אן ארבור

בסוף אפריל 1991, אגב קריאה מחודשת ב“אלף לילה ולילה”, נזכרתי בשאלה שרציתי להציג לאמיל חביבי כעשר שנים לפני כן, כשתירגמתי את “האופסימיסט”, אז לא העזתי לשאול אותו, כי לא הייתי בטוח כלל בצדקת חששותי, ולא עמדה לי חוצפת השוליה.

מדובר בקטע הבא מתוך “האופסימיסט” (ספר שני, פרק 11), שאמיל חביבי מציין כי העתיקו מ“אלף לילה ולילה”: “מה תאמר ומה תגיד על אודות הפלאח המסכן שאבה לגונן על כלתו מפני לשונותיהם המלעיזות של הבריות, על כן הכניסהּ לתוך תיבה שנשא על גבו ויצא לחרוש את שדותיו, יום אחרי יום, ובאחד הימים פגש בו הנסיך בדר אל־זמאן ושאלו לפשר התיבה שעל גבו, והוא גָלָה את אוזנו, אך הנסיך אבה לראות במו עיניו, על כן הוריד את התיבה מעל גבו ופתחה, והנה כלתו שכובה בתוך התיבה שהיתה על גבו, בלוויית העלם עלא' אל־דין”.

הפכתי אז והפכתי בכרכי הספר המופלא, אך לא עלה בידי למצוא את המקור, ולימים נשתכח כל העניין מלבי. עד אשר נדרשתי באפריל של 1991, לצורך עניין כלשהו, למוטיב האשה־בתוך־התיבה, ועלה בי שוב זכרו של אותו פלאח. זה המוטיב שמופיע בסיפור המסגרת של “אלף לילה ולילה”, וחוזר שוב, כפי שמציין בורחס במסתו הקצרה על קסמי הקיחוטה, בלילה ה־602, “הקסום מכל הלילות”, כאשר שַהְרַיאר המלך שומע מפי שַהְרַזאד את סיפורו שלו, כשיצא לשוט בעולם בחברת אחיו, בתוּרם אחר קרננים בישי־מזל מהם, והם נתקלים בענן שעולה מן הים, ועל גבו תיבה נעולה שבה הוא מסתיר את פילגשו, והפילגש ­– משנרדם הענק ­– מכריחה את שני האחים ליהנות מחסדיה.

בעשרים וחמישה באפריל 1991, ברגע של פחזנות בלתי מוסברת, ובעקבות הפיכה מחודשת בכל המהדורות האפשרויות של “אלף לילה ולילה”, עמד לי אומץ לבי ושלחתי לאמיל חביבי פאקס לילי לאמור: איפה, לכל הרוחות מצאת את הסיפור על הפלאח והנסיך בדר אל־זמאן?

לא יצאה שעה קלה והנה חביבי עונה בפאקס משלו. לא אלף לילה ולא בטיח', כמאמר הבריות, לא כי, טולסטוי הגדול הוא המקור, בתרגום אנגלי כלשהו לאחד מספוריו. “החלטתי להוסיף את סיפור הפלאח לסיפורי אלף לילה”, כתב חביבי, “על פי מיטב המסורת של אבותינו, שהוסיפו סיפורים משלהם לספר במשך הדורות. זוהי תרומה ספרותית למהדרין. ולא נותר לך עכשיו אלא להניח לכרכי אלף לילה ולהתחיל לנבור בכרכי טולסטוי. ואם ברצונך לפרסם ברבים את הודאתי זו, חופשי אתה לעשות כן, כי מבחינתי אין במעשה שלי כל פגם. מאוד חששתי מפניך בעבר, ואיך אתה מתאר לך עכשיו?”

בורחס החכם כתב במקום אחר (על קפקא) שבניגוד לסברה הרווחת, סופרים יוצרים את קודמיהם, ומשנים את תפיסת העבר שלנו. יצירתו הערבית של אמיל חביבי משנה ומשכללת את קריאתנו במקורות שלכאורה השפיעו עליו. “אלף לילה ולילה” מזה, ויצירות הספרות הערבית הקלאסית מזה, אינן עוד אותן יצירות לאחר הקריאה באמיל חביבי; וזו אולי גדולתו העיקרית.

בטור שבועי, פוליטי־סאטירי, שהוא פירסם במשך שנים בעיתון “אל־אתיחאד” שבעריכתו, בחתימת ג’והיינה (על שם בתו), הוא פיתח את אחד הסגנונות המדהימים ביותר בספרות הערבית המודרנית, שישמש אותו לאחר מכן בכתיבתו הבדיונית שעתידה לשגע אותי ולהדיר שינה מעיני. המשפט החביבי האופייני, המרובד, מתחיל, בלוליינות עוצרת־נשימה, בערבית הקלאסית של המאה התשיעית, עובר דרך הערבית הביניימית (של המקאמה והאיגרת), נוטל מן הערבית של תנועת התחייה במאה התשע עשרה, ומסתיים בז’רגון העיתונאי של ימינו (שהוא טבע חלק גדול ממנו, בין כה וכה), מבחינה זו הוא היה “משתף פעולה” גאוני עם המקורות, בן נאמן למורשת החברתית, אך בו בזמן שועל מרדן ורב־תחבולות.

הרומאן, במובנו המערבי, לא עניין אותו, למזלו הגדול, ובעיקר למזלנו. ומלבד השליטה המוחלטת במקורות הערביים הקלאסיים, הוא קרא (בניגוד לשמועות שהוא עזר להפיץ על עצמו) מעט מאוד מן הספרות העולמית, ועוד פחות מן הספרות הערבית המודרנית. וכך עלה בידו לשמור מכל פגע על מספר־הסיפורים (“חכוואתי”) שבו. הישג מרשים לכל הדעות.

בשנים האחרונות הוא הירבה לקונן על כך שלפנים האמין כי ניתן, כמאמר הפתגם, לשאת שני אבטיחים ביד אחת: העיסוק בספרות והעיסוק בפוליטיקה. תשע עשרה שנה בכנסת, מעורבות יום־יומית בהוויה הפוליטית של הערבים בישראל מאז המפץ הגדול של ארבעים ושמונה, וכתיבה פובליציסטית ענפה ­– כל אלה הרחיקו אותו במשך השנים משולחן־הכתיבה הבדיוני. גם אני חשבתי, במשך השנים שבהן ליוויתי את יצירתו, בין כקורא ובין כמתרגם, כי חבל היה על כל השנים שבהן האיש החכם הזה נתן את נשמתו לפוליטיקה, שלא לדבר על השהייה במשך כשני עשורים במדבר הצחיח של כנסת־ישראל. אלא שעכשיו אני כבר לא בטוח. הרי הסופר־המובלע שכתב את “סראיא” הוא התוצר המושלם של עברו, ולא הייתי רוצה לראות סופר אחר, בעל עבר שונה, במקומו.

אמרתי הירבה לקונן, כי חביבי היה בראש וראשונה סופר מקונן. החל בסיפורים הקצרים (המועטים) של שנות החמישים והשישים, דרך “האופסימיסט” ו“לוקַע בן לוקַע” האקספרמנטלי, וכלה בשני החלקים של מה שהיה אמור להיות הספר החיפאי הגדול שלו, “אח’טייה” ו“סראיא”, חביבי כתב קינה מתמשכת, מחלחלת, כובשת, מרעידה, מנערת, מצליפה, מלטפת, קורעת ומנחמת. קינה על חיפה האבודה, עיר הולדתו, שנשאר בה כעדות מצבתו. קינה על המולדת האבודה, על עציה ונחליה וחופיה ודגיה וסלעיה ואבניה, על בנייניה ובתיה ורחובותיה ושביליה ונופיה הגלויים והסמויים, על עריה וכפריה הבנויים והחרבים, ובעיקר על שמותיה המחוקים. אך בסופו של חשבון, כתיבתו העניקה לפלסטינים בית לאומי מפואר וטוב יותר מכל הבתים הרעועים שיהיו מנת חלקם במהרה בימינו.

שני בתי שיר מן השירה הערבית הקלאסית ליוו את כתיבתו במשך השנים, כמעין מוטו ספרותי ואידיאולוגי:

לוואי שדאבה שעטפה את נפשי

תבוא ישועה אחריה בזמן קריב

שלווה תביא לחושש, פדיון לשבוי,

וגולה נידח לחיק משפחתו תשיב

באפריל האחרון שלו הוא כתב בפתיח ל“משארף”, הירחון שייסד לפני תשעה חודשים, על הקניבלים של ס' יזהר. באפריל האחרון שלו הוא ראה את הטבח בקאנא, ואיך הדם שם הופך למים, וחזה בסגר ההרעבה הממושך על השטחים הכבושים. באפריל האחרון שלו לא נתנה אדמת המולדת שום אות וסימן בעניין המדינה הפלסטינית. ודאבה שעטפה את נפשו נתחלפה ברגבי העפר של הכרמל, שהכירם אחד לאחד, והם שעוטפים אותו עכשיו כפי שרק רגבי המולדת יודעים. מותו השיב את הגולה הנידח שאהב לחיק משפחתו, לשלושה ימים.

אשר לישועה ­– אנחנו לא ממהרים.

השלום עליך, אבּו־סלאם.

הסופר אנטון שמאס תירגם שלוש מיצירותיו של אמיל חביבי לעברית