יוֹם הרצל, הפּוֹקד אוֹתנוּ מדי שנה, לא נתקרש ל“נוּסח” ולא יצטמק לנוּסח, כּל עוֹד אנוּ חיים את חזוֹנוֹ, כּל עוֹד אנוּ יוֹצאים בּצבאוֹתיו, כּל עוֹד אנוּ מתיסרים וּמתחַשלים בּחבלי התקוּמה. לא נוּסח, אלא באֵר מים חיים. חיינוּ הנסערים, הנרגשים, הנקלעים בּכף-הקלע, בּמַהלוּמוֹתיהם וּבהתעוֹרריוּיוֹתיהם וּבשבט עֶברתם, מחדשים כּפעם בּפעם לעינינוּ את דמוּתוֹ של הרצל, מסירים מעל פּניו כּל שכבת-יוֹשן וּמגלים מחדש את קרינתוֹ המקוֹרית, את ראִייתוֹ הנבוּאית, את המית לבּוֹ – לב חוֹזה – הפּוֹעם אתנוּ בּאשר אנוּ מתנסים, את רצוֹנוֹ – רצוֹן גאוּלה – הדרוּך ללא חת.

אך יוֹם הרצל איננוּ יוֹם-זכּרוֹן אישי בּלבד, יוֹם שאיבת עוֹז ותנחוּמים מדמוּת מבשׂרת. יוֹם זה הוּא גם יוֹם לדוֹר, יוֹם לתנוּעה.

הוּא מעוֹרר בּנוּ, בּצבא-חזוֹנוֹ, את הצוֹרך הנפשי לראוֹת את עצמנוּ בּעיניו הוּא, למדוֹד את הדרך אשר עברנוּ בּמידוֹתיו שלוֹ, לבחוֹן את רצוֹננוּ ואת אָפיֵנוּ ואת טיב פּעוּלתנוּ בּבּחינוֹת שלוֹ. מה היה הוּא אוֹמר למעמדנוּ, אילוּ ראה אוֹתנוּ בּכך? האם מאַמתים אנחנוּ – לא בּדברים בּלבד, אלא גם במעשׂינוּ וּבחיינוּ – את חזוֹנוֹ אוֹ מכחישים אוֹתוֹ? הראוּיים אנחנוּ לאבהוּתוֹ וּלקרבּנוֹ?

עינוֹ הפּקוּחה של הרצל, הניבּטת אלינוּ כּל הימים בּרחמים וּבזעם, בּוֹחנת ושוֹאלת ותוֹבעת. ולא פּעם מצא אוֹתנוּ בּירידה עמוּקה, בּאָזלת-יד, בּרפיוֹן-רוּח, בּיאוּש שלא מדעת, בּצהלה קלת-דעת, בּשעשוּעי-שוא, בּתרוּעת-נצחוֹן בּטרם זמן. אך מעט מן המעט, מצא אוֹתנוּ בּעבוֹדה פּשוּטה ושקדנית, בּהליכה מאוּמצת, בּחרדה נאמנה, בּידיעת המכשוֹלים וּברצוֹן נחרץ ללא הירָתע.

כּיצד מוֹצא אוֹתנוּ יוֹם הרצל בּמחזוֹרוֹ הל"ב?

הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּמצוֹר, כּשכּדוּרי-אוֹיב נקלעים אלינוּ וגוּפנוּ זב דם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּששוֹט שוֹטף של המדבּר עוֹלה בּגבוּלנוּ וּמלחך את פּרי עמלנוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשכּוֹחוֹת שוֹנים וּמשוּנים נוֹתנים יד זה לזה להרבּוֹת את פּצעינוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשהתקפת-הדמים על חיינוּ מתגלגלת בּהתקפה מדינית על חזוֹן גאוּלתנוּ.

ואף על פּי כן: הכּרה עמוּקה לנוּ, כּי הפּעם לא יֵבוֹש הרצל בּצבאוֹתיו ולא ינוּד להם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּיסוּרינוּ הנאמנים, אך גם בּעמידתנוּ הנאמנה. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּישוּב עממי מעוֹרה בּקרקע מטעוֹ, העוֹמד על נפשוֹ, המגן על פּרי עמלוֹ, ואינוֹ נסוֹג ואינוֹ מרפּה מעבוֹדתוֹ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּתנוּעה איתנה, הכּוֹאבת וצוֹעדת, הבּוֹטחת בּאמיתה ויוֹדעת את צדקתה, היוֹדעת לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּאנשים אשר שלוֹשת חדשי-מצוֹר לא התישוּ את כּוֹחם ולא דילדלוּ את רצוֹנם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּבטחוֹננוּ העמוֹק, כּי החזוֹן הגדוֹל אשר הוּא פּרשׂ על ראשנוּ חזוֹן-אמת הוּא, חזוֹן-צדק, והכּוֹחוֹת העמוּקים אשר פּרצוּ ממעמקי חיי ישׂראל בּעקב החזוֹן אשר נגלה וּבעקב היסוּרים אשר גברוּ, כּאשר ראה החוֹזה, לא ישוּבוּ ריקם ויעשׂוּ את שליחוּתם ההיסטוֹרית.

לא, הפּעם לא יבוֹש הרצל בּצבא-חזוֹנוֹ העוֹמד בּמצוֹר ונצרף בּאש. ימי-המצוֹר הם גם ימי-המַסה הגדוֹלים. וּצבא הרצל לא הכזיב. ולא יכזיב. וגם אם לא תמוּ היסוּרים ועוֹד תכבּד המערכה – שבעתים מלוּכּד וּמחוּשל יֵצא ממנה לקראת ימים גדוֹלים אשר נכוֹנוּ לוֹ. מזימת אוֹיבים לא תקוּם, והזרע אשר נזרע בּימי-מצוֹר לא יאבד: הוּא יביא את פּריוֹ בּימים בּאים.