מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁקָנָה לוֹ יָדִיד:

דֹב מִיַעַר. וְהָיוּ הַשְׁנַיִם מְחַבְּבִים זֶה אֶת זֶה וּמְבַלִים יְמֵיהֶם בִּנְעִימִים.

יוֹם אֶחָד הִזְמִין הָאָדָם אֶת הַדֹב לְבֵיתוֹ, לִסְעוּדָה. אָכְלוּ

וְשָׁתוּ וּמִשֶׁשָׂבַע הַדֹב דֵי צָרְכּוֹ, נִתְרוֹמֵם מִמוֹשָׁבוֹ

וְעָמַד לִיטוֹל פְּרֵדָה מִמְאָרְחוֹ. נִשְׁקוֹ הָאָדָם וְאַחַר צִוָה עַל

אִשְׁתּוֹ שֶׁתְּנַשֵׁק אַף הִיא נְשִׁיקַת־פְּרֵדָה לָאוֹרֵחַ.

אוּלָם, אַךְ קָרְבָה הָאִשָׁה לַדֹב, נָסוֹגָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהִטִיחָה

לְעֵבֶר בַּעֲלָה:

– בְּעַד כָּל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם לֹא אֲנַשֵׁק לַדֹב, שֶׁרֵיחוֹ הָרַע

נוֹדֵף וְהוֹלֵךְ!

הֶַחֱרִישׁ הַדֹב וְעָקַר לַיַעַר.

לְיָמִים נָטַל הָאָדָם קַרְדֻמוֹ וְיָצָא לַיַעַר לַחֲטוֹב עֵצִים. עִם

שֶׁהוּא מְהַלֵךְ בִּשְׁבִיל הַיַעַר, פָּגַע בִּידִידוֹ הַדֹב. אָמַר

הַדֹב:

– אָנָא, הַנְחֵת אֶת קַרְדֻמְךָ בְּקָדְקֳדִי.

נִרְתַּע הָאָדָם וְסָח:

– עַל שׁוּם מָה אֶפְצָעֲךָ וִידִידִי אָתָּה? לֹא אוּכַל לְהָנִיף עָלֶיךָ

קַרְדֻמִי.

אָמַר הַדֹב:

– וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אַל נָא תְּסָרֵב לִי. רְאֵה, בִּקַשְׁתִּיךָ.

הִסֵס הָאָדָם וּלְבַסוֹף נָשָׂא קַרְדֻמוֹ וְהִכָּה

בְּרֹאשׁ הַדֹב.

חָזַר הַדֹב לַעֲבִי הַיַעַר וְגֻלְגָלְתּוֹ זָבָה דָם. וְהָאָדָם שֵׂרֵךְ

לְאִטוֹ אֶל בֵּיתוֹ וּפְלִיאָה בְּעֵינָיו עַל נָהֳגוֹ הַמְשֻׁנֶה שֶׁל

יְדִידוֹ הַדֹב.

לֹא יָצָא חֹדֶש יָמִים וְהַשְׁנַיִם נִפְגְשׁוּ שׁוּב בַּיַעַר, אָמַר

הַדֹב:

– רְאֵה, יְדִידִי, הַפֶּצַע בְּרֹאשִׁי, שֶׁפְּצַעְתַּנִי בַּקַרְדֹם,

קָרַם עוֹר וְנִתְרַפֵּא. אַך אֵין מַרְפֵּא לְפֶצַע־שֶׁבַּלֵב

שֶׁפְּצָעַתְנִי לְשׁוֹנָהּ הַחַדָה שֶׁל זוּגָתְךָ!