“חֲנָיָה מְמֻשֶּׁכֶת”, — אוֹמֵר הַקְּרוֹנַאי

וְרוֹמְזֵנִי לָצֵאת מִסּוּגַר הָרַכֶּבֶת.

בְּפֶתַח הַבֹּקֶר מַקְבִּיל אֶת פָּנַי

בֵּית־נְתִיבוֹת בִּדְמוּתוֹ הַדּוֹבֶבֶת.

עוֹד פַּנָּס לֹא־כָּבוּי מִתְעַקֵּשׁ לְקַיֵּם

בְּיָדוֹ הָרָפָה אֶת מֶמְשֶׁלֶת הַלָּיִל;

עוֹד שִׁיּוּר עֲרָפֶל שֶׁהוּבַס מְאַיֵּם

לִגְדּוֹר אֶת הַבֹּקֶר בְּגֶדֶר־שֶׁל־תַּיִל;

אַךְ שְׁלֵמָה תְּבוּסָתוֹ כְּמַפֹּלֶת מִשְׂגָּב:

בְּזִוּוּג אֱנוֹשִׁי שֶׁל הַצְּלִיל וְהַנִּיעַ

מְהַלֵּךְ אוֹר הַיּוֹם בְּשִׁפְעַת קַלְגַּסָּיו

שִׁפְעַת קַלְגַּסָּיו שֶׁל בָּקְרוֹ הַמַּכְנִיעַ.

זוֹ הֶמְיָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל דְּבָרִים! לָאִישׁוֹן

עֵדוּת מְסַיַּעַת שֶׁל אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

וּמִשַּׁעַר הַסֵּפֶר — הַדַּף הָרִאשׁוֹן:

עוֹלוֹת דְּמוּיוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.

כָּךְ נִגְלִים הָרְמָזִים! כָּךְ בְּלוֹט אַחַר לוֹט

מִתְקַפֵּל הַמָּסָךְ שֶׁל בָּמָה הַפּוֹתַחַת

בְּסִפּוּר־עֲלִילָה וּנְפָשׁוֹת פּוֹעֲלוֹת

בְּשִׂיחַ וּמַעַשׂ גַּם יַחַד.