דורותיה    🔗

א    🔗

ארבעה־עשר יום דרו פיליפינה ואגנס אצל הגברת הדבוש; אחר כך באו בשליחותו של דניאל לדרוש מהן לשוב הביתה, ואם על פיליפינה טוב להשאר שם, תשלח את אגנס, ותכף ומיד.

“הנה”, אמרה הגברת הדבוש, “זכינו לשמוע: האדון מצַוה.”

“הוא כבר צוה עלי דַיו,” השיבה פיליפינה בכעס, “הילדה תשאר אצלי, ואני לא אשוב שמה. האם לא כן, אגנס חביבתי?”

אגנס ישבה על ספסל התנור, ליד הנריך השוטה, וקראה ברומן בולוַרי מרופט. לקול דבריה של פיליפינה, הרימה עיניה מתוך פזור־רוח והצטחקה בבת־צחוק קהה. לנערה בת השתים־עשרה היו קוי־פנים ללא כל מבע, וכיון שכמעט לא יצאה לאויר החפשי, היה עור פניה, מחמת אויר החדר הכלוא, כמעט כתום.

“לא יועיל לך שום דבר,” הוסיפה הגברת הדבוש שהזדקנה מאד ופניה היו כפני גַמֶדֶת רעת־לב ובעלת־מום,“הרשות בידו לדרוש את הילדה והוא מחויב לקבלה; חוששתני שמא יגרום לי ענין זה אי־נעימויות על ידי המשטרה.”

“נו מה דעתך, אגנס הקטנה, היש ברצונך לשוב אל אביך?” שאלה פיליפינה את אגנס, מתוך רמיזות כלפי הזקנה.

פני אגנס התקדרו. היא שנאה את אביה. עד לידי כך הביאתה פיליפינה בהשפעתה ובספוריה המלאים משטמה אליו. אגנס היתה בטוחה, שהיא עומדת למכשול על דרכו של אביה ונשואיו עוד חזקו בה את אמונתה זו. בתוך עמקי נפשה המעורפלת נשאה את דמות אמה המנוֹחה, כדמות אשה שנרצחה, שהעלוה לקרבן. פיליפינה היתה מתארת לפניה את התאבדות אמה בצבעים איומים מאד; בכמה וכמה ערבי חורף, בכמה וכמה שעות של בין־השמשות, היו חוזרות תמיד בשיחותיהן אל נושא זה. בבוא היום כשתהיה גדולה, כשתוכל להשמיע את קולה, אז, החליטה אגנס, תדבר עם אביה שפטים.

כשתוכל להשמיע גם את קולה! – זאת היתה משאלת־לבה החמה ביותר. כי היא נולדה אלמת, נפשה התעטפה עליה בבית־כלא צר יותר מאשר אמה לפנים, מפני שלא היתה מסוגלה לכל מבט חפשי, לכל מעוף, מפני שלא נרדם בה שום דבר, אלא קמל ללא תקוה.

“אל בתו של דידרלין לא אלך,” אמרה הילדה בכעס.

אולם בערב בא דניאל. הוא סר עם פיליפינה הצדה והשיח עמה שיחה רצינית. הוא באר לה את טעמי נשואיו, עד כמה שהיה ביכלתו לבאר, בלי להתעכב על הנמוקים העמוקים יותר. “לי היתה דרושה עקרת־בית, רֵעָה צעירה. לך, פיליפינה, אני חיב תודה, אבל דרושה לי אחת שתהיה על ידי ושתרומם את רוחי, כי בעבודתי הקשה אין את מבינה דבר. אם כן, אל תתעקשי, פיליפינה, צורי את חבילתך ובואי. מה נעשה בלעדיך?”

זו הפעם הראשונה שהוא דבר אליה כשם שמדברים אל אשה ואל אדם. פיליפינה נתנה בו עיניה. היא פרצה בצחוק פרא ולגלגה:

“כן, דניאל, איך אתה יודע להחניף. לא קויתי מימי לשמוע אותך מדבר ככה, תמיד היית זעפן וכעסן עד למורת־רוח. מוטב! אמור: פיליפינה החביבה! אמור לאט לאט: פיליפינה החביבה, כי אז אבוא.”

דניאל הסתכל משתאה אלפני פיליפינה שמעולם לא היו צעירים ושהקדימו להזדקן.

“שטויות,” אמר במורת־רוח והחזיר את ראשו ממנה.

פיליפינה רקעה ברגלה על הקרקע. הנריך השוטה נכנס אל הפרוזדור כשהוא מגביע בידו מנורה קטנה.

"האם הלבלר ירא־השמים עדין דר כאן? שאל דניאל, בהביטו מלא זכרונות אל המדרגות הסליליות והעקומות.

“לא, תודה לאל,” השיבה פיליפינה, “עוד זה חסר כאן. בראותי פני גבר, מתעוררת בי בחילה.”

שוב הביט דניאל אל פניה המכוערים מהמעוותים מרוע־לב. היא היה רגיל לציר לעצמו את כל הדברים, את כל העינים, את כל הגופות, בצלילים, כאן הרגיש חוסר כל צליל, כשם שמרגישים בודאי למראה דג ממעמקי ים: חסר־האור. הוא נזכר בחוה, באותו רגע התגעגע על חוה שלו; והנה נכנסה אגנס, שבאה לראות את פיליפינה.

הוא הניח את כפו על ראשה של אגנס ואמר אל פיליפינה מטוב־לב:

“נא. אם כן, פיליפינה החביבה, שובי הביתה!”

אגנס התכופפה ונחפזה להשתמט מידו, הוא התבונן אל הילדה בהשתוממות קודרת. פיליפינה שלבה את כפיה, השפילה את ראשה וגמגמה בקול של צייתנות: “יפה, מחר נבוא.”

ב    🔗

בשעת עשר לפני הצהרים עמדה פיליפינה לפני דלת הבית. בידה האחת גררה את צרורה ובידה השניה הוליכה את אגנס המביטה בפחד.

דורותיה פתחה את הדלת. היא היתה חביבה ונקיה במלבושה; היא היתה לבושה שמלת־מלמלה עם פרחים כחולים קטנים, וממעל לה – סינר לבן מקושט בבד סיטץ, ועל צוארה – שרשרת זהב עם מַשְׂכִּית קטנה.

“אח, הילדות!” קראה בעליצות, “פיליפינה עם אגנס! ברוכות תהיינה, ילדות, סוף סוף באתן.”

היא בקשה לחבק את אגנס, אבל זו השתמטה ממנה בפחד, כמו שנשמטה תמול מידי אביה.

פיליפינה עקמה ברוגז את שפתיה, בשמעה את זו, הצעירה ממנה בעשר שנים, קוראה אותה ילדה, והיא מדדה במבטה את דורותיה מכף רגלה עד קדקדה.

דורותיה כמעט לא הרגישה בדבר.

“המבשלת, שערי נא רגע, פיליפינה, לא באה היום, ואני אמרתי כבר לנסות היום בעצמי,” ספרה בשטף־לשון ובחשיבות, “אבל איני יודעת את המלאכה; בשר המרק הוא עדין קשה כמו אבן. אנא, שימי נא עין, מהו הדבר,” ומשכה את פיליפינה אל המטבח.

“את הסיר יש לכסות במכסה,” גזרה פיליפינה בפנים מפיקים זלזול, “וחוץ מזה, אין האש בוערת כראוי.”

אבל דורותיה כבר היתה עסוקה בענין אחר. היא מצאה צנצנת עם מרקחת. פתחה אותה, הביאה כף־עץ ארוכה, הכניסה אותה מלאה מרקחת אל פיה ולקקה בזהירות.

“הטעם הוא טוב,” אמרה, “טעמי נא, פיליפינה.”

היא הגישה את הכף אל שפתי פיליפינה, כדי שתטעם. פיליפינה דחפה בכעס את הכף מן הפה והלאה.

“לא, לא, את מחויבה לטעום. אני רוצה, אני רוצה,” עמדה דורותיה על דעתה והחזיקה את הכף בעקשנות לפני חטמה של פיליפינה, “אני רוצה בכך,” חזרה ספק מבקשת ספק מצוה, עד שפיליפינה, אשר לא מצאה דרך ההתנגדות הדרושה כלפי בריה כזו, הניחה שיתחבו לה את הכף אל הפה ובלבד שתפטר ממנה.

בא יורדן הזקן אל הפרוזדור ואחריו מנקה־המעשנות.

“אדוני האינספקטור! אדוני האינספקטור!” קראה דורותיה בצחוק. וכשהזקן בא לקול קריאתה, הגישה גם לו כף מלאה, אחריו הוכרח גם מנקה־המעשנות לקבל כף מלאה, ולבסוף הגיע תורה של אגנס הקטנה.

עתה צחקו כלם, אפילו על פני אגנס החורים חלף קו־אור בהיר, ודניאל, שיצא לקול ההמולה מחדרו, התיצב בפתח המטבח וצחק עמהם.

“הרואה אתה, דניאל, הרואה אתה,” דברה דורותיה בקורת־רוח, “הכל אוכלים אצלי מידי. כך אני אוהבת. יערב לכם, יבושם לכם, ילָדי!”

ג    🔗

עם מכתב פתוח בידה, פרצה דורותיה יום אחד אחר הצהרים אל חדרו של דניאל, במקום שם ישב ועבד.

“שמע דניאל, אשת היועץ המסחרי, פַיסטמַנטל, מתחננת שאבוא להשתתף במסבה שבביתה. האבוא?”

“את מפריעה אותי עתה, יקירה; כלום אינך רואה שאת מפריעה?” אמר דניאל בנזיפה.

“כן, כן תסלח,” לחשה דורותיה והביטה נבוכה אל השלחן המכוסה נירות של תוי־נגינה, “וגם שאקח עמי את כנורי ושאנגן שם לפניהם,” הוסיפה.

במבט מרוכז הביט דניאל אל החלל הריק בלי לתפוש את דבריה.

קצרה רוח דורותיה. פתאם התיצבה ליד הקיר, במקום שמיום שובו של דניאל שוב תלויה שם המסכה של צינגרלה.

“זה כבר חפצתי לשאלך, דניאל, מהו הדבר הזה פה? למה אתה שומר על זאת? למה לך זאת? צחוק לעג מתמיד זה מרגיז אותי.”

דניאל הקיץ.

“לזאת את קוראה צחוק לעג?” שאל בנדנוד־ראש, “האפשר הדבר, שבת־צחוק זו מן העולם העליון תלעג לך?”

“כן,” השיבה דורותיה במרי, “היא לועגת. ואני איני סובלת אותה, איני יכולה לסבול את הפרצוף הזה, דוקא מפני שאתה כה אוהב אותה. האם אתה אוהב אותה יותר ממני?”

“אל נא תדברי דברי־ילדוּת!” אמר דניאל בשקט, “את מחויבה לעַלֵּה קצת את רוחך! את גם מחויבה לכבד את הרוחות אשר אני מעריץ.”

דורותיה שתקה. היא לא הבינה לו. היא הביטה אליו מתוך אי־אמון משהו. היא חשבה: מסכה זו אינה אלא תמונתה של אחת מאהובותיו מלפנים. ובלעג עקמה את שפתיה.

“לפני שעה קלה דברת על נגינה, דורותיה,” שוב פתח דניאל ואמר, “היודעת את שאני לא שמעתיך עדין מנגנת? אני מתודה לפניך בלב נאמן, שעד עתה הייתי מתירא לשמוע נגינתך, רק המצוין רצוי עלי; גם מה שיש בו משום הבטחה לעתיד. אפשר שבך הייתי מוצא גם זה וגם זה. אבל מאין באה אלי היראה? זה זמן רב לא עשית את תרגיליך, אף פעם אחת לא, מיום שאנו חיים יחד. ובכל זאת את רוצה לנגן בחברת אנשים זרים? הרי זה מפליא, דורותיה. אנא בטובך, הביאי לי את הכנור ונגני לפני.”

דורותיה הלכה אל החדר הסמוך, הביאה את הכינור, משחה את הקשת בצרי, ובשעה שכונה את נימת A, שאלה אגב הרמת גבותיה:

“האמנם אתה רוצה בכך?”

היא צמצמה את שפתיה ונגנה מסה לפיורילו. גמרה את הנגינה, וכיון שלא שמעה אף מלה אחת מדניאל, שוב נטלה את הכנור ונגנה יצירה עלובה של ויניוסקי.

דניאל שתק זמן רב.

“יפה למדי, דורותיה.” אמר לבסוף, “בתנאים ידועים יכול זה לשמש לך אמצעי לבלות בו את זמנך.”

“מה כונתך בדברים האלה?” שאלה דורותיה במבוכה ואודם כהה הציף את פניה.

“כלום את סבורה שנגינתך היא יותר מזה?”

“מה כונתך?” חזרה במבוכה ובמורת־רוח, “אני סבורה שנגינתי היא יותר מזה.”

דניאל קם, נגש אליה, הוציא ברוך את הקשת מידה, תפש אותה בשתי קצותיה וּשְבָרהּ לשנים.

דורותיה פרצה בצעקה והביטה אליו בפחד.

בכובד־ראש חמור אמר דניאל: “בשעה שהמוסיקה אינה מופיעה לפנינו כחזון שלא היה לעולמים, כי אז היתה כבר מאה אלף פעם; את אשתי אני מכבד כל כך, שאסור לה לרדת למדרגת דילטנט מיטיב נגן.”

עיני דורותיה נמלאו דמעות. שוב לא הבינה לו; ועד כדי כך לא הבינה לו, שנתעתה להאמין שדניאל מתאכזר עליה במתכון.

נגינתה בכנור שמשה לה אמצעי למצוא חן, למצוא חן בעיני עצמה, למצוא חן בעיני הבריות, אמצעי להתעלות בעיני עצמה, לעורר תמהון אצל אחרים, להכותם בסנורים. רק מטעם זה קבלה עליה עוד משנות ילדותה את מרותו הקשה של אביה. היא גם היתה להוטה אחרי כבוד, אבל שמחה על כל שבח, בלי להשגיח במשבחים, וסבורה היתה שרגש עלאי ביותר יתיחד לנגינתה, אם תוך כדי נגינה תהא מהרהרת על משאלותיה הפרטיות, על שמחותיה ותענוגותיה.

דניאל חבק ונשק אותה. היא התפרצה מתחת ידיו ומלאת מרי התיצבה אצל החלון.

“אילו היית אומר לי פשוט שאני מרֵעה לנגן,” קראה ופרצה ביבבת כעס, “אבל לא היית צריך לשבור את הקשת בגסות כזו. הלא אני איני מנגנת אף פעם. לא היה עולה על דעתי להטרידך בנגינתי,” והיא בכתה כילדה מפונקה.

דניאל בזבז הרבה דברים כדי להרגיעה, לבסוף ראה שכל דבריו הם ללא הועיל, נאנח והשתתק. זמן־מה חכה, לקח מידיה את ממחטתה, נגב בבת־צחוק את דמעותיה ואמר:

“לי היה נעים יותר לולא הלכת אל אשת היועץ למסבה, מפני שאני איני מחשיב את המגע־והמשא האלה. הם אינם מעשירים את הנפש, רק מפתחים כל מיני יצרים לא טובים. אבל כיון שגרמתי לך צער, לכי שמה הפעם, שטיה, ותפיגי את יגונך.”

“רב תודות לך. אני מוַתרת.” השיבה דורותיה ברגזה ויצאה מן החדר.

ד    🔗

ואף על פי כן הודיעה דורותיה ביום שני, בשעת ארוחת הצהרים, שהיא תעָנה להזמנת אשת היועץ. “הדרך הפשוטה ביותר היא ללכת שמה,” אמרה בעויה זו, כאילו עלתה לה ההחלטה קשה, במלחמת־נפש כביכול.

“בבקשה, עשי כזאת,” רטן דניאל, “הלא אני בעצמי יעצתי לך כזאת.”

היא הזמינה שמלת קטיפה כחולה־כהה השמלה היתה יפה מאד והיא חפצה ללבשה בהזדמנות זו.

כשנכנס דניאל בשעה חמש אל חדר־המטות, ראה את דורותיה עומדת בשמלה החדשה לפני הראי. היה זה ראי גבוה וצר, שעמד על כן, דורותיה קבלה אותו מאביה מתנה ליום כלולותיה.

מה לה? חלפה שאלה במחו של דניאל למראה חוסר־התנועה המוזרה של האשה הצעירה. היא כאילו היתה שקועה כלה במראה בבואתה; במבט עיניה היה מעין קפאון, מעין יניקה והתפעלות חולנית. היא לא הרגישה בכניסתו; אם הניעה זרועה והסבה את ראשה, הרי עשתה זאת רק לשם הנאה ממראה התנועות הללו.

“דורותיה!” קרא דניאל חרש.

היא התחלחלה, הביטה אליו במבט מרוכז והצטחקה כמו איש שאינו שפוי בדעתו.

רגש מורא ופחד תקף את דניאל.

ה    🔗

“אני קרובתו של דניאל ועל כן אנו אומרים זה לזה אתה,” אמרה פיליפינה אל דורותיה. דורותיה הסכימה.

כל בוקר, בהכנס דורותיה אל המטבח, שאלה אותה פיליפינה:

“מה ראית בחלומך?”

“הייתי בתחנת־הרכבת, היתה מלחמה וצוענים משכוני אחריהם,” ספרה לה פעם דורותיה.

“תחנת־רכבת מסמנת אורחים בלתי־צפויים, מלחמה היא סמן למדנים עם אנשים שונים, וצוענים הם אות כי יהיו לך מגע־ומשא עם אנשים קלי־דעת.” השמיעה פיליפינה אמָריה באותה לְשון־צחוֹת שמצאה בספר החלומות.

פליפינה ידעה לנחש גם על פי הנקודות. פעמים קרובות היתה דורותיה יושבת אצלה ומציעה לה שאלות, למשל, אם התאהב בה פלוני ממכריה, אם גברת פלונית אוהבת את האדון הפלוני. פיליפינה נקדה נקודות על פסת־ניר, כתבה על ידן מספרים, עִיְּנה במפתח ואחר כך אמרה את תשובת האורים־והתומים שלה.

בזמן קצר נעשו שתיהן לב אחד ונפש אחת. כשהיתה דורותיה עושה מעשה כל־שהוא שבקלות־ראש, היתה בטוחה שפיליפינה תצחק לה בקורת־רוח, וכשאגנס הביטה באדישות, היתה פיליפינה דוחפת לה בגבה ואומרת:

“גולם, למה לא תפצי פה?”

אז היתה אגנס העצובה פורשת אל מחברותיה ויושבת זמן רב לפני שאלה פשוטה בחשבון. דורותיה היתה מביאה לה פעמים חתיכת עוגה מתוקה; הילדה היתה עוטפת אותה, שמה בכיסה ולמחר היתה מוסרת אותה לחברתה.

הפרוביזור זלנפרום עכב את פיליפינה ברחוב ואמר:

“מה נשמע אצלכם? מה שלום האשה הצעירה?”

“כן, אנו חיים כמו בגן־עדן,” השיבה פיליפינה ופיה התרחב עד לאזניה, “כל יום צלי, כל יום עוגה, היין אינו יורד מעל השלחן והאורחים אינם פוסקים, עוד זה יוצא וזה בא”.

“אין זאת כי אם התעשר נוטהפט לאין שעור,” אמר הפוביזור משתאה.

“נראה שכן הוא. דאגת כסף אין יודעים אצלנו. אצל גברתי הארנק תמיד מלא.”

השמים היו תכולים, השמש זרחה, האביב בא.

ו    🔗

כל יום ראשון היה אנדריאס דידרלין סועד סעודת הצהרים אצל בניו. הוא אהב בשר־חזיר ספוּג רוטב, סלט בביצים, עוגה מצופה סוכר. הזקן יורדן, שגם הוא היה מוזמן ביום הראשון אל הסעודה, היה נהנה מכל נתח. מימיו לא אכל מטעמים כאלה, ומפעם לפעם היה מביט אל דניאל בתמיהה.

בשיחה השתתף אך לפעמים רחוקות. משסלקו את הצלחות, קם ונפטר אל חדרו למעלה.

“זקן משונה עד למאד,” אמר יום אחד אנריאס דידרלין, בחצצו את שניו.

“לא מעט טורח גורם זקן זה,” התאוננה דורותיה, “הוא אוהב להציץ בקדרות; עשר פעמים ביום הוא בא אל המטבח, מריח ושואל מה יש לאכול, תמיד עומד בפרוזדור ואורחים נתקלים בו.”

אנדריאס דידרלין השמיע כעין נהימה מתוך השתתפות בצערה.

“מה מצבך לענין כספים, בני?” פנה אל בנו כאדם דורש טובתו, “אולי תסכים לקבל יחד עם עבודתך בבית־הכנסת גם עבודה בבית־ספרנו? הרולד עוזב את המוסד מחמת זקנה, הוא למעלה משבעים וחמש ואינו יכול עוד לספק את הדרישות. המלצתי תעמדו לך לקבל את משרתו. שלשת אלפים מרק בכל שנה, אחרי עשר שנות עבודה – קצבה לאלמנה, תשלום בעד כל שעור. סבורני, שהדבר לוקח לב. לא כן?”

דורותיה מלאה חדוה, מהרה אל אביה, חבקה את גויתו הענקית ונשקה לו בלחיו הרועדת.

“אין צורך בתודה, ילדתי,” דחה אותה בן האולימפוס, “לעמוד לימינכם הלא זוהי חובתי המובנת מאליה.”

“למה יושב כאן זה האדם הנכרי המתנפח?” חלפה שאלה במוחו של דניאל, “מה רוצה האיש הזה ממני? למה הוא חודר אל חדרי ויושב אל שלחני? למה הוא אומר לי אתה ונושם אל פני בנשימתו?” הוא שתק.

“אני מבין, בני, שאין לך חשק גדול לותר על זמנך הפנוי,” הוסיף דידרלין בלעג מסותר, “אבל מי מאתנו יכול לחיות את חייו אך ורק לפי נטית רוחו? מרובים צרכי יום יום והם חזקים מרצוננו; איקרוס מחויב לנפול ארצה. עתה, בשעה שאשתך מצפה, בשעה טובה, למאורע משמח בחייכם, אסור לפקפק.”

דוריתיה הצליפה על דניאל מבט מלא חמה.

“אני רוצה להמלך בדעתי,” אמר דניאל, קם ממקומו ויצא מן החדר.

“לא נוח לו,” התמרמרה דורותיה, “נוחותיו הן למעל מכֹּל. אבל אני כבר אביאו לידי כך שיסכים. אבא, אתה עשה כל מה שבידך לעשות והוא לא יתעקש עוד.”

היה ברור שדניאל חדל מהיות לה חידה ופליאה. היא פתחה אותו, היא מצאה את חידתו, אמנם לפי דרכה. הוא נמצא הרבה יותר פשוט מכפי ששערה היא, והיא התרעמה עליו על שהעמיד לפני סקרנותה מטרה כה קרובה. מה שהיה בעיניה קודם מלא־ענין, מגרה, משַׁכר. נמצא פשוט מאד ושכיח מאד. לא היו עוד כל קסמים, והדבר היחידי המעורר אותה היתה השאיפה לשלוט בו שלטון מוחלט בעלומיה וביצריה.

דניאל הרגיש שהיא התאכזבה; הוא התירא מפני זה. יראתו זו גדלה, מפני שכל מה שאמר ועשה הגביר את אכזבתה באופן נִכר. מחמת יראה נעשה ותרן במקום שהיה קודם מקפיד על חוט השערה. ההבדל בשנים עשהו סבלן ונוח לענות; הוא התירא שמא לא יוכל לִתן לה אהבה במדה הדרושה לה לפי רעננות עלומיה וגסותה הטבעית, ומשום כך ותר לה על דברים, שקודם לא יכול היה לחַסר את נפשו מהם, סבל דברים שקודם לא היה יכול לסבלם.

לה היתה דרושה אך שעה אחת בלילה, כדי להביאו לכך שיבטיח לקבל בבית־הספר את משרתו של הרולד הזקן. הוא, שהיה כה קמצן במלים ובהתגלות לבו, נכנע ללטיפות החתוליות, לליצנות המחוצפה, לעליזות המדגדגת של הגוף הצעיר. כחות אפלים שולטים כאן שיוצרים יחסי שעבוד בין גבר ואשה. הכל כאן בלא חשבון, כלום אינו בהסכם עם הנטיות מלֵדה; שעה אחת בלילה עלולה להכזיב את אמת החיים הקדושה ביותר ולעשותה שקר.

ז    🔗

נתגלה שיש הכרח בדבר שדניאל ידאג להגדלת ההכנסות. דורותיה קנתה הרבה דברים חדשים, היה לה שלחן־טואלטה, שני ארונות ואמבט. המנורות, הכוסות, הוילאות, היריעות נראו לה יותר מדי לא לפי האפנה והחליפה אותם באחרים.

תענוגה הגדול ביותר היה להתהלך בין בתי־המסחר ולקנות. אחר כך היו באים החשבונות ודניאל היה מנענע בראשו. הוא בקש בכל תוקף לכבוש את יצרה, אבל היא היתה מתנפלת על צוארו וכה מרבה להתחנן לפניו עד שהיה ממלא מתוך אנחה את כל משאלות לבה.

רק לעתים רחוקות היתה שבה הביתה בידים ריקות. היה לה צורך לבזבז כספים ולוּ על דברים של מה בכך, כמו על בובה מחרסינה בצילינדר וסוכך, או על בובה סינית עם ראש מתנדנד או אפילו על מלכודת לעכברים.

ואז היתה פיליפינה מוזמנת אליה, פיליפינה מחויבה להתפעל ממַקָחיה, ופיליפינה אומרת מתוך התפעלות למראה־עין: “אח, מה נחמד! אלי, מה נחמד הדבר הזה!” או: “אמנם, מלכודת דרושה לנו, תמול בלילה, היה עכבר בתוך הכיור, בחיי, דניאל!”

ואשר למגבעות, לשמלות, לגרבים ולנעלים, לסלסלות ולחולצות, לא ידעה דורותיה מדה ולא נהגה בענותנות. היא רצתה להתחרות בגבירות העשירות שבעיר, שהשתתפה במסבותיהן ושישבה עמהן בתאטרון או בבית־הקפה.

אל התאטרון ואל הקונצרטים היתה מקבלת כרטיסי־כניסה חנם. ופעם אחת לאחר שאמרה לו דורותיה, שהמנהל שלח לה כרטיס־כניסה חנם, נודע לו מפי פיליפינה שבעד הכרטיס שלמה כסף. הוא לא העיר לה דבר, אבל ממחו לא נסתלקה המחשבה שהיא מצאה את עצמה מוכרחה לשקר לו.

הוא לא היה מלוה אותה אל תענוגותיה. הוא רצה להשאר עם עבודתו בבית ולא להכפיל את ההוצאות על ידי השתתפותו עמה. את רגש ותוּרו כלפי התאטרון וכלפי בלוי הזמן בחברה היא בארה בשנאתו אל הבריות ובאפיו המשונה. היא לא נתנה את דעתה לחשוב על נסיונות חייו הקשים שמאחרי גבו, היא שכחה את ודויו לפניה בשעה אחת מכרעת.

בשעה שהיתה שבה הביתה, בשעה מאוחרת בלילה, ולחייה לוהטות ועיניה מבריקות, לא עמד בו לבו להתרות בה התראה ממש. “למה יעקור אותה מגן־עדנה?” חשב, "התאוה הפראית לתענוגות תָּשֹׁך במרוצת הימים.

הוא התירא מעויות הכעס בפניה, מדמעותיה, ממבטה הנבוך, מיציאתה במרי. אבל גם מלים לא היו בפיו. הוא ידע שאין ממש בדברי התוכחה ובנזיפות; שיחות בטלות היו למורת־רוחו ודבריו היוצאים מן הלב לא נכנסו אל לבה. לא תפשה את הטון, עקמה את פרוש הדברים, לא הבינה אותם. צחקה, משכה בכתפיה, כּעסה, חֵרפה אותו בכנוי שהוא דוב, הגתה כיוֹנה; לא הביטה אליו בעינים מפיקות אמת, לא הורגשה ביניהם נשמה שזורמת מן האחד אל השני.

בנפשו היתה אפלה.

הוצאותיו על משק הבית עלו משבוע אל שבוע. דניאל היה נחשב בעיני עצמו לחנוני, אילו היה מעלים מאשתו את כסף חסכונו והיה נותן לה ממנו רק תמיכות קטנות. ובאופן כזה הלך והתבזבז כל כספו. לעניני הבית כמעט שלא נתנה דורותיה את לבה. היא נתנה את פקודותיה, והיתה כועסת אם אלה לא נתמלאו על ידי פיליפינה בדיוק.

“היא משתעממת יותר מדי; ה, אלי, אשה צעירה כזו,” אמרה פיליפינה אל דניאל, כשהיא מעמידה, מתוך מזמת ערמה, פנים של השתתפות בצער, “היא מתאוה לשמוח, להתענג על החיים, אפילו אויב לא ידון אותה על זאת לכף חובה.”

פיליפינה היתה השלטת בבית. היא היתה הולכת אל השוק, משלמת על פי החשבונות, משגיחה על המבשלת והכובסת, ובסתר לבה שמחה בראותה שהכל מתגלגל במדרון, הכל יורד ללא מעצור.

ח    🔗

לאחר שהריונה התקדם היתה דורותיה עוזבת ביתה רק לעתים רחוקות. עד אחת־עשרה לפני הצהרים היתה שוהה במטתה, אחר כך היתה מפקסת את עצמה בדיקנות רבה, בודקת את שמלותיה וכותבת מכתבים.

היתה לה חליפת מכתבים עם אנשים רבים. מקבלי מכתביה היו מהללים את סגנונה המשעשע.

אחרי האוכל היתה שוב עולה על מטתה, ולפנות ערב היו באים אורחים, לא רק נשים, אלא צעירים מכל המינים. דניאל כמעט לא ידע אפילו את שמותיהם. הוא היה פורש אז אל החדר שבו היתה לנורה דרה לפנים, ושמע משם קולות צחוק ושיחה רועשת בוקעים ועולים אליו דרך המסדרון.

בערב כבר היתה דורותיה עיפה; קצת נרגזה. היתה יושבת על כורסת־הנדנדה, וקראה בעתון או ב“אפנה הוינאית”.

דניאל קוה שכל זה יתוקן אחרי הלדה. רגש האם, חובת האם משפיעים למוטב.

בסוף הסתו ילדה דורותיה ילד, וקראו אותו בשם גוטפריד. לא יכלה לשבוע מאהבתה. העדנה והאהבה שלה לא ידעו גבול, את התעלותה היתה מביעה כילדה קטנה.

ששת הימים הראשונים הניקה את הילד, אחר־כך חדל זה לשעשע, וחברותיה הזהירוה מהניק ותבחל נפשה בדבר. “ההנקה משחיתה את גזרת הגוף,” אמרה אל פיליפינה, “חלב פרה טוב כחלב אדם, ואולי גם טוב ממנו.”

פיליפינה פערה פיה וזקפה עיניה בראותה את דורותיה ערומה עד מתניה, נגשת אל הראי ומתבוננת אל בבואתה מתוך כובד־ראש בלתי־שכיח.

פגה מסירותה של דורותיה אל ילדה, וכאילו שכחה שהיא אם. התינוק שכב בחדרן של פיליפינה ואגנס, ושתיהן טפלו בו במקום האם.

דורותיה כאילו החליטה למלא את אשר החסירה בימי הריונה ולדתה ולפַצות את עצמה על יסוריה ועל סבלותיה בחדשים שעברו, והיא צללה עוד ביתר צמאון אל תוך תענוגותיה. אבל מיד מצאה שהמחסור בכסף מעכב אותה מכל צד. בטוב לב אבל בתוקף באר לה דניאל שהכסף שהוא מקבל כאורגניסט וכמורה מספיק רק למשק הבית ושהוא גם בלי כן צמצם את צרכי עצמו עד כמה שאפשר, כדי שיוכלו לנהוג בחיי הרוחה כמו קודם. “אין אנו בורגנים,” אמר, “ומה שאין אנו תלויים בחסדי המקרים הרי זה בעיני מגרעת ולא יתרון.”

“ה, קמצן,” קראה דורותיה בכעס. על מצחה התהוו קמטים לא יפים, “אילו לא המאסת עלי את מקצוע המוסיקה, הייתי יכולה גם אני להשתכר משהו,” הוסיפה.

הוא השפיל דומם את עיניו, אולם היא נמלכה עם לבה על הדרכים והאמצעים להשתכר כסף. הדוד גרוביוס, הוא יוכל לסיע לי, חשבה. והנה הלכה לעתים קרובות אל בית אבא וחכתה זמן רב על המדרגות ותקוה לראות את האדון גרוביוס יוצא מפתח ביתו. יום אחד יצא סוף סוף מביתו. היא חפצה לברכו, להצטחק אליו בידידות, אבל מבט אחד בפניו המלאים חמת־קרח הוכיח לה שלא יועיל לה כל נסיון להפוך את לב הזקן לטובה עליה.

בשובה הביתה פגעה בדרך מקרה באדמונד הַן. המשַחק שמח, כנראה, מאד לראותה. הם הלכו יחד ונתגלגלה ביניהם שיחה נלהבה, תחלה בקול רם ואחר כך הונמך הקול יותר ויותר.

ט    🔗

ביום כלולותיה של דורותיה הלך האדון גרוביוס אל הנוטריון לאשר את הצואה שהוא כתב בלילה לפני כן. בצואתו כתב את כל רכושו בכסף, ביתו ומטלטליו למוסד חנוכי ליתומי אצילים, אשר יוסד אחרי מותו. למפקח על המוסד וכמו כן למנהל עזבונו מנה את האלוף אברהרד פון אופנברג.

מהמוסיקה הסיח לגמרי את דעתו. הפסנתר הארוך והצר נכנס לתוך נרתיק עור ודמה לעור חיה ממולא. תאותו הקודמת אל המוסיקה היתה עתה בעיניו כשגיאת נעורים, אבל עם זאת היתה לו הכרה ברורה וממרה, עד לידי כאב, שהוא מסגף את רוחו.

מוזר היה העסק שהמציא לו כדי שלא יאבד בשעמומו. הוא בקש טעויות דפוס בכל ספריו. שעות רבות ליום הקדיש לעבודה זו. קרא את ספרי המדע ואת אלה של הספרות היפה ומכון לבו רק אל האותיות, וכשעלה בידו לגלות מלה מסודרה בטעות או שבוש כל־שהוא בדקדוק, היה לו רגש דומה לזה של דיג, שאחרי תוחלת ממושכה עלה לבסוף דג מפרכס בחכתו.

מלבד זאת היה נתון בתנאי־חיים עגומים. הקו הישר של שערות ערפו נהפך לדמות של שיחים עבותים ומדובללים. ברחוב היה לבוש בבגד מטונף, והמגבעת הקַלַברית שלו דמתה לאוהל שֶנִקב על ידי כדורים במלחמה.

שוב חדש את הרגלו ללכת פעמים או שלש פעמים אל מסעדת “גן־העדן הקטן”, לא למען זכרונות געגועיו, אלא מפני ששם היה עוד מחיר הקפה עשרים פניג ולא עשרים וחמשה כמו בבתי־הקפה החדשים. כל ארוחת הערב שלו היתה ספל קפה ושתי לחמניות.

במקרה בחר גם יורדן את “גן־העדן הקטן” למפלט לו. זמן רב התבוננו שני הזקנים זה אל זה איש מלפני שלחנו. אחר כך בא יום ושניהם התקרבו וישבו זה אצל זה ולבסוף נעשה להם מנהג לשבת יחד בפנה ליד התנור, ובלי שנאמר ביניהם יותר מדברים מן השפה ולחוץ, ודברים קלושים מאד, הלך והתרקם בין שני הזקנים הגלמודים יחס של חברוּת שקטה.

האדון גרוביוס העמיד אמנם פנים באילו הוא רק סובל את חברתו של יורדן הזקן ובכל זאת היה מתעמק בקריאתו בעתון רק אז כשזה היה בא ובברכת־שלום מתוך יראת־הכבוד היה יושב לפני השלחן הקטן. יורדן גם הוא לא העלים את שמחתו לראות את האדון גרוביוס על מקומו הקבוע, ובשעה שגמע מספל הקפה שלו, לא גרע עין מפניו הזועמים של היושב ממולו.

י    🔗

אל פיליפינה התיחסה דורותיה באמון רב.

תחלה נמשכה אליה רק על ידי התשוקה לפטפט, ולבסוף התרגלה לספר לה הכל. לפניה יכלה להרָאות בלי כחל וסרק. תשומת־הלב המרוכזה, שבה הקשיבה פיליפינה אל דבריה, ערבה על דורותיה ופזרה כל חשד. היא האמינה שפיליפינה היא יותר מדי טפשה ונבערה ושאינה מוכשרה כלל להבין את כל תעלוליה ולהוציא עליהם משפט.

היא היתה משתעשעת לציר לפני הבחורה הזקנה, המגדפת את הגברים בגדופים מצחיקים, תמונות־גברים מפתות ומדיחות. כשנולדה במחה תכנית נועזה כל־שהיא, היתה מספרת עליה לפני פיליפינה כמו על מעשה שהיה. בדרך זו היתה בוחנת עד כמה מסוגלת תכניתה לצאת לפועל ולמפרע כבר נהנתה מהמעשה.

בעקר עורר בה אמון אל פיליפינה הכעור שלה. בריה מכוערה כזו לא היתה בעינה בגדר אשה, ובקושי נחשבה בעיניה לאדם. ועמה מותר היה לספר על כל מה שעולה על הדעת. וכיון שפיליפינה לא היתה מדברת על דניאל אלא בבוז ולעג, נעשתה דורותיה יותר ויותר גלוית־לב בשיחותיה עמה.

היתה נכנסת אל פיליפינה במטבח, יושבת על הספסל ומספרת: על שמלת המשי שראתה באחד המחסנים; על המחמאות שדבר באזניה יועץ־החצר פינקלדאי; על מאורעות אהבים של רעותה האחת ועל גרושיה של השניה; על המרגליות של אשת היועץ פיסטמנטל, ועל זה שהיתה מוכנה לוַתר על עשר שנות חיים במחיר המרגליות הללו. הכל בער ורעד בקרבה מפני משאלות ותשוקות, מחרדה שפלה ויצרים עכורים.

תמיד היתה מספרת על חייה במינכן; איך פעם אחת חמדה לה לצון והלכה בלילה עם צַיר אחד אל הסטודיה שלו, ובלילה אחר הלכה עם קצין אל הקסרקט; אילו גברים יפים וזקופים היו שם מחזרים אחריה; הכל רצו אחריה, והיא, טרם הספיקו הגלמים להתבונן כה וכה, היתה נעלמת מעיניהם בקרן־זוית. נשיקה מותרת; נשיקה באפלה; לשכב בזרועות גבר בתוך חורשה, אבל לא יותר מזה. אבל בעוד מועד יש לזכור את השעה הקבועה על ידי המשטרה, את זאת אסור לשכוח בענינים כאלה, לולא כך עלולה בחורה לנפול בפח. למשל היה שם איטלקי אחד שחור־עינים, גרף אמתי, הוא נגרר אחריה כמטורף. פעם פרץ אל חדרה וכונן אקדוח מול מצחה, ואז צוחה בקולי־קולות, עד שכל תושבי הבית התאספו.

כשיגע דניאל לצמצם את בזבזנותה, היתה קובלת עליו לפני פיליפינה. פיליפינה הסיתה אותה: “אל תתירי לו דברים כאלה,” אמרה, “לא היית צריכה להנשא עם פרצוף כפרצופך לאיש קמצן שכמותו.”

וגם כשחדשה את יחסיה עם אדמונד הן, ספרה לפני פיליפינה.

לוּ ראית אותו, פיליפינה," לחשה לה בקול מסתורין, “הרי זה דון ז’ואן אמתי. מסחרר לכל הנשים את ראשן.” זה שנתים, ספרה, התאהב בה כאויל. עתה הבטיח לה לשחק בשבילה במועדון אחד למשחקי קלפים, בחוג צר של אנשים חשובים. אם אני אזכה, פיליפינה, אתן לך מתנה הגונה – הבטיחה.

מכאן ואילך נעשו ספוריה מבולבלים. זמן רב היתה נעדרת מן הבית, ובשובה הביתה, לא פעם היתה שרויה במצב של התרגשות. לפני השֵנה היתה פיליפינה מפקסת אותה. וכל מה שהיתה מספרת לה באותו מעמד היה שקר. אבל פעם אחת הודתה בפניה שלא היתה בתאטרון, כמו שדניאל היה סבור, אלא אצל גברת אחת, בוימלר שמה, ידידתו של הן, ושם שחקו בקלפים. היא זכתה בששים מרק. בפחד הביטה כלפי הדלת, הוציאה את ארנקה והראתה לפיליפינה את שלש מטבעות הזהב.

פיליפינה הוכרחה להשבע שלא תלשין על דורותיה. יומים אחר כך היתה דורותיה שוב בדאגה, ופיליפינה הוכרחה לחדש לה את שבועתה. פיליפינה היתה נשבעת בקלות רבה, כאילו אמרה למישהו “לתאבון”. בלבה היתה מתירה לעצמה לכתחלה להפר את השבועה. לפי שעה חפצה לאסוף ידיעות, לראות הכל, לעקוב אחרי החיה בכל נתיבותיה; ועל כל אלה, מצאה ספוק ליצריה האפלים בשמעה על יחסים ועל מצבים, אשר לעולם לא יזדמן לה לעמוד בהם.

דורותיה הסתכסכה יותר ויותר. עיניה בערו כאשי הבצות. צחוקה צלל למקוטעים וכמו מתוך עֲוית. לא היה לה פנאי לא בשביל בעלה ולא בשביל ילדה. מפעם לפעם היו שליחים מביאים לה מכתבים והיא היתה קוראה בחשק וקורעת מיד אחרי הקריאה. פעם נכנסה פיליפינה אל החדר לפתע פתאם וראתה שנחפזה להטמין תמונת־צלום אחת שהחזיקה בידה. כשפיליפינה התמרמרה על שהיא מעלימה ממנה דבר, אמרה בלעג:

“את זאת לא תביני, פיליפינה! על זאת לא אוכל לדבר עם שום אדם.”

אבל רגזה של פיליפינה נתן פחד בלבה. היא הראתה לה את הפוטוגרפיה. זו היתה תמונת אדם צעיר בעל פנים קרים וזועמים. דורותיה אמרה שהוא אמריקני, שהכירה לדעת בבית בוימלר. הוא עשיר עד למאד ומצודד נפשות כל יודעיו.

בכל ערב חפצה פיליפינה לשמוע דבר על אודות האמריקני. “ספרי על אודות האמריקני,” היתה מפצירה בה.

ערב אחד, בשעה מאוחרת מאד, באה דורותיה בשמלת ליל אל חדרה של פיליפינה. אגנס וגוטפריד הקטן כבר ישנו.

“למחר שכר האמריקני תא בתאטרון. אם תבואי ללוות אותי הביתה, תוכלי לראותו,” לחשה לה.

“לא אוכל להתאפק מרוב סקרנות עד מחר בערב,” ענתה פיליפינה.

שעה קלה ישבה דורותיה דומם, אחר כך קראה:

“לוּ היה לי כסף, פיליפינה החביבה, לוּ אך כסף היה לי.”

“חשבתי שלאמריקני יש כסף ככל הדרוש לך,” השיבה פיליפינה בקול יבש.

“מובן שיש לו כסף כעפר חוצות,” אמרה דורותיה ועיניה להטו, אבל…"

“מה אבל?”

“כלום את סבורה שגברים יעשו מה חנם?”

“אח, כך?”

היא ישבה שפופה לרגלי דורותיה.

“מה יפה את, מה נעימה,” נחרה פיליפינה בקולה הנמוך, “מה זקופות רגליך הקטנות! והעור כה חלק, שַיִש ממש,” בתאוה מנוולת הניחה את כפה על רגלה של דורותיה והעבירה את כפה עד הברך.

דורותיה התחלחלה. הביטה אל פיליפינה היושבת לרגליה, ראתה שכפתור אחד הותר בלסוטתה; בפתח הלסוטה ראתה בין שדיה הנובלים דבר־מה חום.

“מה יש לך שם על בשרך?” שאלה דורותיה.

בפני פיליפינה עלה סומק. “שם אין כלום בשבילך,” ענתה בגסות והחזיקה את קצות הלסוטה בידה.

“ובכל זאת, הגידי לי, פיליפינה החביבה, הגידי לי,” התחננה דורותיה, שלא יכלה שאת כאשר הסתירו ממנה דבר, “אולי היא הנדוניה שלך? אולי עשית את חיקך לקופת־חסכון?” היא צחקה בלב עליז.

פיליפינה קמה ממקומה.

“כן, זהו כספי,” הודתה למורת־רוחה והביטה על דורותיה באיבה.

“ודאי יש שם סכום גדול. הזהרי שאיש לא יגנוב זאת ממך. בשנתך שכבי על בטנך.”

דניאל ירד מחדר־עבודתו ושמע את צחוקה של דורותיה. צער אפל קסס את לבו, והוא מהר לעבור על פני החדר.

יא    🔗

ערב אחד נכנסה פיליפינה מן הרחוב אל המסדרון, והנה יצא לקראתה מתוך הצל איש אחד, אשר קרא לה בשמה. הקול היה ידוע לה, וכשהקריבה אליו יותר, ראתה כי אביה הוא.

זה עשר שנים לא דברה עמו. מפעם לפעם היתה רואה אותו ברחוב, אבל עשתה את דרכה בעקיפין כדי שלא להפגש עמו.

“מה קרה?” שאלה בקול לא ידידותי.

יסון פיליפ השתעל והשתדל לעבור מהחלק המואר שבמסדרון אל החלק הבלתי־מואר.

הוא פתח דרך חרות מעושה:

“שמעי נא, מותר לך לפעמים לראות את שלום הוריך. הפסיעות האחדות אל ביתם לא היו גורמות לך שבר ברגליך. כבדי את אביך ואת אמך למען ייטב לך באחריתך. סוף סוף ראויה אמך לכך; אני בעצמי, נַ, פעמים הייתי מראה לך את ידי, אבל רק בשעה שהיה הכרח בדבר. את היית בת סוררת, את צריכה להודות.”

הוא צחק, אולם עיניו נוצצו באימה. פיליפינה שתקה.

“מה שחפצתי להגיד לך,” הזדרז יסון פיליפ להוסיף, כדי שלא יתעוררו בלב פיליפינה זכרונות לא נעימים; “הַלויני סכום מצער. מחר בבוקר עלי לשלם חוב תכוף, וכיסי ריקים. הבחורים, את יודעת, אחיך, הם מתנהגים באופן מהוגן, מפרישים לי בכל ראשון לחודש חלק כל־שהוא ממשכורתם. אבל בגלל סכום פעוט כזה איני רוצה להטריחם. ועל כן אמרתי, הואיל ואת יושבת בשכנותי, מותר פעם לבקש גם ממך חסד.”

יסון פיליפ שקר לה. בניו לא תמכו בו. ויליבלד חי בברסלוי, היתה לו שם משרת מנהל־פנקסים ובמשכורתו הקטנה מצא מחיתו בצמצום. מרקוס היה בחור לא־יצלח ושקוע עד הצואר בחובות.

אחרי שפיליפינה נמלכה שעה קלה עם לבה, אמרה לאביה כי יחכה ועלתה במדרגות. יסון פיליפ התיצב מאחרי הדלת וצפצף חרישית. שנים רבות עברו מאז נלחם בעברתו הנדיבה נגד השלטונות; שנים רבות גם עברו מאז עשה עמהם שלום, ואף על פי כן עוד היה מצפצף את המַרסיליזה.

פיליפינה קפצה מעל המדרגות, התגנבה אל השער ונתנה לאביה מטבע בן חמשה מרק. הוא היה יכול אפוא ללכת שוב אל בית־המרזח ולהזמין אל השכר שלו זוג נקניקים.

מאז ואילך היה בא לעתים קרובות יותר אל הבית אשר על ככר אבגידיוס, ארב לפיליפינה ובקש ממנה כסף. פיליפינה היתה פוטרת אותו בסכומים קטנים יותר ויותר. לבסוף היתה נותנת לו אך עשרה פניג, בשעה שבא אליה.

יב    🔗

פעמים רבות קרה שדניאל לא היה עונה על שאלות. אזנו לא היתה קולטת את המלים, עינו – את התמונות, הסמנים, הפנים, התנועות. הוא היה לשטן על דרך עצמו, הוא היה לו לעצמו מקור של יסורים.

הוא נמשך פעם לשם ופעם לכאן; מן החוץ הביתה ומן הבית – החוצה. אגב רפרוף היה מרגיש שבני־אדם מחיכים עליו, היה מרגיש שמאחריו מושכים בכתפים. בארשת פני תלמידיו קרא לעג, המשרתות בבית צחקו צחוק כבוש בעברו על פניהן.

מה יודעים הם, הבריות הללו? מה הם מעלימים ממנו? אולי ידע גם הוא בעומק לבו מה שהם יודעים ומעלימים, אבל הוא לא רצה שהדבר הזה יבוא בחוג הדברים שנקראים בשמותם.

יאוש שקט גדל בקרבו, כאילו מוליך־רכיל סמוי מן העין היה מתחקה על שרשי רגליו. “מה עוללת, דניאל?” שוע ממעמקיו קול, “מע עוללת?” צללי האחיות החבוקות עמדו נצבות לפניו.

הכרת שגיאה שאין לה עוד תקנה בערה בו כאש. היצירה, שהיתה כה קרובה לסיומה, מתה בקרבו פתאם.

לתועלת היצירה הכריח את עצמו בלילות להרגע, נתן מקום לתקוות רפויות, הקדים את רוחו המלאה חששות.

המבט שבו הביטה אליו פיליפינה עִנה אותו יותר מכֹּל.

מיום הולד הילד דר בחדרה של לנורה, יורדן הזקן היה הזהירות עצמה, התהלך בחדרו בגרבים, כדי שלא להפריע אותו.

לילה אחד ירד דניאל למטה ונגש בנר אל מטתה של דורותיה. היא הקיצה, פרצה בצעקה, הביטה כמטורפת, לבסוף הכירה אותו וכעסה. לבסוף צחקה בלגלוג ובחשק.

הוא ישב בפאתי המטה, לקח את ימינה בין שתי ידיו. אולם באופן כה מוזר לא נעם לו להרגיש בידה, והסתכל באצבעותיה. בצורתן לא היו יפות, בקצותיהן עבות מאשר באמצעיתן; לא יכלו להיות שרויות במנוחה, תמיד רעדו.

“כך לא תוכלי להמשיך עוד, דורותיה,” אמר בידידות, “את הורסת את קיומך אַת ואת קיומי אני. מה רוצים האנשים הרבים שמסביבך? האמנם התענוג שאת מוצאה בהם הוא כה גדול, עד שהוא מחריש את קול מצפונך? איני יודע במה את עוסקת. הגידי לי אפוא במה את עוסקת. הבית הולך ונחרב, אין עוד כל סדר בבית. מה חזק ריח העשן של סיגרטות הבא משם, מחדר־האוכל! פתחתי את החלונות. ובנך; אין לו אם. הביטי נא אל פניו, מה חולניים וצהובים הם.”

“אח! נגד זאת אין אני יכולה לעשות כלום,” קָבלה דורותיה ושוב פזלה בעיניה הלגלגניות והתאוניות כלפיו. הואיל והוא לא זע, פהקה בקול והמשיכה ברוגז: “למה אתה בא להעיר אדם משנתו באמצע הלילה, אם אין ברצונך אלא לחָרף? צא נא מכאן, אדם מאוס!”

פנתה אליו בגבה ותמכה ראשה בידה. מול המטה היתה תלויה מראה במסגרת־זהב. היא ראתה מתוכה את תמונתה. התנהגותה כאדם שנעלב מצאה חן בעיני עצמה.

דניאל, שהיה לפנים כה מתאכזר ומקשה לבו אל אותן העדינות שהיו כבר לצללים, נמלא עתה רחמים בראותו את התקדרות ההבל שלה.

“יש אגדה סינית על אודות נסיכה,” אמר בהתכופפו על דורותיה, “היא קבלה מאמה ליום כלולותיה קופסות אחדות נתונות זו בתוך זו. בכל קופסה וקופסה היתה מתנה יקרה, אבל הקופסה האחרונה, הפנימית היותר והקטנה ביותר, היתה סגורה והנסיכה הוכרחה להבטיח שלא תפתח אותה לעולם. זמן־מה עמדה בהבטחתה, אבל סקרנותה הציקה לה יותר ויותר, היא שכחה את נדרה ופתחה בכח את הקופסה האחרונה הקטנה. בתוכה היה ראי, והנה בהביטה אל תמונתה ובראותה מה יפה היא, התחילה מתעוללת בבעלה, והיא הציקה לו עד כדי כך שיום אחד עמד והרג אותה.”

דורותיה הסתכלה בו נבהלה. אחר כך צחקה וענתה:

“אויה, איזו שטות! אגדה מבהילה כזו.”

הניחה את לחיה על הכר וקרצה שוב אל הראי.

ביום הששי קבל דניאל מכתב בעלום שם ובו היה כתוב לאמר: “ישגיח נא על אשתו, מפני שעל ידי כך ישמור על כבודו. ידיד.” הוא קרע את המכתב וזרק את הקרעים אל התנור.

קדחת קרה הרעידה את גופו. יומים גרר את עצמו בכל מקום כמו בגוף מורעל, השתמט מכל אדם בביתו; בלילה אחד נמשך שוב אל דורותיה. ברצותו להכנס אל חדרה מצא את הדלת סגורה על בריח. דפק ולא שמע כל תשובה. דפק ביתר כח ואז שמע תנועה במטה. “הניחה לי לישון,” קראה דורותיה בכעס.

“פתחי, דורותיה!” בקש.

“לא, לא אפתח, אני רוצה לישון.”

עוד שלש, ארבע פעמים לחץ על כף־המנעול, שלש־ארבע פעמים התחנן שתפתח לו, אבל היא לא ענתה. לא רצה להקים עוד רעש. עמד עוד שעה קלה והביט לפניו כמו אל תוך בור שחור, וחזר אחר כך אל חדר־עליתו.

יג    🔗

פרידריך בנדה נמצא שוב באירופה. כל העתונים הודיעו על התיר־החוקר שנמצא. בסתו של השנה שעברה מצאו אותו סוחרי־שן ערבים בארץ ניַם־ניַם והעבירוהו חולה אנוש אל הנילוס. באנגליה הללוהו ושבחוהו כגבור וכחלוץ אמיץ־לב, החברה הגאוגרפית מִנתה אותו חבר נכבד, וכל מה שעבר עליו היה לשיחת היום.

בסוף אפריל בא ניורנברגה, לראות את אמו. את הזקנה העִוֶרת הכינו לפגישה הזאת בזהירות רבה. ואף על פי כן חלתה כמעט מרוב שמחתה וזמן רב היו חייה בסכנה.

בנדה רצה להשאר רק שבוע אחד; עסקיו ועבודותיו קראו לו לשוב אל לונדון. שם היה צריך לקרוא הרצאות ולהשגיח על הדפסת ספרו, בו תאר את חייו באפריקה.

הפצרותיה של אמו הניעוהו להאריך את ימי שבתו בעיר. נוסף לזה תקפה אותו בימים הראשונים הקדחת הנוראה, שהביאה עמו מן הארצות הטרופיות, ושאסרה אותו אל מטתו. מעט מעט נתפשטה השמועה על שהיָתו בעיר, והטרידוהו מאד הסקרנים אשר לפני כן לא שמו אליו לב.

בהודע לו על המאורעות החיצוניים שארעו בחייו של דניאל נפלה עליו אימה. הרושם החזק ביותר עשתה עליו הידיעה על נשואיו עם דורותיה דידרלין; אחר כך ספרו לו כל מיני שמועות על חיי הנשואים שלהם, ומיום ליום נעשתה לו ההליכה אל דניאל קשה יותר ויותר. ערב אחד החליט ללכת אליו, וכבר עמדו רגליו על ככר אבגידיוס, והנה נפל עליו שם מורא גדול כל כך מפני השנויים שחלו בידידו על ידי השנים ומסבות הגורל, ששב על עקבותיו. היה לו רגש כאילו צפויה לו סכנה להיות מרומה על ידי התמונה ששמרה את קוי פניו של ידידו מאז, בשעה שבנפשו היה לאחר, עד ששום שיחה לא יהיה בה כח לחברם ולקרבם שוב.

הוא רצה לדבר עם אחד האנשים שאהבו את דניאל, ושהתחקה עליו בדרך החיים בלא דעה קדומה. זמן רב בקש מסביביו. לבסוף נזכר בהרולד הזקן והוא בקר אותו בלי דברי עקיפין, הסב מיד את השיחה ישר אל הענין החשוב לו, וכדי לעורר בזקן אמון, הזכיר לו לילה אחד, כששלשתם, דניאל, הרולד ובנדה, שתו יין במרתף הכושים ושוחחו על עניני־חיים, גדולים וקטנים.

השב נענה בראשו. ברגש של יראת־הכבוד ושל ענוה, שרִכך את לב בנדה, דבר על אודות גאוניותו של דניאל, הרים את אצבעו ואמר במבטו הנלהב והיפה: “באיש הזה אני בטוח. אני מנבא לו בלשון הנביא: ‘וְדָרַךְ כּוֹכָב מִיַעֲקֹב.’”

אחר כך דבר בגעגועים על אודות לנורה, ספר איך היא הביאה לו פעם את הרביעיה הנהדרה, ואיך ירדה כלה בהתלהבות ובחשק לסיע. גם על גרטרוד ידע דברים רבים, על שגעונה ועל מותה.

מורגע ויחד עם זאת נסער עד לכאב, עזב בנדה את הזקן. שקוע בהרהוריו הלך זמן רב, וכשנשא לבסוף את עיניו, מצא את עצמו לפני ביתו של דניאל. הוא נכנס.

יד    🔗

דניאל ידע שבנדה חזר מדרכו. פיליפינה קראה זאת בעתון וספרה לו. דורותיה, ששמעה זאת מפי אביה, דברה גם היא על הדבר.

הבשורה הראשונה זעזעה אותו. היה לו רגש כאילו הוא מחויב למהר, לרוץ אליו, אל ידידו. אחר כך באה גם עליו אותה היראה שנפלה על בנדה: האם יש בינינו אותו הקשר שהיה לפנים? היכול עוד להיות מה שהיה לפנים? והרעיון על הפגישה עורר בו בושה, מהולה במרירות, בעבור יום אחר יום, בלי שבנדה ישמיע לו על אודותיו כלום. הכל חלף, חשב, הוא שכח אותי. גם הוא רצה לשכחו, והדבר היה ביכלתו, מפני שרוחו לא ידעה מרגוע ונדדה תוהו לא דרך.

בעברו את הככר בערב גשום אחד, ראה את חלונות דירתו מוארים באור מבהיק. הוא נכנס אל המטבח וראה שם את אגנס יושבת לפני השלחן ומפקיעה גרעינים מתוך שזיפים.

“מי שוב שם?” שאל. קולות דברים וצחוק פרצו מחדר האוכל.

אגנס, בלי להרים עיניה, הלכה ומנתה אחד אחד בקול חדגוני:

“האדון יועץ החצר פינקלדי, האדון פון גינסטרברג, האדון סמואלסקי, האדון הן, עוד אדון זר, אשת היועץ המסחרי הגברת פיסטמנטל ואחותה.”

דניאל שתק שעה קלה. אחר כך נגש אל אגנס, תפש אותה בכפו מתחת לסנטרה, הרים את ראשה ורטן:

“ואת? ואת?”

אגנס צמצמה את גבות עיניה וכמעט בפחד השתדלה להתחמק ממבטו. פתאם אמרה:

“היום יום מות אמא שלי” ונעצה בו מבט קודר.

“כך?” השיב דניאל, ישב לפני הצד הצר של השלחן ותמך ראשו בידו. שם בחדר־האוכל נגן מי על הפסנתר. כיון שדניאל העביר למעלה אל חדרו את פסנתרו, לקחה בהקפה פסנתר מהחנות. נשמעו פסיעותיהם המחליקות של זוגות רוקדים.

“הייתי רוצה לעזוב את הבית,” פתחה אגנס שוב ואמרה, כשזרקה שזיף מתולע אל קערת הפח, “ברחוב בֶקְשלגֶרגַסֶה דרה תופרת לבנים, והיא רוצה ללמדני את מלאכת התפירה.”

“לכי לך ללמוד,” השיב דניאל, “מחכמה תעשי זאת. ומה דעת פיליפינה, הטוב הדבר בעיניה?”

“כן, פיליפינה מסכימה, אם רק בערב בכל יום ראשון אהיה אצלה.”

צלצלו בדלת ואגנס יצאה לפתוח. מישהו שאל לדניאל. מתוך פקפוק נגש דניאל אל המפתן, נרתע לאחוריו, לקח ביד רועדת את עששית־המטבח הקטנה, לראות אם לא טעה מחמת האפלולית. אבל לא היה כל ספק, זה היה בנדה.

נסערים הביטו שניהם זה אל זה. בנדה שלח בתחלה את ידו, דניאל הושיט את שלו, משהו התרופף בקרבו, סחרחורת תקפה אותו, קומתו הזקופה התנודדה והוא נפל על חזה ידידו אשר שבע־עשרה שנה היה רחוק ממנו.

בנדה לא היה מוכן לרושם כה נורא ולא יכול להוציא מלה מפיו. מיד הסתלק דניאל מבין זרועותיו, סלק את השערות הפרועות מעל מצחו ואמר בחפזון:

“בוא עמי למעלה; שם לא יפריעונו.”

אחרי שהדליק דניאל בחדרו את המנורה, הביט אם יורדן הזקן בבית. אבל בחדרו היה חושך, הוא סגר שוב את הדלת ובנשמו נשימה עמוקה ישב מול בנדה.

מה ערך, אחרי פגישה זו, לשאלות הראשונות ולתשובותיהן? מה שלומך? כמה זמן תשהה כאן? אתה החי עוד כדרכך מאז? אבל אתה מחויב לספר לי הכל. מה טעם לאפני דבור אלה? אין צורך לדבר; חופרים ומסלקים את האדמה מעל הדרכים הישנות, בונים גשרים חדשים תחת הישנים ההרוסים.

בנדה עוד השמין מאשר היה קודם. פניו היו כתומים־חומים, כמו אור עתיק, והחריצים העמוקים מסביב לפה ועל המצח ספרו על היסורים ועל התלאות שעברו עליו. לעיניו היה מבע אחר לגמרי ממה שהיה לו קודם; היה להן אותו מבט עז, מלא חיים ועם זאת שקט, כמו לציד ולאכר.

“אתה יכול לשער שכבר ספרתי מאה פעמים את מאורעותי ותמיד באותו הנוסח,” אמר בנדה, “כל זה מתואר בספרי, ובקרוב תוכל לקרוא את זאת. היתה שלשלת של צרות, פעמיים הייתי קרוב אל המות, כמו שאני קרוב לכותל זה. כינין בלעתי בכמות שיש בה כדי למלא קרון־משא ואף על פי כן – קדחת, תמיד קדחת, ששה חדשים לשנה. את בריאותי קפחתי. חוששני שזמן רב לא יוכל לבי לפעול עוד. ותמיד לשקוד על המשמר, המלחמה הבלתי־פוסקת למזון ולמים; השמש פגע רע, הגשם פגע רע, ללא כל נוחות, פעמים קרובות בלא מטה, אין יום בלא פורענות. אבל בהעבירי את כל זה בזכרוני, לא הייתי רוצה להשמיט אף שעה אחת משעות חיי שם. השגתי גדולות, עשיתי תגליות חשובות, הבאתי עמי עבודה לשנה שלמה, שלשים ושש תבות עם צמחים מיובשים, אף על פי שכל השלל שאספתי במשך שבע השנים הראשונות נשרף אצלי באוהל, אצל שבט נימבוס. מלבד זאת יש משהו אמתי לאין שעור וחגיגי בחיים כאלה, רק עם השמים ממעל ועם האנשים הפראים מסביבך. הפראים האלה הם כמו ילדים. בקרוב ישונה אמנם הדבר. אירופה מַשיבה רוח של דֶבר אל תוך גן־העדן הזה; אי־מוסריותם, חולשותיהם ומגרעותיהם מלדה, יש בהם כדי לעורר חבה כמו אצל בעלי־החיים. לקחתי עמי נער, גמד מתוך יער־בראשית נורא אשר מצפון לקונגו. הוא היה מסור לי והבין לקריצת עיני. ואני אהבתיו. אני יכול לאמר זאת בבטחה. כשבאנו אל האגמים האיטלקיים, במקום שרציתי לשהות זמן־מה, טרם עברי לאנגליה, כדי להמנע ממעבר תכוף מאקלים אל אקלים, תקף אותו, למראה ההרים המכוסים שלג, אימה ופחד, נפשו ערגה אל מולדתו, ואחרי יומים מת מדלקת הראה.”

“איך זה לא הגיעה ממך כל ידיעה זה זמן רב?” שאל דניאל במורך־לב שהדאיב את לבו של בנדה.

“הדברים ארוכים,” השיב, “שתי שנים עברו עד שעברתי אותו יער נורא והגעתי אל יאור אחד, אלברט ניאזה שמו. משם חפצתי לחדור אל מצרים. אבל המרד פשט אז בכל הארץ, שהיתה תפושה על ידי צבאותיו של המהדי. נהדפתי על צד צפונית־מערבית, אל חורשות עבותות ללא כל נתיב ומוצא, וחמש שנים הייתי שבוי אצל שבט המהדים. אנשי ניַם־ניַם, שעשו בהם מלחמה, שחררו אותי, הייתי יכול לשבת בקרב העם הזה כאות נפשי, אבל לצאת מגבולות ארצם לא נתנו לי, מפני שכבדוני כרופא חולים, והתיראו מפני כשופַי אם אפרוק את עוּלם מעלי; מלבד זאת אבדו לי אנשי, אבד לי כספי ולא יכולתי לשכור לי נושאים. מה שהיה דרוש לחיי, לגופי המפונק, למען לא אמות, היה ראש השבט ממציא לי מידי הסוחרים הערביים, שהיה מסתיר אותי מעיניהם; ובכל זאת עלה בידי סוף סוף להתקשר עם אחד השיכים, וזה הציל אותי. יותר משנה לא הייתי יכול להאריך חיי.”

דניאל שתק. מוזר הדבר: הוא לא היה יכול כמעט להתרגל אל אופן דבורו ואל קולו של בנדה. הזכרון בגד בו. הסביבה, שמתוכה בא הלה, היתה יותר מדי זרה, ומה שהוא בעצמו הרגיש היה שם בודאי ללא כל ערך, ואפילו ללא כל טעם. מתוך מרי אפל קרא אליו את רוח האכזבה, ועל לבו העיק שחור הלילה כמו על זכוכית החלון.

“והנה כעת אני מתענג על מולדתי,” אמר בנדה שקוע בהרהוריו, “אני נהנה מאור יותר רך, ממשטר חיים מסודר. למדתי לתפוש את גרמניה תפיסת דמות, לאהוב אותה כאשר אוהבים תמונה. הטבע, הטבע האמתי והגדול, שלפנים נגלה לי בחזון געגועי כדבר אשר לא אשיגנו, שהיה לי לאידיאה ולטעם מוקדם של שלמות, נעשה לי עתה לנסיון חיי. הוא משך אותי, אִלף אותי וכמעט הרס אותי. ולעומת זאת כל סדור אנושי נהפך לי יותר ויותר לאידיאה. בשעות שהיו מלאות את הרגשת הדברים כמו שהלב מלא דם, ראיתי את כפות המאזנים של שני העולמות מתנועעות. הבדידות, הלילה, שמי הלילה, היער, הערבה, הראו לי את פניהם האמתיים, והאימה אשר יהלכו פעמים אין לה דמיון בשום מצב אחר שבהויתנו. רק אז הבינותי לראשונה את החוק, המחזיק משפחות, גויים ומדינות. אז דחיתי בלבי כל התקוממות והחלטתי רק לסיע, לא לעשות שום דבר אחד: קודם לא ידעתי מאומה על ריתמוס החיים. ידעתי את אטיות צמיחתו של אילן, ידעתי כמה מטַמוֹרפוֹזוֹת עוברות על כל צמח, למען יהיה מה שהנהו, אבל להשתמש בזה להבנת חיינו לא עלה מעולם על דעתי. יותר מדי דרשתי ובמהרה. קוצר־רוחי האגואיסטי נתן בידי מדת שקר ומאזני שוא. מה שלמדתי בבית־האולפנא החמור במשך שנים רבות הוא הסבלנות. הכל מתנהל כה לאט, כה לאט, האנושיות היא עדין בבחינת תינוק, ואנו כבר דורשים ממנה צדק, צדק! כמה עוד רחוקה הדרך אליו! רחוקה כרחוק יער־בראשית מגן. אנו מחויבים להזדין בסבלנות בשביל דורות רבים שיבואו אחרינו.”

דניאל קם ממקומו והתהלך הלוך ושוב. אחרי שתיקה, שגרמה לבנדה יסורים, אמר מדוכא:

“הבה נלך מכאן אל מסעדה או נתהלך ברחובות, למקום שאתה רוצה, או אם אני אהיה עליך לטורח, אלוה אותך קצת, ואשאר אחר כך לבדי. אבל כאן לא אוכל להשאר עוד.”

עלי לטורח, דניאל? השיב בנדה בתוכחה, הדברים נאמרו בקול שמלפנים, המבט היה זה שמלפנים, ודניאל הרגיש פתאם, שאין לו צורך לספר גם הוא. מתוך הקול והמבט האלה למד שבנדה ידע רבות, שער הכל, הונח ללבו.

הם ירדו שניהם החוצה.

טו    🔗

דניאל בקש מאת בנדה לחכות על המדרגות, פתח את דלת הכניסה ולקח את כובעו מעל הקולב. בחדר־האוכל היה רעש גדול וצחוק בלתי־פוסק. פיליפינה יצאה מחדרה ורטנה:

“מה שהחבורה ההיא עושה שם; מרעישים כולם כמו שכורים.”

“מה שם?” שאל דניאל במורך־לב, רק כדי לאמר לה דבר־מה.

“משחקים במחבואים,” ענתה פיליפינה בבוז, “זקנים כלם שם ומשחקים במחבואים.”

פתאם נשמע צליל כקול צלחת שבורה, צעקה מחרישה אזנים נשמעה אחר כך, ואחר כך דומיה, ולבסוף שוב אותו צחוק כללי ומתועב.

דניאל הכיר בצעקה את קולה של דורותיה. נחפז לדלת ופתח אותה.

מבט זעמו הקיף את השלחן המכוסה בקבוקים, ספלים ריקים, דברי מאפה, כסאות מסולקים הצדה, את הנברשת החדשה הבוערת בגז, שדורותיה קנתה אותה, עם חמש קרנות דולקות בתוך כפות לבנות, שבעה או שמונה אנשים שעמדו מסביב לדורותיה, ותוך כדי צחוק התבוננו אל חפץ שהיה מונח שבור על הקרקע.

דורותיה סלקה אל מצחה את הקשור הלבן, שבשעת משחק המחבואים כסה את עיניה. היא הראשונה ראתה את דניאל וקראה:

“הנה בעלי. אל תכעס עלי, דניאל, אין זה אלא פני הגבס הטפשיים בלבד.”

יועץ החצר פינקֶלדַי, פאון לבֶן־זקן, הניע מתוך התפעלות אך ראשו כלפי המקום ששם עמד דניאל. דרכו להביע הערצתו לדורותיה היתה לנענע ראשו מתוך התפעלות לכל דבר היוצא מפיה.

אולם דניאל ראה שהמסכה של צינגרלה נשברה לרסיסים.

בלי לברך את הנאספים, בלי לזכות את מי מהם במבטו, נכנס אל תוך חוג האנשים, כרע על ברכיו לראות אם אפשר לאחות את השברים. אבל השברים היו יותר מדי מרובים; האף, הסנטר, חלקי המצח הנהדר, חתיכה עם פה, עם הקו הנפתל רב הכאב, חתיכה מהלחי, אי־אפשר היה לעשות כלום בכל זה.

אז פזר בתנועה אחת יחידה את השברים והתרומם ממקומו.

פיליפינה! את המטאטא!" צוה בקול. וכשהביאה פיליפינה את המטאטא, הוסיף:

“טאטאי את הסחי הזה והשליכיהו על האשפה.”

פיליפינה טאטאה. ודניאל נפטר מהחדר בלא ברכה, כמו שנכנס בלא ברכה.

אשת היועץ המסחרי פיסטמנטל עקמה את פניה מתוך התמרמרות. אדמונד הן נשם בכבדות דרך החוטם, סמואלסקי, אדם מסורבל בשר ובעל זקן אדום, רטן הערה של בוז. בעיני דורותיה עמדו דמעות מרוגז וכעס.

בנדה חיך במנוחה ליד הדלת החיצונית.

“היא שברה לי את המסכה,” אמר דניאל בבת־צחוק נעוה, כשנגש אליו, “את המסכה שאתה נתתהּ לי למתנה, התזכור? מוזר שהדבר קרה דוקא היום, דוקא בעת פגישתנו שנית.”

“אולי אפשר להדביק את שבריה?” העז בנדה לנחם.

“איני אוהב להדביק שברים,” השיב דניאל ומאחרי זכוכית המשקפים הבהיק אור ירוק.

טז    🔗

לאחר שהלכו האורחים, כִּבדה פיליפינה את הבית. דורותיה ישבה על הספה; ידיה היו מונחות בחיקה ופניה היו רציניים שלא כרגיל.

“לכאורה, למה אין האמריקני בא אלינו?” שאלה פיליפינה פתאם.

דורותיה נבהלה.

“סגרי את הדלת היטב פיליפינה,” לחשה, “אני מוכרחה להגיד לך דבר.”

פיליפינה סגרה את הדלת שהיתה פתוחה במקצת וקרבה אל הספה.

“האמריקני רוצה לדבר עמי,” המשיכה דורותיה ומבטיה תעו בפחד סביבה, “הוא אומר שהדבר אשר הוא יגיד לי חשוב הוא לכל חיי. הוא דר במלון. אבל אל המלון איני יכולה ללכת. כמו כן איני רוצה שיבוא לכאן, אל ביתי. וגם ברחוב איני רוצה להתראות יחד עמו, אבל איני יכולה להתיר לעצמי ללכת לשם, מפני שאיני יודעת מי הם שם האנשים. האם אינך יכולה לעוץ לי עצה, פיליפינה? האם אינך יודעת אַת מקום?”

בעיני פיליפינה נצנץ שביב רע ופראי. רגעים אחדים התישבה בדעתה ואחר כך אמרה:

“אה, כן, אני יודעת מקום. הגברת הדבוש, ידידתי, זוהי אשה שאפשר לסמוך עליה. אצלה יכול לבוא מי שירצה, איש אינו משגיח שם על זה, היא אלמנה ודרה לבדה בביתה הקטן, אינה משכירה לשום דיָר, מפני שלעת זקנתה זה גורם יותר מדי טרדה; יש לה רק בן אחד, אבל מחו רופס.”

“לכי אליה ודברי עמה,” אמרה דורותיה מתוך פקפוקים.

“שפיר, מחר אלך אליה ואדבר אתה,” השיבה פיליפינה, חיכה בידידות והניחה את כפה המיובלת על כתפה החלקה של דורותיה.

“אבל, פיליפינה, הֱוי זהירה,” התרתה בה דורותיה ועיניה התרחבו במבט איום, “השבעי לי שתהיי אלמת כמו קבר.”

“בחיי!” אמרה פיליפינה, ובו ברגע התכופפה להרים מעל הקרקע מכבנת־ראש.

ביום השני בבוקר מהרה פיליפינה אל הגברת הדבוש. כל הדרך פזמה בפני עצמה פזמון מתוך בדיחות־דעת.

 

השד עולה בהלהבה מתוך הבית    🔗

א    🔗

בלי לשים לב אל הגשם טילו דניאל ובנדה עד אחרי חצות הלילה.

על הדבר אשר מלא את נפשו והציק לו באופן כה ברור לא הפליט אף הברה אחת. הוא סִפר על עבודותיו, על שנות נסיעותיו, על משרתו בבית־התפלה ועל זו שבבית־הספר למוסיקה, אולם סִפר בדברים כה כלליים, כה למקוטעים וכה בהסח־הדעת, מתוך עיפות כל כך ופזור־נפש כל כך, שבנדה סוף סוף חדל לשמוע מתוך רוח נכרה.

כדי להביא את דניאל לידי שיחה גלויה יותר, רמז שעל מות גרטרוד ולנורה שמע אך אחרי שובו ממסעיו. הדבר עשה עליו רושם נורא, עד שכל הזמן היה מחטט ומחטט בענין זה. אבל את הפרטים אינו רוצה לדעת, לא עתה; הוא יהיה מאושר אם ידע שדניאל התגבר בנפשו על כל פגעיו.

תחת לענות על זאת, אמר דניאל בשפתים רועדות:

“כן, אני יודע, אתה פה זה כבר. בנפשי גם התפלאתי. אמנם לא בנקל אפשר להתקשר שוב עם אינדיבידום פרובלמטי כמוני.”

“אתה מרגיש שאין אתה צודק בדבריך אלה,” השיב בנדה במנוחה, “ועל כן אני נמנע מבאר לך את התמהמהי לבוא אליך. פרובלמטי לא היית בעיני מעולם ואינך בעיני גם עתה. גם היום אני רואה אותך שלם ברוחך ואיש אמת, במו שהיית תמיד, אף על פי שאתה משתמט ומסתיר פנים ממני.”

חזה דניאל התרומם כמו מתוך עֲוית. הוא אמר נבוך:

“המתן עד שהאמון יצמח שוב. אני צריך קודם כל להתרגל אל המחשבה, שיש אדם שמרגיש בהסכם עם רגשותי. אתה רוצה שאדבר, אבל איני יכול לדבר לפחות על הדברים הרצויים לך. אני מתירא מפני המלים, שכחתי אותן, אני מתביש מפניהן, וכשאני רואה חלומות טובים, הריני כה מאושר בקרבי, ושפתי נאלמות מתוך אושר כשפתי קדוש או בעל־חיים. נפשי סולדת מהמחשבה להוציא מתוך מעמקַי דברים אשר כבר העלו חלודה, פֵרות מעובשים, פסולת ושברי־כלים, ולהראותם לך, אשר ידעתם טהורים ושלמים כגבישים.”

עיניו נִשאו למרום והוא הוסיף אחר כך:

“ובכל זאת, אולי יש אמצעי אחר, פרידריך. ראה, ידידי, ראה! מאז ומעולם היה עסקך רק לראות. ראה, אבל עשה שלא אתפתל מתוך כך כמו תולעת. ולאחר שראית דיֶך… די לחכם בדבור אחד מעשרת הדברים שלא נאמרו. את האחד כבר תְּמַלט מפי.”

בנדה נסער עד עומק נפשו, לא ענה זמן רב. “האם פתרון הדברים באשה אחת?” שאל רכות בגשתם אל גשר אשר ליד שערי המבצר.

“באשה? לא. לכאורה לא באשה. יותר באיש, יותר בו. יש גורל שמגיע אל נקודת־הגובה שלו באושר ויש שנקודת־הגובה שלו הוא בחטא. הוא המקרה האחרון. באשה!” חזר בקול אשר בנות־קול מפחידות ענו לו מתחת הקמרון של המבוי, “אמנם, יד אשה באמצע; מי שיזדמן תחת ידיה יריק את כל דמעות עיניו.”

הם יצאו מתוך מבוי השער. בנדה הניח את כפו על כתף דניאל ובידו השניה הראה דומם במרום. לא היה כל כוכב בשמים, רק עננים, אבל בנדה התכון לכוכבים. דניאל הבין לרמז; עפעפיו נעצמו, ועל פיו רחף מבע של צער איום.

ב    🔗

בנדה היה בטוח לא רק שאסון גדול התרחש, אלא גם שאסון גדול ממנו עתיד להתרחש.

ככל שהרבה להרהר בדורותיה כן היתה תמונתה נותנת פחד גדול יותר בלבו. אין זאת כי אם יש בה סגולות־נפש ידועות שהשפיעו על דניאל לקחתה לו לאשה, אמר בלבו, והוא רצה סוף סוף לראותה.

היא הזמינה אותו על ידי דניאל אל תֵּה. בשעה מוקדמת אחרי הצהרים הלך שמה.

היא קבלה את פניו בשמחה גלויה. היא אמרה שחכתה לו בקוצר־רוח, מפני שאין בעולם דבר שיעשה עליה רושם כמו האדם שעמד בסכנות גדולות באמת, ששם את נפשו בכפו. היא לא שבעה משאלותיה. לכל אחת מתשובותיו הקצרות היתה מנענעת בראשה מתוך השתוממות, אחר כך סמכה את מרפקיה על ברכיה, את ראשה על ידיה וכפופה לפניה הסתכלה בו כשם שמסתכלים בבעל־חיים מפליא.

היא שאלה אם הוא היה אצל אוכלי־האדם, אם הרג פראים ביריה, אם רדף אחרי אריות, ואם אמת הדבר שכל ראש לשבט שחורים יש לו מאות נשים. תוך כדי כך העותה את פניה לעוית שבערמה ואמרה: “גם האירופאים היו עושים זאת, אילו נִתנה להם הרשות לכך, ולא רק ראשי העם.”

אחר כך אמרה שהיא אינה זוכרת שראתה אותו בילדותה בבית אביה, והיא משתאה על זאת, הואיל וחיצוניותו היא יחידה במינה. ועיניה בלעו אותו. הן התחילו בוערות, כמו שהיו בוערות כל פעם שרצתה לצוד צידה, וזלילתה העורת באה עליה פתאם. היא פתחה את נפשה, דברה בצלילי קולה המתוקים ביותר, ואמנם בצחוקה ובבת־צחוקה היה כח מושך שקשה היה להתגבר עליו, כמו אצל ילדה טובה, תמימה, אבל קצת עקשנית.

אבל היא הרגישה בדבר שהאדם הזה מתבונן אליה לא כמו אל אשה צעירה שמתיגעה למצוא חן בעיניו ולקחת את לבו, אלא כמו אל שעשוע מעורר סקרנות. היה במבטו משהו שהרעיד אותה. ופתאם הביעו עיניה רוגז ומשטמה.

בנדה רחם עליה. הַלְהִיטוּת אחרי תנועות מפַתות ואחרי המלים שיש בהן משום רמזים, הזמה זו שהיא מְזִמה את עצמה, השכרון הזה מאין ואפס, כל זה העציב את רוחו. דורותיה נראתה לו כבעלת אופי לא רע. שיִטפלו עליה חטאים כמו שיטפלו, הוא לא ימצא אותה רעה, אלא מותעה, מורעלה, מתעתעה וטפשה מסכנה.

הוא נזכר בנשים כושיות אחדות מארצות המרכז של היבשת, בהליכתן האצילה, במנוחה הגאיונה של קוי פניהן, בעריָתן הצנועה, ואיך היו לאחת עם האויר ועם האדמה.

ואף על פי כן הבין לרעהו, נגזר עליו, על המוסיקאי, ללכת שבי אחרי חזיון־תעתועים, על הגלמוד להגרר אחרי היצור הבודד פחות מכל יצורי תבל.

בשעה שעמד על המסקנה הזאת, נכנס דניאל. הוא ברך לבנדה ואמר אל דורותיה:“בחוץ עומדת נערה שאומרת שהביאה לך נוצות בת־היענה. האמנם הזמנת נוצות בת־היענה?”

“אמת הדבר,” מהרה דורותיה להשיב, “זאת לי מתנה מאֶמי ביטינגר.”

“מי היא זאת?”

“האמנם אינך יודע? הלא היא אחות אשתו של יועץ־המסחר. על אדוני לסיע לי בענין זה,” אמרה בפנותה אל בנדה, “בודאי הוא מבין בענינים כאלה. במקומות שאדוני היה חי הלא רצות בנות־היענה בחוצות כמו אצלנו התרנגולות.”

היא יצאה בצחוק וחזרה עם קופסה גדולה למדי, ומאושרה הוציאה מתוכה בזהירות שתי נוצות גדולות, אחת לבנה ואחת שחורה. בהחזיקה אותן בגבעולים, הניחה אותן על שערותיה, נגשה אל הראי והתבוננה אל עצמה בעוית פנים של שכורה.

בעויה זו, בעמידה זו היה משהו כה לא מצוי, כמעט מפחיד, עד שבנדה נתן בדניאל עינים נבהלות.

“עד עתה לא ידעתי כחו של ראי,” המר בלבו.

ג    🔗

בערב הלך דניאל עם בנדה אל דירתו של זה, בנדה הראה לו נשק וכלים שהביא עמו מאפריקה, ולמראה אחדים מהדברים המצוינים, האריך לספר על מנהגיהם של שבטי השחורים.

אחר כך התחיל ראשו כואב עליו, ישב בכורסה ושתק זמן רב. פתאם הפכו פניו כפני זקן. כל ההרס שחל בגופו נראה עתה לעין.

“האם ראית פעם את אמה של דורותיה?” שאל לאחר שהשתיקה ממושכה נפסקה.

דניאל נענע בראשו לשלילה: “אומרים שהיא עוד נמקה אי־שם בבית חולי־הרוח,” אמר.

“שמעתי, שלא אנריאס דידרלין ולא בתו דאגו במשך השנים הרבות האלה לאשה האמללה הזאת,” המשיך בנדה. “מה טיבו של אנדריאס דידרלין יודע אנכי גם בלעדי זאת.”

דניאל הסתכל בו.

“אתה רמזת לי פעם, שביחס אל אשתו עשה האיש מעשה פשע. הזוכר אתה? האם קשור מעשה זה בדורותיה ובחייה? התוכל להגיד לי דבר בענין זה?”

“כן, אוכל,” השיב בנדה, “זה קשור בדורותיה. הרבה באפיה ובהתנהגותה יש לבאר בזה שחונכה אצל אב כזה, ושאבדה לה אם כזו. על פי צו גורל מוזר נמצאתי קלוע בתוך מסבות הגורל של חייך.”

שקוע בזכרונות שתן זמן מה ואחר כך אמר:

“אילו ידעת את מרגריטה דידרלין, היית שומר את זכרה בלבך, כמו שאני שומר אותו. היא ולנורה כל מהותן היתה מלאה מוסיקה. רק את שתיהן לבדן פגשתי בחיי, כֻלן הן הטבע עצמו, כלן הן הנשמה עצמה. עלומיה של מרגריטה עברו כמו בבית־הכלא. אחיה גרוביוס היה הממונה על בית־הכלא. בקחת אותה דידרלין לאשה, התברכה בלבה כי תמלט מבית־הכלא, אבל היא טעתה. ואף על פי כן לא ידעה כמעט את מצבה. היא לקחה הכל על עצמה, הכל באותה הנאמנות, ברוח הנמוכה. עולמה הפנימי היה בלתי־מכורסם, נפשה היתה בלי מרירות.”

הוא תמך את ראשו בידו וקולו הונמך. "אנחנו אהבנו זה את זה טרם דברנו איש אל רעהו דבר. פעמים נפגשנו ברחוב, פעמים בגן, פעמים באה בחשאי אל היציע הפונה אל החצר. אני לא נסוגותי אחור. נשבעתי למסור לה את חיי, אבל היא היתה משיבה תמיד שבלעדי ילדתה לא תוכל להיות מאושרה בשום מקום. אני כבדתי את רגשה זה והתגברתי על רגשי אני. זמן־מה עמדו הדברים במצב זה, התענֵינו, פעם חפצנו להסתלק זה מזה ופעם נמשכנו שוב איש אל רעהו; אז קרה שבדידרלין התעורר חשד, אם מפני שאנשים זרים הלשינו לפניו עליה או מתוך הסתכלות עצמו באשתו, שלא יכלה להתחפש ולהעמיד פנים, זאת לא אוכל לשפוט. והוא התחיל מענה אותה בערמומיות שונות, להטיל חרדה במצפונה, ובלילה אחד נגש אל מטתה, החזיק לפניו צלב, ובדבר איומים ובדברו גבוהה הכריחה להשבע בחיי ילדתה, שאף פעם לא בגדה בו. והיא נשבעה.

“כן, ידידי! שבועה זו נראתה לה חמורה יותר ומחיבת יותר מקִדוּשיה ביום כלולותיה. אני לא ידעתי על זה דבר, והיא התחמקה ממני; אני לא יכולתי לשאת זאת. אחר כך באה עוד פעם להפרד ממני, ואז היה רגע אחד ששכחנו לכבוש את עצמנו ודעתנו המיושבה הסתלקה ממנו. וזה שהביא עליה את האסון; הנפש העדינה כרעה תחת סבל הכרת חטאה, רוחה ולבה חשכו עליה. בשגעונה האמינה שילדתה גוועת לעיניה. דעתה נטרפה עליה.”

בנדה קם ממקומו, נגש אל החלון והביט אל החשכה.

לדניאל היה רגש כאילו חבל נהדק מסביב לצוארו. הוא קם גם הוא מלמל ברכה ויצא.

ד    🔗

ליד מצבת הזכרון של בֵּהַים מִתֵּן את פסיעותיו. מרחק לא גדול לפניו ראה גבר ואשה. באשה הכיר מיד את דורותיה. הם שוחחו בהתרגשות ובקול נמוך. דניאל הלך אחריהם, וכשפנו לסור אל שער הבית התיצב דניאל בצל בית התפלה.

האיש היה כנראה נרגז, ואפילו כועס. דורותיה הרגיעה אותו, היא עמדה סמוכה אצלו, לקחה את ידו והחזיקה אותה, עד שפתחה את הדלת. לבסוף אמרה מה בלחש, באי־מנוחה הביטה למעלה אל החלונות, ולבסוף אמרה בקול רם: “לילה טוב, אדמונד, חלומות מתוקים!”

האיש פרש והלך לו בלי להרים את כובעו. דורותיה נכנסה אל המסדרון.

דניאל רעד בכל גופו. מעיניו נשקפה מעין תחנה מיסטית. הוא ראה שבדיוטה למעלה הודלק אור והוילון השתלשל על החלון. דממת הככר גרמה לו יסורים, ובהשמיע הפעמון מעל צריח בית־התפלה אחת־עשרה, חשב שדמו שואג באזניו.

בפסיעות כבדות גרר סוף סוף את עצמו אל הבית. דורותיה כבר לבושה בשמלת השנה, ישבה בחדר־האוכל וחִיְטה סרט אל השמלה שלבשה.

הם ברכו זה את זה, דניאל התיצב מאורי גבה, אצל התנור, והביט כמכושף אל ערפה הכפוף. הוא רעד מקור בלי הפסק.

“מאת מי הן נוצות בת־היענה?” שאל הפעם בקול קשה. השאלה נפלטה מפיו באופן בלתי צפוי לו לעצמו. הוא רצה לאמר דבר אחר לגמרי.

בתנועה נמרצה הרימה דורותיה את ראשה. “הלא אמרתי לך זאת,” השיבה, והוא ראה שפניה הסמיקו.

“לא אוכל להאמין שאדם זר, כל שכן אשה, תתן לך מתנות יקרות־ערך כאלה.” אמר דניאל לאט לאט.

דורותיה קמה ממקומה והביטה אליו באי־בטחון.

“טוב אפוא, אם אתה רוצה לדעת זאת בהחלט, אני קניתין,” אמרה במרי, “אבל אין לך צורך לנזוף בי, את הכסף כבר אמצא לי. לא נאה לי לרשום לך כל הוצאה והוצאה.”

“לא נכון הדבר, שאת קנית לך את הנוצות,” הפסיק אותה דניאל באמצע דבריה.

“לא קניתין ולא קבלתי מתנה, אם כן איך באו אלי? שמא גנבתין?” לגלגה דורותיה ומבטיה התחמקו מעיניו במורך־לב.

“מימי לא דברתי כן עם אנשים, מימי לא דברו אנשים כן עמדי,” חלפה כברק מחשבה במחו של דניאל. פניו חורו חורון נורא, הוא נגש אליה, הדק את כפו כמו בצבת ברזל סביב זרועה ואמר: “אני מוכן להסכים שתהיי מבזבזת את כספי, אני מוכן להסכים שתבזבזי את זמנך בחברת אנשים ריקים ופוחזים; אני מוכן להסכים שלא תשגיחי במצבי ובמנוחת נפשי, ושתניחי לילדך המסכן שיתנון. אני מוכן להכנע אל כל זה. למה לי לאכול בעתים קבועות, למה קפה חם ולחם טרי בבוקר, למה יהיו הלבנים שלי מתוקנים, חלוני מנוקה, ארוני בסדר וחדרי מכובד? לא נגזר עלי לחיות את חיי בנעימים.”

“אה, אתה מכאיב לי, דניאל,” אמרה דורותיה בקול של מורא, “הרף, בבקשה, מזרועי.”

הוא החליש את הלחץ, אבל לא הרפה את ידו. “לכי לטיל עם אנשים כטוב בעיניך. יכבדוך האנשים שאת מוקירה אותם. ואשר לכסף, הא לך הכל, כל מה שיש ברשותי.” הוא הוציא מכיסו ארנק סרוג מלא מטבעות וזרק אותו על השלחן. “אני מוכן לנגן בכל יום ראשון לשבוע על העוגב ובלבד שתתלבשי בשמלות יפות; אני מוכן ללמד עוד עשרים אדיוטים נטולי חוש השמיעה ובלבד שתוכלי לבקר נשפי־מסכות והגרלות. אני מוכן לתת את צוארי בכל עול שהוא ולהתחיב לבלי לשאול אותך אף פעם על התנהגותך, לא מאין באת ולא לאן את הולכת, אבל שמעיני דורותיה,” קולו חזק ופניו נעשו איומים, “הזהרי לבל תכתימי את שמי. זהו רכושי היחידי. הוא חובתי הגדולה כלפי האנושיות. הוא נותן לי לא רק מה שמכונה בפי בעלי־הבתים כבוד, אלא הוא נותן לי גם אותו כבוד, שבו אני עומד בפני יצירתי. ואת מסאבת אותו בשקר. בשקר את מזהמת אותו ומשפילה. אין אני מתירא כל כך, כמו שאת משערת, להתפרסם כבעל־קרנים. אמנם לזכר הדבר הזה, רותח דמי בקרבי, אני גבר למדי כדי שיתעורר בי יצר הרצח, בראותי את אשתי בזרועות גבר אחר. אבל כאש התפתה תבער בי ההכרה שאת משלמת לי שקר תחת האמת שאני נתתי לך. אין את יכולה לתת אותי לנבל ולאוהב־עצמו עד כדי כך, שלא אוכל להבין לך בשעה שלבך יהפך נגדי. רק מתוך יחסי אמת יכול אני לחיות עם אדם יחד; השקר הורס את חלק האלוה ממעל אשר בקרבי, השקר הוא סחי לי ומאוס. אם כן הגידי לי אפוא אם את נאמנה לי. עוד יש לתקן הכל, הגידי לי אם את בוגדת בי.”

“אני בוגדת בך?” אמרה דורותיה בלחש והביטה על עיניו בלי שעפעפיה רעדו, כמהופנטת, “איך, אני בוגדת? האם אתה מאמין שאני מסוגלת לנבלה כזו?”

“האם אין לך אהוב? האם לא נגע בך גבר אחר זולתי אני מאז היית לאשתי?”

"אהוב? גבר אחר נגע בי? חזרה על דבריו באותו מבט מהופנט. בפני־הילדה שלה היה זוהר היושר והתום הטהורים כעצם השמים לטוהר.

“וכמו כן לא היו לך פגישות חשאיות, לא קבלת ולא כתבת מכתבי בגד ומעל, לא הבטחת כלום, אפילו לא בצחוק?”

“אך בצחוק, דניאל, את זאת לא אדע, פעמים אני מפטפטת, הלא אתה מכיר אותי.”

“ואת מבטיחה לי שכל החרפה שמַעטים אותי ושאת גרמת לה במדת מה, אינה אלא פרי רוע לב ודבת שוא?”

“כן, דניאל, רוע לב ודבת שוא.”

“אם כן, לואי שה' לא יתן לך אף שעה אחת של מנוחה, אם את משקרת לי? המסכימה את לזאת, דורותיה?”

דורותיה שתקה נבוכה, נצנצה קצת בעיניה. ואחר כך ענתה בקול נמוך:

“אלו הן מלים מכוערות, דניאל, אבל אם אתה עומד על כך, לוּ יהא כדבריך.”

דניאל שאף רוח לרוחה, כאילו משא כבד נגול מעל לבו. מתוך הכרת־טובה לחץ את אשתו אל לבו.

ובכל זאת היה לו רגש של תעוב. היה לו רגש כאילו אינו מוצא ביצור זה כל ריתמוס, כאילו חבק בריאה ללא תנודה קצובה, ללא חוק וללא משטר. שוב ומבחינה חדשה התחילו יסוריו קוססים בו.

בפתחו את הדלת אל הפרוזדור, שמע אושה בחוץ ודמות אחת מהרה להסתתר בחדר הפונה אל החצר.

ה    🔗

דורותיה, בהשארה לבד, הביטה שעה קלה ללא־תנועה לפניה, אחר כך לקחה את הכנור ואת הקשת – היא קנתה זה כבר קשת חדשה תחת השבורה – והתחילה מנגנת. מעין צלילים של ציוץ, מעין קצב של נעימת־מחולות. לקַוי פניה היה מבע קשה ותקיף.

הורידה את הכלי והרהרה מתוך התאמצות את הרהוריה. הניחה את הכנור, חלצה את סנדלי־הבית, התגנבה בגרבים מתוך החדר, עברה דרך הפרוזדור והטתה אוזן לשמוע מה שנעשה בחדרה של פיליפינה.

כשפתחה בזהירות, שמעה נחרה גדולה ממטת פיליפינה, שעמדה קרובה אל הדלת.

להבת העששית התלקחה לפני שכבתה והפיצה כל כך מעט אור, שכלי המטה הבהיקו מטושטשים.

חרישית בלא קול, צעד אחר צעד, נגשה אל משכב פיליפינה, התכופפה, שלחה את זרועה, מששה את גוף הישנה, רצתה להרים את השמיכה ולשלוח ידה אל חזה; פתאם חדלה פיליפינה לנחור, התעוררה פתאם כאילו פגע בה קרן אור של פנס־מעור, פקחה עיניה והביטה אל דורותיה דוממה ובזעם. אף שריר אחד לא שוּנה בפניה.

דורותיה שבה מיד ממבוכתה, וכאילו הצליחה כביכול במהתלת־זמה, התמתחה בכל גופה על פיליפינה, הניחה את לחיה על פניה, אף על פי שהיה לה רגש של בחילה מהמטה ומריח נשימתה.

“פיליפינה! האמריקני רוצה לתת לך מתנה.”

“אלהים! את לוחצת יותר מדי על בטני,” השיבה פיליפינה ושאבה אויר. כשדורותיה התרוממה שאלה:

“ולך האם נתן כבר מתנה? הלא זה העקר.”

“נַא, וכו נוצות בת־היענה אינן שוות כלום?” השיבה דורותיה, “הוא רוצה גם לתת לי תכשיט של אבני־אודם.”

“הייתי רוצה לראות זאת כבר בידיך. הוא, כנראה, אינו פזרן גדול, האמריקני הזה. שמעתי שאינו עשיר כלל. מתי תפגשי שוב עמו, עם אהובך זה?”

מחר הערב, בין שש ושבע. אני שמחה, אני שמחה, הוא כה צעיר, פיליפינה החביבה."

“כן, צעיר, הרי זה חשוב כבר, צעיר!” רטנה פיליפינה בלעג.

“יש לו נמש יפה כל כך על צוארו, למטה, פה,” היא הראתה את המקום על צואר פיליפינה, “בדיוק פה. האם זה מדגדג לך? האם זה מדגדג לך?”

“אל תצחקי בקול רם כל כך, תעירי את גוטפריד,” אמרה פיליפינה בכעס. “ועתה הסתלקי. אני רוצה לישון.”

“לילה טוב, נמנמֶנֶת!” צחקה דורותיה ויצאה את החדר.

אך יצאה מן החדר, קפצה פיליפינה מעל מטתה כמו רוח רעה, קפצה אגרופה ולחשה:

“זונה גנָבה! לגנוב חפצה, זונה גנָבה זו! לגנוב! חכי, במהרה תעופי מכאן. כבר רקדת דַיֵך.”

הורידה על רגליה את שמלתה התחתונה האדומה, הדקה אותה היטב והלכה אל הדלת לסגור אותה בבריח. אבל הוא היה מקולקל זה כבר ולא יכלה להבריחו. אז הביאה כסא, העמידה אותו ליד הדלת וישבה עליו, שלבה את זרועותיה וכשעה ישבה על מקומה בעינים מפיקות זעם.

וכשלא יכלה עוד להתגבר על שנתה, הקריבה אל הדלת שלחן וחזרה אל מטתה מתוך מלמול של מלים ספוגות איבה.

ו    🔗

ביום המחרת עוד מן הבוקר התחיל יורד מטר סוחף. דניאל מִעט בשנה ועם השכמה ישב לעבודה. אבל ראשו כבד עליו עד שהיה צריך לתמוך אותו מפעם לפעם בידו. רעיונותיו היו חסרי דם וחסרי מעוף.

בשעה שמונה בא הדַוָר ושאל לאינספקטור יורדן. הזקן חתם על תעודה אחת ואחר כך הושיטו לו מעטפה חתומה וכסף בתוכה.

במכתב נמצאו מאתים דולר יחד עם מכתב מאת בֶּנוֹ. המכתב היה מגַלוֶסטוֹן, ובנוֹ כתב, שאחרי חקירותיו ודרישותיו נודע לו שעוד אביו חי. ב“עולם החדש” הגיע למצב פחות או יותר מבוסס, ולראיה הוא שולח את הסכום בצרוף חלף ההוצאות שגרם פעם.

אגרת קרה. אולם הזקן היה שמח מאד, רץ אל דניאל, אל פיליפינה, הגביה את שטרות הכסף ומלמל:

“ראו נא, ילדי, הוא עשיר. מאתים דולר שלח לי. הוא היה לאדם הגון. הוא זוכר את אביו הזקן. הרי זה יום מכובד מכל הימים, וגם מבחינת משהו אחר, דניאל היקר!” הוסיך בבת־צחוקו רבת התעלומה, “מבחינת ענין חשוב מאד מכובד היום הזה מכל הימים.”

הוא התלבש והלך אל מכריו לספר להם את הבשורה הזאת.

דניאל קרא למטה שיביאו לו ארוחת הבוקר, אבל איש לא נענה לו. הוא ירד בעצמו על המטבח וחזר עם ספל חלב ופרוסת לחם. אחרי שעה קלה באה פיליפינה, נכנסה אל חדרו בשערות מדובללות ושאלה בגסות אם אינו יכול לחכות עד שהקפה ירתח.

“הרפי ממני, פיליפינה!” אמר, “לי דרושה עתה מנוחה.”

“מנוחה,” לגלגה “מנוחה! תמיד אך מנוחה!” הצליפה מבט מלא בוז אל התבה הפתוחה שבה היו מונחים כתבי־היד של דניאל, אחר כך התיצבה לפני השלחן, לחצה באצבעותיה המלוכלכות על גליונות התוים, שהוא החזיק לפניו, וקראה: “בזה כל אסונך! כל האסון הוא שאתה יושב ומקלקל כל הזמן ניָר! יום אחר יום ושנה אחר שנה לשבת על מקום אחד ולמשוך בעט! מה פשר הדבר, הגידה נא לי! הכל הולך ונהרס. גבר ואינו יודע מלאכה אחרת זולת משיכת העט. לא תדע הִכָּלם!”

בלי להבין להתפרצות זו של חמה ואיבה, הביט דניאל מדוכא בפני פיליפינה.

“לכי!” אמר ברוגז, “לכי!” והראה לה בזרועו על הדלת.

היא יצאה. “לכלוך הניָר הארור הזה!” רִטנה בפני עצמה.

מעשר עד שתים־עשרה היה דניאל צריך לִתן את שעוריו בבית־הספר לנגינה. לבו דפק בחרדה, בלי שידע את סבת הדבר. הרי זה היה יותר מהשערת־אימה, היה לו רגש כאילו שמע בשורה נוראה, שלא זכר בכל זאת את תכנה.

לארוחת הצהרים לא שב הביתה, כי אם סעד בבית־מסעדה. אחר כך התרוצץ זמן רב בשדות ובאפָרים. הגשם פסק, הרוח החזקה חדשה את כחותיו. הוא עמד על שפת תעלה והתבונן אצל בית משרף־לבנים איך מסדרים שם לבנים שכבות שכבות. מזמן לזמן היה מוציא מכיסו חתיכת ניר רושם עליה תוי־נגינה.

פעם אחת כתב אצל מוטיב אחד: “שלום לך, נגינת המיתרים שלי!” ועיניו נתלחלחו בדמעות.

בשובו העירה היתה שקיעה אדומה כאש בוערת. בין שמי ענני־סופה להטו השמים כמו כוּר־נפח. אז זכר את לנורה.

נכנס הביתה והתהלך אילך ואילך. פיליפינה נכנסה ושאלה אם תחמם לו את המרק. קול דבריה המזמר והבלתי־טבעי העיר את תשומת־לבו והוא מדד אותה במבט תקיף.

“היכן אשתי?” שאל.

בת־צחוק רעה עד לאין קץ הופיעה על שפתי פיליפינה. היא לא ענתה.

“היכן אשתי?” שאל אחר הפסקה שנית.

בת־צחוקה של פיליפינה התרחבה. “האם קר בחוץ?” שאלה, ופתאם נעלמה מן החדר. דניאל הביט אחריה כמפקפק אם דעתה שפויה עליה. אולם אך רגעי מספר עברו והיא הופיעה שם בפתח החדר. היא היתה לבושה במעיל שהיה קצר עליה ושולי שמלתה המשובצת נראו מתחתיו.

“בוא אחרי, דניאל!” אמרה בקול מלא דאגה, שצלל באזניו כתעלומת אימה, “בוא עמי ואני אראך דבר־מה.”

פניו חורו. חבש את כובעו והלך אחריה. דומם עברו את הככר, רחוב אחד, שני, עברו את השוק. דניאל עמד מלכת. “מה יש בדעתך?” שאל בקול צרוד.

“בואה נא, אתה תראה,” היתה תשובתה.

הם הלכו הלאה. אנשים אחדים הביטו אל הזוג המשונה. משהגיעו אל בית הגברת הדבוש חשך כבר היום.

“התגידי לי סוף סוף?” שאל דניאל בחריקת שנים.

“הס!” השיבה פיליפינה, הקריבה את פיה אל אזנו ולחשה: “עלה למעלה על שתי המדרגות, אבל מהר, אתה יודע את הבית. דפוק על הדלת, ואם היא סגורה, פרוץ בה. ואני בינתים אכנס אל הדבוש, כדי שלא תעכב אותך.”

אז דניאל הבין.

ז    🔗

עיניו ראו רק אודם כדם, תקפה אותו צנה שהרעידה את כל גופו.

הוא הלך אחרי פיליפינה מתוך רגש של עצבות, של שאט־נפש, של יראה והכרח. עתה ידע, ראה בתחלת המאורעות את אמצעיתם וסופם, ראה לפני הדלת הנעולה את מה שמתרחש מאחריה, ואיזה סער איום התחולל ברוחו, חמה איומה, כאב איום, בוז ותועבה הסתערו במערבולת של בלבול החושים.

על פני המדרגות החורקות עלה בארבע קפיצות. הוא עמד לפני הדלת אשר מאחריה ישב לפנים רעב וחולם, קופא מקור וקודח בחום; פה היה צריך להיות שקט, למען לא תופר על קבר תקוותיו הרבות הדרת־הקודש של זכרונות העבר.

הוא משך בכף־המנעול. מבפנים בקעה צעקה. הדלת היתה סגורה במסגר. הוא נלחץ בכל גופו ובכח רב על העץ הרעוע של הדלת, עד ששני הצירים יחד עם ווי הבריח נעקרו ממקומותיהם והדלת כלה נפלה אל החדר בהמולה אטומה.

הצעקה החודרת נשנתה. דורותיה שכבה ערומה על מטה רחבה, שהדבוש הסרסורית לדבר העברה, שכרה אצל תגר ושתפשה את מחצית עלית־הגג. סמוך אצלה עמדה צלחת מלאה דבדבנים, והיא השתעשעה בזה שהתיזה את הגרעינים בפני מאהבה, שישב גם הוא בלתי מלובש כהוגן רכוב על כסא ועשן מקטורת.

כשדלג דניאל מעל פני הדלת אל החדר בידים זבות דם – הוא פצע אותן בכף־המנעול – עם שערות פרועות מסביב לפנים, נושם בכבדות וחור כבר־מינן, התחילה דורותיה שוב צועקת, היא צעקה שבע־שמונה פעמים מתוך יאוש ושגעון פחדה. דניאל התנפל על הצעיר ולפת בשתי ידיו את צוארו. בשעה שהרגיש תחת אצבעותיו בעור צוארו וראה כמו מבעד לערפל ורוד את דורותיה קופצת מעל המטה ופורשת כפיה ושמע את צעקותיה, בשעה שמתוך סגולת הסתכלות שלמעלה מכל השגה ראה, חֵרף חמתו שרתחה בקרבו, אפילו את הדבדבנים שהתפזרו על פני השמיכה, את גבעוליהם הירוקים, כתמים שחורים על אלה מהם שהיו רקובים, ונוסף לזה עוד חש על לשונו בטעם דבדבנים, כאילו הוא בעצמו אכל אותם – כל אותה שעה חשב: אבדון הוא זה, תוהו־ובוהו הוא זה.

האמריקני, שכפי שנודע אחר כך היה שחקן נודד שחדר אל החברה הבורגנית בזריזות ובחוצפה, הדף את תוקפו בכח אחורנית ותפש עמדה של מתגושש, אבל דניאל לא נתן לו שהות עד כדי הרמת־יד להכות; הוא התנפל עליו, לפת אותו בזרועותיו, משך אותו למטה אל הקרקע ולחץ את גרגרתו. הלה נאנח, התפרץ, שחרר יד אחת והכה באגרופו באויר: “Dammed fool, dammed fool!” נחר והכה את דניאל בפניו.

למטה מתוך הבית בקעה המולה. בחוץ התאספו אנשים. “המשטרה! המשטרה!” צוח קול אשה, והנה שוטרים עלו במדרגות.

“אוח, אוח, אוח,” יבבה דורותיה. בִּן דקות אחדות לבשה את שמלתה על גופה, “הלאה מכאן! הלאה מכאן!” מלמלה בחפשה את כסיותיה ואת סוככה.

הגברת הדבוש יצאה אל המסדרון בפרשה כפיה, מאחריה עמדה פיליפינה. שני גברים פרצו אל החדר התנפלו על דניאל ועל האמריקני וחפצו להפרידם, אבל הם נאחזו זה בזה כמו שני כלבים שוטים. הצטרכו לקרוא לעזרתם של עוד אנשים. חיל ומוכר־חלב נתנו גם הם את ידם, לבסוף הופיעו שני שוטרים.

“אני מוכרחה ללכת הביתה,” נשמעה יבבת דורותיה מתוך צעקת הנשים, “לקחת את חפצי, הלאה, הלאה!”

פיליפינה בקעה לה דרך בתוך אספסוף האנשים הצועקים ומפטפטים, ובפנים דומים באופן מבהיל לפני אחוז־דבוק איום, עקבה אחרי דורותיה. היא לא הרגישה בפסיעותיה, לא במרצפת הרחוב, לא באויר. נחה עליה אותה התלהבות פראית, שכבר התעוררה בה פעם בחייה, אז, כשעלתה אל עלית־הגג, וראתה את גרטרוד תלויה.

בכל ורידיה בערה תשוקת־הרס לוהטת. “שלחי אש!” רעם שוב במחה: “שלחי אש!” הפעם אמרה להגדיל לעשות מאשר הבערה בגל אשפה. היא החישה צעדיה יותר ויותר; לבסוף התחילה רצה בו בזמן שרה בקול צרוד. מעילה לא היה מרוכס והתנופף ברוח. האנשים שהיא עברה על פניהם במרוצתה עמדו והביטו משתאים.

ח    🔗

האדון גרוביוס והזקן יורדן ישבו בבית־הקפה.

“איך משתנים תנאי החיים, ואיך בא הכל על מקומו בשלום,” אמר יורדן הזקן.

“כן, כן, הקברים הפתוחים פערו את לועם,” השיב האדון גרוביוס צינית.

“אני מצדי,” הוסיף יורדן לדבר בלי להרגיש שדברנותו היתרה היתה לאדון גרוביוס למורת־רוח, “אני מצדי יכול להביט בפני המות בנחת־רוח, כליתי את מלאכתי, מלאתי את תעודתי.”

“דבריו עושים רושם כאילו עלה בידו למצוא את אבן־החכמים,” לגלג האדון גרוביוס.

“אולי,” השיב יורדן חרישית והתכופף מעל לשלחן, “אין הוא בלתי־צודק לגמרי, ידידי הנכבד! אם אדוני רוצה להוכח בכבודו ובעצמו, יכבדני נא בבקורו.”

האדון גרוביוס תאב לדעת זאת. הם שלמו למלצר ושניהם יצאו ללכת אל ככר אבגידיוס.

בהכנסם אל חדר יורדן, הדליק הזקן את המנורה ונעל את הדלת, אחר כך פתח את הארון המרווח והוציא מתוכו, לתמהונו הגדול של האדון גרוביוס, בובה גדולה, שהיתה לבושה כאחת הרועות בהרי האלפּים, בשמלה מצוירה פרחים, בחולצת־בד ובסינר ורוד, השערות הכתומות כעין הנחושת היו קלועות לצמות ולראשה חבשה כפת לֶבֶד ירוקה.

“כל זה הוא מעשה ידי,” אמר יורדן בגאוה, “לבדי מַדּוֹתִי, לבדי גזרתי, אפילו את המנעלים עשיתי בעצם ידי, ועתה תשומת־לב, ידידי הנעים!”

הוא ישב שפוף מאחרי גבה של הבובה, התעסק שם בגופה, נשמע רחש גלגלים, הזקן הזדקף שוב ואמר:

“כן, כן, עלמתי הפעוטה, השמיעיני את קולך!”

קול דק צרוד, חורק ועושה רושם מיָרא נשמע מתוך גופה של הבובה. הוא היה דומה לרעידת חוטי־מתכת בלוית קולות חליל. בעינים עצומות אפשר היה לדמות קול שירה רחוקה, אבל למראה פני־השעוה המתים, המצטחקים בבת־צחוק נעימה, המשמיעים את הצלילים הבלתי־אנושיים, ללא הברוֹת וללא קצב, היה מורא תוקף את הלב.

משנגמרה פעולה המכונה, ירדו עפעפי העינים ונסגרו השפתים של הבובה. עיני יורדן היו תלויות באדון גרוביוס במבט מתוח.

“נו, מה דעתו?” שאל, “יביע לי את דעתו הנאמנה. אני סובל כל בקרת.”

האדון גרוביוס יגע לכבוש את הצחוק שהתעורר בו. סנטרו ופיו רעדו. לפתע פתאם הסתלקו ממנו הלעג והבוז, ורוח רצינית מְיָרְאה שרתה עליו. איזה רֹך־נפש מטריד שלא חש בו זה שנים רבות רחש אל הזקן הזה ואמר:

“כן, זהו דבר נפלא. אין ספק שזהו דבר נפלא, אם כי הוא עוד טעון שכלול.”

יורדן נענע בראשו מתוך שמחה ושקדנות. הוא התעתד להאריך בדברים על אודות המנגנון ועל מלאכת־המחשבת שביצירתו, והנה שמעו מהחדר הסמוך המולה, הקשיבו. איזה רהיט הזיזו מהמקום, צעדים צעדו הנה והנה, אחר כך נשמעו דפיקות והלומות, כאילו שברו תבה בפטיש. אחר כך נשמעה אושה, כאילו השליכו ניר על הקרקע. נשמע קול גדופים, אחר כך נשמעו יבבות מוזרות ונוראות, מעין: יוֹי! אוּהוּ! ופתאם קול כפציחת להבה.

יורדן הזקן פתח את הדלת וצעק כמו ילד.

פיליפנה עמדה בתוך גל של נירות בוערים. היא פתחה את תבת דניאל, השליכה מתוכה את כל כתבי־היד ושלחה בהם אש. מראהָ היה אימה. שערותיה היו פרועות על כתפיה. בזרועותיה עשתה תנועות בלתי־פוסקות, כאילו היא שואבת מים מתוך באר. מתוך פיה נשמעו קולות גבוהים ממלמלים, מגרגרים, שאינם דומים כלל לקולות בני־אדם, פניה המוארים באור הלהבה הפיקו עונג של תאוה מהלך אימים, ובשעה שהאדון גרוביוס והזקן יורדן עמדו כמשותקים בפתח חדרם, התחילה רוקדת ושולחת ידיה אל הלהבה שהלכה הלוך וגדול.

האדון גרוביוס התעורר מקפאונו, ראה כי עליו להנצל בעוד מועד, ובכסותו בזרועו את פניו רץ חיש מהר, ככל שיכלו רגליו לחוש, אל דלת הפרוזדור ואל המדרגות. עיני הזקן יורדן זלגו דמעות, מרוב פחד לא יכול לשקול בדעתו, הוא רץ חזרה אל חדרו, פתח את החלון וצוח אל הככר. אחר כך נזכר בבובתו החביבה, רץ ונטל אותה בזרועו, אבל באמרו לעזוב את החדר אפפו עשן עוקף ומעַוֵּר, ברגלים כושלות גרר את רגליו עד המדרגות, נכשל ונפל במדרגות, הראש למטה בהחזיקו בתנועת עוית את הבובה, פעמים מספר עוד פרכס ואחר כך שכב לי תנועה.

שבץ הלב שם קץ לחייו.

דורותיה, שאספה בדירתה את מטלטליה, חשה ועברה בפנים חורים כסיד על פני גויתו, בלי לשים אליו לב, כשהיא סוחבת את מזודתה, ומהרה להעלם בתוך אספסוף אנשים נרגזים.

ט    🔗

בבית הגברת הדבוש עלה סוף סוף בידי השוטרים להפריד בין דניאל ובין האמריקני. דניאל נפל על כסא והביט לפניו המום. הגברת הדבוש הביאה מים, האמריקני התלבש לצחוקם של הנאספים המסתכלים.

אחר כך הובאו שני הגברים אל המשטרה והקומיסר רשם כל מה שדרוש לו לדעת בשביל פעולת השלטון לאחר כך. דניאל ראה מנורת־גז, יד־עט, פנים מחיכות, ידו של עצמו השותתת דם, מלבד זאת לא ראה כלום. את האמריקני עצרו כדי להמנע מפעולות איבה בעתיד, ואת דניאל שִלחו חפשי. הוא שמע שהצעיר האמריקני ספר, בגרמנית המסורסת שלו ובקולו הנחנק מחֵמה, דברים שונים, אבל הוא לא השגיח בזאת.

הוא שמע כלב נובח, קרון שוקק, פעמון מצלצל. הוא שמע אנשים מדברים, מרטנים, קוראים, משפשפים ברגלים, אבל הכל צלל באזניו כמו מעבר לחומת בית־אסורים. הוא המשיך דרכו הלאה כשהוא הולך ומתנדנד.

בבואו אל בית־התפלה, פנה ימינה אל שוק הפֵּרות, ופתאם מצא את עצמו לפני בעל־האוזותים.

ודומה היה כאילו איש־האוזותים אמר לו בקול עצוב: “לך הביתה! לך הביתה!”

“מי אתה ומה אתה מבקש ממני?” שאל קול בקרב דניאל. אבל אז היתה לו ההרגשה כאילו הצלם הוא סמוי מן העין, ורק מרחוק הבחין אותו עוטה אור.

על פני ככר אבגידיוס רצו אנשים ואחדים צעקו: “בערה!” דניאל סר אל קרן־זוית ויכול לראות את ביתו. מאחרי חלונות חדרו התלקחו להבות אש. הוא לחץ את ידיו אל רקותיו והבקיע לו קרך בעינים פקוחות לרוחה מפחד, דרך ההמון הצפוף, אל ביתו.

“בשם אלהים! אנא הצילו לי את תֵבתי!”

רבים הסתכלו בו. בחלון נשקפה דמות אדם. זרועות רבות הראו עליה, “אשה! הביטו נא, אשה היא, היא הבעירה את האש!”

דניאל התנפל אל תוך הבית. מכבי־אש עברו עליו. אז ראה במסדרון, לאור פנסים שנשאו אילך ואילך, את גוית הזקן יורדן שהניחו ברשלנות ובחפזה על אלונקה, הגויה וסמוך אצלה, כלעג משמים, הבובה בת האַלְפִּים עם המנגנון בבטנה. באנחות אטומות כרע נפל דניאל ומצחו נגע בידו המתה של הזקן.

כמו מתוך שנה שמע את שריקת צנורות המים, קולות של פקודות, ריצתם הנמהרת של האנשים, ואחר כך הרגיש כאילו צף ועלה לפניו צל, כדמות אדם מעולם הנשמות. אגרוף קפוץ נפתח וזרק גליונות מעוכים לפניו, וכשהביט נכחו ראה רק את האנשים שנדחקו סביבו, הדמות התחמקה ביניהם, ואיש לא השגיח בה, מגודל המבוכה.

ברוח מפוזרה שלח דניאל את ידו אל הדף הראשון שנזדמן לו בראשונה, שנפל על פני הבובה. הוא פִשט את קמטיו וראה שעליו כתובים בידו, התוים ל“מסע הַרץ בחורף” ומתחת לטורי התוים היו כתובות המלים האלה:

"אבל מי זה מנגד עומד?

עקבותיו נעלמים בסבכי עצים,

מאחרי גבו מתאחדים הענפים,

העשב קם ומזדקף שוב,

המדבר סוגר עליו."

המלודיה והריתמוס החוֹפפים על המלים הללו היו מלאים קדרות עצומה, כזמרת צללי ליל נרדפים על פני הים. דניאל נזכר את השעה בה יצר זאת, נזכר מבט גרטרוד ופניה, בשעה שנגן זאת לפניה; ולנורה עמדה שם בשמלת־בד לבנה עם זר הדסים על שערותיה, והצלילים קרעו את ארג העתים אשר אין להם קצה. אבל מי זה מנגד עומד? – נשמע בכי הצלילים, כבד ועמוק, נשמעה שאלת נביא נשגבה. הוא עטף את פניו ונאנח, עד שהרגיש כי לבו מְחשב להשבר.

הזקן המת והבובה שכבו על ידו יחד במנוחה.

אחרי חצי שעה כבו את האש. שני החדרים מתחת לגג היו שרופים לגמרי, מלבד זאת לא היה כל נזק.

פיליפינה נעלמה ועקבותיה לא נודעו. כיון שאיש לא ראה אותה בעזבה את הבית, היו סבורים בתחלה שהיא עלתה באש. אולם אחרי חקירות מצאו שסברה זו היא מוטעית. המשטרה חפשה אותה בכל מקום, אבל לא מצאה אותה. אנשים אחדים, שהיא הכירה אותם מקרוב, עמדו בכל תוקף על דעתם שהיא נשרפה באש, ושלא נשאר אחריה אלא קומץ אפר.

איך שהוא, פיליפינה לא שבה עוד אל הבית, ולא שמעו עוד עליה דבר.

 

אבל מי זה מנגד עומד!    🔗

א    🔗

בשעה מאוחרת בלילה בא בנדה. הוא ידע את כל פרטי המאורעות שהתרחשו. בפרוזדור ראה את אגנס, וזו שהיתה תמיד שתקנית נמצאה, לתמהונו, רַבַּת־דברים, אבל היא יכלה רק לאשר מה ששמעה כבר מפי הבריות.

היא לותה אותו אל הקומה העליונה, וזמן רב עמד לפני החדרים השרופים, ששני אנשים ממכבי האש עמדו שם על המשמר. “כל תוויו נשרפו,” אמרה אגנס, ובנדה חשב לבלתי־אפשרי כמעט להופיע לפני ידידו אחרי אסון כזה. אולם הוא התביש בפקפוקיו וירד למטה אל דניאל.

בבית קם שוב שקט.

דניאל הדליק בחדר־האוכל נר, ובראותו אחרי שעה קלה שהאור קלוש, הדליק עוד נר אחד.

הוא התהלך בחדר אילך ואילך. החדר נראה לו קטן יותר מדי, הוא פתח את הדלת אל חדרה של דורותיה ועבר גם בו אילך ואילך. בהכנסו בכל פעם אל החדר האפל, היו שפתיו נעות ברטוּן, ובשובו אל החדר המואר, הסתכל זמן רב באש הנרות.

קוי פניו הפיקו סבל שאין למעלה ממנו. הוא, כנראה, לא הרגיש בבנדה כשזה נכנס אל החדר.

“הכל אבד? הכל נשמד?” שאל בנדה, לאחר שהתבונן כרבע שעה אל הליכתו של דניאל הלוך ושוב.

“עוד קבר נוסף על יתר הקברים,” רטן דניאל בקול שלא היה דומה לקולו. הוא הרים אז גם את ראשו כמשתאה על קולו. היה דומה עליו כאילו זר נכנס אל החדר בלי שנשמעו פסיעותיו.

“וגם זו האחרונה, היצירה הגדולה, אשר ספרת לי על אודותיה, פרי עבודה של שנים רבות?” הוסיף בנדה לשאול.

“הכל,” השיב דניאל אל האויר, “כל אשר יצרתי במוסיקה, מאז היה לי יסוד להאמין בכחי, הסונטות, המזמורים, הרביעיה, הפרק בתהלים, ‘המסע להרץ’, שיר הסופה לנודד והסימפוניה, הכל עד העמוד האחרון.”

כן, היה כאן זר, מפני ששמעו אותו צוחק.

“למה תצחק,” שאל דניאל בזעם והשיב את משקפיו אל מקומם הנכון.

בנדה השיב בפחד: “אני לא צחקתי.”

“העשב קם ומזדקף שוב, המדבר סוגר עליו,” אמר הזר, הוא היה לבוש בתלבושת עשויה על פי גזרה ישנה, מצנפת מצחיקה, ועל רגליו נעלים בשולים מופשלים.

“הלא הני מכיר אותו,” הבריקה מחשבה במחו של דניאל, ובמבט דלוח הביט בחלל האויר כשהוא נמלך בדעתו.

“הרי זה רצח, רצח שלא נשמע כמוהו,” חשב בנדה, “איך יוכל לשאת זאת, מה יעשה?”

“מה לעשות עתה?” חזר דניאל על שאלתו של בנדה, בהתהלכו הלוך ושוב ובהביטו פעם פעם אלכסונית כלפי הזר, שהלך בפסיעות מתונות דרך החדר אל זיז החלון, “מה יוכל דמיון אדם לשער את אשר יש לעשות? לא כלום! לצלול תהומה, לצלול בשגעון.”

“אוהו!” נשמע קול הזר, “הרי זה חריף יותר מדי!”

“לו לפחות שתק,” חשב דניאל במצוקת נפשו, “הלא אתה יודע,” הוסיף, “מה שעלה לאשה, אשר קראתיה אשתי. לא כדאי לדבר על זה שהתמכרתי לבבואת־ראי זו חסרת־הנפש והמלאה רעות־רוח. ברשתות הללו נפלו והסתבכו חזקים ממני. מעולם לא השליתי את נפשי בדמיון כוזב זה, כאילו אני בטוח שכל קסמי־השוא של העולם הזה לא יוליכוני שולל, אם כי תמיד הייתי סבור שבכח האינסטינקט שלי אוכל להבחין בין אמת ובין שקר, כאשר תבחין היד בין יבש ובין רטוב. אבל את הקשר עם השאר איני תופש, איני תופש את ההכרח שיש במוראות הללו.”

“כך נאה לך,” אמר הזר שחדר אל חדרו בנעליו עם השולים המופשלים. הוא ישב על הכסא, ליד מגרעת החלון וסבר פנים יפות היה לו.

“מדוע?” שאג דניאל בעמדו מלכת.

בפנים מדוכאים קם בנדה ממקומו.

“השיח את המעיק על לבך, דניאל,” הפציר בו בחן וידידות, “השיח את כל אשר בנפשך.”

“לו יכולתי זאת, פרידריך, לו יכולתי זאת! לו נִתן לי ניב־שפתים! או לו היה אחד אשר ירגיש עמדי יחד ויוכל להגיד!”

“נסה נא, המלה הראשונה היא פעמים כשביב המתלקח ללהבה.”

דניאל שתק. הזר ענה במקומו מתוך שקול־דעת:

“זה שוקע אל מעמקי הנפש ועולה אל מרומי הדברים אשר לא ימותו.”

אז הביט אליו דניאל במבט חודר וראה כי זהו איש־האוזותים.

ב    🔗

כל מאמציו של בנדה לעורר את דניאל לדבר היתה לשוא, ובחצות הלילה נפרד ממנו בנדה. אגנס פתחה לו את דלת הפרוזדור והוא אמר לה:

“דאגי את לו. אין לו עתה אף נפש אחת.”

דניאל שכב על הספה, ידיו משולבות מאחרי ערפו, והביט בתקרה. בעיניו היה חום, פעמים עבר רעד בגופו.

742 “לא נוח פה לשבת,” אמר איש־האוזותים, “האויר עדין ספוג עשן ומהחדרים החשכים שלמעלה נושבת רוח.” דניאל קם, סגר את הדלת ושוב שכב.

קלפת המתכת של איש־האוזותים נעשתה, כמדומה, גמישה, כגוף קפוא לאחר שהוא מתחיל להתחמם.

“רבות סבלת בחייך,” המשיך האיש כמהורהר, “מי שרוצה ליצור – נטל עליו גם לסבול, זה ברור. הסבל הוא לו חלב־אם, הוא אדמת מטעו, מתוכו מתכנסים הלְשדים, ממנו מתהוות צורות ותבניות. אבל יש סבל ויש סבל.”

“אך למותר חקרי־לב גדולים אלה,” רטן דניאל ברוגז, “חיים פרושם סבל,” הוא נמלך עם לבו איך יפָּטר מהפטפטן הטרדן הזה.

שוב השמיע איש־האוזותים צחוק חרישי והשיב:

“רבים הם אשר חייהם אינם קרויים חיים וסבלותיהם אינם קרויים סְבָלות. אשמת אדם מהי? העדר הרגש, העדר הפעולה. צריכים כאן ראשית כל לבטל מושג קבוע מאד ומוטעה מאד על אודות גדלות. גדלות פרושה מהו? אין פרושה אחר זולת עשיתן של חובות קטנות ורבות עד לאין סוף.”

“לא הרי היוצר כהרי שאר הבריות,” החזיר דניאל, שהשיחה הזאת הרגיזתו והציקתו.

“אתה מסתמך בדבריך על המוסיקה?” שאל איש־האוזותים וסבר פניו הטובות הביע הפעם לעג.

“במוסיקה קשור כל השג עם דבר־מה בלתי־מותנה וקיצוני יותר מאשר בכל דבר אחר שנותן אדם לחבריו,” השיב דניאל, “”הגניוס של המוסיקאי קרוב ביותר אל אלהים."

איש־האוזותים נענע לו בראשו: “אבל תחלת מפלתו היא במרחק של פסיעה מכסא ה', וסופה עד למעמקי תחתיות. התדע מה אתה? התדע לבסוף מה אין אתה?”

דניאל לחץ את ידו על חזהו: “האם נשאתי נפשי אל עלי דפנה בני־חלוף? האם פרנסתי את העם אשר טרם גמל במזונות מזויפים? או האם חקיתי את המעוף למרומים אל ידי רקודי־וֵיט הקדוש? האם לא התנהגתי לפי הכרתי הפנימית ולפי מצפוני? האם הייתי איש כזב?”

“לא, לא, לא,” הרגיע אותו איש־האוזותים, הסיר מעל ראשו את מצנפתו והניחה על ברכיו, “אתה עשית את המוטל עליך. כל החיים זרמו אל נשמתך ואתה ישבת כמו בתוך צריח שן. נשמתך היתה שמורה, עוד מבתחלה היתה שמורה יפה. כמו שהשַחְיָן מושח את גופו בשמן לפני קפצו המימה. אתה סבלת. רעל כותנתו של ניסוס¹ שלבשת צרב את עור בשרך, וכאבך נהפך לצליל מתוק. ככה הם היוצרים, שאין חבלה חלה בהם ואין להגיע עדיהם, כך אתה מציר אותם לפניך, לא כן? נפילים שמעמיסים על עצמם את צלב העולם ובכל זאת מתנשאים בסבלם מעל לגורל עצמם. אתה הוא ככה, מראה כזה לך, בשנת הארבעים ושתים לימי חייך.”

נעימת המרירות הפתיעה את דניאל והוא החזיר את פניו כלפי המקום שם ישב איש־האוזותים. “לא אבין לך,” אמר לאטו. מהחדר הפונה אל החצר הגיע בכי יללתו של גוטפריד הקטן, ואחר כך קול שיר העריסה שבו הרגיעה אותו אגנס.

“טוב היה לך לו לא ישבת בתוך צריח השן,” קרא איש־האוזותים, “כי אז היית יותר רַגש ופחות שמור מכל משמר! לו היית, חי, חי, חַי חיים נאמנים וגלויים, כחיי האיש המעורטל בתוך סבכי הקוצים! כי אז היית נִצל, אבל אהבתך היתה אז אהבת אמת, האיבה שעברה עליך איבת אמת, האסון אמת, השקר־שקר ממש, הלעג והמעל – ממש וגם צללי מֵתֶיך היו צללים ממש. ורעל כותנתו של ניסוס לא היה צורב לעורך בלבד, אלא היה חודר אל דמך, עד לדממת קדשי הקדשים של לבך, כי אז לא היה מפעלך גדֵל מתוך האבקך עם מחשכיך ומתוך יסוריך המוגבלים, בלתי חפשי מבני־אדם ובלתי מבורך מאלהים. אל נא תַשלה את נפשך שצערו של עולם נשאת, את צער עצמך נשאת, באהבך ללא־אהבה, בוַתרך על עצמך מתוך אהבת־עצמך, לא־אנוש שכמותך, לא אזרח!”

“מי אתה? איך אתה מרהיב עוז בנפשך?” נפלט בגמגום מבין שפתיו החורות של דניאל.

“אי, כלום אינך רואה מי אני? איש־האוזותים הנני,” היתה תשובת האיש שהחוה קִדה בסבר פנים יפות, “איש־האוזותים, גלמוד מאחרי סבכה, גלמוד על פני אגן המים, אם כי מוצג באמצע השוק. בריה לא חשובה, מובן לכל עובר ושב, אם כי רצו לשַווֹת לי חשיבות של מונוּמנטליות. אבל מונומנטליות כאין וכאפס היא בעיני, אני מצפצף עליה. אני מוסיף קצת חשיבות לשוק שהאזרחים קונים בו תפוחים ותפוחי־אדמה, וזה הכל. הם רואים אותי תמיד עומד תחת השמים, וחֵרף עמדתי המרוממה הייתי תמיד בעיניהם כשאר־בשר. יש שקראו אותך בשמי, אבל שלא בצדק, כמדומה, שלא בצדק. אני את אוזותי שמרתי נאמנה, איש לא יוכל להגיד דבר בגנותי.”

איש־האוזותים צחק בתום לבו ובחדוה, וכשהפנה דניאל שוב את ראשו כלפי החלון היה הכסא פנוי, האורח המוזר נעלם ולא היה עוד.

ג    🔗

אבל הוא חזר ובא. בשעה שדניאל רצוץ ברוחו ובגופו, היה מוכרח לשכב על מטתו, היה מבקר אותו לעתים קבועות. הוא היה יושב סמוך אצל בנדה, מפני שבנדה היה יושב לעתים קרובות בחדר מן הבוקר עד הלילה, אולם דניאל נדם יותר ויותר, ופעמים חדל מענות לבנדה על שאלותיו.

מאחרי גבו של הרופא דינגולפינגר, נכנס אל החדר אותו איש קטן איש־האוזותים, ומתוך סקרנות הביט מעל לזרועו של הרופא בשעה שזה כתב רצפטים. כי קטן־קומה היה והגיע רק עד מתני הרופא.

הוא היה מדַדה מסביב לאגנס, בשעה שזו היתה מביאה את המרק, והצטער על שפני הנערה רעים, על שבשנת השלש־עשרה לחייה היא עושה רושם מעציב של בגרות ועיניה תרות בהתגנב ובמֹרך מבטי עינים מפיקי אהבה. “מן הצורך לטפל בה,” אמר איש־האוזותים בתנודת ראש, “מן החובה לבשל לה גם תבשיל טוב.”

אף על פי שלא היה טרדן, התענין בכל דבר שנעשה בבית. כשבאו פקידי בית־המשפט לחקור את דניאל אודות הדלקה, התאנף ולא רצה לתת לאנשים האלה לעבור את מפתן הבית. “תנו לו סוף סוף מנוחה,” התחנן לפניהם, “סוף סוף הוא מסוגל להתרכז, להשקיף אחורנית.” ואמנם הסתלקו האנשים מיד.

ועם זאת היתה דעתו תמיד מבודחת עליו, תמיד היה נוטה למהתלות. פעמים היה שורק חרישית בפני עצמו כשהיה מפשט עליו מתוך כך את קמטי מתניתו. בו נתגלתה ערמת אכרים ידועה, אבל בגלל התנהגותו האדיבה ועליזות־רוחו היַלדותית לא היו הסגולות הללו אי־נעימות. ברוב המקרים היה מדבר בדיאלקט הניורנברגי, אבל ביחידות עם דניאל היה משתמש בסגנון ספרותי והיה מתמיה בהשכלתו ובעושר לשונו.

עשר פעמים ביום היה רץ אל גוטפריד הקטן והיה מביע את התפעלותו מהילד היפה. “כמה אתה ראוי שיקנאו בך, שיצור חי כזה זוחל בחדריך,” אמר אל דניאל, ומעט מעט הרגיש דניאל ברֹך־אהבה חדש שמתעורר בקרבו כלפי הילד.

לאחר שאיש־האוזותים הרגיש את עצמו כבן־בית, התחיל מביא עמו גם את שתי אוזותיו ומניח אותן בזהירות בפנת החדר. ערב אחד כשישב והתלוצץ עמהן, נשמע צלצול, ואל החדר פרץ אנדריאס דידרלין בסערה, הוא הקים רעש גדול ודרש שיגידו לו היכן בתו.

“באמונתי, מכר ישן,” אמר איש־האוזותים בקריצת עינים, “אני רואה אותך בימים האלה בבית־המרזח לעתים תכופות יותר מכפי שבריאותך מתירה.”

“אני מחויב להפציר בך שתשלוט בעצמך,” פנה אל דידרלין בנדה אשר עצר בכעסו והראה לו על דניאל השוכב על מטתו.

“בתי אינה חוטאה. לאחרים זולתי, לקלי־אמונה ממני אפשר לאמר זאת,” קרא דידרלין בקול ובתנועות דומים לאלה של המלך ליר ונִער את רעמתו, “בכח פִּתו והדיחו אותה; בדרכים שפלות חמסו ממני את אהבת יחידתי. לאן הלכה ילדתי האמללה, אשר רמו אותה, במה תכסה את מערומיה?”

אז נעשה נס: האיש הקטן נתלה על זרועו האמיצה של בן האולימפוס, הקריב את פיו אל אזנו המסורבלת בשר ולחש לו בפנים מפיקים עצבות ותוכחת־מוסר. בפני דידרלין התחלפו הסומק והחורון, כבש את פניו בקרקע והלך לו בפסיעותיו הרועשות. איש האוזותים שלב את זרועותיו על חזהו והביט אחריו שקוע במחשבות.

“הוא כנראה, התחיל סובא,” אמר בנדה, "חי חיי הוללות. הדבר מפליא מאד. הדידרלנים מסתפקים בזה שהם מטַילים על שפת הבִּצה ונותנים לאחרים להתבוסס בה. הדידרלנים נולדים ומתים בארגמן ומשי מזויפים.

ד    🔗

היתה שעה מאוחרת בלילה. דניאל לא יכול להרדם. איש־האוזותים ישב מרגלותיו בפאת המטה והתבונן אליו, כהתבונן איש אל אח יקר וסובל.

“איני מכחיש שקשה לך להמשיך את חייך,” אמר איש־האוזותים ויגע להנמיך את קולו הרם, אם רק נעלה על הדעת שיום אחר יום עובר ולילה אחר לילה ללא כל שמחה, הכל מנותק, כל החוטים קרועים, היסוד, אשר עליו בנו, הרוס. כאם הבנים הרבים אשר יום אחד ובבת אחת שִכלה את כלם. המלחמה רבת־השנים עברה ללא כל שכר, לשוא כל העבודה, לשוא שתת הלב את דמו, לשוא סבלת מחסור, כל העבר הוא כחלום בעותי מבהיל. ה, אני מבין זאת, קשה, קשה מאד, ונדמה, קשה שלא להואש."

דניאל חִפה בידיו על פניו ונאנח.

“השאלת כבר לעצמך איך היתה יד הרוצח על גורלך? אי, פיליפינה זו! בתו של יסון פיליפ! הרי אני כבן ארבע מאות שנה ואשה כזו עוד לא מצאתי. אבל הבט נא אחורנית; פקח עיניך וראה, כי עתה צלולות הן ומסוגלות להביט. האם לא הסכמת שהשד ישתתף בחייך, והאם לא קצרה רוחך בהלחץ אליך המלאכים בכנפיהם, כאשר ילחצו האוזות אלי? השד שמן אצלך, הערפד התפטם והִרבה בשר. הרי זה בא כשאין אדם רוצה לתת, כי אם תמיד לקחת, לקחת. רק אז משתמן השד, והערפד נעשה להוט יותר ויותר. אך הרבה מלאכים טובים ברחו מפניך, הרבה מהם הפחדת, אתה המכושף, אחוז השדים! הגיהנום מצא את טרפו, והשמים יכולים להפתח שוב ללבך שנולד מחדש.”

“אין שמים,” נאנח דניאל, “כי רק שְחור, רק אפלה.”

“אתה נושם, לבך דופק, בכל יד מידיך חמש אצבעות,” השיב איש־האוזותים במנוחה, “מי ששִלם הוא חפשי. אתה פרעת את חובך”.

“החוב שלי הוא אני גופי. אם אוסיף לחיות אוסיף על חובי, אם אֹמַר לחיות בַּעֲבָרי לא אוכל בכל זאת להשתמט מחובי.”

“אבל יש תמורה והתחדשות והן מכפרות את העווֹנות. הסבה עיניך מיצור־דמיונך והוֵה אדם תחלה, ואחר כך תוכל להיות יותר. ואם אתה אדם, אדם ממש, אז אולי אין צורך ביצירה, אז אולי יצאו מתוכך גופך, כמו קרני־אור, כח ותפארה. וכי מה הן כל היצירות אם לא דרכי עקיפין של אדם, נסיונות בלתי־משוכללים להתגלותו השלמה? כשהיצירה בולעת את כל כמות האהבה, מה יוָתר לאדם? כלום לא אהבתָּ מסכת גבס יותר מפני אדם עצמם, שהיו בוכים סביבך? כלום לא נתת ליצור־בובה, ליצור־ראי שלטון עליך, עד שזִהמת את נשמתך ואת רוחך הכית בשתוק? איך יוכל להיות יותר איש אשר יצמצם בקרבו את אנושיותו וירזה אותה? לא היכולת, דניאל נוטהפט, היא עקר, אלא הישות.”

דניאל התבוסס מעונה בכריו.

“חדל! חדל!” קרא בגרון נחנק.

איש־האוזותים התכופף עליו, וכמו בעל־חיים המבקש לו חום, זחל והתקרב סמוך יותר אל גופו. “הרפה מן העוית!” דרש, “נתק את הכבלים! המוסיקה שלך אינה יכולה לתת לבני־אדם דבר, כל עוד אתה שבוי בתוך עצמך. הרגש בעניָם! הרגש בבדידותם לאין־גבול! הסתכל בהם! ראה אותם!”

“הם כה רבים,” ענה דניאל בעצבונו הגדול ביותר, “מאות אלפי פרצופי־אדם מבלבלים אותי; מאות אלפי דמויות דוחקות אותי. איני יכול להבחין, אני מוכרח לברוח, תמיד לברוח.”

רֹך־אהבה שאינו נִתן לבטוי, אמונה בדברי עצמו שאין להביעה במלים, כח השפעה, צללו בקול איש־האוזותים באמרו: “אני אומר לך: קום ולך, קום ולך, דניאל! עבור עמדי אל הככר שלי. הוה אני, מבוקר עד ערב הוה אני פעם, ואני אהיה אתה.”

אז קם דניאל וטרם התעשת התלבש ויצא עם איש־האוזותים אל הרחוב. הם הלכו אל שוק הפֵּרות, ודניאל מתוך הכרה מעורפלה טפס ועלה בעזרת איש־האוזותים אל אגן המים, מאחרי הסורג, לקח את שתי האוזות אל תחת זרועותיו ועמד תחתיו בשקט ובחוסר־תנועה, בדיוק כמו איש־האוזותים, וחכה לראות מה ילד יום.

ה    🔗

אבל שום דבר בלתי שכיח לא התרחש. כל מה שקרה היה ממעשים בכל יום וכנראה רגיל מאד.

הבוקר עלה ונשות השוק הסירו את הקשרים ואת המעטות מעל הסלים. דבדבנים רעננים ואגסים צעירים, ותפוחים של אשתקד הזהירו ברב גוניהם, ואנקורים לאין מספר נִקרו בקש שהיה מונח על המרפסת. השמש העולה האדימה את תכלת השחרית של השמים, ועננים זחלו מעל לגג בית־התפלה, והנשים פטפטו ביניהן לבין עצמן, וקרונות שקשקו, והמשרתים צוחו, ומעל לחלונות נסתלקו וילאות, ופני נשים וגברים הציצו החוצה לראות את מזג־האויר; פנים אחוזי תנומה, פנים מפיקי דאגה, פנים זעומים ופנים טובים, צעירים וזקנים.

אחר כך באו שפחות ונשי בורגנים לקנות את מַקָחיהם. הן בחנו בעיניהן את הפֵּרות ותגרו להוזיל את המחיר. האכרות קוראות לַלָקוֹחות וכשקריאותיהן ללא הועיל, הן מגדפות. וכשגמרו על הקניה, לוקחות את המאזנים ביד, נותנות משקלות בכף־המאזנים האחת ואת הפֵּרות בשניה ומשבחות את הסחורה עד הרגע שקבלו את הכסף. אחר כך מונות את המטבעות, מתבוננות אליהם כאומרות: טוב להרויח כסף.

אבל אלו ששלמו את הכסף הפיקו פניהן התרכזות של דאגה, כאלו חשבו במחשבתן כמה הן יכולות להוציא. המצוין שבדבר היה (דניאל הרגיש בזה תמיד ביתר ברור) שכלן כאלו נגשו אל קו העוגה אשר עג להן כעין שליט נעלם, ומבע פניהן כאלו אומר שמעבר לגבול העוגה צפוי להן אבדון. בזהירות כה רבה נמסרו הפרוטות ובאושר של נצחון כה גדול נתקבלו, עד שהמראה נגע אל הלב, וכל חיי יום יום הפעוטים נראו לפתע פתאם מוזרים לאין שעור, מוזרים ומיוסדים על חוקים קבועים.

כל החיים האלה עברו בצורות שנזהרו בשמירתן ושלא הסתירו אותן. השפע לא הפר את הסדר, המלים לא ערפלו את המחשבה. כאן היתה הסחורה, כאן היו המטבעות. מדה נכונה נתנו כפות־המאזנים. הפרות נדדו ועברו מסל אל סל, וזרועות נשאום הביתה. כל אחד קנה לו לפי מדת צרכיו ולפי מדת יכלתו, כל אחד שמר לבלי לעבור את גבולותיו.

והאורלוגין של הצריח דפק, והצללים נדדו במעגל מסביב לכל דבר. כך היה היום, כך היה כבר לפני ארבע מאות שנה.

כך היו עומדים הבתים, עם אותם החלונות, ומהחלונות נשקפו אנשים בסבר פנים טובות או זעומות, תמיד אותו החוק, תמיד אותו המסחר, תמיד אותם הפֵּרות שבָּשלו בזמן אחד. אנקורים ציצו מתחת לגג בית־התפלה, עננים שטו בשמים, רוח נשבה ברחובות, לב העולם דפק בקצבו הנצחי.

האם אין זו תרזה שימלויס העוברת ומתחמקת שם בקרן־זוית? מה זָקנה, איך היתה תשושת־כח, שחוחה תחת עול השנים והדאגות! שערות אפורות כעין האבן, פניה כעין הסיד. מלבושה הוא דל ובפני העוברים אינה מביטה, רק אל הסלים המלאים פרות היא שולחת מבט של תשוקה, ודניאל ראה זאת מאחרי הסורג בצער ובתמיהה.

והאם אין הגברת הדבוש באה הנה בפסיעותיה הצולעות? אף על פי שפניה כפני פושעת רגילה, ובכל זאת מפיקות עיניה בהלה ואימה. אין לה משען אחר זולת הקרקע מתחת לרגליה, היא מסכנה, נפש אובדת ומסכנה.

הנה מופיע אלפונס דירוף, שפרש לו אל חיים פרטיים, ושמן וקודר הוא יוצא אל טיול־הבוקר שלו. הנה הולך השחקן אדמונד הן ומביט בעיני מנצח, ועל פניו הלאים מנדודי שנה נראים עקבות מחלות ויצרים קהים. שם קונה לו הפַּסל שוַלבה בחשאי שני תפוחים, שהוא אומר לצלות אותם בביתו, מפני שזולת זאת אין לו שום תבשיל חם לאכילה. והלז, האם אין זה האדון גרוביוס ההולך שם עָקב בצד אגודל כנשמה ערטילאית ונודדת, ברוח נכאה ועכורה?

ועוברים קבצנים, עוברים עשירים; עוברים אנשים נכבדים, שדורשים בשלומם, ועוברים אנשים נקלים שמשתמטים מהם; עוברים אנשים עליזים ואנשים עמוסי דאגות, עוברים נחפזים ומתונים, עוברים המחבקים את חייהם כאשר יחבקו כלה צעירה, ואנשים העתידים למות עוד היום. האחד מוליך ילד בידו, והשני את אשתו בזרועו. אלה נושאים משאות כבדים ואלה הולכים זקופים. לאלה קוראים השופטים להעיד ואלה רצים אל הרופא להרפא. זה בורח ממדָני בית וזה מצטחק מתוך מחשבה על אושר, זה אבד את ארנק כספו וזה קורא מכתב שמכריע את גורל חייו. זה הולך אל בית־התפלה להתפלל וזה אל בית־המרזח להפיג את יגונו. זה פניו קורנים מתוך צפיה לעסקים טובים וזה מוכפש לעפר מפני שהדלות לפתחו רובצת. בחורה נאה התקשטה כביום מועד, בעל מום עמד להנפש ליד שער. נער מזמר לו זמר, מטרוניתא הולכת ועיניה זולגות דמעות, הנחתום עובר עם לחם, הסנדלר נושא מגפים; חילים הולכים אל הקסרקט, פועלים שבים מבתי־החרושת.

לדניאל היה הרגש שאף אחד מאלה אינו זר לו; הוא הרגיש כאילו הוא שוכן בכל אחת מן ההויות הללו. מעל מרום מקומו המסורג הוא קרוב יותר אליהם מאשר אז בהתהלכו ביניהם, קלוח המים שהוא שולח הוא בחינת גורל שזורם ומשתפך ונִקוה בתוך האגן. מתוך המקור כאילו פורצת וזורמת אליו חכמת עולם, השעה היתה למאה שנה. איך שיהיו בני־האדם, הנה בהציצו אל תוך עיניהם מתעורר בו רגש שלא מעולם זה. מתוך כל העינים נשקף אותו דבר: אותה האש, אותה היראה, אותה הבדידות, אותו הגורל, אותו המות; בכלם נשמת אלוה.

ויהיו צהרים, ויהי ערב, יום אחד של הבריאה. וכערוב היום ירד ערפל, דניאל ירד מאגן הבאר, העמיד בזהירות את האוזות והלך לביתו. הוא עלה אל הרחבה ואל מפתן החדר הפונה על החצר, ואז ראו עינים תמונה נפלאה.

איש־האוזותים ישב אצל אגנס וגוטפריד הקטן ושחק עמהם. הוא גזר מניר מגון סילואֶטים ובקצוות כפופות העמידם על השלחן. הוא העבירם ממקום אל מקום ודבר בשמם דברים מבדחים, עד שאגנס, אשר מימיה לא צחקה צחוק ממש, שבה פתאם להיות ילדה כמו שהיתה לפי שנותיה, וצחקה בכל לבה.

גוטפריד הקטן יכול רק למלמל ולמחוא כף, וכששעשה על השלחן אשר ישב עליו תנועה בלתי זריזה, היה איש־האוזותים מושיב אותו שוב על מקומו ישיבה נכונה, בזהירות ובתנועד־יד שגורה.

בהתיצב דניאל בפתח החדר, קם איש־האוזותים ונצב לידו, הקדים אותו בברכה ואמר לו מתוך אמון:

“האם כבר שבת מדרך נסיעתך? אנו בלינו את הזמן באופן טוב מאד.”

אבל גם בחדר היה אותו ערפל ששקע על הבאר, בשעה שדניאל ירד ממנה. אז באו על הילדים, על אגנס וגוטפריד, אימה ופחד. התינוק התחיל בוכה ואגנס חבקה אותו בזרועותיה ובכתה עמו.

דניאל נגש אליהם ואמר:

“אל נא תבכו. אנכי עמכם. אין אתם צריכים לבכות עוד.”

הוא ישב על אותו מקום שישב עליו איש־האוזותים, התבונן אל תבניות־הניר ובבת־צחוקו המשיך את המשחק שפתח בו בעל־האוזותים.

הילד נרגע ואגנס שוב נתבדחה דעתה עליה.

“לילה טוב,” קרא איש־האוזותים “עתה שוב הייתי למה שהנני, ואתה היית למה שהנך.”

קרץ בעיניו בידידות ונעלם.

ו    🔗

באותו ערב באו ששה מתלמידי דניאל, ששמעו שפֻּטר ממשרתו בבית־הספר.

לא היתה זאת שמועה בלבד. אנדריאס דידרלין הוא אשר פִּטר אותו. גם ממשרת אורגניסט סולק דניאל. השערוריה, שבגללו פרצה, והיא נתפרסמה בכל העיר, קוממה עליו את חברי הנהלת בית־התפלה.

ששת התלמידים נכנסו אל החדר אשר ישב בו עם ילדיו, ואחד מהם, שבו בחרו לדבר בשמם, אמר שהם החליטו לבלי להפרד ממנו, ומבקשים ממנו לבל ידחה אותם.

אלה היו נערים נבונים ומלאי חיים. מעיניהם נשקפה ההתפעלות, שעדין לא נעכרה על ידי מורך־לב והתגדרות בעצמם.

“אני לא אשאר בעיר,” אמר להם דניאל, “אני רוצה ללכת אשנבכה, אל עיר מולדתי.”

התלמידים הביטו איש אל אחיו, ובא־כוחם אמר:

“אנחנו נלך אחריך,” וכלם נענעו בראשיהם להסכמה.

דניאל קם והושיט לכל אחד מהם את ידו.

ימים אחדים אחר כך, ־ דניאל כבר פרק אז ובטל את כל משק ביתו, בא אליו בנדה להפרד ממנו. חכתה לו עבודתו, חובתו הגדולה קראה לו אל העבודה.

תחלה לא יכול בנדה לשער בנפשו שדניאל יוכל עוד לפעול, שיוכל עוד לחיות חיים מלאים, בלא חרבות קיום, בלא הריסות לב. ובכל זאת היה הדבר כן.

היה בדניאל משהו משוחרר, שהיה מורגש בדבר הרגיל ביותר. אם כי היה קמצן במלים יותר מאשר קודם. לעיניו היה ברק חדש, רציני ושמח כאחד; רוחו שקטה ופניו הפיקו מנוחה.

הידידים נתהו זה לזה את ידיהם. בנדה יצא לאטו מן החדר, לאטו ירד המדרגות, לאטו עבר ברחובות. הוא היה בעיני עצמו כה קל־ערך; היה בעיני עצמו קל־ערך באופן מוזר מאד.

ז    🔗

ודניאל עבר לאשנבך, אל בית אבותיו הקטן. תלמידיו שכרו להם חדרים בבתי האזרחים.

בעיני אנשי המקום היה כאדם משונה, והיו מצטחקים תוך כדי שיחתם עליו או בראותם אותו מתהלך ברחובות, טרוד בהרהוריו, כדרכו. אולם בת־צחוקם לא באה מרוע־לב; תחת הלעג שהיא הביעה בתחלה באה הרגשה סתומה של גאוה.

הוא קנה השפעה מסותרת על בני־האדם שבאו עמו במגע, ורבים פנו לעצתו במקרי־חיים קשים. וביחוד העריצוהו תלמידיו. היה לו הכשרון להלהיבם ולעורר בהם שקידה מתמידה. האישיות המאירה מעצמה, ההרמוֹניה בין הדברים והמעשים, הרצינות האנושית, המבט האנושי, ההתמסרות אל ענין אחד ורחשי הכבוד אליו – אלה היו אמצעי השפעתו.

הוא היה למורה מפורסם, משנה לשנה נתרבו התלמידים שנפשם חשקה בתורתו. אבל הוא היה מקבל אך מעטים לשומעי לקחו, רק את המובחרים, והבִּטחה שהיתה בבחירתו ובדחיתו היתה טבעית, ללא משגה.

שום דבר לא היה יכול להשפיע עליו שיעזוב את המקום הנדח, שבחר לחיות בו.

על פי הרוֹב היה לו סבר פנים יפות, לא היה גם פזור־נפש והוא ראה במבט בהיר ומבחין את כל מה שנעשה מסביבו. הוא היה מתעבר בראותו שמצערים בעלי־חיים. ופעם אחת בא בריב, לקול צהלת פרחחי השוק, עם עגלון אשר דפק בכל כחו את סוסו הכחוש שמשך עגלה טעונה משא כבד. האנשים צחקו בעליצותם ואמרו: “הוא קצת שוטה, הפרופסור שלנו.”

אגנס נהלה את משק ביתו ודאגה לספוק כל צרכיו. בצאתו מביתו, היתה מביאה לו את כובעו ואת מקלו, ומדי ערב, לפני שכבה לישון, היתה מנשקת לו על מצחו. הם כמעט לא שוחחו ביניהם יחד, אבל בלי אומר ודברים היה ביניהם כעין הסכם.

גוטפריד גדל והיה בן נחמד. היתה לו תבנית גופו של דניאל ועיני לנורה. כן, אלה העינים עם האש התכולה, כן, היתה לו הטהרה האגדית של לנורה ורגש שִקוּצה כלפי כל דבר שקר וכחש. דניאל מצא בזה משחק־הטבע בעל כונות עמוקות; כל חוקי הדם נראים כבטלים, ולעתים קרובות היה פוסח על שני הרגשות, של תודה ושל השתוממות.

על דורותיה שמע פעם שהיא מתפרנסת על ידי שמשתתפת בתזמורת נשים כְּכַנָרָה. הוא חקר ומצא את עקבותיה בברלין, ואחר כך נעלמו ממנו. שנתים אחר כך הודיעו לו, שהיא היתה פילגשו של בעל־אחוזה בביהמן, והיתה נוסעת לטיל באבטומוביל אל הרבירה האיטלקית.

גם על מותו של האדון גרוביוס הודיעו לו. שעת חייו האחרונה היתה קשה, הוא קרא בלי הרף: “חלילי, תנו לי את חלילי.”

ח    🔗

באחד מימי אבגוסט, בשנת 1909, חגגו תלמידי דניאל את יום ההולדת החמשים של רבם. הם הביאו לו כל מיני מתנות וערכו סעודה במלון “אצל השור”.

אחד התלמידים, צעיר יפה־תואר, שדניאל נתן את דעתו על עתידו, הגיש לו צרור גדול של חבצלות אדומות כדם, הצומחות שם ביערות. הוא בעצמו קטף אותן ונתנן אל תוך אגרטל יקר־ערך.

המאכלים היו בצמצום, שתו יין פרנקוני. בזמן הסעודה קם דניאל, הרים את כוסו ובעינים מביטות למרחוק אמר:

“אני שותה לחיי נפש אחת, שאף אחד מכם אינו מכיר אותה, שגדלה פה באשנבך ונעלמה ממני בדרכי תעלומה. אבל אני יודע שבשעה זו היא מאושרה ונאהבה.”

הכל הרימו את הכוסות. הם הביטו אליו והתעלו מהכח ומהבהירות שבקוי פניו.

אחר כך הלך עם תלמידיו אל בית־התפלה, פתח את שתי הדלתות עד שאור היום זרם לתוכו, ובמרום, ששררה שם אפלולית, הבהיק זוהר לבן כחלב.

הוא עלה אל העוגב והתחיל מנגן. גברים ונשים אחדים, שרצו לעבור את הככר, נכנסו אל בית־התפלה וישבו חרישית על הספסלים בין התלמידים. אחר כך באו ילדים; בבישנות היו מדדים דרך הפתח, עמדו בעינים פקוחות לרוחה. והאנשים הלכו ורבו, מפני שהצלילים האמיצים זרמו עד לבתיהם. כלם הביטו דומם ובכובד־ראש למעלה אל העוגב, שההרמוניות הנשגבות שלו הרחיקו מהם לפתע את החולין של יום יום ואת שפלותם.

הצלילים התגברו כתפלה היוצאת מלב מלא על גדותיו. כשהגיע ההימנון הרועש אל סופו, פרץ מבין שורות השומעים בכי חרישי של נערה.

זו היתה אגנס שבכתה. האם הקיצו בה החיים בשלמותם? האם האהבה היא שעוררה בה שאיפה אל הבלתי־ידוע? הקם והיה בה שנית אשר עבר על אמה?

ילדים גדלים ונאחזים ביד גורלם.

לעת ערב יצא דניאל עם תשעת תלמידיו לטיל על פני האפָרים. הם הרחיקו ללכת. אחרוני הקולות של הצפרים בקעו, אֹדם השמים חָור.

אז שאל יפה־המראה את דניאל שהלך לצדו:

“והיצירה, רבני?”

דניאל רק בצטחק. מבטו רחף על פני הנוף.

ירק הנוף היה רב־גונים. מסביב לברכות המרובות היה הדשא גבוה ביותר, לפעמים היה לו שעור קומה עד שלא נראו מעדרי האוזים אלא מַקוריהם בלבד, ולולא קרקורם, אפשר היה לטעות ולחשוב את המקורים הללו לפרחים נפלאים שנעים והולכים.