כָּל חֲדָרַי — בַּת־קוֹל הַצַּעַד הַיָּגֵעַ

שֶׁל אִמָּא בִּזְקוּנֶיהָ.

אֵין אִישׁ עַתָּה בַּחֲדָרַי כֻּלָּם

וְהֵם נוֹדְפִים אֶת רִשְׁרוּשׁוֹ כְּרַחַשׁ הַשָּׂדוֹת.

הוֹ רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁל אִמִּי

שֶׁל סוֹד בּוֹאִי אֶל כֶּרֶם לֹא־נָטַעְתִּי

אֶל הַתּוּגוֹת שֶׁלֹּא אֲנִי חוֹלַלְתִּי

אֶל הָרְנָנִים שֶׁנִּתְפַּצְּחוּ מִקֶּדֶם

וְאָנֹכִי יוֹרְשָׁם עַל לֹא צְדָקָה

וְעָוֶל בְּכַפָּי.

אָמַרְתְּ לִי כִּי שְׁנָתִי נִטְרֶפֶת בַּלֵּילוֹת

כִּי מִישֶׁהוּ זוֹעֵק בִּי דִמְדּוּמָיו עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

אַךְ בְּקוּמִי אֲנִי מֵרִיעַ: בֹּקֶר טוֹב!

בֹּקֶר טוֹב אִמִּי בְּזִקְנוּתָהּ!

בֹּקֶר טוֹב בִּתִּי אֲשֶׁר בַּכֶּרֶם!

בֹּקֶר טוֹב אִשְׁתִּי — —