עורך־דין מ. עליאש שב זה עתה מתורכיה ומוסר, כי אין כל הגזמה בידיעות המחרידות מהגולה. יחד עם זאת “הוא אומר במלוא האחריות: יש את מי להציל, ויש דרכים להצלה” (“דבר” גל. 5675).

מכל עבר מודיעים, כי אפשר להציל ונחוצים כספים רבים. למה איפוא מחשים? ולמה ערבבו את מגבית ההצלה במגביות אחרות? ולמה אין אנחנו אחוזי פלצות מהמתרחש? למה אין אנו אחוזי רחמים גדולים?

ובהיותנו מזועזעים עד הנפש, – להכריז על מגבית מיוחדת לפדיון לקוחים למות, נכריז על יום פיקוד ותענית, שבו יתפקד כל הישוב, יתפרק מתכשיטיו, ונוסף לזאת כל אחד יתרום סכומים שהם למעלה מכוחו. את אלה שיישארו בו ביום זה שאננים בביתם יבקרו אחד אחד במאורגן, יעמידו אותם על התנהגותם, כי יקיימו את המוטל עליהם.

מ. עליאש מספר, כי בתורכיה שוחח עם ילד, שעמד בשורה של יהודים שהוצאו להורג, וניצל בדרך נס. אותו ילד שאל את אביו: “האם כואב כשיורים בגוף?”

אנו, ישראל, גוף אחד. אם לא נכריז על מגבית מיוחדת גדולה להצלה, ונפעילה כראוי, אפשר לענות על שאלתו של הילד הישראלי הזה: לא, שוב לא כואב כשיורים בגוף הזה.

[תש"ד].