נפש האדם להגביה עוף השמימה.

עתה. מי יודע מה תהיה תגובת האלים, מה בלבול ודורות־הפלגה עתידים לבוא עלינו.