פ. הלפרין כותב ביומנו על הצפיה וחפץ החיים הטבועים בעמנו ועל התשובה שעם זה נותן למשמידיו בכל דור. על השמדת פרעה ענה באלוהים בשמים, לעינויי רומא ענה במשיח בן אלוהים על הארץ, על טביחות ימי הביניים ות"ח, שהיטלר הוא גולת הכותרת שלהן, ודאי תינתן תשובה. ואין לחזות מראש, ייתכן שזו תהיה תנועה חברתית חדשה או דת חדשה. (“דבר” 5658).

למראה הדם הזה והיסורים האלה בדורנו אנו, ולתחושת ההשמדה, העלבון וההשפלה המלוים את העם הזה בכל הדורות – רבים בינינו היו מוותרים על עסקי־חליפין אלה: הבאת אלוהים שבשמים. ומתן משיח בן אלוהים לארץ, הבאת תנועות חדשות – תמורת מרחצאות־דם. ובלבד שלא נהיה נושא של כל הצער והסבל הזה במשך אלפי שנים, ומי יודע לכמה מאות בשנים לעתיד.

ילך לו אלוהים שבשמים, ומשיח בן אלוהים על הארץ, זה שהיה, ואלה הנמשחים בני אלוהים העתידים לבוא – ילכו באשר ילכו, לאיזה עם אחר, גוי חזק וגדול, ויניחו אותנו. כי אין כוח לשאת עוד במעמסה זו, בשפיכות דמים זו, בהתעללות ובהתנכרות אלה.

למה בחרו דוקא ונדבקו לעמי האומלל? אח, הניחו לנו.

ולמה אלוהי הצבאות ואיתני־היקום, למה בחר לו דוקא, שרוחו תהיה מרחפת מעל לנהרות, נחלי דם ודמעות של עמי השסוי?

ולמה בחר לו משיח בן האלוהים להלך דוקא על ערימות־ערימות גויות של טבוחים, ועל עיי־חרבות של עמי – עם ישראל האומלל בין הגויים?

ולמה התנועות החדשות שוב תצאנה, – כעדר רחלים העולות מהרחצה ושכולה אין ביניהן, – ממרחצאות של דם־דמע ושכול של עמי הנרדף?

למה?