לוגו
מחברות אביתר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מבוא    🔗

בחורף 1966, במלאת שנה לפטירתו של יוסף ריכטר, הטיל עלַי ועד הנאמנים לעיזבונו של הסופר את המשימה הנכבדה של הוצאת מהדורה חדשה ומורחבת של כתביו. מהדורה זו אמורה היתה לכלול כל מה שהופיע בדפוס בחייו, דהיינו, הסיפורים והרומנים שבתשעת הכרכים שראו אור בהוצאת “נתיבות”, אחד־עשר סיפורים נוספים שנמצאו בכתב יד בעיזבונו, וכן, מבוא ביוגרפי.

כאשר ניגשתי לכתוב את המבוא, ראיתי מיד מה דל הוא החומר המצוי להארת תולדות חייו. פרט לשורות ספורות שמסר להוצאה בשביל עטיפות ספריו (גם זה, “תחת לחץ כבד”. לפי עדות מנהל ההוצאה, מר אלכסנדר גורביץ'), לא נמצאו בעיזבונו שום רשימות אוטוביוגרפיות. באותן שורות נאמר רק זאת: “נולד בקובנה שבליטא ב־5 במאי 1902, קיבל חינוך מסורתי וכללי בנעוריו, וב־1926 עבר לברלין. שם למד באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה. עלה ארצה בשנת 1931. סיפורו הראשון ראה אור ב־1933.”

ריכטר היה אדם שלא הִרבה להשיח עם אנשים על עצמו והתרחק מחבורות הסופרים. על תקופת נעוריו בליטא שאבתי קצת חומר מסיפורי חברו לספסל הלימודים, מר יעקב (יאשה) גולני מקיבוץ אפיקים; ועל תקופת ברלין – מן המבקר ד"ר ארנסט לנדאוור, שהתיידד עמו שם ונפגש עמו לעתים קרובות גם בארץ. כמו כן סייעו לי מר פריץ קאופמן מן האקדמיה למוזיקה בירושלים, שהכירוֹ יפה, בייחוד בשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה, ואף עזר לו בשעת דחקו; גברת שולמית הלמוט מתל אביב; וכמה מן הסופרים החיים עמנו, שהכירוהו מפגישות אקראי. אשתו המנוחה, הפסנתרנית אולגה לוין־ריכטר, שמתה מוות טרגי בשנת 1946, לא השאירה כל רשימות אחריה.

אבל כל החוטים הוליכו אל אדם אחד שידוע היה כידידו הקרוב ביותר, למן ערב הופעת סיפורו הראשון ב־1933 ועד מותו, ואשר עמד איתו בקשרי מכתבים אף כששהה ריכטר בארצות הברית – מר אביתר לויטין. הוא המגיה הותיק של הוצאת “נתיבות”. מר אלכסנדר גורביץ סיפר לי כי כל אותן שנים היו השניים מתראים כמעט מדי שבוע בשבוע, לעתים אף יום יום, וכי ריכטר היה מחשיב מאוד את דעתו של לויטין בענייני ספרות, מתייעץ עמו על סיפוריו, ולפי כל הנראה היה גם גלוי לפניו בענייניו האישיים. רק בשתי השנים האחרונות – הוסיף וסיפר מר גורביץ – נדמה לו כי יחסיהם הצטננו במקצת.

שמחתי על כך כמוצא מרגלית טובה, וכמובן מאליו, שגמרתי אומר להגיע אל מר לויטין ולהיפגש עמו. כתבתי לו, לביתו (אז כבר עזב את עבודתו בבית ההוצאה, לאחר שהגיע לגיל פרישה), מירושלים, וביקשתי שיקבע לי מועד לפגישה. אף פירשתי לו את מטרתה, דהיינו, שיספר לי על הסופר, ויראה לי מאגרותיו או כל חומר אחר המצוי ברשותו, למען המבוא הביוגרפי שאני עומד לכתוב למהדורה המחודשת של כל כתביו. על מכתב זה לא קיבלתי כל תשובה. כתבתי שנית, לאחר כמה שבועות, ושוב לא נעניתי. בחודש אפריל של אותה שנה, בהיותי בתל אביב, צילצלתי אליו. שאלתיו אם לא קיבל את מכתבי, וענה הן, קיבל. שאלתי מדוע לא השיב עליהם, וענה, “כי לא היה לי מה להשיב.” כשאמרתי לו שהכול מעידים כי הוא האיש שהכיר מקרוב את ריכטר ושללא סיועו יקשה עלי מאוד לכתוב את המבוא – ענה לי: “היכרותי את ריכטר היא עניני הפרטי.” מנעימת החומרה של דיבורו, מיחסו הבלתי אוהד לפנייתי, ראיתי שלא אוכל להניאו מסירובו. חשבתי: או שנפל דבר בינו ובין ריכטר בימיו האחרונים של הסופר ויש בלבו עליו עד כדי כך שאין הוא מוכן לסייע בעניין הקשור בשמו, או שהוא עצמו החליט לעשות שימוש בחומר המצוי אצלו, ובכל הידוע לו, ועל כן הוא מונעו ממני.

אולם עניין אחר – חשוב מן המבוא – העלה אותי שוב על העקבות המוליכים אל לויטין.

בעלעלי בדפי עיזבונו של ריכטר, הדפים שהכילו – נוסף על אחד־עשר הסיפורים שאותם עמדתי להתקין לדפוס – גם רשימות בראשי פרקים לסיפורים שהיה בדעתו לכתוב, טיוטות של סיפורים קודמים, וכן מספר מצומצם של איגרות (לא היתה בהן גם אחת משל לויטין) – מצאתי כמה פעמים מוזכר שמו של סיפור בראשי תיבות – ג“ב. פעם ראשונה ברשימת סיפורים שהכין כנראה להוצאת מבחר מסיפוריו; פעם שנייה על גבי פיסת נייר שהיה כתוב עליה בעיפרון, באותיות גדולות: “לבדוק ג”ב”; ופעם שלישית, בהעתק מכתב שכתב מארצות הברית אל מר אלכסנדר גורביץ, שבו נאמר, בין שאר דברים: “את ג”ב, אם לא קיבלת עדיין מידי לויטין, תקבל בוודאי בקרוב."

העובדה שריכטר ציין כת“י בראשי תיבות, היא כשלעצמה לא הפליאה אותי. ברבות מרשימותיו ואיגרותיו נהג לציין את סיפוריו, ששמות רובם הגדול היה מורכב מצמד מילים. כך, למשל, הסיפור “שומר הבית” מופיע פעמים רבות בציון ש”ב בלבד, הסיפור “גלגל חוזר” – ג"ח, הרומן “הער הופשטאט” – ה"ה, וכו' וכו'.1 אך מה שעורר את השתוממותי ביותר הוא שלא בין סיפוריו שראו אור ולא בין כתבי היד שהיו בעיזבון, לא נמצאו אף סיפור או רשימה שראשי התיבות של שמם הוא כזה.

פניתי תחילה אל מר גורביץ ושאלתיו מה ידוע לו על כך. הוא אמר לי שאמנם הדבר זכור לו (ואף טרח ומצא בתיקו מכתב נוסף שמוזכר בו ג"ב‎), אך כשחזר ריכטר מארצות הברית, לא דובר עוד בזה, ועל כל פנים, לא ידוע לו כלום על מציאותו של כת“י שנמסר להוצאה ולא נדפס. כשגיליתי את הדבר לד”ר לנדאוור, הוא העלה שתי סברות:

א. אפשר שזהו ציון, שהסופר עשה לעצמו, לסיפור השלישי (ג') בסדרת הסיפורים ששמותיהם מתחילים באות ב' (הסדרה המכונה “השער הראשון”), כלומר, לסיפור “בחום השמש”;

ב. שאמנם אלה ראשי תיבות של סיפור שהיה עמו בכתובים, ושאמור היה להשלים את סדרת הסיפורים ששמותיהם מתחילים בג' (הסדרה המכונה “דרך בית לחם”). בהסברתו זו הסתמך ד“ר לנדאוור על שיחה אחת בשנת 1943 או 1944, שבה אמר לו ריכטר כי סדרה זו נועדה מלכתחילה להיות “מרובעת” ולא “משולשת”. אלא ש”רגל אחת מן הכסא נעקרה", ובאחד הימים יתקין “רגל” אחרת במקומה.


אם כך ואם כך, רק שני אנשים, לדעתו, עשויים היו לדעת על גורל כתב היד – מר אביתר לויטין, שהיה המביא לדפוס של כל הסיפורים; וגברת מרגרט ליפמן, שבביתה התגורר ריכטר בהיותו בארצות הברית, ואשר לפי כל הנראה, שם גם כתב את הסיפור, אם כתבו, ואפשר שנשאר בידה.

מתוך הנחה שלא איענה לפניותי ללויטין בכתב או בטלפון, החלטתי לעבור על כללי הנימוס, נסעתי לתל אביב, הלכתי לביתו שברחוב קלישר, ודפקתי על דלתו.

פתח לי אדם חמור סבר, בעל קומה נמוכה מן הממוצעת, רחב כתפים, ששערו שיבה ומשקפיים מעובים לעיניו. כשאמרתי לו את שמי, אמר לי באי־רצון שאכנס והורה לי לשבת על כיסא. בחדר היו ספרים למאות, על מדפים שלאורך הקיר; מיטה, שולחן, וכמה רהיטים דלים.

פתחתי בענין המהדורה המורחבת שאני עומד בעריכתה, ונסיתי שוב את מזלי בבקשת עזרתו למבוא הביוגרפי. הוא היה קשה כסלע. כל כמה שלא השתדלתי לרכך את לבו בהכברת שבחים בשם אומריהם על מה שעשה למען ריכטר ועל ידידותם; וכל כמה שלא עמלתי לשכנעו בהדגשת הערך הצבורי, ההיסטורי, של פתיחת מגילת חייו של ריכטר ופרישתה – הוא נשאר בשלו: אין לו מה לומר. נכון שהכיר את ריכטר מקרוב – אבל זהו ענינו האישי, ולא נועד לפרסום. שאלתיו אם היה הוא עצמו מוכן להעלות את זיכרונותיו על הכתב, ועל כן אמר: “אם ארגיש צורך לעשות זאת – אעשה.” וסָתַם.

אחר כך, כשסיפרתי לו על מה שמצאתי בעיזבון, ועל הציון ג“ב לכתב יד שלא נמצא – לרגע פקח את עיניו בתדהמה, אך מיד אמר: “אינני יודע כלום על זה.” כשהזכרתי את מכתבו של ריכטר אל גורביץ, שנאמר בו כי היה עליו למסור את ג”ב לידיו – משך בכתפיו ואמר: “טעות, כנראה, ובכלל – מה זה ג”ב? מניין שזהו כתב יד של סיפור?"

יצאתי ממנו בהרגשה כבדה. ברור היה לי שבידו המפתח לפרשיות רבות בחיי ריכטר, לתולדות כתביו, להתפתחותו הספרותית – ומפתח זה לא יוציא מידו. עלה גם חשד בלבי שאותו כתב יד נעלם שמור אצלו, ומסיבות כלשהן הוא מסרב למוסרו. נראה היה כאדם קשה יום, מר נפש ועיקש.

לאחר כמה ימים כתבתי לגברת מרגרט ליפמן, לפי הכתובת שנמצאה אצל מר גורביץ, ושאלתי אותה אם השאיר ריכטר בביתה אילו כתבי יד, או איגרות שקיבל מלויטין, ואם יודעת היא דבר מה על סיפור שראשי התיבות על שמו ג"ב, ששלח ארצה, או שאבד.

קיבלתי ממנה מכתב ארוך מאוד באנגלית, מלא דברי הערצה והשתפכות נפש על ריכטר ועל תקופת שהותו בביתה. אשר לכתב היד, כתבה שלא השאיר כלום אחריו, אפילו לא פיסת נייר אחת, אבל בטוחה היא שמר אביתר לויטין יודע כל מה שאפשר לדעת עליהם, כי לו היה שולח את סיפוריו ועמו היה מתכתב בקביעות. בהזכירה את לויטין, הוסיפה, במאמר מוסגר:

“about whom Yossef used to talk with affection tinged with a smack of irony.” (“שעליו היה יוסף מדבר בחיבה מהולה בקורטוב של אירוניה.”)

כתבתי עוד לפרופסור צדרמן, מן הסמינר התאולוגי בניו יורק, מתוך תקווה קלושה שריכטר השאיר משהו בידו בתקופה הקצרה שעשה עמו שם – אך ללא תוצאות. לאמיתו של דבר, כבר אמרתי נואש מכל נסיונותי לגלות את תעלומת הכתב האבוד.

ב־28 באוגוסט של אותה שנה, נדהמתי למקרא ידיעה קצרה בעיתון על פטירתו של אביתר לויטין בתאונת רחוב בתל אביב.

למחרת נסעתי להשתתף בהלוויתוֹ. ציבור קטן הלך אחר ארונו, כשלושים או ארבעים איש, רובם סופרים ואנשי ההוצאה שבה עבד. דיברו הרבה בשבחו וסיפרו שהיה תלמיד חכם, בקי גדול בלשון ובמקורותיה, שעסק בסתר בחקר ספרות הקבלה, ובעיקר – שכמגיה עשה הרבה ב“תיקוני סופרים”, בענווה, ושלא על מנת לקבל פרס, ועל כן יהיה זכור לטוב לסופרים רבים. עוד אמרו, שהיה אדם גלמוד, מסוגר, ממעט בדברים, אלא כשהיה משמיע איזו הערה בענייני ספרות, תמיד היה בה חידוש מעניין. אישה אחת ויחידה הלכה אחר הארון, וכשהגענו אל בית הקברות, ניצבה היא ליד הקבר הפתוח. כששאלתי עליה, אמרו לי שהיתה ידידתו במשך שנים רבות, ומישהו אף נקב לי בשמה, גברת אתל רוז’קובסקי.

אחר ימים, כשחקרתי בדבר, נודע לי שהמנוח ציווה את מעט רכושו, מרביתו ספרים וכתבי יד, לגברת רוז’קובסקי. כתבתי לה ושאלתי אם יורשה לי לעיין בעיזבונו, בתעודות הנוגעות לחיי יוסף ריכטר, ופירשתי לאיזו מטרה.

לא קיבלתי תשובה על מכתבי זה. אך שבועות אחדים לאחר מכן הופיעה גברת רוז’קובסקי בביתי, ואלה הדברים שאמרה לי:

היא ידעה על פניותי אל לויטין בעניין החומר הביוגרפי ועל סירובו להיענות לי. אלא שארבעה חודשים לפני פטירתו החל הוא עצמו בכתיבת זכרונות על ריכטר, כתיבה שנפסקה באמצע מפאת האסון. היו לו ספקות אם יפרסם את הזיכרונות בעצמו, או ימסור אותם לי, ודחה את ההחלטה על כך עד סיום הכתיבה. מצויות בעיזבון עוד שלוש מחברות הנוגעות ליחסיו עם ריכטר ולכתביו. היא מוכנה למסור לי את החומר הזה בתנאי אחד: שאם אחליט אני – או ועד הנאמנים – על פרסום הזיכרונות, אפרסם גם את שלוש המחברות האחרות. היא לא תסכים לפרסום מחברת הזיכרונות בלבד. את כל הארבע בכרך אחד, וללא שום שינויים ותיקונים, ככתבן וכלשונן.

דבריה גרמו לי שמחה ומבוכה כאחת. הודיתי לה על הסכמתה האדיבה למסור את החומר לידי, אך אמרתי שמוכרח אני לעיין בו היטב בטרם אחליט דבר. אמרה לי שלא תיארה לה אחרת.

נסעתי לתל אביב, גברת רוז’קובסקי פתחה לפני את דירת המנוח, הראתה לי תיבה שבה כינסה את כל החומר הנוגע לריכטר, והשאירה אותי לעיין בו כחפצי, ואם לא אסיים ביום אחד, אמרה, אוכל לבוא בשנית ובשלישית, ככל שאצטרך.

כבר ביום הראשון, כשהתחלתי הופך בכתבים שבתיבה, ראיתי שהם מהווים אוצר בלום של ידיעות על ריכטר, כאדם וכסופר. ובימים הבאים כשנכנסתי לעומקו של העיון בהם, נוכחתי שאלה מקורות שאין ערוך להם להבנת יצירתו.

ואלה הדברים שמצאתי:

א. ששת הסיפורים הראשונים של ריכטר, אלה שכונסו בספריו “השער הראשון” ו"דרך בית לחם ", בכתב ידו, לרבות התיקונים, השינויים ותוספות השוליים.

ב. ארבעה מן הסיפורים הכלולים בקובץ “אבן הלשם”.

ג. שני נוסחים של הסיפור “שומר הבית”, שהראשון בהם מכונה בשם “שולחן הביליארד”, שניהם מסומנים בציון ש"ב.

ד. כל הרומן “דין דמים”.

ה. שלוש טיוטות למאמר פירוש שכתב לויטין לסיפור “שומר הבית”.

ו. מחברת התוודות של לויטין, רובה על יחסיו עם ריכטר, שנכתבה בשנת 1953.

ז. מחברת שכתב לויטין בהיותו בלונדון בשנת 1963, על פגישתו עם ריכטר שם.

ח. 28 דפים בכתב ידו של לויטין, המכילים שינויי נוסחאות, פסוקים וביטויים, ממרבית סיפורי ריכטר, נוסח מקור ונוסח תיקון זה מול זה.

ט. מחברת הזיכרונות של לויטין, שלא נשלמה.

י. דפים בכתב ידו של ריכטר המהווים פרק ברומן “היום השביעי”, שלא נכנסו לספר.

יא. 38 איגרות, רובן מאמריקה2 ו־14 פתקים, שכתב ריכטר ללויטין.

נוסף על אלה, מספר רב מאוד של פתקים, בהם כתובים בעיפרון, מהם דהויים־מקומטים, שבהם רשם לויטין משפטים ושברי משפטים, אמרות, ביטויים ואפוריזמים, שלפי סברתה של גברת רוז’קובסקי הם דברים ששמע מפי ריכטר והיה רושמם לעצמו לזיכרון בעקבות פגישותיו עמו.

העדות החשובה ביותר בכל זה היא מחברת הזיכרונות שלא נשלמה, ושלויטין הועידה לפרסום בדפוס, באופן זה או אחר. היא מקיפה כ־17 שנה מחיי ריכטר, מ־1933 עד 1949, ויש בה חומר רב על התקופה ההיא בארץ בכלל ועל ההווי הספרותי בה. אבדה גדולה היא לחקר חייו ויצירתו של ריכטר, שכתיבתה של מחברת זו נפסקה באמצע, כי ללא ספק היה לויטין מגיע בה עד סוף ימי הסופר.3 פרט לכמה שורות מחוקות פה ושם, ולשלושה עמודים שהכותב העביר עליהם קווים, כתובה המחברת בצורה נקייה ומסודרת, ככל הנראה, כתיבה ראשונה. בראשה היו שורות אלה, שאף עליהן העביר לויטין שני קווים אלכסוניים ועבים בדיו, ושאמורות היו כנראה לשמש הקדמה, אלא שהחליט לוותר עלה:

לי משלי אין לי כלום, מלבד הזיכרונות האלה, על יוסף. ערירי התהלכתי בארץ הזאת וערירי אצא ממנה. יוסף מת והשאיר אחריו את כתביו הרבים, שוודאי יוצאו עוד במהדורות רבות וייאספו אל אוצר הקלאסיקה העברית. יותר משלושים שנה הכרתיו, ורבים מסודותיו שמורים עמי, כי גילה לי מה שלא גילה לאחרים, ויותר משגילה, ראיתי בעצמי. הרבה הירהרתי בדבר, אם מן הראוי הוא להוציא אל האור מה שהאפלה מכסה עליו. האמת כבדה, אומר המדרש, על כן נושאיה מעטים. אמת נשאתי על שכמי כאבנים שנים רבות, ומה כי אפרוק אותה אל רשות הרבים בערוב ימי, הן קומתי לא –

פיצוי מה והשלמת מה לחסר במחברת זו, נמצאו בשתי המחברות האחרות, זו של ה“ווידוי” וזו של לונדון, המכילות פרטים רבים על ריכטר בשנים שלמן 1949 ואילך, עד שנתיים לפני פטירתו, והשופכות אור – אם כי בצורה סובייקטיבית ביותר – על כמה פרשיות סתומות בחייו. מחברת ה“ווידוי” היתה כתובה בחלקה בעיפרון, בחלקה בכתב מהיר ומהומתני – שהעיד על סערת נפש – ורבים היו בה משפטים מטושטשים שצריך היה לעמול הרבה כדי לפענחם. מחברת לונדון היתה כתובה בכתב יד רהוט ונקי.


* * *

לעניין כתב היד האבוד:

תוחלתי הגדולה למצוא את כתב היד ג“ב בעיזבונו של לויטין – נכזבה. לא נמצא בו גם כתב יד אחר של סיפור גמור שלא ראה אור (פרט לפרק הנזכר מתוך “היום השביעי”). פישפשתי בין הפתקים הרבים של המנוח, שמא יימצא באחד מהם הסימון ג”ב – ולא מצאתי.

אולם איגרת אחת וכמה פיסקאות במחברות, העלו בי את ההשערה שיש בהן רמזים לאותו כתב יד.

באיגרת מן ה־12 בספטמבר 1949, כלומר, כשלשה חודשים לפני שובו מארצות הברית, כתב ריכטר ללויטין:

לויטין יקירי,

בעוד ימים אחדים, אי“ה, יגיע אליך סיפור קצר, בן 8 עמודים בס”ה, שעמלתי עליו יותר מעל כל סיפור אחר בחיי, 8 ירחים תמימים, דהיינו, ירח לעמוד, אם תרצה… מובטחני שיישא חן בעיניך, כי עניינו לא “בדברים שלא היו”, אלא “בדברים שלא יהיו”, משמע, הלכתא דמשיחתא, ר“ל, על דרך המשל, מי ייתן ולא יהיה לשנינה… אתה, אביתר סנגורם של ישראל, אפשר שתאמר, הס קטגור! ואעפ”כ מקווה אני שתגלה את האיפכא מסתברא שבו, כלומר, את המאור שבו, והאמן לי, הרבה מאוד יש בו.

לכאורה, מבחינת הנרמז על תוכן הסיפור, מתייחסים דברים אלה ל“שומר הבית”, אולם “שומר הבית” מחזיק 35 עמודים ולא 8. וכן אין גם סיפור אחר מאלה שכתב ריכטר בארצות הברית, שהוא בן 8 עמודים, או שתוכנו מעלה עליו את הנרמז במכתב. האפשר שכתב היד אבד בדרך ולא הגיע לידי לויטין?

בסופה של מחברת הזיכרונות כותב לויטין:

הזהרתיו, חזור והזהר, שישמור אצלו העתק אחד (של כתה“י “היום השביעי” – ע”ו), כיוון שהימים היו ימי ה“תוהו ובוהו” וחילופי השלטון, סדרי הדואר היו משובשים ולא אחת אירע שמכתבים וחבילות אבדו בדרך זו או נשמדו בגין המהומות. (מחברת א‘, עמ’ ( 412–413 ).

וכמה שורות לאחר מכן:

גם עליהם (על הסיפורים הקצרים – ע"ו) הזהרתיו שישמור אצלו העתקי כתב היד. לא כולם היו מעולים, ונפלו בדרך כלל מרמת סיפוריו הראשונים, וגו'. (שם, עמ' 413.)

ופסקה זו נמצאת, כמעט כלשונה, מילה במילה, במחברת ה“ווידוי”, שנכתבה 13 שנה לפני כן:

הזהרתיו כמה פעמים, שישאיר העתקים בידו מכל כתב יד שהוא שולח אלי, כי דרכי הדואר משובשות היו באותם ימים של מלחמה בארץ. (מחברת ב‘, עמ’ 426.)

האין בדברים אלה, המודגשים היטב, כעין רמז לקורא (או שמא התגוננות מפני האשמה צפויה), על אבדה או ספק אבדה?

אולם משפט אחד במחברת ה“ווידוי”, עשוי להעלות סברה שיש בה כדי להבהיל ממש:

אני הייתי זה שהצלתי אותו מן הביזיון הגדול ביותר, שאיש לא ידע עליו, כי הוא ייקבר יחד איתי. (מחברת ב‘, עמ’ 419.)

הייתכן להעלות על הדעת, אם כן, שכתב היד הגיע בכל זאת לידי לויטין, והוא העלימו, או השמידו. משום שלדעתו פרסומו היה מביא “ביזיון” על ריכטר? וזו היתה הסיבה לקרע שחל ביניהם? באיחור רב כל כך? והפסקאות הקודמות שהבאתי לעיל לא היו אלא מעין “טשטוש עקבות”? או שמא אין המשפט הנ"ל נוגע כלל לעניין כתב היד דנן?

אך מה שהִכה אותי בתדהמה ועירבב עלי את כל סברותי, היו הדברים שמצאתי במחברת לונדון.

במחברת זו מספר לויטין כי נסע לאנגליה (לאוקספורד וללונדון) כדי לעסוק במחקר על ספר הקבלה “גינת ביתן”, “שהעיון בו העלה בי תמיהות וספקות באשר למקורו ולזהות מחברו”, ולאחר שהתעוררו בו, חשד כי “הוא זיוף, יצירה פסבדו־אפיגרפית”. ובמהלך הכתיבה מציין לויטין, פעמים אחדות, את “גינת ביתן” – בראשי תיבות בלבד: ג"ב!

“צירוף מקרים” כזה, דומני, עשוי להוציא כל חוקר משיווי משקלו ולבלבל עליו את דעתו לחלוטין!

כי אם לא “מקרה” כאן – והרי אי־אפשר שיהיה זה מקרה! – מה כאן? האם ג“ב שציין ריכטר, ציין לגבי כת”י של לויטין שהגיע לידיו לאמריקה כמה וכמה שנים לפני כן בנוסח כלשהו? אם כן מדוע הוא מצוי ברשימת סיפוריו? האם בחר לויטין לעסוק בחקר ספר קבלה ששמו כשם סיפורו האבוד של ריכטר? והרי הוא החל לעסוק בו, כפי שהוא מספר, שנים רבות לפני כן!

חידה היא ותהי לחידה, ואין לנו אלא לקוות שביום מן הימים תימצא עדות כלשהי שתשפוך אור על פרשה סתומה זו.


* * *


הרבה התלבטנו בדבר, ועד הנאמנים ואני, אם לקבל את התנאי של גברת אתל רוז’קובסקי ולפרסם את כל ארבע המחברות, או למשוך ידינו מן העניין. מצד אחד, כולנו הכרנו בכך שמחברות אלה, ובייחוד מחברת הזיכרונות, מכילות חומר שלא יסולא בפז – מקור כמעט יחידי – על חיי ריכטר ויצירתו, שחטא הוא למונעו מן הציבור הרחב, ובעיקר מן הלומדים והחוקרים את כתביו; ומאידך – שתיים מן המחברות, “וידוי” ו“לונדון”, הכילו דברי קטרוג קשים על הסופר, שהיה בהם כדי להטיל צל כבד על זכרו, ולדעת אחדים, אף היו בלתי מהימנים ברובם. הדעות היו חלוקות, עד שהיטה את לשון המאזניים לצד החיוב, עמיתי פרופסור משה ארנהיים, שאמר (ואני מביא את דבריו כלשונם, מתוך הפרוטוקול):

אין לי ספק שהמנוח לויטין היה איש אמת ואמר את האמת שבלבבו. גם אם אין זו אמת “אובייקטיבית”, אין לנו רשות לגנוז אותה. “אמת משל היה”, נאמר במסכת סנהדרין… ריכטר היה יוצר גדול, שאראלים ומצוקים נלחמו בו, ותמיד יגלו בו פנים לכאן ופנים לכאן. אילו היה אמן גאון כדוסטוייבסקי נידון רק על פי עדויות בני דורו המקורבים אליו, אפשר שהיה יורש גיהינום, אבל אנו יודעים שזכה לחיי עולם. זיגמונד פרויד, במסתו הנודעת על לאונרדו דה וינצ’י, כותב שהביוגרפים העושים מעשה אידיאליזציה מגיבורם, מוחקים בדיוקנו את עקבות מאבק חייו מלגו ומלבר, ומעלימים את חולשותיו – משווים לו דמות קרה וזרה ומחמיצים שעת כושר שהזדמנה להם לחדור לסודות המופלאים ביותר של טבע האדם. אינני סבור שגדולתו של ריכטר תתקפח על ידי גילוי סתירות – ואפילו הן מדומות – באישיותו, שהרי סתירות אלה הן מטבע הדיאלקטיקה של מעשה היצירה. בסופו של דבר יעמוד ריכטר למשפט הדורות כשספריו מדברים בעדו, אם לזכות ואם לחובה. לא לנו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה, וכל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.

הוחלט אפוא שאתקין את המחברות לדפוס, ואוסיף עליהן הערות, אם כדי להאיר סתומות ואם כדי לא להכביד על הקורא, הבאתי את ההערות בסוף הספר.

סדר המחברות לפי זמן כתיבתן, הוא זה:

מחברת הפירוש לסיפור “שומר הבית” – 1952

מחברת הווידוי – 1953

מחברת לונדון – 1963

מחברת הזיכרונות – 1966

בספר שלפנינו הבאתי את המחברות בסדר החופף, פחות או יותר, את הזמן הכרונולוגי בחיי יוסף ריכטר (במקורן אין למחברות “שמות”, וציוניהן ניתנו על ידי):

מחברת א': “זיכרונות”

מחברת ב': “וידוי”

מחברת ג': “פירוש”

מחברת ד': “לונדון”


מילים אחדות על בעל המחברות:

אביתר לויטין נולד בערב ראש השנה תר“ס בבז’זין שבגליציה, נצר למשפחת רבנים חסידית. בנעוריו עברה המשפחה ללבוב, ושם קיבל את חינוכו היהודי והכללי. עלה ארצה ב־1921, עם קבוצה קטנה של “השומר הצעיר”, והצטרף ל”גדוד העבודה“. ב־1923 עבר לתל אביב וניסה ידו בעבודות שונות, עד שנתקבל כמגיה בהוצאת הספרים “נתיבות” בשנת 1926. מאז ועד כשנה לפני מותו עבד בהוצאה זו. רשימות אחדות מפרי עטו, על ההווי בכבישים, הופיעו בביטאון “גדוד העבודה”, “מחיינו”, חתומות בראשי תיבות ובפסבדונים “הלוי”. סיפורו בשם “באוהל”, ראה אור בקובץ “ילקוט” ב־1928. בעיזבונו נמצאו התחלות של עוד כמה סיפורים, וכן מחקרים שלא נשלמו בענייני קבלה. הסופר יהודה נעמני, בספר זיכרונותיו “ספרות וחיים בארץ ישראל”, מזכירו כאחד מבאי בתי הקפה הספרותיים בשנות השלושים, ש”תמיד היו בפיו דברי טעם" (משום מה נעדר שמו ממפתח האישים שבסוף הספר). על נסיבות פטירתו, ב־27 באוגוסט 1966, סיפר מי שהיה עד לתאונה: “ראיתיו חוצה את רחוב נחלת בנימין, ליד פינת מונטיפיורי, כשראשו שחוח, כאילו שקוע בהרהורים. ראיתי את המשאית הקרבה במהירות וצעקתי: היזהר! הוא הספיק עוד להיעצר והביט בי כנדהם, אך זה היה מאוחר מדי. המשאית הפילה אותו ודרסה אותו בגלגליה. נהרג ללא השמע הגה.”

יהי הספר הזה יד לזכרו.


* * *


תודתי נתונה בזה בראש ובראשונה לגברת אתל רוז’קובסקי, שלולא רשותה האדיבה ועזרתה, לא היה הספר זוכה לראות אור; למר אלכסנדר גורביץ מהוצאת “נתיבות”, שפתח לפני את תיקי ההוצאה וסייע לי לוודא פרטים רבים בפרשיות הנזכרות במחברות; לד"ר ארנסט לנדאוור, שבשיחותיו עמי ובהערותיו המאלפות האיר לי סתומות רבות; לכל אלה שהרשו לי לצטט מדבריהם, אם בעל פה ואם בכתב; ואחרון אחרון – למגיה, מר יונתן וילקובסקי, שבעינו הטובה ובמסירותו הרבה נצרני משגיאות.

ד"ר עזריהו וולפזון

ירושלים השלמה, אדר תשכ"ח


 

מחברת א': זיכרונות    🔗

פגישתי הראשונה עם יוסף ריכטר, ביולי 1933 היתה. קיבלתי לידי צרור ידיעות ההגהה לקובץ “גורן”, שעמד להופיע בראש השנה, וביניהן חמש או שש יריעות של סיפור בשם “ברון יחד” מאת יוסף ריכטר. השם יוסף ריכטר לא היה ידוע לי, אך במעומעם זכרתי שראיתיו חתום על רשימה או שתים ב“כתובים”, ואולי ב“הדים”, כמה שנים לפני כן. מיד משני המשפטים הראשונים – “שני כוכבים פגשו זה את זה ונעלמו. באגם צללו יהלומים.” – חשתי שלפני דבר חדש, בלתי רגיל. משהמשכתי לקרוא, נשביתי כל כך בקסמו של הסיפור, שלא יכולתי להגיה ולא יכולתי להפסיק. הסיפור היה מוזר, מלא מסתורין, כולו חידה: שלושה אנשים, שניים צעירים ואחד קשיש, יוצאים בראשית הערב מאיזו נקודה על שפת הכינרת, עולים בהר מערבה, ומגמת פניהם למצוא איזה מבצר צלבני. הם תועים בדרכם, ובאשמורת השנייה הם פוגשים בבדואי ושואלים אותו אי הדרך. הוא מובילם אל מערה ומראה להם מגילה עתיקה, כתובה ארמית, שבראשה נאמר “בתרי קטורי לא אזלינן”, ופסוק זה מורה להם כביכול את הדרך. באשמורת השלישית, כשכבים הכוכבים ורק איילת השחר נוצצת באורה, מופיע לעיניהם המבצר בראש ההר, מאופד אש הזריחה. אך באותו רגע רואים השניים שהשלישי – הוא האמצעי – נעלם. ורק עקבות דם הותיר אחריו על הסלעים…

נדהם ונרעש הייתי. הסיפור לא היה כתוב כאגדה ולא כמשל. כתוב היה בעברית מודרנית, במשפטים קצרים, קצובים, נקיים משמץ של רגשנות או רומנטיקה. כביכול מוסר עובדות כהוויתן. ויחד עם זה, כולו כבאר מהימה הדים מכעומקא דעומקא. זכרי פסוקים מן המדרש, מן הזוהר, זימזמו בראשי: האתונות והכלבים המשוטטים באשמורת הראשונה, “השלהבת” תחת כנפי התרנגול באשמורת הבוקר… הצל שנעלם.. אבל הכול היו בחזקת חידה: מתי מתרחשים הדברים? מי הם השלושה, חנן, סיומה ודוד? לשם מה הולכים הם למצוא מבצר צלבני? מה ענין המגילה? ולמה מרמז הפסוק “בתרי קטורי…”?

ישבתי בחדרי שבבית ההוצאה, וידי היו חיוורות מאחוז בעט ומגשת למלאכת התיקונים. כשהחילותי בכך לבסוף, וכשהגעתי למחצית היריעה השנייה, נשמעה דפיקה על הדלת, ונכנס אדם גבוה ובהיר פנים ואמר: “שמי יוסף ריכטר. אמרו לי שבידך ההגהות של סיפורי.” קמתי. הדיבור נעתק מפי. ביקשתיו לשבת ואמרתי: “כן, הנה ממש עכשיו אני עובד עליהן…” – “מצאת שגיאות כלשהן?” שאל.

פניו היו חטובות, מאורכות, כמסותתות בידי פסל. שיש קר. ורק בעינים השקועות עמוק היה איזה חום. גאוה וחום. חזותו לא היתה ארצישראלית. משהו נזירי היה בה. לבוש היה חליפה אפורה ועניבה, בגדים מסודרים מאוד. משהו שבין אינטליגנט אירופי לבין תלמיד ישיבה. נכון יותר, מי שהיה תלמיד ישיבה ונעשה מודרני, ועלה ארצה לא כחלוץ אלא כעירוני.

הוא לא שאל מה רושם עשה עלי סיפורו, ואני לא העזתי לומר לו. העזתי רק להעיר את תשומת לבו לשגיאה – לא שגיאת דפוס – שעמדתי עליה כבר בקריאה הראשונה: שטעה בביטוי “בן תמורה” והשתמש בו כמובן של “בן תערובה”. אמרתי לו שלפי התלמוד, “בן תמורה” הוא בן אישה שבעלה בא עליה מתוך הרהורי ניאוף, והבאתי מה שזכרתי ממסכת נדרים בעניין זה. הוא הסתכל בי רגע, נעץ עיניו בעיני, אחר כך חייך ואמר: “אין דבר, מותר.” – “טוב,” אמרתי, “אם ליצֶנציה פואטיקה…” – “מותר, מותר,” חזר ואמר, כמבטל את דעתי, וביקש לעבור על יריעות ההגהה. מסרתי אותן לידו וראיתיו מתקן מילה פה מילה שם (זכורני שהחליף “שורשי אילנות” ב“עיקרי אילנות”, וסובר הייתי שלמוטב תיקן) ואף מחק משפט שלם וכתב אחר במקומו. אחר כך עבר בעיניו על הכתוב פעם שנייה, התעכב רגע על המשפט שבו היה הביטוי “בן תמורה”, כשהעט שבידו תלוי מעל למילים אלה, כאילו נמלך עוד בדעתו, והחליט בתנועה פסקנית לא לתקן. החזיר לי את היריעות, קם ונפרד מעלי.

אם כי היה אז רק בן שלושים ואחת, נדמה היה לי לפי מראיתו כאילו הוא בן ארבעים ויותר, ומבוגר ממני. גבוה היה ממני בראש, או יותר מזה, רזה אך מוצק, ואלגנטי מאוד.

ידיו, כשאחז ביריעות ההגהה, היו נאות מאוד: ארוכות, לבנות, אצבעותיהן כאילו מצטופפות זו לזו, מבקשות לסמוך זו את זו. לבי נכמר עליהן משום מה.

הכרח היה לי לחלק את התפעלותי עם מישהו. בלכתי הביתה לקחתי עמי את היריעות, ובערב הלכתי אל ידידי יצחק יבלונקה. שמתי אותן לפניו ואמרתי: קרא!

ישבתי מולו בחדרו הקטן ועקבתי אחר רשמי פניו בשעת קריאתו. ראיתי איך הלהבה פושטת בלחייו, איך מפעם לפעם הוא, מרוב התרגשות, בוחש בשערו, מעלה בידו את בלוריתו העבותה ממצחו, ועיניו נוצצות. משסיים, הסתכל בי רגע ממושך, נרגש מלהוציא הגה מפיו, ןאחר כך אמר בשקט: “לויטין, נדמה לי שנפל דבר בספרותנו.”

החרשתי. שאלתיו מה הוא מבין מן הסיפור.

“אינני יודע,” אמר. “אני מרגיש! אני מרגיש שהוא נוגע בלב הדברים! עמוק מאוד בלב הקשר שלנו, של העם כולו, עם הארץ העתיקה הזאת!”

יבלונקה, כדרכו, היה דרמטי מאוד. טיפוס מתלהב, בעל תנועות סוערות, ובאומרו זאת, שם ידו על לבו.

שאלתיו מי הם, לדעתו, השלושה שבסיפור.

“למה לפרש?” אמר, “למה? אולי מן הגדוד, מכביש טבריה־צמח… אולי מכל הזמנים!”

אני, הרגשת הבדידות שבסיפור, כאילו הארץ עדיין ריקה, מדברית, היא שעשתה עלי רושם גדול. והבעתי סברה שהתקופה היא, אולי, העלייה השנייה…

“ואצלנו בגדוד לא היתה בדידות?” קרא. “הו, איזו בדידות! אתה, לויטין, הלוא יודע זאת, עוד יותר ממני!”

כן, ידעתי, כמובן, וגם איסקה ידע. עזב את הגדוד כחודשיים אחרי. גם בעיר – הרבה חברים, ובכל זאת בודד היה.

ועכשיו היה מלא התפעלות. “יוסף ריכטר!” הסתכל בפליאה בשם המחבר. “איך לא שמענו עליו? מנין פתאום דורך כוכב…”

שנינו שרויים היינו במין הרגשה חגיגית שהחדר צר היה מהכילה. לעתים, לעתים רחוקות, חש אתה כאילו החיים כדאיים בשל סיפור אחד. גם הוא כאילו חש כך, וקרא: “בוא נבשר בעיר!” והציע שנלך לקפה “רצקי” ונקרא את הסיפור באוזני הסופרים הצעירים המתכנסים שם.

חטפתי את היריעות מידו ואמרתי שאין לי שום היתר לכך, וחס ושלום…

“אם כן נודיע לפחות! נשתה כוסית!”

יבלונקה אהוב היה על החבורה של קפה “רצקי”. קורא היה כל שכתבו, ב“כתובים”, ב“טורים”, במוספי שבת של העיתונים היומיים, מעריץ גדול של שלונסקי, וכשחקן, היה מדקלם משיריהם בנשפי קריאה. אף אני הייתי בא לשם – לשתות קפה, לשחק שח, ללקט פירורים…

בדרכנו שמה, נעצר פתאום ואמר:

“ואולי זה על הרצח?…”

צמרמורת עברה בי. הארץ כולה נסערה אז מרצח ארלוזורוב, ונטייה כזאת היתה בנו לייחס כל דבר, קטן וגדול, לעניין הרצח.

“איך?” אמרתי.

“אולי המעיר שנעלם… עקבות הדם… כלומר, לא שהסיפור עצמו – אלא בהשפעה…”

לרגע נדלק גם בי זיק של מחשבה כזאת, אך מיד ביטלתי אותה מלבי.

“איך?” אמרתי, “אם כך צריך להניח שכתב את הסיפור ממש עכשיו, בחודש האחרון, בעוד הדם לא יבש… ומלבד זה…”

הוא עצמו הזדרז להודות בטעותו. “כן, שטות,” אמר. “ולא צריך לפרש.”

בקפה הכריז על “התגלית”, ועל הסיפור דיבר בהתלהבות כה רבה, עד שהדביק את כל הנוכחים בהתפעלותו. ומי שלא התפעל, נאחז בהתרגשות של ציפייה.

מישהו אמר: “יוסף ריכטר? הלא הוא בעלה של הפסנתרנית אולגה לוין ריכטר!”

אך איש לא ידע שהוא כותב.

אולם כבר מאז, כחודשיים לפני שראה הסיפור אור, יצא שמעוֹ בין שוחרי ספר ודיברו בו כבתגלית חדשה בספרות.


* * *


למחרת, בשעת הצהרים, הפתיעני שוב. הופיע בחדרי פתאום, ללא הודעה מראש, פניו מאירות.

“ההגהות עוד בידך?” שאל.

הוצאתי את יריעות ההגהה מן המגירה והנחתי אותן לפניו.

“צדקת בכל זאת,” שלף את העט מכיס אפודתו. “חשבתי על כך. באמת אין זה הביטוי הנכון, ’בן תמורה’. אני מודה לך שהערת את לבי.”

ועם כך קרא שוב את עמוד ההגהה, מחק “בן תמורה”, ובמקום זה, לתימהוני, לא כתב “בן תערובה”, אלא “שבוי”.

אחר כך קיפל את היריעות, החזיר אותן לי, וכמו לתהות על טיבי, שאל מניין לי הידיעה בתלמוד. אמרתי שקיבלתי חינוך יהודי, כמו כל נער במקומותינו, מה גם שאבי היה רב בעיירתנו שבגליציה. “אם כן חסיד אתה!” “ואני – ’מתנגד’!” וסיפר שהוא ממשפחת משכילים בקובנה שבליטא, וחוטר מגזע ר' שמחה בונים משקלוב, שהיה תלמידו של הגר"א. אף על פי שהוא “מתנגד”, אמר, הריהו “חסיד של חסידים”, ולאהבת החסידות הגיע מתוך הספרות.

“פרץ?” שאלתי.

“פרץ?” עשה תנועה של ביטול, אך עצר בעצמו, מחשש פן פגע בי, ואמר: “אתה ממעריציו של פרץ?”

“לא,” צחקתי. “חסידות של ‘שלוש סעודות’.”

“כן,” חייך, “‘שלוש סעודות’… לא; לא מפרץ. מברדיצ’בסקי.”

ומכאן הפליג בשבחו של ברדיצ’בסקי. סופר גדול! אמר. רבים הם הסופרים “הטובים” שהם קטנים, ואילו הוא – סופר “לא טוב”, אבל גדול, כמו ברנר. כולו קרעי נשמה, תהומות ללא גשר, ואת קרעי נשמתו, אמר, רצה לאחות על ידי “רוחות אזלין ערטילאין מכל הדורות”. נשמתו, אמר, כמו מערה בהר, שמתקבצים בה רפאים שהם גלגולי נשמות יהודיות והוא עצמו אחד הגלגולים שלהן. “שמת לב,” אמר, “איך בכל סיפוריו נשמות חולות מתגלגלות בגופות? מאב לבן? ארבעה דורות, חמישה, וכך נמשך החוט עד לאגדות מני קדם שלו, שבהן רצה למצוא את מקורן הראשון, העתיק, של הנשמות שהתגלגלו אחר כך בבני דורו.” והזכיר את “הזר” ואת “מחניים” ואת “מעבר לנהר”, וסיפר שבהיותו בברלין, לפני עלותו ארצה, אירע לו כעין אותו מקרה כמו עם “הזר” של ברדיצ’בסקי, שבהיותו בספרייה, בודד, החל מדבר עם הספרן ולא יכול להפסיק, וגיבב שטויות על גבי שטויות, והרגיש שאם יפסיק…

פתאם קדרו פניו ולבשו ארשת של חרדה.

“שמעת משהו על אלזה לסקר־שילר?” אמר.

“אלזה לסקר־שילר?” תמהתי.

“קראתי לפני כמה ימים שאין יודעים היכן היא. אבדו עקבותיה. מי יודע, מי יודע…” אחז ראשו בכפות ידיו.

נדהמתי. לא ידעתי דבר.

“אולי בריוני הנאצים השיגו אותה, אולי שלחה יד בנפשה… בימים אלה…”

בשורות איוב הגיעו יום יום מגרמניה, על רדיפות, גירושים, איבודים לדעת. לאחר שזכו הנאצים ברוב מוחלט ברייכסטאג, החלו משתלטים על המדינה כולה. עיריות ברלין וקלן נפלו לידיהם, וגבלס נתמנה להיות מיניסטר ההשכלה.

“אולי הספיקה להימלט…” אמרתי.

“מי יודע, מי יודע…”

וכך סיפר לי איך היה הולך למועדון האקספרסיוניסטי “דֶר שטורם”, שהקים בעלה לשעבר, הרווארט ואלדן, כדי לראותה: קטנה, גוף נערי, ואם כי היתה בת למעלה מחמישים, נראתה צעירה ורבת מרץ, בתסרוקתה הקצרה ובתנועותיה החדות. שעה ארוכה היתה יושבת מכונסת בעצמה, זועמת, שותקת ומעשנת מתוך פומית ארוכה, ופתאום – משהו מרגישה והיא נקפצת כולה, יורה זיקים על סביבותיה, מתנבאת כאשת לפידות, והכול מכושפים מדבריה. “שושן אפל שדם פורץ מלבו,” אמר.

“אבל היא ניבאה מה שעתיד לקרות בגרמניה,” אמר, “כשהוענק לה פרס קלייסט, דיברה על כך שימי הביניים מתקרבים, ושוב יעלו על המוקד את המכשפות היהודיות…”

הוא השתתק, הירהר, כשאצבעו מתוחה על צדעו, אחר כך שוב הבהירו פניו:

“את קלייסט אתה מכיר?”

“ימי הביניים…” גיחכתי.

“ימי הביניים?” קרא עלי בהשתוממות. “להפך! אבי כל החדש! הקדים במאה שנה את האקספרסיוניזם, הסוריאליזם, הפוטוריזם. קראת את ‘הנסיך מהומבורג’, את ‘רוברט גאיסקנד’? גתה היה הריין הזורם רחב ושלֵו, והוא היה סמבטיון! בן דורו של גתה – וקפץ מאה שנה קדימה ממנו!”

אמרתי שקראתי אך מעט מקלייסט ובמעט שקראתי, התרשמתי מן הגרמניות, הטבטוניות, שבו, שאין לי חיבה אליהן.

“אה! אבל הוא נקרע בין גרמניה וצרפת!” אמר. “כמו בטהובן! כמו היינה! ברח מגרמניה לצרפת ומצרפת לגרמניה! לעומת הכבדות הגרמנית, היתה בו התסיסה הצרפתית, המרדנות החופשית, השוברת מוסכמות, ניצוץ של טירוף! ויזיון! ‘מיכאל קולהאס’ – מתחיל כבד, כמו סיפור מסורתי, ‘ימי ביניימי’, כמו שאתה אומר – אבל בסופו של דבר מגיע לאבסורד! הסתירות שבו, הן שעשוהו סופר גדול! איש קרוע ושסוע, רדוף מוות, רב תהפוכות, בכל חייו…”

דיבור גורר דיבור, והוא נמשך אחר עצמו וסיפר על טרגדיית חייו של קלייסט, קשריו המוזרים עם אשת המפקח הנרייטה פוגל, שהיתה חולת סרטן, ואיך בוקר אחד ירה בה ובעצמו על שפת הוואנזה שליד פוטסדאם. תוך כדי דיבורו, עלה בי הרהור שיש איזו קרבה בין סיפורו ובין הנובלות הקצרות של קלייסט. משהו ממתח הבלדה, המסופרת, כמו שקלייסט מספר, לא על דרך הקלאסיקה ולא על דרך הרומנטיקה, אלא בדריכות של השתלשלות העובדות. כל עת השיחה לא הרהבתי עוז לומר לו דבר על סיפורו, ואילו עתה, כאשר פתח כאילו צוהר לנפשו, אמרתי:

“סיפור חזק זה הוא זה, ‘ברון יחד’.”

“אתה חושב כך?” הציץ בי, כמייחס ערך רב לדעתי.

“סיפור יחיד? ראשון?” שאלתי.

“יש לי עוד, לא פירסמתי.” קם, כמו פונה ללכת.

אך לפני שיצא אמר, כבדרך בדיחה: “אולי אראה לך לפני שאמסור לפרסום, תציל אותי מכישלונות, כמו הפעם…”

ביטלתי ערך הדבר ואמרתי שאשמח להיפגש איתו, ושאלתי אם הוא מזדמן לפעמים לקפה רצקי.

“לא, אינני אוהב בתי קפה,” אמר, ובאוחזו בידית הדלת, חייך וציטט מתוך שיר שכתב אלתרמן כמה שבועות לפני כן: “וטיפש אחד לבית קפה הלך/ כדי לחשוב לאן ללכת אחר כך.”

“תבוא פעם לביתי.” אמר. “ניפגש.”


* * *


עברו יותר מחודשיים עד שנפגשנו שוב.

פעמיים ראיתיו בפרק זמן זה: פעם בהלוויית הסופר ש"ב מקסימון, שעצמותיו הועלו מארצות הברית, ופעם, כשבועיים לפני ראש השנה, בטקס הנחת אבן הפינה לבית “הבימה”.

בהלוויה, ראיתיו תחילה מגבו, פוסע לבדו, מאחורי שורת הסופרים שהיו בו בורלא, ברש, שמאלי ושמעונוביץ. משכמו ומעלה גבוה מהם, ידיו מאחורי גבו, ראשו שחוח. כשהגענו לבית הקברות ודיזנדרוק הספיד את המנוח, ראיתיו עומד על תלולית עפר. שוב, פרוש מכולם, מכונס, מאזין, חיוור. כשנשא את עיניו, נפגשו מבטינו, לרגע ממושך, אך נראה שלא הכירני, כאילו הסתכל מבעדי והלאה.

בדומה לכך אירע בטקס הנחת אבן הפינה. היה שם המון עם, ומשהצטופפו הכול לשמוע את הנאומים, מצאתי את עצמי עומד סמוך אליו, שניים או שלושה אנשים הפרידו בינינו. הוא העביר מבטו לימינו ולשמאלו, כסוקר את הנאספים, או מבקש לגלות פנים מוכרות, וכשנפגשו מבטינו לרגע, הנעתי בראשי וחייכתי לברכו, אך פניו היו חתומות. התפלאתי שלא זכרני.

ערב ראש השנה הופיע המאסף ובו סיפורו. כצפוי, היה לשיחה בפי כול. לעתים רחוקות מאוד יקרה שסיפור ראשון של מחבר בלתי ידוע יזכה להסכמה כללית כזו. לא להסכמה בלבד, לשבחי שבחים.

לאחר שלושה שבועות הופיע מאמרו של חיים שכטרמן – “שלושה שנכנסו לפרדס”. כשקראתיו, צחקתי בלבי ורגזתי. צחקתי על כי מבקר זוטא, בלתי נחשב זה, רצה לעשות עצמו שופרו של משיח, את ריכטר “תגלית פרטית” שלו, להיתלות בסנסיניו ולטפס בהם גבוה, משפל מעמדו. כי תוכו של המאמר היה רצוף הבלים; כל הסיפור היה בעיניו אלגוריה על שלוש הדתות, המכוונת לעילוי היהדות על פני הנצרות והאסלאם… שלושת הרעים הם מחפשי אלוהים ואילו האמצעי הוא “אחר”, ש“הציץ ונפגע”… וקילוסין ועיטורין, ואיזו חופה שכולה תכלת, של “אהבת ישראל”, פרש על הסיפור ועל מחברו…

ורגזתי, כי נוסף על כל ההבלים שגיבב, פשע גם בגנֵבה, פשוטו כמשמעו. ליקט פירורי רעיונות שפלטתי בהזדמנויות שונות בבית הקפה והרקיח מהם מרקחת לפי טעמו. לא גריס ולא דייק ושבשתא כיון דעל על. מזלי הוא זה שאני ממעט בדברים, ועיקרם שמרתי לעצמי, אך עד היכן הגיעה חוצפתו, כשפגשני בבית הקפה ולאחר שנדפס מאמרו, ופניו זורחות כחמה, כאילו ראשו שלו, הוכתר בזר דפנה של ניצחון, לא בוש מלפנות אלי: “נו, קראת מה שכתבתי? האם לא צדקתי בעניין עץ החיים ועץ המוות?”… כלומר, דבר שאני אמרתי לו!…

בטוח הייתי שריכטר שכחני. הפתעה ושמחה היו לי אפוא כשיום אחד, בראשית חשוון, טילפן אלי לבית ההוצאה וביקשני לבוא אליו בערב.

ביתו היה לא רחוק ממקום מגורי, ברחוב נחמני פינת מונטיפיורי, בקומה השלישית. הגעתי לשם בשמונה וחצי, הוא פתח לי, הודה לי על בואי, והכניסני אל חדר עבודתו. חדר צר, מלא ספרים, ושולחן הכתיבה היה עמוס חוברות וניירות ללא סדר. ניכר היה שלא טרח לפנותו לקראת בואי, ואני, לא נוח היה לי בכך, כי היה זה כאילו הפרעתי אותו באמצע עבודתו. רק משהתיישבתי, החל מכניס סדר בערבוביה שעל השולחן. הראה לי את ספר השירים “לא תרצח”, שאך זה יצא מתחת למכבש הדפוס, את הקובץ “מסד”, עם שירי ליסיצקי, שקיבל מאמריקה, את המאסף “פעם”, שיצא בליטא, ושיבח את שירי לאה גולדברג שהופיעו בו –

שאלתיו אם גם הוא השתייך לחבורת “פתח”.

“לא,” צחק, “אני מליטא יצאתי לפני שבע שנים. טרם ניסיתי ידי בכתיבה, וחבורת ‘פתח’ עדיין לא היתה קיימת, ובכלל אינני סובל חבורות. מהי חבורה – סימביוז. פטריות רבות נדבקות בצוואר הגזע של אילן אחר… כמובן, אלו נהנות וגם זה אינו חסר, אבל ישמרני אלוהים מהנאות כאלו…”

וקבל על ריבוי הכיתות וריבוי כתבי העת ועל כך שהנה נוסף על “מאזניים”, “כתובים”, “גזית” ו“ביתר”, מתעתד למדן להוציא ירחון חדש בשם “גיליונות”. “איזו ארץ!” התבדח. “שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה וכל מושך בעט הוא רבי עקיבא…”

“למדן אינו ‘כל מושך בעט’,” אמרתי.

“כן, כמובן. אם כי…”

וכאן סיפר לי שלפני כמה חודשים, בערב כ' תמוז, ראה המוני נוער בחולצות כחולות ממלאים את הרחובות ונוהרים ל“גן רינה”, לפתיחת הכינוס של ארץ ישראל העובדת, והחליט להיכנס פנימה. והנה, לאחר טקס הפתיחה, “עם נהרות זורמים של דגלים אדומים” וקריאת איזו מגילה, עלתה על הבמה קבוצה של “מקהלת תנועה ודיבור” והציגה את “מסדה” של למדן. הכול היה דרמטי ומלא פאתוס ומרשים מאוד – אמר – בייחוד משהופיעו “הפליט” ו“השריד” ו“עולה רכה” ו“ידי ישראל”, וכשהתאחדו הכול ב“מחול מסדה” ושרו “לא נותקה עוד השלשלת” – אפילו הוא, שאינו רגשן ביותר, נעשה בשרו חידודין חידודין. אלא שתוך כדי כך, כשהאזין למילים, חש איזו רתיעה מבהילה. “מה פשר השורה 'פה בוכה הלב פותח – סתמו הפה המתייפח!” – אמר – “מה פשר ‘יגון מפתה מצניח ראש – אין דבר! שלשלתנו תענבהו, תחנקהו’ וכו'? האם יכול משורר אמיתי לקרוא לסתימת פה מתייפח? להחנקת יגון בשלשלת ברזל?! אם המשורר ידבר בשם ההמון הברוטלי נגד היחיד, לבולעו, לדורסו – מי נותר עוד לדבר בשם היחיד?! האם יכול בכלל משורר לבוז לחולשה?…”

פניו התלהטו בדברו. הוא עמד מאחורי השולחן, כמה דפי נייר בידו, ועיניו השקועות עמוק, כמו נאדמו.

“ואחר כך: שלונסקי, ‘קוממיות’. שוב – ‘מקהלה מדברת’ ‘שמאל! שמאל! שמאל!’ בנוסח מאיאקובסקי. ושוב: ‘הסו גם הסו שפתיים! הפה דום!’ ו’רגל צועדת בשדות המולדת, צועדת ושרה שירה מהודרת‘… הכול בקצב, קצב המון דורסני האומר ליחיד ‘דום!’ ו’אנחנו יפינו, מאוד יפייפינו’, כלומר, הנוער, ההמון, ההמון־האוהב ־את ־עצמו. ‘אנו הולכים – והזיו בכל דיוקן, אנו הולכים – והבוז לכל זוקן’… האם שמעו אוזניהם מה שהם אומרים – 'הבוז לכל זוקן?! משורר הבז לכל זוקן?!…”

רציתי להעיר שה“זוקן” כאן הוא דימוי בלבד, לכל הישן הרקב… אך קשה היה להפסיקו בלהטו.

“זהו אסון!” אמר בהתרגשות. " ‘המקהלות המדברות’ – הן הן אסון הדור! המקהלות הצועדות יחד, בקצב אחד, צועקות יחד ססמאות מלומדות! זה מה שמביא את הבולשוויזם מכאן – אותו בולשוויזם שלמדן עצמו באותה ‘מסדה’, יוצא נגדו – ואת הפשיזם וההיטלריזם מכאן! הפולחן הזה, המיתי, המיסטי, המקודש, של כוח ההמון ההולך אחר הדגל ושר בהתמכרות, בעינים עצומות, את שירי ההקרבה, פה אחד, בהתלהבות, בהתלהבות מסמרת שיער… אתה חושב שלא הרגשתי אותו חשמל עובר בגופי, מסמרר את בשרי, כשראיתי בברלין את ה’היטלר יוגנד' צועדים בשורות ישרות, בקצב נפלא, ושרים את הוֹרסט־וֶסֶל?…"

כאן לא יכולתי להבליג עוד. “סלח לי מר ריכטר,”אמרתי, “אבל את ‘הנוער העובד’ אתה רוצה להשוות ל…”

“האם משווה אני טהור לטמא?” הפסיקני, “האם אינני יודע שהנוער הזה בחולצות הכחולות הוא בר לבב ונקי כפיים ושפניו לא למלחמה ולא לאיבה אלא לעבודה…”

ברגע זה נשמעה דפיקה קלה על הדלת, ועל הסף ניצבה אשה גבוהה, ששיער ארוך, שחור, גלש לה על כתפיה, ושחור עיניה, שמרי ניבט מהן, נגד בעזותו את הלובן השלגי על פניה.

“סליחה, אולי תשתו משהו? תה? קפה?” שאלה בסבר פנים אדיב ובקול צלול מאוד, ענבלי, כשהיא פונה אלי ואליו כאחת.

ריכטר החווה בידו לעומתי ושאל: “תשתה?”

אמרתי שאכלתי ושתיתי ואין רצוני בכלום.

“אולי בכל זאת?” חייכה אלי האישה, חיוך ענוג, עגום במקצת.

ריכטר לא הפציר בי, אלא נתן בי מבט סתמי של שאלה, שהיה בו, כפי שנדמה לי, אף קוצר רוח.

“לא,” הודיתי לאישה. “אל תטרחי…”

היא התעכבה עוד, בחייכה אלי, כאילו מצפה שאשנה את דעתי, ואז אמר לה ריכטר: “טוב, אין צורך, אולגה, אין צורך,” כאילו מיהר לסלקה לבל תפריע.

תמוה היה בעיני שאפילו לא הציג אותנו זה בפני זה.

רגע עמד נבוך, כמבקש לרכז את מחשבותיו: “כן, במה עמדנו? הנוער העובד… הנה, הבט,” פנה אל השולחן כשהוא טורף בידיו את הניירות שעליו, הופכם והופכם, כמחפש מה, ובילבלם עוד יותר, עד שלבסוף מצא בתחתיתם איזה פתק ירוק והראהו לפני: “הנה… באו אלי מ’מפעל ארלוזורוב', נתתי. מאתיים לא”י. מפעל חשוב, התיישבות, כמדומני?"

“כן, ואדי חווארת,” אמרתי.

“אם כי…” נתן בי מבט שהיה בו נצנוץ של איבה, "שמע נא, לויטין.. " והיתה זו הפעם הראשונה שפנה אלי פנייה של קרבה, ללא “מר”, דבר שהתמיהני במקצת. “ביאליק אומר ‘אסור לדבר אבל מותר להרהר,’ ואני אומר לך – אסור גם להרהר! יהודים רצחו אותו? איזה אבסורד! סטאבסקי וצבי רוזנבלט? מצאו עקבות בחול? גשש ערבי מצא עקבות? איזו שטות! קרא את העדות של סימה ארלוזורוב! היא אינה יודעת מה שהיא מדברת! סתירות על סתירות! כאילו הדריכו אותה מה לומר! יהודים?”

אני, לא היה בי כל ספק שהרוויזיוניסטים הם שרצחו את ארלוזורוב. הזכרתי לו את מאמרי ההסתה הפרועים של יוחנן פוגרובינסקי ב“חזית העם”, שכינה את ארלוזורוב “נבל” והאשימו בהסכם של אבא אחימאיר, פון וויזל, ז’בוטינסקי עצמו…

“שמע נא, הרי אינני רוויזיוניסט…” גיחך גיחוך מר, “כל החיזיון הזה של גדודי נערים לובשים מדי צבא וצועדים בחוצות, ובראשם מנהיג מנופח הזה מגלגל בשרביט – הוא קומדיה! קומדיה יהודית של בחורי ישיבה שחגרו חרבות ויצאו בסך להביא את המלך המשיח! משחק תיאטרון! אבל דווקא משום שזהו משחק – דם אין בו! ועוד דם יהודי? אבסורד!”

הזכרתי לו עניין ההתפרעויות שלהם, בראדום, בקוטנא, בוורשה, כשהתנפלו על מועדוני השומר הצעיר, על אספות הצ"ס, השתוללו בשעת נאומו של גרינבוים, זרקו אבנים… ופה, בתל אביב…

“כן, חמומי מוח, פראים… ישברו ראשים כשדמם חם… אבל לתכנן בדם קר רצח של מנהיג ציוני? – לעולם לא!”

כשזקף את אצבעו נגדי, ראיתי שנאה בעיניו. לא ידעתי כלפי מי השנאה – כלפי מחנה הפועלים? כלפי חסידי מחנה זה מקרב הסופרים, כמו ביאליק, שמעונוביץ, פיכמן? כלפי היישוב בכללו? עבר בי הרהור שאם באמת נמנה הוא עם המחנה ההוא, לא אוכל להיות ידידו.

אבל עיניו התבהרו כרגע, וכמו להעביר מלכי הרהורים רעים שחש בצלם, חייך ואמר:

“נניח לשטויות הללו. האמת תתגלה, וגם אני וגם אתה נשמח עליה. תה לא רצית לשתות, אבל קוניאק תשתה ודאי!”

ועם כך פתח מדור בשולחנו והוציא משם בקבוק ושתי כוסיות והעמידם על טבלת השולחן.

תמונת אישה יפה עמדה על השולחן, בעלת פנים רחבות ושיער אסוף לאחור. הכרתי שהיא אמו, על פי עצמות הלחיים הבולטות, והעיניים, שהיו בהירות מבט, חכמות, ושקועות מעט. על האצטבאות, בין הספרים, היה פסל קטן של זורק הדיסקוס היווני, ציור סוסים של מארק, “העלמות מאביניון” של פיקאסו, ועוד תמונת נוף, של נולדֶה, כמדומני.

תמֵה הייתי מה בינו לבין אשתו, שכל כך מיהר לפטור אותה מעלינו.

הוא מזג מן המשקה לשנינו ובהשיקו כוס בכוסי, אמר: “לחייך, לויטין!… את שמך הפרטי לא אמרת לי עדיין.”

אמרתי לו.

“מנין לך שם עברי כל כך?” תמה. “ודאי הרברט היה ועיברת אותו!”

“הרברט?” “מדוע הרברט דווקא?”

“הכרתי משכיל גרמני, מחוגו של בובר, שהמיר הרברט באביתר. אבל גאון לא נעשה על ידי כך!…” צחק.

“אני – לא על שם הגאון אלא על שם הכוהן,” צחקתי גם אני, "ואת השם נתן לי אבי בכניסתי לברית. לויטין – משפחת לויים.

שוב, כמו בפגישתנו הקודמת, ביקש לעמוד על טיבי, והִרבה לשאול על משפחתי, עיר הולדתי, מעשי בארץ מאז עלייתי וכד'. מכוסית לכוסית נעשה ער יותר, נלהב יותר, דברני יותר. סיפר על הצגות של פיסקאטור וריינהארדט שראה בברלין, קרא שורות של שטפן גיאורגה בגרמנית וסיפר איך פגש פעם את ארנסט טולר, לאחר הצגה של “הופלה, אנו חיים!” בבית קפה. אחד השחקנים, יהודי, אמר לטולר, כשישבו כולם סביב שולחן גדול: “עכשיו, ארנסט, כשהזאבים של גרמניה יצאו מן היערות השחורים, האם לא תניף עליהם את מקלו של משה?” טולר קם, הניח ידו על לבו, ובפנים קודרות אמר: “מוזס? כן, גם אני מבניו של מוזס, ואני גאה בזה! אבל העולם כולו הוא מולדתי, ואת המקל לא אניף כדי לקרוע את ים סוף!” והוא היה הראשון, אמר ריכטר, ששרפו את ספריו!

היתה איזו אש בעיניו בדברו כך, בהתלהבות, בתנועות דרמטיות, מגביר את קולו ומנמיך, משתוחח אלי קרוב קרוב, נוגע בזרועי או בברכי. מבטו תמיד מישיר לעיני, כאילו נוקבן. הוא היה מבוסם מן המשקה ומבוסם מעצמו ויצר “אווירה” סביבו, שהיה בה קסם רב. קשה היה לעמוד בפני קסמו. רציתי לדבר איתו על סיפורו שלו, ושאלתיו אם קרא מה שכתב עליו שכטרמן.

“הבלים! הבלים!” קם ומזג עוד משקה לשנינו. “אלגוריה? על הדתות? את הכוזרי ראה לפניו? ושאני אעלה את הדת היהודית על פני השתיים האחרות? אני אתבע אותו לדין על הוצאת דיבה!” – הגיש לי את כוסי.

ובכל זאת – גמר עליך את ההלל!" אמרתי.

“לויטין!” התיישב וטפח לי על ברכי, “ישמרני אלוהים! אתה יודע מדוע ה’הלל הגדול' הוא מֵ’הודו' עד ‘על נהרות בבל’? – כי שם ישבנו גם בכינו!”

אמרתי לו שאם כי שטות היא, כמובן, לכנות את סיפורו אלגוריה, הנה סמלים ורמזים קבליים יש בו. וכששאל אילו הם, אמרתי שאני סבור שאין זה מקרה שנוטריקון של שלושת הרעים, חנן, סיומה, דוד, הוא חס"ד, ושאין זה מקרה שנעלם ולא נודע להיכן.

כשאמרתי דברים אלה, ואחר כך הרחבתי את הדיבור, כי התעודדתי ממבטו, שהיה שהוי עלי מלא פליאה, ראיתי איך מעט מעט מתמלאות עיניו דמעות, אם משום התרגשות ואם משום שתייה יתרה.

כשגמרתי – רכן אלי מכיסאו, אחז בראשי בשתי ידיו, ונשק לי על מצחי. “תודה לך, לויטין,” אמר כששפתיו צמודות למצחי, “תודה לך.” אחר כך קם, מחה את עיניו במטפחתו, פסע לעברו האחר של השולחן, שלף את אחת המגירות, הוציא מתוכה מעטפה גדולה ונשאה לעיני.

“תסכים לקרוא זאת?” אמר. “יש לי פה שני סיפורים. לא ארוכים, אשמח אם תקרא אותם.”

וכשמסר לי את המעטפה, הוסיף: “ואם תהיינה לך הערות, אהיה אסיר תודה לך, כמובן.”

ובעיניו כבר היתה הבעת התודה והאמון שהוא רוחש לי.

כשיצאתי לרחוב, הייתי נרעש מהתגלות רגשות זו שלו – הדמעות, הנשיקה… אמרתי לעצמי: והרי אין הוא מכיר אותי כלל!


* * *


שני הסיפורים שקיבלתי מידיו היו “ברק בוקר” ו“בחום שמש”, אלה שהיום ידועים יפה לכל קוראי ריכטר, ואשר יחד עם הסיפור הראשון, “ברון יחד”, הם מהווים מה שהמבקרים מכנים “השלישייה הראשונה” שלו.

קראתי אותם, כמו את הראשון בשעתו, בנשימה אחת, ועוד באותו לילה. היה בהם כוח עצום, כוח גברי, הייתי אומר, ויחד עם הסיפור הראשון הם היוו איזה עולם שלם, בעל צבע מיוחד, בעל אור מיוחד, כולו בריאה חדשה של הסופר. מעין אספקלריה עליונה, דמיונית, של העולם דמטה, כשהשפע נמשך והולך מן האדמה כלפי מעלה, כביכול אל צמרת של עץ חיים. שוב היו כאן שלושת הרעים, במצבים אחרים, אך גם כאן ב“מצבים קיצוניים”, מתוך פגישה עם טבע ומוות, באיזו אוירה של ספק מציאות, ספק מסתורין, או שמא מסתורין שהוא בניין־על של המציאות. סברה שעלתה בי במעומעם עם קריאת הסיפור הראשון, שעולם זה שהוא בורא הוא עילוי של מציאות העלייה השניה, התחזקה עם קריאת שני סיפורים אלה. רציתי עוד להבהיר לעצמי את הדבר, לסכמו. הנחתי את הסיפורים על השולחן והחלטתי לקרוא אותם למחרת היום פעם שנייה ושלישית.

למחרת בעשר בבוקר, צילצל הטלפון במשרדי, והיה זה יוסף ריכטר: “נו, קראת?”

נדהמתי. לא שיערתי שבדחיפות כזו ישאל, וגם עדיין לא מוכן הייתי להביע את דעתי. אמרתי, בחולשת דעת, שלא הספקתי עדיין. מתוך אכזבה, שהיה בה, כמדומני, גם תרעומת, אמר בקור: “טוב, כשתתפנה תקרא.” ומיד סגר את הטלפון.

הייתי המום. אפילו נעלב. איך תובע הוא זאת ממני? כלום חייב אני לו מה? ובדחיפות כזאת? שעה ארוכה לא יכולתי לקחת את העט בידי ולחזור לעבודתי.

אחר כך, כשהירהרתי בדבר, יכולתי להבינו: קוצר הרוח הזה של סופר המוסר את כתב ידו לקורא הראשון… היתה בזו אפילו מחמאה, שכל כך מחשיב הוא את דעתי.

מיד בחזרתי הביתה, אחר העבודה, התיישבתי על הסיפורים. זוהרם הבהיק מתוכם עוד יותר מאשר בקריאה הראשונה. ועתה התבהרו לעיני גם שורשי הדברים. ומי הן הדמויות המתהלכות בשלושת הסיפורים, כאילו מימים קדומים ומימינו כאחד.

ראיתי לפני את דוד, ב“ברק בוקר” הבוצע את הלחם, בערב, מביתו הדל בשפלת יהודה, משיח עם סיוֹמה על “האדם החדש”, ו“להב הסכין מנצנץ בידו לאור הירח”; את חבורת הפועלים, לבושי הבלויים, היורדים מן ההרים, ומתעכבים לשעה בביתו של דוד, והוא מחלק עמהם את הלחם והזיתים ומלמדם את “ניגון הנשמה”; את היעלמותם הפתאומית, כמו נחל עובר, כמו אפיקים בנגב; את הדממה המשתררת, ובתוך הדממה שומעים דוד וסיומה, לפתע מרחוק, גניחות אדם, כאילו נרצח, או נפצע קשה, או מתייסר נורא, ודוד מכיר את קולו של חנן…

ראיתי לפני התמונה כולה. האין אלה אהרן דוד גורדון, יוסף חיים ברנר?… – חשבתי. וסיומה? שמא יוסף טרומפלדור, שהיה בארץ זמן קצר בימי העלייה השנייה ואחר כך עזב? יוסף־אוסיה־סיומה? או שמא קומוניסט שירד וחזר לרוסיה?

תמונה מן העלייה השנייה… ובכל זאת לא היא. לגמרי לא היא, אלא תמונה שלא מעלמא הדין. כי הגיבור האמיתי של הסיפור הוא – הסכין. הסכין שתחילה היא בוצעת את הלחם, אחר כך, בהישמע הגניחות, סיומה חוטפה כדי לצאת ולהרוג בה, ודוד מוציאה מידו ומשליכה על החול; ואחר כך בפרדס, לאחר שהם מוצאים את חנן ומביאים אותו אל הברֵכה, לרחוץ פצעיו, הם רואים אותה, את הסכין, צפה על פני המים, “והלהב מחפש את הצואר”…

וכמה נפלא הוא הסוף, כשהם שומעים פרי נושר מן העץ, ודוד אומר: “דומני שעוף פרח”…

אכזריות וחסד. אכזריות וחסד בקנה אחד.

וכן בסיפור השלישי, “כחום שמש”, שהוא על שעותיו האחרונות של דוד. השלושה קוצרים שיבולים בשדה, בחום הצהריים, בבקעה, שהיא מעין בקעת יבנאל. פתאום נתקף דוד קדחת, והשניים מלווים אותו אל האוהל. בשוכבו על המיטה הוא אומר שהוא חושש שקרב קצו, כי “זה שלושה ימים לא ראה דיוקנו של אביו בחלום”, וכשאין דיוקן האב הרי זה סימן למוות. הוא רואה חמור מקפץ מבעד פתח האוהל ומבקש מסיומה לקשור אותו ליתד. סיומה תופסו, קושרו ליתד האוהל, ואז כשמתמרד החמור, נהפכות יריעות האוהל ועפות ברוח, וחנן מסתיר את פניו…

אלא ששוב: גיבורי הסיפור אינם דוד ושני רעיו, אלא העקרב הוא גיבורו. העקרב, שקול לחישתו נשמע קודם בשדה, ושהוא, כפי הנראה עקץ את דוד בעקבו, ואחר כך, כשהוא מתגלה לרגל המיטה, מרים סיומה את המעדר לרוצץ את ראשו, ושהוא חומק ממנו, רואה חנן שהעקרב מעופף. מעין שרף מעופף.

סיפורים שהם כעין חזיון טבע מרהיב! נוף עתיק, כמו של ימי בית שני, ומתהלכים בו אנשי כת של אמונה חדשה! והנוף אינו אידילי, אלא כעין לבה שגעשה וקפאה!…

ישבתי ורשמתי לעצמי הצעות לתיקונים, תיקוני לשון וביטויים בעיקרם.

בערב, מחמת שידעתי באיזה קוצר רוח מצפה ריכטר לתשובתי, ואני עצמי כבר היו לי נקיפות מצפון על התאחרותי, יצאתי לרחוב וביקשתי לטלפן אליו ולשאול אם אוכל לבוא. נכנסתי למסעדה הסמוכה, דיפדפתי בספר הטלפון ולא מצאתי את שמו בו. משמע שמטלפן הוא אלי מחוץ לביתו, משמע שגם מחר לא אוכל להתקשר איתו. החלטתי ללכת לביתו ולנסות את מזלי.

עליתי במדרגות. ומשהגעתי סמוך לדלת, עלו באוזני מבפנים קולות נקישה וריצה חפוזה, ושמעתי את קולו של ריכטר: “לעולם לא! דעי לך, אולגה, לעולם לא!” ואחר כך קול האישה: “כרצונך, כרצונך…” היססתי אם לצלצל או לא, מחשש שאכנס לתוך מריבה, אך אמרתי בלבי: כאשר באתי באתי.

ריכטר היה מופתע כשפתח את הדלת. פניו חיוורות והבעתן משובשת. “אה, זה אתה, לויטין, הבאת את כתב היד.” אמר ללא חמדה, אך מיד התאושש. העלה חיוך על שפתיו, חיוך מאונס, שעיוות את פניו, ושם ידו על כתפי: “בוא, נמצא איזה בית קפה, פה לא נוח עכשיו…” וסגר אחריו את הדלת.

ירדנו, ופסענו ברחוב בשתיקה. הוא, היו בפניו אותו סערה שעדיין לא שככה ואני לא העזתי להיכנס אפילו לגבולו. לבסוף הביאני למחלבת “תנובה” קטנה, שהיו בה שלושה־ארבעה שולחנות.

רק לאחר שהתיישבנו וכוסות הקפה עמדו לפנינו, חזרה אליו ארשת פנים שהכרתיה, זו הבהירה, הגלויה, המרוכזת.

“ובכן, קראת…” אמר.

“כן…” אמרתי. “עכשיו נראים לי שלושת הסיפורים כאילו הם יחידה אחת.”

“אפשר, אפשר…”

לא ידעתי מה אומר לו. כיצד יכול אדם להביע התפעלות גדולה, כפי שחשתי אני, מבלי שישים עצמו שוטה ויביך את השומע? אמרתי שיש לי כמה שאלות. “שאל!” עודדני.

שאלתי האם במכוון מתחילים שמות שלושת הסיפורים באות בי"ת.

“גם לכך שמת לב!” צחק. הסתכל בי בחיבה רבה, ולאחר ששיעשע עצמו באיזו מחשבה, אמר: “תאר לך שהייתי מתחיל אותם באל”ף, מה היו אומרים עלי? – כמה יהיר אדם זה!"

צחקתי גם אני עמו ואמרתי שרק עמי ארצות היו אומרים כך.

“רק עמי ארצות!”

“כמובן! שהרי גם מעשה הבריאה מתחיל בבי”ת!" אמרתי.

“ייתכן, אם כן,” אמר, “שבורא העולם גם הוא היה עניו גדול, כמוני!”

שאלתי מדוע כינה את ביתו הדל של דוד, שהיה כמעט חורבה, בשם “משכן”.

“בגלל האור,” אמר.

"אור הלבנה? "שאלתי.

“אור הלבנה ואור הנר.”

“אצלך עששית היא זו,” הזכרתי לו.

“כן,” חייך, “ובכל זאת יש בה מנהירת האש.”

שאלתיו בעניין קולו של העקרב ואמרתי שאי־אפשר שעקרב ישמיע קול, אפילו לא לחש כנחש.

" לא שמעתי אינו ראיה," צחק. והוסיף בארשת של רצינות: “בימי התורכים היו העקרבים משמיעים קולות. שורקים היו!”

“מניין לך?” צחקתי.

" יש עדות לכך!"

חשבתי שהוא מתבדח. “ועכשיו השתתקו?” אמרתי.

“מפני האנגלים הם מתייראים, כנראה!” וגם זאת אמרתי ברצינות רבה, משמיע ידיעת סתר.

היתה זו הפעם הראשונה שהתגלתה לי תכונה זו שבו, שאחר כך הייתי נתקל בה לעתים קרובות: להשמיע דברים של אבסורד גמור, שאי־אפשר שיתקבלו על הדעת, מתוך רצינות רבה, כאילו הוא מאמין בהם בכל לבו. ולעולם לא יכולתי לדעת אם באמת הוא מאמין בהם, או שמתבדח ומהתל בי, או שפנטזיות שלו הן לגבי דידו עובדות כהוויתן.

שאלתיו עוד שאלות, שהתשובות עליהן פתחו לי אשנב לדרך יצירתו, אחר כך אמרתי לו שהתכונה הנעלה ביותר שאני מוצא בסיפוריו היא האצילות.

הוא החריש. אבל מבטו, שהיה נתון בי (מעולם לא השפיל מבטו כשנשמע שבחו בפניו), הביע תודה, התרגשות, וכאילו ביקש שאמשיך ואפרש את דברי.

אמרתי שנטל הוויה שהיה בה מיסוד הגבורה וההוד, ומשך עליה חסד של אצילות, וסיפוריו הם כמים המשקים את האילן ומגביהים את ענפיו ופורשים את זרועותיו, כעין אספקלריה עליונה לעולם של מטה.

כל עת דברי החריש, רק כמבקש לרדת לסוף כוונתי, או שמא כדי לעמוד על טיבי. ולבסוף אמר:

“אבל שגיאות מצאת בוודאי.”

הוצאתי את כתב היד מתוך המעטפה והראיתי לו ביטויים ומשפטים שלדעתי צריכים היו תיקון. שעה ארוכה ישבנו על כך. צריך הייתי להסביר לו הסבר היטב את נימוקי לכל השגה שלי. כמה מהן קיבל מיד ועל אחרות התווכח, טען טענות משלו, הסתמך על מקורות. לבסוף – קיבל את כולן עד אחת.

כשיצאנו, ביקש שנטייל מעט, והלכנו במורד אלנבי, אל שפת הים.

זכורים לי דברים שאמר על תל אביב.

הבט, אמר, קולוניה קטנה של מהגרים. אירופים, בני העולם הגדול, בני כרכים גדולים, שכאילו נטרפה ספינתם והגלים סחפו אותם לאיזה חוף נידח, מצמיח דקלים, באסיה. נדמה לך, יושבים על מזוודות, ישיבה של ארעי, ממתינים לספינה אחרת שתבוא ותישא אותם אל כרך אחר. קוראים “פוסליידניה נובוסטי” בבית הקפה, “יידישע רונדשאו”, “היינט”, “מאמענט”, “דער אמריקענער”. הם בקצה מזרח ולבם במערב, דומה כך הוא. ובכל זאת, כל מקום שקומץ של יהודים תוקע יתד, אפילו לשעה, מיד נעשה כמין מרכז תרבותי. אבן שואבת. הבט מי בא לכאן: הוברמן, מקס למפל, אמרי אונגר, אנדריאס וייסנרבר, גרטרוד קראוס. שמעתי פרויד עומד לבוא. אנדרה מורואה, אולי גם איינשטיין! לעיר שאיננה אלא שכונה קטנה בפאת האוריינט! האם לא נראה לך כל זה “עסקי אוויר”? דבר שאין לו שום שורש במציאות העולם של ימינו?

אמרתי לו שעל הארץ לא צריך להשקיף מתל אביב, אלא יש לראות את נהלל, בית אלפא, קריית ענבים, את היישובים החדשים המוקמים בוואדי חווארת ובעמק זבולון…

כן, אמר, אלה היוגבים. אבל התרבות, הן היא צומחת בערים, לעולם לא בכפר. ומה יש לנו בתל אביב ובירושלים? פליטת ים, מגילות עפות ברוח, קצת למדנות בצל פקידות או בעלי בתים… הנה שנברג, אמר, סופר המנסה לינוק מהוויה חלוצית בכמה מסיפוריו, אבל הוא אירופי! אירופי בכל רמ"ח שלו! מה לו ולכפר? וכאן הרי זה מין נגטיב של אירופה!

מוזר היה שאמר לי דברים אלה, שעמדו בניגוד בולט כל כך למה שקראתי בסיפוריו!

כשנפרדנו, בשעה מאוחרת, ליד ביתו, הודה לי שוב ואמר:

“אתה הקורא הראשון שלי. קורא ראשון בעל עין טובה הוא כמו מאמר ‘כי טוב’ ביום הראשון. בזכותך אקווה להגיע ליום השישי…”

במבוכתי אמרתי לו: “בזכותך אקווה להגיע ל’הנה טוב מאוד'…”


* * *


שלושה או ארבעה שבועות לאחר פגישתנו זו אירע המקרה – מקרה פעוט כשלעצמו – שגילה לי צד אחר באישיותו של ריכטר, צד בלתי נעים במקצת, שהעיב בעיני את זוהרו. הדבר כך היה:

סיפרתי לידידי, יצחק יבלונקה, על שני הסיפורים שהראה לי ריכטר, על פגישתנו ועל שיחותינו. הוא, שכבר היה מעריץ נלהב שלו, התאווה מאוד לראותו וביקשני שאזמן אותם יחד. הבטחתי לו לעשות זאת.

ימים רבים לא שמעתי מריכטר, אבל ערב אחד, בדצמבר של אותה שנה, ראיתיו בנשף שנערך ב“אוהל שם” לכבוד ארבעים שנה לעבודתו המוזיקלית של פרופסור שור. ישב במקום מכובד, בשורה הרביעית או החמישית, והתפלאתי שהיה בגפו, שהרי אשתו, שהיתה פסנתרנית מהוללת, היא שצריכה היתה להיות אורחת מכובדת בנשף כזה.

בהפסקה ראיתיו עומד לבדו בפואייה, איש לא ניגש אליו, וכנראה איש לא הכירו. כשקרבתי אליו, לחץ את ידי, בירכני, שאל לשלומי. שאלתיו אם כותב הוא משהו חדש ואמר לא, עדיין מתקן הוא את שני הסיפורים שהראה לי ועושה בהם שינויים פה ושם. סיפרתי לו על יבלונקה ועל רצונו להיפגש עמו. שמע ואמר, הבא אותו עמך, לביתי! ונועדנו לאחד מערבי השבוע.

נכנסנו אליו, יבלונקה ואני, וריכטר הביאנו אל חדר עבודתו – שהיה עוד באי־סדר, כמו תמיד: ערבוביה של ניירות וספרים על השולחן, על מדפי הכונניות, חבילות של עיתונים לועזיים על הרצפה, אפילו מודעה על הרצאה של מרגוט קלאוזנר ב“חוג הבימה” מוטלת על הכורסה. הוציא את בקבוק הקוניאק שלו, שלוש כוסיות, מזג, ומיד ראיתי שיבלונקה התחבב עליו מראייה ראשונה. יבלונקה, שלא כמוני, שהנני אדם מסוגר, היה פתוח, גלוי לב, אפילו קולני במקצת. מיד עם הרמת כוסית ראשונה הביע התפעלותו מן הסיפור שהופיע ב“גורן” ולא חסך שבחים, ולאחר משפטים אחדים כבר דיבר אליו כאח אל אח ופנה אליו בשמו, יוסף. ריכטר, שהכרתיו כאדם מאופק, כבול בנימוסים אירופיים, אף הוא נפתח, כאילו נסחף ברוח זו שהביא עמו יבלונקה. המטיר עליו שאלות על “גדוד העבודה”, על עירו ברוסיה, יקטרינוסלב, ועל התיאטרון בארץ, משהוספנו לשתות, פרץ ויכוח סוער בין השניים. תיאטרון “אוהל” הציג אז את “אופרה בגרוש”, בבימויו של וולף, וריכטר סיפר על הצגה זו שראה בברלין, עם תפאורה שברקע שלה היו אבובי עוגב, מוארים באור חשמלי, ובקדמתה כלוב ברזל עצום וגרם מעלות. מכאן הפליג בשבח “התיאטרון האפי” של פיסקאטור, “התיאטרון הסימבולי” של יסנר ומאיירהולד ו“תיאטרון ההמונים” של ריינהארדט. סיפר בהתפעלות על “מעשי הכשפים” של פיסקאטור – הססמאות החשמליות המתבזקות על הבמה, אלומות האור של הזרקורים המסנוורות את הקהל, הרמקולים, הבמות הניידות, תמונות הסינמה המשולבות בהצגה, המכונות הגדולות, התערבותם של השחקנים בקהל, וכד‘. יבלונקה חלק עליו בחום רוח. התיאטרון האקספרסיוניסטי אמר, ובייחוד התיאטרון האפי, זוהי קבורתו של התיאטרון בכלל, כי במקום שהטקסט של המחזה נדחה הצידה והשחקן הופך לבובה בידי במאי, סמל, שופר של רעיון, חלק מתפאורה, ואינו צריך להזדהות עם תפקידו, מתרוקן התיאטרון מתוכנו האנושי…“אם כן גם את סיפורי אינך צריך לאהוב!” אמר לו ריכטר בצחוק. “מה ענין סיפוריך לתיאטרון האפי?” שאל יבלונקה, “כי גם אצלי, הרבה תפאורה! הרבה!” – “אבל אצלך בני אדם חיים, יוסף! בני אדם חיים!” – קם יבלונקה וטילטלו בכתפיו, ועם כך שילב זרועו בזרועו ואמר: "עכשיו אתה בא איתנו ל’שלג הלבנון’!" – “לא, אני לבית קפה של סופרים – בשום אופן לא!” ניסה ריכטר להיחלץ ממנו. אך יבלונקה אחז בו כבצבת. “שתיתי מכוסך – עכשיו תשתה מכוסי!” אמר וגרר אתו עמו.

כשנכנסנו ל“שלג הלבנון” ישבו שם חמישה־שישה מאנשי “טורים”, כמה שחקנים שחזרו מהצגה והמבקר שכטרמן, שהיה מסתופף בצל חבורות של צעירים כמו של זקנים. בעסק גדול הציג יבלונקה את ריכטר בפני כל אחד ואחד, הושיבו אל השולחן והלך להביא בקבוק לכבד את כל המסובים. יבלונקה התמהמה משום מה על יד הדלפק, ועד שלא חזר, השתררה מבוכה. מישהו מילמל דבר מה על הסיפור שקרא, מישהו שאל מדוע אינו מוסר מפרי עטו ל“טורים”, וריכטר חש עצמו שלא בנוח, כאורח לא קרוא. כשהעמיד יבלונקה את הבקבוק והכוסיות על השולחן והחל מוזג, כשהוא מדבר עם זה ועם זה, העתיק עצמו שכטרמן ממקומו ובא והתיישב לימינו של ריכטר. “שמי שכטרמן,” הושיט לו את ידו כשפניו מתמוגגות בעיגולים של חיוכים, “אני מקווה שקראת את מה שכתבתי עליך.” “כן, הראו לי,” אמר ריכטר, “שמחתי מאוד.” – “יפה היה בעיניך?” שאל בחנופה – “מאוד!” אמר ריכטר. “ממש הבאת אותי במבוכה!” – “העיקר, כיוונתי לדעתך?” הזדהרו משקפיו של שכטרמן. “לא רק כיוונת, אלא גילית לי דברים שלא ראיתי אפילו בחלום!”

נדהמתי. הדברים חתכו בבשרי. כך לכזב! ולאחר כל מה שאמר לי על אותו מאמר! ובפני מי! לשם מה?

מאוחר בלילה, כשחזרנו, ונשארתי עם יבלונקה לבדו, סיפרתי לו על הדבר.

“אביתר!” אמר, “ריכטר הוא אמן גדול! לאמן גדול צריך לסלוח את חולשותיו!”

שנים רבות גם אני אמרתי כך לעצמי.


* * *


אביא כאן כמה מתיקוני שהתקבלו על ידי ריכטר ל“ברק בוקר” ו“בחום שמש”.

ב“ברק בוקר”, מיד לאחר הפתיחה, כתב ריכטר:

“סיוֹמה הפנה ראשו לאחור, ראה כמה כפות תמרים מרחוק, מטילות צלן על תלמים, ושמע דממה. הרוחות? שאל. כלבים נבחו מאוהלי קדר. המנורה עששה, עששה, עד שפרחה נשמתה. כשפרחה, נשפך זיו הלבנה על השולחן, הלחם, הפנים, המעדר שבפינה. הפרוסה השלישית היתה קודרת, מעוקשת…” וכו'.

הצעתי: במקום “ושמע דממה” – “והסכית לדממה”. במקום “נשפך זיו הלבנה על השולחן” – “קרן זיו הלבנה”. הצעתי למחוק את המילים “המעדר שבפינה”, כדי שלא יימחה רושם התהודה של המילים “הלחם, הפנים” (“לחם הפנים”). במקום “מעוקשת” – “עבשה”.

בראשית הקטע הרביעי, כתב ריכטר:

“דוד קם. משקם, ראה שנפתחה חרצובה בסנדלו והעקב ליחכה עפר. נתרתח וחייך אל סיומה: התירה עצמה ויצאה לחופשי…”וגו'.

הסברתי ש“חרצובה” היא אגד, קשר חזק, ומעוררת אסוציאציה ל“רשע”, והצעתי – “הותרה רצועה בסנדלו”. “נתרהה” שהוא מלשון רהה־פחד, התחלף לריכטר ב“תמה”, וכך הצעתי. במקום “התירה עצמה ויצאה”, הנכון הוא, כמובן, “התיר עצמו ויצא”. וכן “ליחך” במקום “ליחכה”.

להלן:

כל מקום שכתוב היה “חבורה” הצעתי “סיעה”, כמו במקורות: “סיעה של בני אדם”, “סיעה של כוהנים”, “סיעות של חברים”. וכאן: “סיעה של פועלים”.

הביטוי “שכשוכית של חול”, הוא הצעה שלי.

במקורו התיאור היה כך: החבורה (או הסיעה, כהצעתי), עמדה בחוץ, לפני הבית, דוד וסיומה (סיומה “האפל”, כפי שמצוין שם) בתוכם. כשסיפר אחד מן החבורה על הכפר שנהרס בהרים, באה רוח שרבית וגילגלה חול. ריכטר כתב: “ורגליהם דישדשו בסחופת של חול”. המילה “שכשוכית”, אם כי אינה מצויה במילון, נראתה לי מתאימה כאן יותר.

להלן:

במקום שהשניים מוצאים את חנן מוטל פצוע בפרדס ועומדים לחבוש את זרועו, הצעתי תחת “מטלית” – “מרקוע”, שיש בו גם בת קול של “קריעה”, קריעת בד, קריעת לבוש וכד'.

להלן:

כשדוד רוחץ את פני חנן במי הברֵכה וסיוֹמה עומד מנגד, חנן נושא פניו למעלה, וריכטר כתב: “וקרא: לבנה, לבנה, לכול את מאירה, רק לנו לא תיתני את מאורך.” אם כי זכרתי שמשפט זה לקוח, מילה במילה, מדבריו של יוסף חיים ברנר, כפי שסופרו בזיכרונות של אחד מחבריו, הוא נשמע לי כדיסוננס גמור לכל רוחו וסגנונו של הסיפור. הצעתי לשומטו, במקום זה בא: “נשא פניו למעלה וקרא: לבנה, לבנה”, ואז מתוארת הסכין הצפה על פני המים.

מ“בחום שמש” אביא כמה דוגמאות:

כל תיאור הקציר בבקעה, שבפתיחת הסיפור, שרוי באווירה של כמיהה למוות של דוד, מעין כמיהה “להתמוגגות באינסוף”. יש בו בנות הד ל“אדם כחציר ימיו”. גם תיאור שמי הצהריים, שבהם “הנעלם מתעלם מתוך בהירות, אור מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף”. יש בו גם מן המסתורין של “האור הגנוז”. בסוף הקטע השישי כתב ריכטר: “מבעד לחום הבוער כתנור ראה שיירת גמלים ושמע קול ניעור בשדה”, וכאן בא תיאור הרוח. הצעתי: “רוח סיכסכה בשיטים” במקום “רוח רישרשה בשיטים”. הצעתו: “צלצלי הענבלים מהלכים בו”, במקום “צלצלי הפעמונים נשמעים כו'. לשני הביטויים יש שורש ב”רעיא דמהימנא".

[32 שורות מחוקות]

כל התיקונים האלה נכנסו לכל מהדורות ספריו של ריכטר.

כמו כן קיבל את תיקוני לגבי כל שלושת הסיפורים, שבכולם ייאמר “חברים” במקום “רעים”, במשמעות שיש לכך ב“אידרא רבא”.


* * *


בסוף מארס או בראשית אפריל, 1934, צילצל אלי ריכטר ושאלני אם אוכל לבוא בערב “לביתם”. היתה זו הפעם הראשונה שנקט לשון רבים: “תשתה איתנו קפה.” אמר.

כשבאתי, קידמו את פני שניהם, והכניסוני לחדר המגורים. חדר מצופף ברהיטים אירופיים עתיקים. פסנתר כנף תפס כמעט מחציתו, ובאמצעו עמד שולחן כבד, שחור, וכיסאות סביבו. על הקירות היו תלויות כמה תמונות גדולות, אחת של בקלין כמדומני, אחת פורטרט של יהודי בעל זקן לבן, אחת “טבע דומם” עם תפוחים אדומים וספר פתוח. גם חדר זה, כמו חדר עבודתו של ריכטר, היה בלתי מסודר: על הפסנתר התגוללו מחברות תווים, ובמזנון בעל דלתות הזכוכית עמדו ללא שיטה כלי חרסינה וכסף, כמה ספרים שמראיהם עתיק, ואיזו עששית סינית בעלת גדילים של שנהב. גם השטיח היה מרופט.

ישבנו ליד השולחן ואולגה הגישה קפה. יפה להפליא היתה, ואם כי גון פניה היה שלגי, צונן, היה חום רב בעיניה ובקולה. ריכטר, שלא כדרכו, הפציר בי שאתכבד בתקרובת והפציר באשתו שתביא עוד עוגיות ותופינים. בראותי אותם יחד, חשבתי כמה הם מתאימים זה לזה: שניהם יפי תואר, גבהי קומה, שניהם אמנים גאים באמנותם, ודומה כי אף גאים הם זה בזה, שלא כבמשפחות כה רבות, שבהן אחד מבני הזוג משכיל מזולתו ומתבייש בו, בייחוד בחברת זר.

שעה ארוכה הניח ריכטר לרעייתו להנחות את השיחה, והוא עצמו רק הטיל מילה פה מילה שם. בהתלהבות דיברה על נשף ספרותי שביקרה בו כמה שבועות לפני כן, שהשתתפו בו שלונסקי, חנה רובינא, לאה גולדברג, פינקל. סיפרה איך חנה רובינא קראה שירים, וקטע מ“אצל” של גנסין, בישיבה, ובאמצע קריאתה קמה על רגליה ועבר רטט בכל הקהל, כאילו חשמל עברו.

“אה, זה משום שהיא הרה…” אמר ריכטר.

“חדל יוסף!” אמרה אולגה. כלל לא ניכר בה!"

“אבל כל הארץ מלווה את הריונה!” התבדח ריכטר, “בדאגה, בחרדה, באהבה! דומני שכשיתקפוה צירי לידה, אלף זרועות תושטנה לקבל את הרך היילוד!”

“היא נסיכה, יוסף!” אמרה אולגה. “מלכים אין לנו, אם כן יפה מאוד שאמנית גדולה הופכת לנסיכה שעיני כל העם נשואות אליה!”

“מה גם שהרתה מאל היער!”

אולגה שמה ידה על זרועו והצטחקה בביישנות. אחר כך סיפרה איך בסופו של הנשף עלה זלמן רובשוב מן האולם אל הבמה ודיבר על “איחוי הקרע” שבין המשורר והעם. בין “שומרי משמרת השכינה” ובין “עושי גורלה”, ואיך מתוך התרוממות רוח שכמוה לא ראתה מעודה קיבל הקהל את דבריו ואת דברי התודה של שלונסקי.

“כן, קראתי את דבריו,” אמר ריכטר.

“אתה עצמך לא היית שם?” שאלתי.

“יוסף לעולם אינו הולך לאספות ספרותיות!” נתנה בו אולגה מבט של תוכחה ואהבה.

"אני קורא.. " אמר. והוסיף שמסכים הוא לתוכן דבריו של שלונסקי על “סימני השאלה הגדולים” של החיים והשירה שאינה יכולה עוד להיות “פשוטה”, כשם שגם החיים בעמק אינם “פשוטים” – מה גם שהוא מבריק כל כך בנאומו – אולם “למה צריך לומר זאת? להופיע? משורר צריך לכתוב ולהסתתר בסבך השיח של שורותיו!”

גם אולגה גם אני חלקנו על דבריו. דומה היה לי, שגם שמינית של קנאה מבצבצת מתוכם. אבל הוא עמד על שלו: משורר, ממילא הוא “אקסהיביציוניסט”, אך רשאי הוא להיות כזה רק בשיריו, “מבעד לצעיפי המסתורין של רמזי המילים”, ולא בגופו.

רק בסופו של הוויכוח אמרה לי אולגה כמה שמחה לשמוע מפי יוסף שסיפוריו “מצאו חן” בעיני. וכאן הגיע לעניין אשר לשמו – כפי שהבנתי אחר כך – הוזמנתי לפגישה זו: מה דעתי על כך ששלושת סיפוריו אלה יופיעו בספר…

הופתעתי מאוד. ראשית, שאני נשאל על כך. שנית, לא העליתי בדעתי ששלושה סיפורים בלבד, ואפילו הם מצוינים, ראויים לכינוס.

“אולגה אינה מניחה לי,” אמר ריכטר כמי שכופין עליו, “חייב אתה, היא אומרת, הגיעה השעה…”

היססתי, גימגמתי ואמרתי שאין לי כל ספק בערכם הרם של הסיפורים, אבל שמא מוטב להמתין עד שיצטברו מאתיים, מאתיים וחמישים עמודים לדפוס…

“הנה, גם אני אמרתי לך כך…” טען כלפי אולגה.

“אינני חושבת שיש חיסרון כלשהו בספר קטן, של מאה ועשרים, מאה וארבעים עמודים,” אמרה אולגה. “כמה עמודים יש ב’טוניו קרגר‘, או ב’נרקיס וגולדמונד’? הכמות אינה קובעת כלל…”

כן, ייתכן, אמרתי.

ועתה, אף שתחילה הביע ריכטר התנגדות לרעיון זה של אשתו, ניסה להסביר לי – אמנם בדברים מהוססים, הן ולאו ורפיה בידו – שיש בכל זאת טעם בדבר: שלושה סיפורים אלה מהווים איזו יחידה אחת, שאולי יקרא לה “השער הראשון”, והם חלק מבניין כולל שהוא רואה בעיני רוחו, של כמה “קבוצות” כאלה, שבחלקן כבר חיות בדמיונו זמן רב.

אם כך הוא רואה את הדברים, אמרתי… הרי אין כל כללים בסוגיה זו, הכול לפי רצונו של הסופר…

כן, אמר, אין הוא יודע… מפקפק הוא… אלמלא אולגה…

אמרתי: “כל אשר תאמר אליך אשתך, שמע בקולה.”

וכאן שוב הגיע תורה של אולגה.

“אתה ודאי כבר מכיר קצת את יוסף,” אמרה. “בעולם המעשה הוא כמו ילד תועה. שלח אותו לסדר איזה עניין במשרד ממשלתי, ויחזור כלעומת שבא, כי מתיירא הוא מפני הפקידים. בטלן גמור. אלמלא פריץ קאופמן, שקרא את הסיפור הראשון וממש אנס אותו לשולחו לקובץ, לעולם לא היה עושה זאת. חשבתי, על כן, מכיוון שאתה עובד בבית הוצאה, וההוצאה היא מכובדת מאוד, אולי יכולת להציע להם…”

“אני…” הצטחקתי. הדבר הבהילני במקצת. “אין לי שום השפעה בהוצאה, אני רק מגיה…”

“הן אמרתי לך!” זרק כלפי ריכטר.

“בכל זאת…” לא אבתה אולגה להשלים עם היסוסי. “הן יודעים שם בוודאי שלא רק עבודה טכנית אתה עושה, אלא שבר אוריין אתה, ומחשיבים את דעתך…”

“אם רק להביא את הסיפורים,” אמרתי, “בחפץ לב אהיה שליח מצווה. סוף סוף הם מדברים בעד עצמם!”

“אנא!” השהתה עלי מבט של חיבה ואמון. “אתה יודע שאם לא כן, יהיו הסיפורים מונחים במגירתו שנים!”

היא אמרה זאת בנעימה של דאגה, כאילו ביקשה ממני לסעוד אדם חולה.

ומכאן עברה לעניינים אחרים וסיפרה על קונצרט של אריקה מוריני ב“אוהל שם” ועל ערב מחול של גרטרוד קראוס, וכיצד כישפה את הקהל ב“האורח המוזר” של סאראסטה וסיימה בפישוט איברים על הבמה…

לפני שנפרדתי מעליהם, אמר לי ריכטר: “אטלפן אליך, אם תרשה לי, בעוד שבוע־שבועיים. כבר חמש פעמים העתקתי את הסיפורים, ועדיין אינני שלם עם כמה פסוקים. אעתיק בשישית…”

בהרגשה לא נעימה יצאתי מביתם. אך בשעה מאוחרת יותר, בחדרי, כשראיתי לעיני שוב את הסיפורים עצמם, ואת הרושם הגדול שיעשו לכשיופיעו בספר, משכמם ומעלה בפרוזה הארצישראלית הנמוכה, הרפורטאז’ית, או הרומנטית־מתקתקה, של שנים אלה, חשבתי שלאמיתו של דבר זכות גדולה מתגלגלת לידי שאהיה הסנדק שלהם. מה גם שבעקבות כך יתחזקו קשרי רעות ביני ובין מספר גדול זה.


* * *


עוד לפני שפנה ריכטר אלי, פניתי אני אליו, והיה זה בשליחות מסוימת.

הימים היו ימי המערכה על עבודה עברית בפרדסי כפר סבא. מאות פועלים מן העיר התגייסו לעבודה חקלאית במושבות השרון, ואנשי ציבור, ביניהם סופרים רבים, יצאו להתייצב במשמרות לפני שערי הפרדסים. התנגשויות עם המשטרה, מאסרים והעמדות למשפט היו עניין של יום יום. התבקשתי על ידי כמה סופרים, שידעו כי מקורב אני לריכטר, לפנות אליו שיצא גם הוא למשמרת.

כשבאתי והצעתי לו את הדבר, החוויר. "אני? למשמרת? " קרא בבהלה, והמילים נעתקו מפיו. היה זה כאילו הצעתי לו להיות שותף לדבר עברה, “מדוע אני? מי אני?” שפתיו רעדו.

אמרתי לו שהוא אישיות מוכרת ומכובדת (אם כי באותם ימים היתה אולגה אשתו, מפורסמת יותר ממנו. אך בזכותה ובזכות הסיפור שיצא לו שם, גם הוא נתפרסם), וביציאתו למשמרת תהיה תוספת כוח למערכה.

“לא, לא אצא,” אמר. “אני אעמוד עם ברש, פיכמן, בורלא, ברוידס? בשום אופן לא.”

שאלתיו מה הסיבה לסירובו התקיף כל כך.

“לא אעשה דבר שלא לפי טבעי,” אמר. “שונא אני הפגנות, תהלוכות, אספות, וכל הראוותנות הזאת של סופרים.”

“אפילו לא למען מטרה כה חשובה במלחמה על עבודה עברית?”

“יש דרכים אחרות,” אמר ולא פירש. ומשראה שאין דבריו משכנעים, הוסיף: “אני תורם.” וברוגז מה טרף את הניירות שעל שולחנו והראה לי קבלות שונות: חמישים מא“י למען הצלת בתי הספר של “תרבות” בפולין, עשרים וחמישה מא”י למגן דוד אדום, מאה מא“י “לבֵנה,” לבניין “הבימה”…”כל הימים באים אלי לבקש תרומות. אני נותן, כיכולתי." ולאחר שמצא עוד פתק: “הנה, גם לקרן העבודה העברית, חמישים מא”י."

“ומלבד זאת, אין לי פנאי לכך.” אמר עוד.

היה זה תירוץ שווא, כמובן. ידעתי שכל עיתותיו בידו, שכן אולגה היא שפירנסה את שניהם, משיעורי הנגינה שנתנה ומן הרסיטלים שהופיעה בהם.

“רצונך כבודך,” אמרתי. "אני רק באתי למלא שליחות שמסרו בידי.

הוא לא אמר דבר. גם כשקמתי ללכת, עדיין ישב ליד השולחן, חיוור, כאילו שואה המטתי עליו בהצעתי.

לאחר שסגר אחרי את הדלת, והייתי כבר בחצי הדרך במורד המדרגות, יצא וקרא לי.

“אולי אלך,” אמר, “אבל לא עם סופרים. ולא לשם הפרסום. אלך כשאחליט על כך בעצמי.”


* * *


זיכרון מאותם ימים:

ערב אחד הלכתי ל“יריד המזרח”. נסחפתי עם נהר ההמונים שזרם מביתן לביתן. התעכבתי מעט בביתן הדמשקאי, התורכי, המצרי, ומאחר שלא מצאתי עניין בתצוגות המסחריות של הביתנים האירופיים, פניתי ל“לונה פארק”. התפתיתי לכרוז של “קיר המוות”, נכנסתי ועליתי ליציע הצופים. בעומדי ליד המעקה, הופתעתי לראות את ריכטר עומד שם מוקסם ונרעש כילד, למראה אופנוע ורוכבו, העולים וסובבים בעיגולים עיגולים על פני הקיר החלק, ניגשתי אליו. “לויטין!” קרא בשמחה, “הבט! הבט! פלאי עולם! כבר שעה אני כאן ואיני יכול להינתק!” עמדתי והסתכלתי עמו, הוא לא חדל מהתפעל: “איזו גבורה! לא אנושי!” והתפעלותו גברה עוד יותר כשהופיעה הבחורה במגפיים ובקסדה ובלבוש של עור, והפגינה להטיה ברכיבה לולינית זו. “איזה חירוף נפש! בת אלים! לא מעלמא הדין!”

כשיצאנו והיינו מהלכים לעבר העיר, עוד שעה ארוכה היה שבוי בקסמי המראה ההוא. כולו היה מפועם, וניכר בו שכל מערכי נפשו נרעשו. כביכול ילווה אותו המחזה בחלומותיו. בשבילו היה זה מסתורים מלא הוד, מסתורין של גבורה ותעוזה שלא היה יכול לרדת לחקרן. כוח גדול, איתני, שהיפנט אותו. אולי התגרות במוות. רק לאחר שנים גיליתי יסוד זה גם בסיפוריו; האכזריות שבהיאבקות עם המוות, בהתגרות בו, שיחסו אליהן היתה בו תערובת של אימה והערצה.

כשהגענו אל שער ביתו, אמר לי פתאום:

“אתה יודע שאבו ג’ילדה הוא יהודי?”

נדהמתי. שוב, כמו אז, עם העקרב, לא ידעתי אם לצחוק או להשיבו דבר. איזה אבסורד! שודד ורוצח זה, שהיה מטיל את חִתוֹ על כפרים ועוברי דרך, על המשטרה הבריטית ועל יישובים עבריים, ושנתפס לפני כמה שבועות, היה נערץ על הערבים כגיבור לאומי!

“כן, זורם בו דם יהודי,” חזר ואמר משראה שאיני מאמין לו.

“מניין?”

“אני יודע,” אמר בפסקנות.

“אבל הוא יליד שכם, בן למשפחה שכמית מדורי דורות!”

“אמו היתה יהודיה,” אמר ברצינות גמורה.

לא יכולתי לכבוש את צחוקי. “אולי הוא מבני בניה של דינה בת יעקב,” אמרתי.

“לא לא, אמו יולדתו. נשבתה. התאסלמה. דם יהודי.”

אם דעתו לא מבולבלת עליו, חשבתי, אין זאת אלא שהוא מחבר סיפור בדמיונו.


* * *


רק באמצע יוני הביא לי את סיפוריו.

ללא הודעה תחילה, נכנס למשרדי, התיישב ליד השולחן, מרכיב רגל על רגל, ואמר, משועשע:

“שמעת? פיסקאטור עומד לבוא ארצה! לא ייאמן, מה?”

וסיפר שפיסקאטור, שעבר למוסקבה לאחר שגורש מגרמניה, בא לביקור בפריז, ובו בזמן התקיימו שם הצגות של ה“אוהל”. ראה את “ירמיהו”, התפעל, ובפגישה שהיתה לו אחר ההצגה בבית קפה עם השחקנים, אמר למשה הלוי שרוצה היה לבוא ארצה ולביים שני מחזות ב“אוהל”, אחד בעל תוכן סוציאלי ואחד ארצישראלי.

“היית מאמין?” טפח בידו על מצחו. “פיסקאטור הגדול! לארץ ישראל! ל’אוהל'! ולאחר שראה את ‘ירמיהו’! הלוא זו הצגה מחרידה! בושה כיסתה את פני כשראיתי אותה!… אולי תמונת ההמונים היא שמשכה אותו!… אינני יכול להבין זאת!”

הבעתי את דעתי שארץ ישראל היא שמשכה אותו, כפי הנראה. העובדה שיש כאן תנועת פועלים חיה, תרבות פועלים, תיאטרון בעל חזון סוציאליסטי.

“אבל הוא קומוניסט! מה לו ולניסיונות הסוציאל־דמוקרטיים של פועלי ארץ ישראל?… העולם התגמד, כנראה, אם הארץ הקטנה הזו התגדלה כל כך!”

עם כך סיפר איך ראה את פיסקאטור בברלין: יום קיץ אחד טייל ביער גרונוואלד וראה באחת הסירות השטות על פני אגם האוול, גבר קשיש ועלמה צעירה מאוד בשמלה לבנה. העלמה היא שאחזה במשוטים, והגבר לא פסק מדבר, ולפי תנועות דיבורו וארשת פניו, ניכר היה שהוא מספר על מעללים שלו עצמו, מחוך אהבה עצמית רבה. ריכטר הכיר בו את פיסקאטור, לפי מה שהיה מפורסם מתמונותיו, ועקב אחר הזוג. לאחר זמן מה עלו שניהם אל החוף ובידו של פיסקאטור רובה אוויר. הם נכנסו בין העצים ופיסקאטור התאמן בקליעה אל לוח מטרה שהיה נעוץ אל גזע אחד מעצי האורן. קליעתו היתה מצוינת. והוא לא החטיא אף פעם אחת. אחר כך ראה ריכטר איך פיסקאטור מפתה את העלמה שתעמוד תחת לוח המטרה “כמו וילהלם טל” בשעתו, וכשסירבה ונמלטה מפניו, רדף אחריה, תפסה וגררה אל העץ, וכשכיוון את הרובה, מיד התיישבה תחתיה לרגלי העץ. כל זה נעשה בצחוק, כמובן, אמר ריכטר, אבל האין בזה משחק של חתול טורף בציפור?

לא ידעתי אם להאמין לו או לאו. שמא הוא בודה את כל המעשה בדמיונו?

אחר כך אמר:

“אתה רואה? גדולי האמנים עולים לרגל אלינו, למרות הקינה והתוכחה של ביאליק!”

והתכוון בזה לנאום הפרֵדה שנשא ביאליק ב“אוהל שם” זמן מה לפני כן בטרם צאתו לריפוי בווינה, שבו קבל על “החוליים” של היישוב, שהם “קשים מחוליו שלו”: הספסרות, העבודה הזרה, שנאת האחים, היחס לפליטי גרמניה וכו'.

“אמור לי, לויטין, למה הוא מתבזה כל כך, משוררנו הלאומי?”

תמהתי. שאלתיו אם אין הוא סבור שכל מה שאמר ביאליק על מצבנו הוא אמת לאמיתה.

“כן, אמת, אמת!” אמר, "אבל את האמת הזו משמיעים בוקר וערב כל עסקני ההסתדרות ועסקני הסוכנות ופרחי הנביאים של העתונות… ביאליק צריך לומר דבר חדש, או לא לומר כלום! מי אינו מדבר היום על פגעי הספסרות, או על מלחמת המפלגות המכוערת! ואין זה משנה אם הוא מלביש את הדברים בלשון גבוהה יותר, כגון – ‘ברק השטן של הזהב סימא את עינינו’ וכדומה… לא, אפילו לשונו מאבדת את ברקה, נעשית מטבע שחוק, לא של זהב אלא של בדיל, ואת עיני איננה מסמאה… "

לבסוף הניח לפני צרור סיפוריו ואמר: “הנה, אני מפקיד אותם בידך. נסה, תצליח – תבוא עליך ברכה. לא תצליח – לא אתרעם עליך. ייתכן שבאמת צריך הייתי עוד להמתין…” ועשה תנועה כאילו כל עניין הספר אינו חשוב לו ביותר.

כשיצא, בירכנוֹ בחיוך של מתן אמון. היה לו חיוך כובש, משכנע. חיוך קונה לבבות. גאוה היתה בחיוך זה, הכרת ערך עצמי, אך גם הענקת ערך לזולת, כאילו אמר: אני סומך עליך ובטוחני שלעולם לא תכזיב. חשבתי באותו רגע: מה שמשיג שליט בפקודה, משיג ריכטר בחיוך.

היחסים ביני ובין מר אלכסנדר גורביץ, מנהל הוצאת “נתיבות”, היו צוננים, "קורקטיים, כבין עובד ומעביד. היה מברך אותי לשלום בהיפגשנו במסדרון, אך כמעט לא החליף דברים עמי בענייני ההוצאה. אם כי ידע שאני עושה את עבודתי בנאמנות, ולא עוד, אלא שמלבד עבודת ההגהה שאני חייב בה, אני גם מתקן ועורך מפעם לפעם ואינני מניח לכתב יד שיצא בלתי מתוקן מתחת ידי, מעולם לא מצא לנכון לומר לי מילה טובה על כך. איש נוקשה היה, קמצן בכספים ובמילים. עם העורך, אליהו בוגן, לא היה לי כל מגע זה שנתיים ימים, לאחר מריבה שנפלה בינינו. פעם עירערתי על תיקון שהכניס בכתב יד של סופר ידוע, וכשעמד על שלו, לא הבלגתי ואמרתי לו את האמת בפניו, שהוא בור מדאורייתא. מאז לא דיברנו זה עם זה. את סיפוריו של ריכטר הבאתי אפוא אל גורביץ עצמו. ממילא היה הוא הפוסק היחידי בכל ענייני ההוצאה.

כשישבתי לפניו, בחדרו, ודיברתי בשבח הסיפורים, לא הישיר מבטו אלי, אלא עילעל, עלעל וחזור ועלעל, בדפי כתב היד. זה היה הרגלו מתמיד, לא להסתכל בפני אדם שעה שדיבר אליו, וכשהיה עצמו מדבר, גם אז היה נושא עיניו רק לרגעים וחוזר ומשפילן מדי פעם אל הניירות שלפניו. עם שהיה מעלעל בדפים, שאל קודם כול מדוע לא פנה אליו ריכטר עצמו ולשם מה נזקק למתווך. אמרתי לו שריכטר הוא חששן וביישן ולא נוח היה לו לבוא אל אדם שאינו מכירו. אחר כך אמר, בהוסיפו לעלעל: “למה לא כתב רומן? רומנים הולכים טוב עכשיו – ‘בין ים ובין מדבר’ של קבק, ‘לחם וחזון’ של אריכא, ‘צריף העץ’… עם סיפורים זה קשה, לא קונים סיפורים.” אמרתי לו שהסיפור שהתפרסם ב“גורן” כבר הוציא לו מוניטין, ואין לי ספק שיהיו קונים רבים לספר סיפוריו, כי יש ציפייה לדבריו. גורביץ פיקפק בכך. את הסיפור ב“גורן” קרא, סיפור “מעניין”, אמר, ייקח את הסיפורים הביתה, יקרא, ולאחר עשרה ימים ישיב לי דבר.

כעבור יומיים או שלושה, כשטילפן אלי ריכטר, אמרתי לו מה היה ביני ובין גורביץ. “רומן?” צחק. “אמור לו שיכניס שאור בעיסת הסיפור ויתפח לו כדי רומן!”

עשרה ימים לאחר פגישתי עם גורביץ, ביום ה', כ"ב תמוז, נפלה עלינו כרעם הידיעה, שהגיעה מוינה, על פטירתו של חיים נחמן ביאליק.

אבל כבד ירד על העיר מבעוד בוקר. אנשים עמדו חבורות על המדרכות והתלחשו, אנשים חיפשו זה את זה כמבקשים נחמה באסון. בפתח בית ההוצאה עמדו עובדי הבית, המומים, אובדי עצות, אפילו עובדת הניקיון התימנייה התייפחה ומחתה דמעה מעיניה. רגעים אחדים לאחר הגיעי לשם ראיתי את ריכטר קרב. בפנים מבועתות ניגש אלי ואמר: “שגיאה, שגיאה נוראה!”

פרשתי עמו מן החבורה ופסענו יחד בשדרות רוטשילד. מוזרה היתה תגובתו. על ביאליק האיש לא דיבר כלל, אלא על תולדות מחלתו של ביאליק ועל הרופאים. והתגלה כבקי גדול בענייני מדיצינה. טענתו היתה שאסור היה לנתח את ביאליק, כי אין לו ספק שהניתוח הוא שהביא עליו את מותו. לא מהתקף לב מת, כפי שמוסרים העיתונים, בזה הוא בטוח, אלא מאבּוליה, מקרישת דם בעורק הראשי של הלב, הקורה לאחר ניתוחים כאלה. אמר שהציסטוסקופיה שנעשתה לו ב“הדסה” בירושלים, חודשים אחדים לפני כן, על ידי הדוצנט מרכוס, הראתה גידול יתר של הערמונית, ולפיכך חייבים היו לעשות לו ליתוטריפסיה. דהיינו, טחינת האבנים בכיס השתן, כפי שעשו לו כבר כמה פעמים. אלא שהרופאים בווינה רצו לרפאותו “ריפוי רדיקלי”, מרוב שורשיות עקרו אותו משורש. הוא שמע על ד"ר ליכטנשטיין מן הסנטוריום בווינה ויודע הוא שאין לסמוך עליו. שגיאה נוראה – אמר. יכול היה ביאליק לחיות עוד הרבה שנים אלמלא שלחוהו הרופאים לווינה…

לחידה היה לי מאין ידע כל זאת. הן את ביאליק לא הכיר אישית. או שמא שמע על פרטי מחלתו בהיות ביאליק בבית חולים בברלין, כמה שנים לפני כן? רק משהיטבתי להכירו, גיליתי כי היה קורא כל ידיעה בעיתון שיש לה נגיעה לחולים ולמחלות, ואף בשיחות, כשהיה מישהו מעיר דבר מה באקראי בענייני מחלה, לא היה מניח לו, והיה חוקרו עד שלמד את פרטי הפרטים.

ההלוויה התקיימה אחד־עשר יום לאחר מכן, בהגיע הארון באונייה מחוץ לארץ. צעדנו יחד, ריכטר, אולגה ואני, לא בין הסופרים והמשלחות הרבות, אלא בתוך העם הרב שהגיע מכל קצות הארץ וליווה בדומייה ובהדרת כבוד את המשורר בדרכו האחרונה. רק אז שמעתיו מדבר על שירתו של ביאליק. דיבר על כך שביאליק, מגיל צעיר מאוד ביעתה אותו המחשבה על מותו. את “אחרי מותי” כתב בהיותו בן שלושים ואחת, ואת “ידעתי בליל ערפל” בן שלושים ושלוש, ואת “הם מתנערים מעפר” בן שלושים וחמש, ואת “והיה כי תמצאו מגילת לבבי” בן שלושים ושבע… והשיר “לא הראני אלוהים” שכתבו בהיותו בן שלושים ושמונה, כולו דמיונות וסיוטים על האופן שבו ימות, אם באוהלו על יצועו, או במכלאה על אלומת תבן, או כפרפר בשלהבת, או ככלב מאחורי אחת הגדרות, או שמא ימות בעודו חי, “ועמדו אז רגלי על קברי אני, ופי יגיד קדיש יתום אחרי”… ולא עוד, אלא שבשירים כה רבים, שנושאיהם אחרים, מתגנבות שורות על מותו שלו, על “אובדנו”, על “קורבנו בקבר”, על הישרפו ב“אור עשן”, על כבייתו ככוכב, על אפרו הנזרה ברוח, על עצמותיו הרוגזות בעפר, על מצבתו. ותמיד מתוך רגשות של רחמים עצמיים, והתנגדות מרה עד כדי בוז, כלפי החברה “המתאבלת עליו”, שכולה שקר, כולה רקב, שדמעתה “דמעת רמייה” המטמאת את זכרו, שדוחה הוא בשאט נפש את רחמיה ואת בכיה, והיה רוצה להישאר בדד עם מותו. אילו היה לו פנאי, אמר ריכטר, היה כותב חיבור על הצירוף “קבר־רקב־חורבן” העובר כעצב חולה בכל יצירתו של ביאליק, ושהוא מפתח להבנת יחסו לעולם, יחס שיש בו משום “נקרומאניה” מעורבת עם הרגשת היותו “שה אלוהים”. “ועכשיו הבט” – אמר – “כל הרבבות האלה מלווים אותו מתוך הערצה ששום איש רוח יהודי בדור הזה לא זכה לה, מתוך כאב כן, עמוק, על הסתלקותו, ודע לך, לויטין, הוא בז לכולנו, הוא בז לכולנו!”

קשה היה לדעת איך לקבל את דבריו אלה. הוא העריץ את ביאליק, בזה אין ספק. בשירתו גילה מעמקים אין חקר. ויחד עם זאת, דומה כאילו היתה נימה של קנאה בדברו עליו, ואולי גם מרירות, שאת פשרה לא ידעתי.

בסופו של אותו שבוע, ביום ו' (זכורני שהיה זה היום שבו זוכה סטאבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב בשל היעדר “העדות המסייעת”), קרא לי מר גורביץ לחדרו. דפי כתב היד היו מונחים לפניו, מבטו מושפל אליהם, ואצבעות ידו אוחזות בקצה הדף הראשון, נושאות אותו מעט, כאילו הוסיף לעיין בו ובמה שמתחתיו. “כן, הסיפורים טובים,” אמר, “קשים אבל טובים. הייתי רוצה להוציא אותם.” ובנושאו עיניו אלי: “ריכטר איננו בעל אמצעים, מה?” אמרתי שעד כמה שידוע לי הוא דלפון, ומתקיים רק מעבודת אשתו. “כן…” השתהה, כשוקל בדעתו. “אתה מבין? זהו הפסד בטוח, אבל מן הראוי שיוציאו אותו. גם בזה אין ספק. אצטרך לחפש איזו קרן שתסכים לסייע. פה… ואולי באמריקה… נראה… יש איזו קרן לתרבות עברית באמריקה שתומכת בסופרים. הלל בבלי אולי יוכל לעזור בזה, או ריבולוב… אתייעץ גם עם שמריהו לוין… נראה… אמור לו, לריכטר, שאם יש לו סבלנות, ישאיר את זה בידי עוד כמה שבועות…”

כשסיפרתי זאת לריכטר, התמלא חימה ואמר: “הוצא את זה מידו. אינני רוצה לשמוע עליו יותר.” ניסיתי לצנן את חמתו ואמרתי שימתין מעט. אפשר שגורביץ יוציא את הספר גם אם לא יקבל כל תמיכה, אך הוא נשאר בשלו: “אינני רוצה חסדים. אפנה ל’מצפה‘, לטברסקי, ל’יחדיו’, אפילו לא אוציא בכלל, לא אוציא אצלו. יתחנן לפני ולא אתן לו. אבקשך להחזיר לי את כתב היד.”

הלכתי אצל גורביץ, אמרתי לו מה שאמר ריכטר וביקשתי את כתב היד. גורביץ העלה על פניו חיוך קשה, לבן, ואמר: “ידידך נראה לי יהיר במקצת… זהו הספר הראשון שלו, לא כן? בספר ראשון צריך קצת ענווה וקצת אורך רוח. זה לא מזיק… ומלבד זה, מה זה מעניין אותו מאין אני לוקח את הכסף? ואם אגנוב, זה עניינו? אני אוציא את הספר, אל ידאג. השאר זאת בידי.”

בעמל רב עלה בידי להשפיע על ריכטר שישאיר את כתב היד בידי גורביץ. שעה ארוכה לא אבה לשמוע לשידולי. לבסוף אמר: “טוב, אשאיר. אבל דע לך שרק בזכותך אני עושה זאת. רק משום שאתה היית הקורא הראשון של הספר, והיטבת עמי, ואני יודע שגם להבא תלווה אותו בעין טובה, אלמלא אתה, אפשר שהייתי כולא אותו במגירה עוד שנים אחדות…”


* * *


עברו כתשעה חודשים עד שיצא “השער הראשון” לאור, במאי 1935.

אך מה שהיה לפני הופעת הספר ואחריה, היה כרוך בטרדות ויגיעות לבלי סוף, שהוציאוני לחלוטין משגרת עבודתי וחיי.

ריכטר התגלה כקפדן ודקדקן מאין כמוהו, העומד על כל קוצו של יוד.

תחילה ביקש לעבור על ההגהות בעצמו. ומשהחזיר לי את ההגהה הראשונה, חשכו עיני: היא היתה שחורה מתיקונים ושינויים. משראה זאת גורביץ, יצא מכליו מרוב רוגז ואמר שיחייב אותו בכל ההוצאות הכרוכות בתיקוני הסַדָר. גם בהגהה השנייה וגם בשלישית הוסיף לתקן ולשנות, והדברים הגיעו לידי כך שכמעט משך גורביץ ידון מכל העניין. צריך הייתי ללמד סנגוריה על ריכטר, על כל תיקון ותיקון, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו.

אחר כך עמד ריכטר על כך שהוא עצמו יבחר בגרפיקאי שייתן צורה לעטיפה, ושהוא עצמו יחליט על סוג הנייר. בדבר הראשון נכנע לו גורביץ, בשני – לא אבה לוותר. כל המשא ומתן הזה נעשה בתיווכי, שכן ריכטר נמנע מלהיפגש עם גורביץ, וגורביץ, אף הוא נוח היה לו לדבר איתו באמצעותי. מתרוצץ הייתי בין שניהם ומשתדל ליישב את חילוקי הדעות שביניהם ולהניח את רוגזם של זה ושל זה.

אף בין שנינו הגיעו הדברים לעתים לידי מריבה. הרגשתי עצמי אחראי לו כלפי גורביץ ולא נעים היה לי לסבך את המנהל כל פעם בהוצאות נוספות. פעם, כשהביא לי ריכטר בהגהה השלישית, האחרונה, שני דפים חדשים ל“ברק בוקר”, מחיתי ואמרתי שבאמת עובר הדבר כל גבול. הוא אסף את היריעות, קם ואמר: “טוב, לא אוציא בכלל!” ופנה ללכת, כאילו גם אני עברתי ל“מחנה האויב”. כמובן נכנעתי לו.

כשבועיים או שלושה לפני הופעת הספר, שאלני מדוע אין כל פרסומת בעיתונים, בנוסח “עומד להופיע…” כשאמרתי לו שאין זה מנוהגה של ההוצאה, הביא לי דוגמאות מספרים אחרים הזוכים לכך, כגון: “טבעות עשן” של לאה גולדברג, "נעמה " של בורלא, “תנובה” של המאירי וכד'. “אמנם אינני מפורסם כמוהם,” אמר, “אבל דווקא משום כך, ומשום שזהו ספר ראשון…” בעניין זה לא ניסיתי כלל להשתדל, כי ידעתי שאין לכך כל סיכוי.

גם כשהופיעו כבר המודעות בעיתונים, עם צאת הספר, קבל על כך שלא הופיעו בהבלטה מספקת ושאחת מהן נדחקה בין מודעה על נעלי כתר הוז ובין מודעה על סיגריות מספֶּרו…

תאריך הופעת הספר, התשעה במאי, גרם לו אכזבה.

דומה, כאילו ציפה לכך שהארץ כולה תחגוג את המאורע, וכאילו ראה את ביאליק מתחרה בו (או מתנכל לו) מקברו.

הדבר כך היה: יבלונקה, שכבר התרועע עמו, עמד לערוך לו מסיבה ב“שלג הלבנון” וכבר הודיע על כך לסופרים רבים ואף לו עצמו. הוא סירב, כמובן, ואמר ש“בעבותות לא יגררו אותו לשם”, אך ברור היה שבסופו של דבר יתרצה ויבוא, ושבלבו שמח על כך. אלא שבאותם הימים נתקיימו “ימי ביאליק” במגרשי התערוכה של “יריד המזרח”, וערב ערב נערכו שם קונצרטים, נשפים ספרותיים, הצגות תיאטרון והצגה המונית גדולה, “מסכת ביאליק” (באחד הקונצרטים, בניצוחו של גולינקין, השתתפה גם אולגה). התברר שהכול עסוקים בכך והכול נוהרים לשם והכול מדברים רק באותם אירועים ובאותן תערוכות של הספר, והעיתונות והמוזיקה, והציור וכד', ואיש לא יתפנה למסיבה, שממילא התבטלה. ריכטר התהלך כאבל בין חתנים, מן “החגיגות” הדיר רגליו, כאילו החרים אותן, ואם כי לא אמר מילה על המסיבה עצמה, מכלל שתיקתו וחומרת פניו ראיתי את אכזבתו. פעם אמר לי, כמעין בדיחה מרה: “אתה רואה? ביום שאמור היה מנהל ההוצאה להחליט על הספר, מת ביאליק. ביום שהופיע – הכול מדדים אל קברו, במצהלות משחקים. אכן גם זה מוסר אלוהים…” – כאילו ראה בכך סמל ואות רע.

עגום היה לראותו בימים ובשבועות שלאחר מכן. הביקורות התמהמהו להופיע, משום מה, והוא, פניו נפלו מיום ליום. כל שבוע שהיה עובר ואין מאמר במוספים הספרותיים, כאילו השח את קומתו. כל מנהגו השתנה: קודר התהלך, מסתגר בשתיקתו, נחרד מקול עלה נידף. נדמה היה לו שהכול עוינים אותו, קשרו עליו קשר של שתיקה. אולגה לחשה לי בביתם: מה, באמת אין הוא ראוי אפילו לתגובה כלשהי? ניסיתי לנחמה, אך לאמיתו של דבר, גם בי קיננה דאגה, ואפילו רגש של אשמה התגנב ללבי, כאילו גורל הספר רובץ על כתפי. ריכטר לא אמר דבר בעניין הביקורות, אך פעם העיר במרירות: “צריך הייתי לנהוג כפי שנוהג שניאור עם ‘נוח פנדרה’ שלו – להוציא תחילה ביידיש, בצרפתית, באנגלית, רק בסוף – בעברית…”

אולם גם לאחר שהופיעו הביקורות – וכולן היו מלאות שבחים – לא התעודד משום מה. עם כל מאמר, הזדרזתי להראותו לו ולברכו, כעל ניצחון, ואף אולגה עוררה אותו לשמוח, אלא שלא שמח. רק לימים נודע לי מהו שהעכיר את רוחו. פעם שאלני, כבדרך אגב, אם נשלח הספר ליוחנן רבינא. ופעם אחרת – אם מתראה אני איתו לעתים. נרמזתי לכוונתו. אך לא יכולתי לעזור לו בזה, כי את רבינא לא הכרתי אישית.

דברים אלה, איש מלבדי (ומלבד אולגה, אולי), לא ידע עליהם.


* * *


לא הרבינו להתראות זה עם זה בחודשים הבאים. סבור הייתי שהוא מסתגר וכותב ולא רציתי להפריעו. לעתים הייתי עובר בערב על פני ביתו ונושא עיני אל הקומה השלישית. על פי רוב היה חושך בחלונו. לימים נודע לי שהוא מרבה להיפגש עם יבלונקה.

בעצם, רק בדרך מקרה נודע לי על כך. ערב אחד סרתי לאותה מסעדה קטנה ברחוב יבנה שבה היינו נוהגים להיפגש בימים שלפני הופעת הספר, וראיתי את שניהם ליד שולחן ובקבוק וודקה וכוסיות לפניהם. ריכטר טפח בידו על זרועו של יבלונקה וצחק בקול, כאילו נהנה מבדיחה ששמע זה עתה. בראותו אותי, נשא ידו למעלה, וקרא:

“או, הנה גם הרברט! בוא הרברט, תשתה עמנו!”

“מאימתי הוא הרברט בשבילך?” צחק יבלונקה.

“הוא הרברט! הוא הרברט!” נעץ ריכטר מבט שורף ביבלונקה, כאילו מגלה לו סוד של אגודת סתר, “הוא רק מתחפש לאביתר! ולמה הוא מתחפש? כדי שנחשוב שיש לו מה להסתיר!” כבר היה מבוסם כדבעי.

אחר כך, כשהתיישבתי, טפח לי טפיחה עזה על כתפי, ואמר: “בעצם, גם אתה, הרברט, היית ב’גדוד העבודה'! אמור לי, נכון שניסימוב התאבד? יבלונקה אומר שערבים הרגו אותו, אבל הוא הרי התאבד! אני יודע שהתאבד!” וחקר אותי על אותו מקרה במגדל, ב־1923.

עוד פעמיים או שלוש הזדמנתי לשם בהיותם יחד. פגישותיו של ריכטר עם יבלונקה נבדלו מאוד מפגישותיו איתי. שניהם אהבו את הטיפה המרה, ושיחותיהם היו מלאות שחוק, סיפורים של קלות דעת ולא מעט ניבול פה. כפי שהתברר לי מאוחר יותר, ריכטר סחט ממנו ידיעות על תקופת העלייה השלישית, שהיוו רקע לסיפוריו הבאים.

באותם ימים נפלה מריבה ביני ובין יבלונקה. חדשים רבים לא דיברנו זה עם זה.


* * *


פגישותי עם ריכטר התחדשו ותכפו מעת שסיים את סדרת סיפוריו השנייה, בסוף שנת תרצ"ו, שנת מאורעות הדמים.

צרור של ארבעה סיפורים הניח לפני שנפגשנו באותה מסעדה ברחוב יבנה, וכשראיתי את שמותיהם, עלה חיוך על פני: “גרמי השמים”, “גבול”, “גלעד”, “גלגל חוזר”. “למה אתה מחייך?” שאלני. אמרתי: “נראה כאילו אתה כותב את ‘ספר יצירה’, וצריך לאחל לך חיים ארוכים, שתגיע לכל כ”ב האותיות…" – “כשתקרא לא תצחק,” אמר, “אם כן,” אמרתי, “שם הספר הזה יהיה בוודאי ‘השער השני’!” – “לא,” אמר, “הדיוט אינני, בכל זאת. ‘דרך בית לחם’.”

הסיפורים עצמם היו לי הפתעה גמורה. מכל הסימנים סבור הייתי שיהיו מוסבים על מעשים שאירעו ב’גדוד העבודה'. אבל לא, אף אחד מהם לא נתלה במעשה שהיה, ולא היה בהם שום דמיון להווי ידוע, למקורות ידועים, לאנשים ידועים.

ובכל זאת, באיזו דרך נסתרת, כביכול בספֵרה עליונה יותר, הילכה בהם רוח התקופה של העלייה השלישית. שונים לחלוטין היו משלושת הסיפורים הראשונים. שעה שבראשונים רווחה איזו רוח של בדידות, אנשים מעטים המהלכים על פני ארץ מדברית, ויחסים אינטימיים, אם כי רבי ניגודים, נטווים ביניהם, הרי ארבעה אלה היו שוקקי חיים, כאילו נשמעה מהם צעדת צבאות ושעטת פרסות סוסים. היה להם אופי “צלבני”, אם אפשר לומר כך, והאנשים שאיכלסו אותם, חברו כביכול ל“מסדרי אבירים”. גם כאן חזרו מוטיבים קבליים, ביטויים קבליים (כגון “החרב השנונה”, “כותלי הבית שמתלהטים באש”, “השלהבת היוצאת מצד צפון” שבסיפור “גבול”, וכו'). וכן מוטיבים של מוות, של אכזריות; אך יותר מכן, היו כאן אזכורים מתוך מדרשי גאולה, כ“ספר אליהו” ו“ספר זרובבל” (כגון תיאורי המחנות“, “יום הקרב”, וכן לא מקרה הוא שמקום ההתרחשות של הסיפור “גלגל חוזר” הוא “בקעת ארבאל”, שעם היותה נזכרת ב”ספר זרובבל", היא גם סמוכה למגדל, אחת מנקודות החניה של “גדוד העבודה”). מפליא היה המיזוג הזה, שלכאורה הוא נמנע מכול וכול, של מוטיבים של מיסטיקה יהודית עתיקה, של אווירה “צלבנית”, גויית מעיקרה, ושל התייחסות לימים לא מכבר, של העלייה השלישית.

ככל שקראתי וחזרתי וקראתי בסיפורים, כך גיליתי כמה עמוקים הם הקשרים וקשרי הקשרים שבהם. “גרמי השמים” היה סיפור “אסטרולוגי” כביכול, והקביל ל“ברון יחד” שבסדרה הראשונה, שבו שלטו הכוכבים. גורל “מחנה האוהלים המכודנים” – ספק מחנה “גדעוני”, ספק מחנה “צלבני”, ספק מחנה של הגדוד בעין חרוד – היה נתון כולו בידי המזלות, שכן המסע הראשון, בתחילת הלילה, בחיפוש אחר עקבות הנרצח, נזכרת בו “פעיית הטלה”, ואילו בסיומו של הסיפור, כשנושאים את הגוויה אל המעיין, מתואר “שיטוט דגים” במים כן גיליתי שכל הסיפור “גבול” כתוב על פי כללי משחק השחמט: שני מחנות הנטועים זה מול זה משני עברי הירדן, שהוא כעין קו האמצע של הטבלה; השליחים היוצאים מכאן לכאן בדרך “רצים” ו“צריחים”; הרוכבים הקופצים מעל לשיחים בדרך מהלך ה“סוס”; ואם כי לא היו כאן “מלכים”, אפשר לראות את שני השייחים הישישים, שתנועתם כבולה, בתור כאלה. “גלגל חוזר” הקביל ל“בחום שמש”: גם הוא התרחש כולו ביום, בחום כבד, וגם הוא בתוך עבודת כפיים, אלא שאם בסיפור הקודם היו שלושה יחידים בתוך שדה, הנה כאן היה גדול שלם שחצב מנהרה בהר “בהלמות כשילים וכילפות”. גם כאן באה התערבות של “כוח מסתורי” המשמש את העבודה, אלא ש“הרוח הרעה” כונפת רבים, נכנסת בהם כשיגעון, לגמוא מרחקים, לדרוך על במתי ארץ… – אותו “דמון”, שלשנים למדתי כמה הוא אופייני לכל יצירות ריכטר.

נוכחתי שצדק ריכטר גם בענין השמות. מה שנראה לכתחילה מוכני, מלאכותי, אנוס, נראה לאחר קריאה חוזרת כטבעי מאוד, כאילו כך מוכרח היה לצאת מידי הבורא: הגימ“לין שבראשי השמות רמזו לעליה ג', ל”גדוד העבודה“, אולי גם ל”גאולה"; אך יותר מכן, פיעמה את הסיפורים מעין רוח “גברית” (וכבר עמדו המבקרים על תכונה בולטת שבהם, שאין בהם גם דמות אחת של אישה) ורוח של “גיבורי כוח”, הן במובן הפשוט והן במובן הקבלי. דבר שלא עלה בידי לפותרו, הוא פשר השם שהציע ריכטר לקובץ כולו – “דרך בית לחם”. ניסיתי להוציא דברים מפיו בעניין זה, אך לא עלה בידי. השם “בית לחם” לא נזכר באף אחד מן הסיפורים, שכולם מתרחשים בצפונה של הארץ, ואפילו נאמר שהתכוון לבית לחם הגלילית, אף היא או סביבתה לא מוזכרים שם.

כשבועיים לאחר שמסר לי את הסיפורים באתי לביתו בערב להחזירם לו, בלווית הצעותי לתיקונים. חולשתו של ריכטר היתה בכך שלא דייק במובנם של ביטויים ומילים ששאב מן המקורות, ולעתים קרובות אפשר היה לגלות במשפטיו שגיאות חמורות, שלולא תוקנו היו מביישות ומכשילות אותו. נראה שלא השתמרה בידו גרסת נעורים ובחרות, שהרי לאחר שעזב את ליטא ועבר לגרמניה, גלה ממקום תורה, ולימודיו היהודיים הצטמצמו. כך, למשל, מצאתי, שהשתמש בביטוי “לשון של זהורית” במובן לשון של אש, שזו שגגה של עם הארץ, כיוון שכל בר בי רב יודע ש“זהורית” היא חוט שני; או, בסיפור “גבול” כתב, “נשפך הדם, תמות המשתלחת”, ולא ידע שבמקור הכוונה היא לציפור (נגעים י"ד, ה'); או ב“גלגל חוזר” קרא “קטף” לפרי קטוף ולא ידע שם של צמח בושם; ועוד הרבה שגיאות מעין אלה.

שעה ארוכה ישבנו על התיקונים, וריכטר, שהכיר בחולשתו, קיבל כמעט את כולם, אם גם רבים מהם לאחר ויכוחים ממושכים, משסיימנו בכך, והשעה היתה כבר לאחר חצות, הרהבתי עוז ואמרתי שלפי דעתי הסיפור “גלעד” נופל מיתר השלושה, כיוון שיש בו חזרות על דברים הנאמרים בהרבה יותר כוח, הן ב“גבול” והן ב“גלגל חוזר”. “כיצד?” שאל, החילותי מסביר את דברי.

ריכטר הקשיב. הקשיב לדברי ולא אמר דבר. כל שהוספתי לדבר, ראיתי איך פניו מחווירות והולכות. נבהלתי ממראהו, אך לא יכולתי להפסיק. נכון הייתי לכך שיתפרץ עלי, שיכני נפש.

כשגמרתי, קם ואמר בשקט:

“צדקת, לויטין.”

נטל מתוך הצרור את צרור הדפים של "גלעד וקרעו לעיני קריעה אחר קריעה, ואת הקרעים השליך לסל.


* * *


הקובץ “דרך בית לחם” ובו שלושת הסיפורים, הופיע בחורף 1937 . הרבה פירושים נכתבו עליו, רובם סברות כרס ודעות נפסדות, כמו לאחר הופעת הספר הראשון, גם עתה נתקף ריכטר דיכאון, ושבועות אחדים לא התראינו.

פגשתיו שוב ביום מותו של יוסף אהרונוביץ, בחול המועד פסח של אותה שנה. ביתו של אהרונוביץ היה סמוך למשרדי בית ההוצאה, בשדרות רוטשילד פינת רחוב המגיד, ובבוקר שלמחרת פטירתו נאספה שם על המדרכה חבורה גדולה של סופרים וידידי המנוח. כשראני, שילב זרועו בזרועי ואמר: “תאר לך, רק לפני שבוע קיבלתי ממנו מכתב שבו הזמינני להשתתף ב’מאזנים‘. היום, בדיוק היום, עמדתי לבקר אצלו. עוד ביום ה’ דיברתי איתו טלפונית…” אחר כך, כמו באותו יום שלאחר מות ביאליק, גילה בקיאות מפליאה בפרטי מחלתו. סיפר שהצטנן ולקה בדלקת ריאות קלה, ושביום ו' ביקר אצלו טשרניחובסקי ומצאו במצב טוב, כשהוא קורא יריעות “מאזניים” ומעיר הערות עליהן. ביום א' אפילו קם ממיטתו, יצא מחדרו ושוחח עם דבורה בארון, רעייתו. ופתאום, לפנות ערב הרגיש ברע וצנח, וכשהגיע ד“ר באראניק, שגר בקומה הראשונה, כבר מצאו מת. ושוב, כמו עם ביאליק, היתה זו אמבוליה, אמבוליה כתוצאה מסיבוך וכתוצאה מהזנחה. אילו שמע לעצת ד”ר רוזנפלד, היה הולך לבית החולים כמה ימים לפני כן, ואפשר היה להצילו.

הלכנו לבית הוועד הפועל של ההסתדרות לעבור על פני ארונו, ובדרך דיבר על “אדמת פודוליה הברוכה” שהצמיחה אנשים כאהרן דוד גורדון וכיוסף אהרונוביץ, אנשי אדמה וספר, ישרי לב וישרי הגות. “גזע כזה אילו היה לנו, והיה לנו עם חדש.” אמר. היתה זו הפעם הראשונה ששמעתיו מדבר על “גזע”.

בחצר הוועד הפועל ראינו את פיכמן, את עגנון, ר' בנימין, קלוזנר, ברש, איש מהם לא הכירו. שאלתיו אם ישתתף בכינוס הסופרים הצעירים שעמד להיפתח באותו ערב ב“אוהל שם”. בלגלוג אמר: “עם סופרים אני נפגש רק בהלוויות, ולכינוסים אלך כשאדע שמשמיעים בהם רזי תורה.”

לאחר כעשרה ימים טילפן אלי ושאל אם אני מוכן להילוות אליו לעלייתם של “אירגוני הצפון” על הקרקע בעמק בית שאן, במקום אשר יקרא “בית יוסף”, על שם יוסף אהרונוביץ. מיודע ישן שלו, המפקח מטעם הקרן הקיימת בטבריה, הזמינו להשתתף בעלייה, נעניתי ברצון ונטלתי לי שני ימי חופשה.

יצאנו ביום ה' באוטובוס לטבריה, דרך טול כרם וג’נין. הדרכים היו עוד בחזקת סכנה, וניתן לנו ליווי של שני גאפירים. כל זמן הנסיעה דיברנו על ענייני דיומא: על התנקשויות הדמים בבית שאן ובגליל, על השמועות, בדבר תוכניות החלוקה של ועדת פיל, על מלחמת האזרחים בספרד. אף שהכרתי את ריכטר כבר זמן רב, נודעו לי עליו דברים שלא ידעתים קודם לכן: הוא עקב, למשל, מתוך עניין בלתי רגיל, אחר מהלך המלחמה בספרד, וידע את כל פרטיה. עניינו בה לא היה פוליטי, כשלי וכשל רבים אחרים בתנועת העבודה בארץ, אלא אסטרטגי. יכול היה לספר לי היכן הם בדיוק קווי החזית של צבא המורדים ושל המיליציה, לשער את המהלכים הבאים בקרבות אלמריה או אלבאראסה, לחזות את סיכויי הנצורים בבילבאו, או להשוות את מספרי ההרוגים משני המחנות בסביבות גרנאדה. דומה היה כאילו כל מפת הקרבות פרושה לעיני רוחו, והוא, כאיש מטה, מעתיק את הדגלים מנקודה זו לנקודה זו – מתקדם, נסוג, עוקף, אוגף. ובתחום אחר: כשעברנו על פני יישובים ואתרים, השתוממתי לראות כמה בקי הוא בתולדותיהם ובסיפורים הקשורים בהם. כשעברנו על פני קרני חיטין, סיפר פרטי פרטים על הקרב בין צלאח א־דין והצלבנים; ואפילו את תולדות המושבה מצפה ידע היטב…

כשהגענו לטבריה תחתית, פגעו באוטובוס אבנים מרגימתם של פרחחים ערבים במעלה העיר. כולנו התכופפנו, ומשהגענו לתחנה, מיהרנו פנימה והסתתרנו שם. מטר אבנים ירד על הבניין מן הגבעה שמעבר לגן, וכמה מהן פגעו בחלון הראווה וניפצוהו. עמדנו שם דחוקים אל הקירות, עד שלא באה המשטרה והפיצה את הרוגמים ביריות הפחדה. כל התקרית לא ארכה אלא עשר או חמש־עשרה דקות, ובאותם הימים נחשבה לתקרית “רגילה”. אך ריכטר היה מזועזע. פניו היו חיוורות, וידיו רעדו. “כמו בגולה,” מילמל. "כמו בפוגרום. החרפה הזאת… להסתתר… במחבואים… כאן, בארץ ישראל – " לאחר שנים מצאתי את זכר המאורע הזה, בגלגול שונה במקצת, ברומן שלו, “הֶר הופשטאט”.

אך משהגענו לדגניה לפנות ערב, וכל אותו לילה, וכל יום המחרת, יום העלייה, היה ריכטר איש אחר. מעולם לא ראיתיו במצב כזה של התפעלות והתעלות. כאילו הגיע לארץ חדשה המתגלית לראשונה לעיניו. ומאידך, כאילו חזר למולדתו, מולדת סיפוריו. ובעצם, אז עלה בדעתי בפעם הראשונה הרעיון שיש בסיפוריו מן השניות הזאת: נכר ומולדת בעת ובעונה אחת. כולם מתרחשים בנופה של ארץ ישראל (לרוב, בסדרה הראשונה וגם בשנייה, בעמק הירדן ובגליל התחתון), ועם זאת, נופים אלה עצמם הם נופי ארצות רחוקות כביכול, שיש בהם מן הזרות, מריח המרחקים הלא נודעים.

עשרות רבות של אנשים כבר נאספו בדגניה, מיישובי הגליל והעמק, נכונים למסע שיצא עם שחר, ובחדר האוכל שררה התרוממות רוח, שמחת הפגישה של אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, התרגשות שלפני מעשה רב. קול שירה נשמע מעברים. אף אני פגשתי ידידים משכבר הימים, מאנשי כפר גלעדי ותל יוסף. סודרו לנו מקומות לינה בחדרי בית הספר, אך ריכטר לא אבה לשכב לישון. שעות ארוכות טיילנו בשבילי המשק, כשהוא נושם אל תוכו את ריח העשבים, האילנות, האדמה, ושומע מפי על הימים שבהם עשיתי בסביבה זו בסלילת כביש טבריה־צמח.

למחרת, מבעוד חשכה, נסענו לגשר, ובעלות השחר יצאנו, כל הקהל הרב שנאסף שם, בשיירת משאיות לעבר עמק בית שאן, כשבמאסף נוסע המגדל הארוך, מוטל על גבי אופני עגלות שטרקטור גוררן. בשבע בערך הגענו למקום: שדות בר לכל מלוא העין, מן הירדן ועד ההר, מכוסים צמחייה גבוהה וצפופה של עשבים וקוצים בפריחתם. כשירדנו, מצא שם ריכטר את איש הקרן הקיימת שהזמינו, וכמה רגעים לאחר מכן נפל על צוארו של בחור בשם יאשה, מאפיקים, חברו לספסל הלימודים מקובנה. פגישה נרגשת עד מאוד היתה זו, ויאשה, שכבר קרא את סיפוריו, נשא את ידו אל ההר הזקוף שבמערב וקרא: “הנה המבצר שלך! כאוכב אל־האווה! אליו התכוונת בסיפורך הראשון! כמובן, ידעתי! ועכשיו תעשה אגדה גם מן היום הזה! הו, איזו אגדה היא זו! יום גדול ואגדה גדולה!”

תוך שעה עמד המגדל על מכונו, ואז חילק אותנו מפקד המבצע, אדם בשם דוד נמרי, לקבוצות עבודה. אני הופניתי להקמת הצריף הגדול של חדר האוכל, וריכטר לבניית החומה. מפעם לפעם הסבתי מבט לעברו וראיתיו ממלא סלים בחצץ, נושאם והופכם אל בין תבניות העץ שכבר הקיפו את המגדל בריבוע גדול.

ידיו היו עדינות, חמלה התעוררה בי למראיהן. מוזר היה לראותו בכך, מתכופף, מזדקף, לבוש בחולצה אפורה, חוצלארצית…

בהפסקת הצהרים הראה לי את ידיו, שהיו נפוחות והעלו שלפוחיות. אך פניו קרנו מאושר. הוא לא דיבר על הנוף, או על האנשים, או על גודל “המעשה הציוני” שבהקמת יישוב, אלא התפעל מן המבצע וארגונו, כאילו היה זה מבצע צבאי הדופק על פי התוכנית לאשורה: הקבוצות הממלאות את תפקידן בפינה זו ובפינה זו, כל אחת עושה את חלקה, ומעשה כולן מצטרף לכלל יצירה אחת, שעוד מעט תעמוד לעינינו כתמונה בשלמות צורתה. וכשהמשיל את המעשה כאן ל“מעשה המשכן” התבהרה לי שוב חזות עולמו, כפי שהיא משתקפת מסיפוריו: שכל מה שנתפעל ממנו במציאות ובהווה, התעלה בדמיונו לתמונת “עולם עליון” שיש בו מן המסתורין.

בדרכנו חזרה לתל אביב, לפנות ערב, כשגשם ירד, היה עייף וכמעט לא דיבר דבר. עיניו היו פקוחות והוזות, כאילו היו בבואה לזוהר ששפע אליהן במשך היום. רק בסופה של הנסיעה אמר לי, כמהרהר:

“אני כותב… מה אני כותב?… פרוסט חיפש את הזמן האבוד. אני בורא לי זמנים שלא זכיתי לחיותם…”


* * *


לעתים רחוקות מאוד דיבר ריכטר על עצמו, על חייו, משפחתו, נעוריו, או דברים שאירעו בו בחוץ לארץ, וכשאמר דבר מה, כבאקראי, היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. לגבי דידי היה עברו כספר החתום, או לכל המרובה עניין להצעות חטופות ולניחושים.

אך כשבועיים לאחר אותו יום בעמק בית שאן, הזמין אותי לבוא לביתו בערב. כשבאתי, הכניסני לחדר המגורים, ושם כבר ישב יבלונקה. הבקבוק והכוסיות עמדו על השולחן, ושניהם היו מבוסמים במקצת.

" אתה רואה אביוסור?" פרש ידיו על פני החדר (כשהיה שתוי היה מכנה אותי הרברט, או אביוסור, במלעיל…) “כל הדירה לרשותנו! לשבועיים תמימים כל הדירה לרשותנו, ואפשר ששבועיים אלה לא יהיו תמימים כל כך!” צחק. וסיפר שאולגה נסעה עם התזמורת הארצישראלית לביירות, לקונצרטים בחסות הנציב העליון של סוריה, הרוזן דה מרטל, באוניברסיטה האמריקנית. “ועכשיו תשתה גם אתה, לחיי הרוזן דה מרטל!” מזג לי כוס.

מעולם לא ראיתיו במצב רוח מרומם כל כך, כאסיר החוגג יציאתו מבית האסורים.

מעניין לאותו עניין, סיפר שקיבל מכתב מידידו בליטא, שבו הוא מודיע לו שהוצאת הספרים הממשלתית שם החליטה על הוצאת סיפורי שלום עליכם בתרגום ליטאי והיא עומדת למנות ועדה של סופרים יהודים שתפקח על התרגום. ריכטר נשאל במכתב אם יהיה מוכן להצטרף לוועדה זו, שהרי הוא יודע היטב את שלוש הלשונות – ליטאית, יידיש ועברית. “גנרל צ’רניוס בכבודו ובעצמו ביקש שאצטרף לוועדה! רואים אתם לאיזה כבוד זכיתי?”

כשדיבר על ליטא, דיבר עליה באהבה ובגעגועים רבים: על הנימן, היערות, “חוף חולות הזהב” של ממל, ובעיקר על הלשון הליטאית, שהיא כה גמישה, פיוטית, שנטיות שמותיה ופעליה כה מרובים, שיש בה סיומות של המעטה ושל חיבה וכו'. אפילו על האנשים הליטאים, “גזע של איכרים קשים, חצי פרוסים חצי רומאים”, כדבריו, דיבר מתוך הערצה כלשהי. אחר כך סיפר מעשה שהיה בו:

כשהיה נער בן ארבע־עשרה, חלה במחלת הטיפוס. שרוי היה בחום גבוה ימים רבים, והרופאים כמעט נואשו מלהצילו. היתה אצלם משרתת ליטאית, בתו של כומר כפרי, פלאדה שמה, שהיתה מסורה לו מאוד, והיא לא זזה ממיטתו יומם ולילה, והיתה מלחשת השבעות לגרש את השדים המזיקים. כל אותם ימים היה קודח והוזה. דומה היה לו שהוא “טובע” ביערות, שרוחות רעות חונקות אותו, שהנערים בני כיתתו מתנפלים עליו במקלות. אך מראה אחד לא סר מעיניו: עמוד של אש ירוקה שהיה מתנוסס ומתנופף מולו מעבר לחלון, במקום עץ הלִבנה שהיה נטוע שם, ומעליו תלויה עין גדולה, פקוחה ומאירה, כשקם מחוליו, אמרה לו אמו, שרק בזכות פלאדה ניצל, בזכות מסירותה ותפילותיה. חלוש היה, צנום וחיוור, וימים רבים לא היה רואה אלא “עננים בגוני שלהבות” ומדי פעם היה מופיע לעיניו עמוד של אש ירוקה ומעליו העין הפקוחה.

כשגדל ונעשה נער בן שבע־עשרה, ביקש לראות שוב את פלאדה, שזכרה כמי שגאלה אותו ממוות. בחופשת הקיץ הלך לבדו אל כפרה, סמוך לקובנה. כשנכנס לביתה, קיבלו אביה, “כומר יערי, פגאני, חסון ועבדקן”, בכבוד גדול, והיא עצמה נפלה עליו בחיבוקים ונשיקות ובכתה על צווארו. כששאל מה עשתה כדי להצילו, אמרה לו שכשהיה קודח, היה לעתים ממלמל ולעתים צועק, ותמיד אלומות אש שמקיפות אותו, ואז ידעה שצריך לכבות את האש, וכדי לכבות את האש, היתה מביאה בסתר, להעלים מעיני הוריו והרופאים, עשבים לחים מן היער, ומניחה אותם על חזו. כשסיפר להם שעדיין רואה הוא לעתים את עמוד האש ועין פקוחה מעליו, אמר לו הכומר וינצאס: “כן כן, אתה קדוש יהודי, ועמוד האש שאתה רואה הוא עמוד האש שמעל למזבח בבית מקדשכם בירושלים. כשתהיה לאיש, תעלה לארץ הקודש, ואתה תהיה צפניה!…”

“ולמה צפניה דווקא? למה צפניה?” הטיל ריכטר שאלה לעומתנו, והוא כבר שתוי לחלוטין.

אחר כך קם, הכה באגרופו על גבי הפסנתר וקרא: “זהו האויב שלי! בבית פנימה! מחריש את אוזני, מחריש את מוחי, יורד לחיי, ועד שלא אנפץ אותו לרסיסים…”

ועם כך צנח אל הכיסא שליד הפסנתר, שמט ראשו על מכסהו והשתתק. כאילו נרדם.


* * *


רק בקיץ של שנת 1939, כמה חודשים לאחר הופעת הרומן “דין דמים”, נגלה לעיני הקרע העמוק שהיה קיים בין יוסף ריכטר ובין אשתו אולגה.

בוקר אחד צילצל הטלפון על שולחני, וקולה של אולגה היה זה, מתוח, רווי חרדה: “אולי אתה יודע במקרה איפה יוסף”? וכשאמרתי שלא ראיתיו זה כשבועיים, אמרה: “אינני יודעת היכן הוא, אני מחפשת אותו כבר ארבעה ימים, איש אינו יודע…”

עזבתי את עבודתי ועליתי אליה. היא היתה חיוורת, מבוהלת, פרועת שיער, וניכר שלא ישנה בלילה. “מה אעשה,” לחצה בכפות ידיה על רקותיה, “דעתי יוצאת מרוב דאגה.” וסיפרה שארבעה ימים לפני כן נפלה מריבה ביניהם, יוסף יצא את הבית בטריקת דלת, ומאז לא שמעה ממנו דבר. הלכה אל בית הקפה שבו היה רגיל לשבת וגם שם לא ראוהו, טילפנה לקרובי משפחה, ולא ידעו דבר. אפילו במשטרה שאלה. שאלתיה אם לא קרה כדבר הזה לפני כן, ואמרה שכבר התרגלה לכך שהוא חוזר לעתים לפנות בוקר, ופעם אפילו נעלם ללילה ויום, אבל ארבעה ימים… והרי בירושלים עוצר, ובמקומות שונים נהרגים אנשים מפצצות ומיריות מן המארב… הרגעתי אותה ואמרתי שתשב בבית, שתשאיר לי את הדבר, ואני אגלה את עקבותיו.

ראשית מעשה, הלכתי, כמובן, אל יבלונקה. הוא לא ידע דבר. לא רציתי לערבו בעניין ולא סיפרתי לו שארבעה ימים נעדר.

טילפנתי לכמה ממודעיו. לריכטר כבר היו קשרים רבים באותם ימים והיה נפגש לעתים עם כמה מן הסופרים. בירושלים, ידעתי, היה מבקר אצל ד"ר לנדאוור.

דאגתה של אולגה דבקה גם בי. השערות שונות ומשונות עלו בדעתי. לא ידעתי עד אז שלילות שלמים היה נעלם מן הבית, כפי שסיפרה. להיכן היה נעלם?

פעמים אחדות, לפני שהייתי נכנס לביתו, הייתי רואה איש צעיר, גבוה, יוצא משם, כבחשאי. מפאת החשכה לא יכולתי לראות את פניו. מעולם לא הגיד לי יוסף דבר עליו. גם לא שאלתי.

נזכרתי שבפגישתנו האחרונה סיפר על התאבדותו של ארנסט טולר, בבית מלון בניו יורק. דיבר על כך שגם גיבור אחת הדרמות שלו, אויגן הינקמאן, תלה את עצמו. חייל שאיבד במלחמה את גברותו מצא את אשתו עם מאהב ונואש מכל האידיאלים, משלום, מאהבה, מאפשרות להציל את העולם: לא נחמה, לא אושר, לא אהבה, אופל ותהום, אופל ותהום. “ההתאבדות היא המעשה היחיד שיכול היום אדם לעשות כמחאה נגד אלוהים,” הירהר בקול.

אבל יוסף, אם כי היו לו תקופות של דיכאון קשה, לא היה איש שישלח יד בנפשו. מה גם שבאותם ימים, לאחר הופעת הרומן, היה בשיא תהילתו.

חשד התגנב ללבי, שמא התנדב לעשות דבר מה בשירות ארגון מחתרת. ואולי בסתר היה חבר בארגון כזה. ידעתי שפנו אליו שיחתום על הכרוז “לא תרצח” בגנות הטרוריסטים, וסירב. ולאחר תפיסת ספינות המעפילים “סנט ניקולא” ו“אסטיר”, לאחר הודעת מקדונלד על שלילת רישיונות העלייה, התפרץ כמה פעמים נגד מדיניות הסוכנות היהודית, ואמר שרק בכוח יסלקו את הבריטים מן הארץ. פעם מצאתי בחדרו שתי חוברות של “לנוטר”, הוראות לשימוש במקלע לואיס ובאקדח.

ולעומת זאת: הוא לא היה אמיץ ביותר. זכרתי איך רעד כשהסתתרנו במסעדה בטבריה.

זכרתי שסיפר לי פעם כי עשה שבת אחת בפנסיון של גברת לזרוס בירושלים, ושיבח את המקום שהוא שלֵו ונעים, “אידילי”, ויכול אדם לכתוב בו במנוחה. חשבתי שאפשר כי נסע לשם להתבודד, לכתוב. אפשר שעשה כן גם לפני כן, ואין אשתו יודעת על כך. ניסיתי להתקשר לשם טלפונית ונאמר לי שמפאת המאורעות בירושלים נותקו כל קווי הטלפון לבתי המלון והפנסיונים. גמרתי בלבי שאחכה עוד לילה, ואם לא יבוא, אסע ירושלימה למחרת.

גם באותו לילה לא חזר יוסף.

למחרת נטלתי חופשה מעבודתי ונסעתי ירושלימה.

פגישתי עם גברת לזרוס היתה מוזרה מאוד. שאלתיה אם נמצא אצלה אדם בשם יוסף ריכטר, ואמרה לא. שאלתיה אם מכירה היא אדם בשם זה, ואמרה: כן, ומה? שאלתיה שמא היה כאן לפני יום, יומיים, שלושה, והסתכלה בי בחשד ואמרה שאין היא מוסרת פרטים לשום איש על אורחי הפנסיון. כשאמרתי שאני בא בשליחות אשתו הדואגת לו מאוד בגלל היעדרו, כאילו התגבר חשדה עוד יותר, ואמרה: אני מצטערת. והוסיפה בנעימה שנשמעה לי כעוינת: שום אדם אינו הולך לאיבוד בארץ הזאת. אם קורה אסון, חלילה, מודיעים על כך. לא הועילו כל הפצרותי. כמדומה ראתה אותי שוטר חרש, או אולי בלש פרטי… כמדומה כרתה איזו ברית חשאית עמו…

בערב חזרתי תל אביבה ועליתי אל אולגה. קיבלה אותי בפנים חיוורות כסיד: “לא מצאת!”… ישבתי עמה בטרקלין והשתדלתי להרגיעה ולנחמה. אמרתי לה מעין הדברים שאמרה לי גברת לזרוס, שאילו קרה, חלילה דבר רע, ודאי היינו יודעים, וכד'. חקרתי אותה בדבר קשריו. שמא יודעת היא מה על קשרים עם ארגון כלשהו…“יוסף וארגון?” ביטלה בצחוק מר את חשדי. “מעולם לא היה בארגון, לעולם לא יהיה. ודאי לא בארגון שיש בו הסתכנות.” אמרה שמתפלאת היא שלא הבחנתי בו תכונה זו של אינדיבידואליזם קיצוני, אם מתוך היכרותי עמו ואם מתוך כתביו. שהרי אפילו ב“דין דמים”, שיש בו עניין של מחתרת, הגיבור מקים שם “מחתרת של איש אחד”, וכמה דבר זה אופייני ליוסף. אחר כך, כשהוספנו לדבר בו, נפתח סגור לבה והשיחה את כאבה מתוך גילוי שלא ציפיתי לשכמותו.

“כמה קשה איתו, אביתר, כמה קשה,” אמרה. “הוא כה אגוצנטרי. כה לא מתחשב. נדמה שאינו רואה כלל את הזולת. שער בנפשך שאף פעם אחת – אף פעם אחת! – לא היה בקונצרט שלי! ומדוע? כי הוא רואה בי אויבת שלו! עצם קיומי כאילו מתנכל לו! רוב המריבות שלנו הן סביב ענין זה, של נגינתי. כשאני מתאמנת בנגינה בפסנתר, הוא מתפרץ לפעמים בצעקות – הפסיקי את זה! את משגעת אותי! – עד שכל השכנים מציצים מן החלונות לראות מה קרה… זה נורא! נורא לנגן תמיד מתוך רגשות אשמה, מתוך זהירות, פחד, ידיעה שאני מפריעה, מציקה, מתנקשת… אתה חושב שלא הייתי מפסיקה? הייתי מפסיקה. סוף סוף הוא אמן גדול, ואני, מה אני? מנגנת, מבצעת, ואפילו שאני זוכה להערכה, העולם לא יפסיד כלום אם אסתלק מזה. וכל רצוני הוא שיוכל לכתוב בשקט. אבל איך יכולה אני להפסיק אם בזה תלוי כל קיומנו! הלא אם אפסיק לנגן נגווע ברעב, וממילא לא יוכל לכתוב!”

“ואין הוא מבין זאת בעצמו?” אמרתי.

“מבין…” גיחכה. “בהיגיון אי־אפשר לשכנע אותו. כמובן, מבין. אבל יצרו גדול מהבנתו. כמה פעמים אמרתי לו: אעשה מה שתאמר לי. מה אתה רוצה שאעשה? שאהיה פקידה בבנק? שאהיה עוזרת בית? אני מוכנה. פתאום נכמרים רחמיו עלי, הוא מחבק אותי, מנשק אותי, מביע חרטה על כל מה שאמר, מתחטא כילד, מבטיח שלא יציק לי עוד לעולם, מהלל אותי איזו פסנתרנית גאונית הנני… לכמה ימים הכול נשכח, שקט שורר בבית, אני מנסה לנגן מעט ככל האפשר, בשעות שאין הוא בבית… עד ששוב, לפתע… ואתה חושב שהוא שונא מוזיקה? הוא מוקסם ממוזיקה! והוא ידען גדול! ואינני מכירה שום אדם המבין אותה כמוהו לכל עומקה! הוא מבחין בניואנסים הדקים ביותר, בשגיאות הקטנות ביותר! לפעמים, כשרוחו טובה עליו, ואני מנגנת, הוא יוצא פתאום מחדרו, קרב אלי בשקט, ומעיר לי שבבית הזה לדעתו דרוש קצב אטי יותר או בדומה לזה… בעצם, כך נפגשנו, במסיבה של סטודנטים יהודים בברלין. ניגנתי שני פרליודים של שופן, ולפני שהתפזרנו ניגש אלי, אמר כמה התרשם מנגינתי והציע ללוותני לביתי… אחר גילינו שהננו בני עיר אחת, קובנה…”

אולגה כאילו השתקעה בזיכרונותיה. ישבה מולי כשפניה הלבנות נתונות בכפות ידיה, שערה השחור נופל על כתפיה, ומבע של געגועים עגומים בעיניה הגדולות.

“והוא עודדני לכך,” שחה, “עוד שם, בברלין, שאמשיך ללמוד, ושיעשע אותי בחלום שנבוא ארצה וכאן נתפרנס שנינו מאמנותנו. מאמנותנו בלבד. ונידור נדר לא לעסוק בשום דבר שיסיח דעתנו מאמנותנו. אני אנגן והוא יכתוב, ושנינו ‘נתעשר מזה’, כי אני אהיה פסנתרנית מבוקשת מאוד ומחירי יעלה עם פרסומי, והוא יכתוב סיפורים ורומנים אשר יתורגמו ללשונות רבות ויביאו לו הון, כמו לתומס מאן, פויכטוואנגר, צווייג… כמובן, בבואנו ארצה מיד ראינו שחלום שווא הוא זה. אני הבאתי איתי קצת כסף שהורי נתנו לי ובזה קנינו את הדירה, אבל מקונצרטים בלבד אי־אפשר להתפרנס. אם כן התחלתי במתן שיעורי נגינה בפסנתר, שלושה ארבעה, ליום… אבל מוכרחה אני גם להתאמן, להתכונן לקונצרטים שלי, ומתי אם לא בשעות הערב?… ואשר לסיפורים שלו… כן, אני מאמינה שעוד יתגלה בעולם, ויתורגם, ויתפרסם, סופר גדול כמוהו מוכרח להתגלות אי־פעם, אבל עד אז… הרי אתה יודע – פרוטות, המספיקות בקושי לכסות את הוצאות הנייר, והדיו, והשתייה…”

באומרה “שתייה”, עצמה את עיניה, כמו מתוך כאב, והסתגרה בעצמה. אחר כך פקחה אותן:

“כן, גם על זה אנחנו רבים. גם בזה אני אויבת שלו. מתנכלת לחירותו, לחייו? כשאני דורשת ממנו להפסיק לשתות! אין לך מושג כמה הוא שותה! לפעמים הוא חוזר בלילה וכל אוויר החדר מתמלא צחנה מהבל המשקאות היוצא מפיו, והוא איש חלש, אביתר! יש לו קונסטיטוציה חלשה מאוד! לפעמים הוא מוטל חולה שלושה ימים לאחר ליל שתייה, ואני מביאה אליו רופאים, וגם הם אומרים לו שאסור לו, באיסור מוחלט, לשתות! אבל הוא חוזר לסורו, וכשאני מדברת איתו על כך… הוא נהפך לחיה! מסוגל לגדף אותי כעגלון בשוק! מתקומם נגדי כאילו את נפשו אני רוצה לקחת! הוא מתלקח, עיניו מאדימות, ואני רואה שנאה, שנאה ממש פורצת מתוכו! אני נדהמת. אני שואלת את עצמי מדוע, דווקא בגלל זה, הוא שונא אותי כל כך! איני יודעת להסביר זאת!”

אמרתי שאומנם כך הוא, שהוא רואה בזה פגיעה בחירותו, בזכותו ליהנות מדברים שהוא נהנה מהם.

“אבל אני מגוננת עליו! הוא כמו ילד… הוא זקוק לחסות, והוא אובד כשהוא לבדו, מה היה עושה בלעדי? האמן לי, אביתר, שהוא כמו ילד…”

ובאומרה שוב ושוב “הוא כמו ילד”, התגלגלו דמעות מעיניה. היא לא עצרה בעדן ולא מחתה אותן.

“הלוא הוא ילד… אלמלא ידעתי שהוא ילד, לא הייתי סולחת לו… מפני שאסור, אסור לעשות דבר כזה. אסור להשאיר אותי כך חמישה לילות ולא להודיע דבר… לא אכפת היה לי אילו היה יוצא מן הבית לשבוע, שבועיים, חודש, משאיר אותי לבדי, אבל שהייתי יודעת היכן הוא! הלוא יכול היה לצלצל לפחות, לשלוח גלויה, להשאיר ידיעה… מדוע הוא מתעלל בי כך? אכזריות היא זו!… ואתה סבור שלא אסלח לו כשיבוא? אני יודעת שאסלח לו, מפני שהוא ילד… אני יודעת את האמת – שהוא בסך הכול ילד…”

בשעה אחת־עשרה בערך נשמע קרקוש מפתח בחור המנעול. אולגה ניתרה ממקומה ורצה אל הדלת. לא ראיתי את פגישתם.

כשנכנסו לחדר, צנחה אולגה על הכיסא, ופניה היו חיוורות ושלוות. היתה זו כעין אנחה עמוקה של אדם שמשא כבד מנשוא נפרק מעליו. פניו של ריכטר היו חיוורות מאוד, רוח רפאים. אך לבושו היה סדור, כאילו זה עתה חזר מאיזו ישיבה. חליפה, עניבה. הוא התבונן בי בחיוך רפה, ואמר:

“גם אתה פה?”

עמד מולי עוד רגע, ופנה לחדרו.

אמרתי שלום לאולגה ויצאתי.


* * *


לאחר ארבעה או חמישה חודשים, כשבאתי יום אחד לביתו, מצאתיו מוטל במיטה. כששאלתיו מה לו, אמר שהוא חש כאבים בגופו. אחר כך אמרה לי אולגה ששבר שתי צלעות. לא עלה בידי להיוודע באילו נסיבות אירע הדבר. שניהם התחמקו מלהשיב לי ברורות, והעניין נראה מסתורי בעיני.

שישה שבועות לא יצא מביתו, ובאותו פרק זמן הייתי מבקרו פעמיים בשבוע לערך ושוהה אצלו שעה־שעתיים כל פעם. את רוב זמנו היה מבלה בקריאה, וכיוון שהיה מהיר קריאה ביותר, בולע ספר או שניים ביום, הייתי אני מביא לו את הספרים שביקש, רובם בגרמנית ובאנגלית, מן הספרייה הלועזית שברחוב נס ציונה.

כל אווירת הבית השתנתה באותם הימים. אולגה כאילו התחדשו עלומיה. היא היתה מאושרת. המיטה עמדה בחדר עבודתו, והחדר, שלא כבימים כתיקונם, היה נקי ומסודר ובהיר, וצנצנת פרחים, שתמיד היו רעננים, עמדה על השולחן. היא היתה משרתת אותו בשמחה, נכנסת מדי כמה רגעים, שואלת לשלומו, מביאה לו דברי מאכל ומשקה, ודומה היה כאילו הניחה כל דבר אחר והקדישה לו את כל עתותיה. אף הוא נהג בה בחיבה מרובה והיה מכנה אותה “אולי”, “אולגי” וכד', כילד המתענג על תפנוקים.

שיחותיו עמי, גם הן היו שונות מתמיד: שופעות הומור וקלות ראש, זרועות אנקדוטות לאינספור, אם מבית אביו, אם מתקופת ברלין שלו, ואם ממה שהביא מדברי אחרים. רוב הספרים שקרא אז היו ספרי תיאולוגיה נוצרית – דבר שהפליא אותי מאוד, כי לפני כן מעולם לא דיבר איתי על נושאים מתחום זה – והוא היה קורא לפני פסוקים וקטעים מתוכם, מתוך התפעלות רבה, ומשתעשע עמי ב“תרגילים דיאלקטיים”, נוסח ה“סומא תיאולוגיקה” של תומס מאקווינס. כך היה אומר לי: “בוא ואוכיח לך את מציאות האלוהים.” ואני הייתי צריך לשמש לו “האפיקורוס”, והוא לי – הפילוסוף המשיב בהוכחות. הוא היה שם דברי “כפירה” בפי, כגון: “כיוון שאלוהים מוגדר כטוב אינסופי, הרי שאילו היה קיים, לא היה אפשר לגלות את הרע…” – " אבל כיוון שיש רע בעולם," הייתי אני מסייע לו, “הווה אומר שאין אלוהים” וכיוצא בזה. – כך אתה סבור!" היה מתנצח עמי, “אולם איפכא מסתברא: כל מה שנמצא בתנועה נגרם על ידי תנועה…” וכו' וכו'.

כשאמרתי לו שהוכחות אלה מצויות גם אצל הרמב“ם, ביטל את דברי ואמר שכל מה שאתה מוצא אצל הרמב”ם בתחום הפילוסופיה, נמצא כבר אצל התיאולוגים הנוצרים מאות שנים לפניו, ודיבר בהערצה על אוגוסטינוס, בואתיוס, סקוטוס אריגאנה, בונאוונטורה ואחרים. “מספרים לנו שימי הביניים, ימי חשכה נבערת היו,” אמר לי פעם, "אילו הבלים! רק בהם אתה מוצא את המחשבה המופשטת הצרופה, וכל מה שבא אחריהם לא חידש דבר. רק אצלם אתה מוצא את שלטון השכל בטהרתו, גם בענוותו, והרפורמציה לעומתם היא משחק פשטני באותם רעיונות שהראשונים צללו לעומקם. שום דבר לא קיבלו כמוסכם, כל דבר בחנו מראשיתו ולכל צדדיו. עניין הרצון החופשי וההכרח, הזמן והנצח, האיכות והכמות, התוכן והצורה, המספרים, האור… הלא כבר במאה השתים־עשרה כתב רוברט גרוסטסט, הדיקן של אוקספורד, על האור כצורת החומר, וכבר במאה התשיעית כתב אריאגה על החומר כצירוף של איכות מסוימת וכמות מסוימת, ועל היות החומר כשלעצמו ישות מופשטת. ועל היות אלוהים ישות לא הווה בהיותה מעבר להוויה, והיא בלתי ניתנת לידיעה אפילו לעצמה. הרציונליזם החל במאה התשע־עשרה? איזו שטות! קרא את אוגוסטינוס על ‘העכשיו העומד ללא תנועה’, על ההבדל בין נצח לזמן, שנצח הוא מודד של הוויה מתמדת והזמן הוא מודד של תנועה. הקדים את איינשטיין באלף וחמש מאות שנה! קרא איך הוא מוכיח את מציאות האלוהים בדרך המתמטיקה!.. "

היה בהתפעלותו משהו מן התמימות של נער מתבגר ומצא דעת. אם גם הבין מעט מאוד מתמטיקה, ובקושי יכול היה לעשות את פעולות החשבון הפשוטות, אהב להשתעשע בתרגילים המתמטיים־פילוסופיים של אוגוסטינוס ולהראות איך מציאותו של המספר אחד בכל המכפלות שלו, מציאות בלתי מוחשית אך קיימת בהכרח, היא הוכחה למציאות אלוהים…

פעם, כשדיבר על סוגיית “אמת הבאה באמונה ואמת הבאה בידיעה”, או “אמת מתוך התגלות ואמת מתוך השגה”, שאצל תומס מאקווינס, הביא פסוק של פאולוס מתוך “האיגרת אל הקורינתיים”: “כי כעת מביטים אנחנו במראה ובחידות, ואחרי כן פנים אל פנים”, ואמר כי עניין הבבואה המטושטשת במראה, ענין נצחי הוא, שאין אדם עומד מול עצמו פנים אל פנים.

כשאמר זאת הבנתי מקור אחד מסיפוריו.

באותם ימים היינו עוסקים בהתקנת ספרו “אבן הלשם” לדפוס (גם כאן, כמו ב“דרך בית לחם”, לא היתה אחיזה לשם הספר באחד הסיפורים). קובץ זה, שכלל שבעה־עשר סיפורים, היה כולו הפתעה וגילה צדדים חדשים בכישרון היצירה של ריכטר: ההומור והווירטואוזיות. פרט לארבעת הסיפורים הראשונים, שהיוו מעין המשך לסדרות הקודמות, הן בנושאיהם והן בסגנונם (גם כאלה, גיא החיזיון של העלילות היה נופי הארץ הפתוחים, באווירה ספק קדומה ספק בת ימינו), היו כל יתר הסיפורים קצרים ביותר ונסבו על אפיזודות, או דמויות בודדות – כתיבה מרוכזת מאוד, תמצית שבתמצית, מעין פתגם דו־משמעי. המפורסם שבהם, הלוא הוא “השחקן”, שלאחר הופעת הספר כינוהו “הסיפור הקצר בספרות העברית החדשה”, סיפור בן שתים־עשרה שורות המתחיל במשפט:

“לא פעם אמרה לי אירמה: “עליך קודם כול לבנות את האישיות שלך!” כן, אבל איך? איך, כשפעם אני משחק את ארלקינו, פעם את הרפגון ופעם את השוטה של ליר! מתי אני עם עצמי?”

ומסתיים במילים:

“ואני השתחוויתי לפני המסך הסגור. כן, אירמה, אישיותי נהרסת והולכת. אני משתחווה גם לך.”

בדומה לזה היה גם הסיפור בן שני העמודים “צייד הציפורים” סיפור על אדם משותק בשתי רגליו, שהיה צד את הציפורים מחלונו על ידי כך שהיה מפטפט עם עצמו, והללו היו באות ללקט במקורן את המילים שהשיר מפיו.

אך כשדיבר ריכטר על הפסוק מן “האיגרת אל הקורינתיים”, נזכרתי ב“מלטש המראות”, באותו סיפור שבו עומד הפרופסור למתמטיקה מול המראה העמומה ומלטש אותה, ובה בשעה מעופפים מספרים במוחו. שעה שהם מתפרחים ממוחו, הוא רואה בבואה שלהם במראה, אך ככל שהמראה נעשית בהירה יותר, מלוטשת יותר, כן מתבלבלת עליו דעתו, כי במראה מופיעות הספרות בהיפוכן.

כשקישרתי את מעשה הסיפור עם אותן סוגיות בתיאולוגיה שעליהן היה משיח עמי, כגון “ההוכחות המתמטיות למציאות אלוהים”, הבנתי שלא רק לשם שעשוע והומור כתב סיפור זה ואחרים כדוגמתו, אלא שעניינים מטאפיזיים אלה של מציאות ותדמית־מציאות, אם העולם הפיזי ממשי הוא או בבואה של הרוח וכד', אכן העסיקו את מחשבתו זה זמן רב, אף כי לא דיבר עליהם.

שאלתיו על כך ואמרתי כי נדמה לי שיש בזה איזה “מהלך חדש” ביצירתו, או סטייה מן הקו הקודם, שהיתה בו זיקה ישרה להיסטוריה היהודית, לאגדה היהודית, לבעיות הזמן, או שמא אין סיפורים אלה אלא שירים הנושרים תחת שולחנו? על כך ענה לי:

“כל סיפור הוא גילוי של יצר היצירה, והיצר אינו שואל לתכלית. הרי זה כמו יצר הבריאה של אלוהים. כל מיני בריות וברואים ברא אלוהים רק משום שיצרו דחפו לכך. מהם שהיתה להם תכלית בדיעבד ומהם שלא. הרי קראת את ‘ויהי היום’ של ביאליק, שם שואל דוד למה ברא אלוהים את הצרעה ואת העכביש ואחר כך באים המקרים ומלמדים אותו שלא לשווא נבראו. מלכתחילה נבראו פשוט משום ‘וירא כי טוב’, בדיעבד נמצאה להם תכלית. אפשר שגם הסיפורים כך…”

כשהחלים ויצא לרחוב, דומה היה לו כאילו העולם השתנה, נעשה יותר עולם של חולין. היה זה כאילו פקח את עיניו מחלום נעים אל מציאות אפורה. תחילה היה מהלך לאטו, ולעתים אף אולגה מהלכת לצדו ותומכת בו, אך מעט מעט חזר לקדמותו, ושוב היה יוצא בערבים, יושב בבית הקפה שלו, אף מרבה בשתייה.


* * *


עברה כשנה וחצי עד שנודע לי פשר “היעלמויותיו” המסתוריות של יוסף, שעליהן סיפרה לי אולגה בשעתו.

יבלונקה התגייס לצבא הבריטי. אם כי היה אז למעלה מבן ארבעים וחמש, והמוסדות הלאומיים קראו להתנדבותם של רווקים בגיל עשרים עד שלושים בלבד, לא מצא מנוח לנפשו, עזב את התיאטרון, את ערבי הקריאה והמשחק, לבש מדים והצטרף ליחידה העברית להובלה. באביב של אותה שנה, 1941, הגיע ארצה ממצרים לכמה ימי חופשה. נפגשים היינו עמו ערב ערב, ב“אררט”, והיה מספר לנו על המדבר המערבי, על קרבות טוברוק וסולום, על החיילים האיטלקים שנשבו בחבש, על חטאי אלכסנדריה ופלאי קהיר. יוסף היה מאזין לו כמכושף, בייחוד לסיפוריו על הפגישות עם יהודי לוב, בכפרים ובעיירות נידחות, יהודים דוברי ערבית, שהיו “חוטבי עצים ושואבי מים”, וכל חייל עברי היה בעיניהם כמבשרו של משיח.

בפגישתנו האחרונה, לאחר שנפרדנו מיבלונקה, בשעה מאוחרת של לילה, הציע לי יוסף שנטייל אל שפת הים. נרגש הוא, אמר, ובין כה וכה לא יוכל לישון.

בהיותנו מהלכים לאורך שפת הים, אמר שמתקנא הוא ביבלונקה, על שרואה הוא עולם, חוצה מדבריות, נפגש עם עמים ועממים, חי “בתוך זרם ההיסטוריה”, המלחמה עוברת לא “לצדו” אלא “בתוך חזהו”, ושהוא “אלקטרון בחשמל של היקום”. אלמלא היה סופר, אמר, היה גם הוא מתגייס לצבא. ולהיות סופר, זוהי “קללה”, שכן הוא עבד נרצע לאמנותו. אלא שב“קללה” זו צריך “להתקדש”. כשם שיש “אמת ואמונה”, כך יש “אמת ואמנות”, המחייבות “השתעבדות מרצון”. והפרדוקס הוא שזוהי “חירות מתוך עבדות”, או “עבדות מתוך חירות”, כי איך קונה סופר את חירותו האמיתית אם לא מתוך שהוא משעבד עצמו לאמנותו בכל הנפש ובכל המאוד ומתנזר מן העולם? וסופר שאינו מתנזר, שאינו מתקדש, הריהו חוטא לעצמו ומתחייב בנפשו.

הרבה דיבר בעניין זה. אמר שאילו היה נאמן לעצמו, לא צריך היה לשאת אישה, אלא לחיות בדד, להיות כמו הירונימוס שהתבודד במדבר הסורי ובבית לחם ורק כך יכול היה להתעמק במקרא, לתרגמו, ולכתוב את כתביו. יש לשער שאהב את הנזירה פאולה, אמר כבדרך לצון, שהתלוותה אליו לבית לחם עם נערותיה, וחסתה בצלו, אלא שכבש את יצרו, ואף היא, שוודאי אהבה אותו מאוד, כבשה את יצרה, ואת אהבתה העתירה עליו בדרך שלא שברה את כוחו, אלא להפך, ביצרה אותו: בנתה לו בית בכספה ודאגה לכל מחסורו… כן, כך צריך היה לנהוג, כמו הירונימוס, אמר, אבל הוא אינו קדוש, ואת מחיר החטאים הוא משלם, טבין ותקילין… יכול היה לכתוב הרבה יותר… הוא השתתק, ואני בנשימה עצורה, ציפיתי להמשך דבריו. חשתי שצופן הוא דבר מה בלבו וחושש לגלותו.

אך במקום להמשיך, שאלני אם מכיר אני את לאה ברלין.

משום מה עברה צמרמורת בגופי כשהזכיר את שמה.

כן, אמרתי. כלומר לא אישית, אלא קצת משיריה מכיר אני. קראתי כמה מהם בכתבי עת יידיים. וגם את הקובץ “צווישן צוויי טייכען”, שהופיע לפני שנים רבות.

כן, שיריה… אמר ולא יסף. וסיפר שהיא שרוייה במצוקה. חיה בעוני, בדד, ולאחרונה גם חלתה. ניסה לעזור לה, אבל ידו קצרה.

שאלתיו אם מכיר הוא אותה כבר זמן רב.

כן, זמן רב, אמר ברוח קשה. והוסיף: שלוש שנים, יותר.

משונה היה בעיני שאף פעם אחת לא הזכיר את שמה בפני.

“אילו היה לי זמן…” אמר. “אבל אין לי זמן. הלוא אתה יודע שאני נתון בעיצומו של רומן, וכל שעה שיש לי…” ופתאום עצר מלכת, נעמד מול פני, ובמין זעם עצור, כאילו מתמרד על משהו, או מטיח בי אשמה, קרא: “לויטין, הלוא הזמן הוא הרכוש היחידי שיש לי, היחידי! אין לי כלום עלי אדמות מלבד מעט הזמן שניתן לי כפיקדון, פיקדון שנתן לי אלוהים על תנאי! כדי שאשתמש בו טיפין טיפין למטרה שלה הוא נועד! אסור לי לבזבז אותו! זוהי **מעילה!”**

כבשתי את עיני בקרקע. לא הבנתי מדוע הוא מתפרץ כך, כלפי? כלפי העולם כולו? כלפי מאן דהוא הגוזל ממנו בכוח, או במרמה, את רכושו המעט?

“רוצה הייתי לעזור, אבל אינני יכול…” אמר ברוח נמוכה.

שאלתיו אם אין סופרי יידיש אנשים שיכולים לבוא לעזרתה של לאה ברלין.

סופרי יידיש, אמר, מפורדים ומסוכסכים ביניהם, מרירים ואכולי קנאות וחשבונות ונקמות, וזה מכבר נידו אותה מקהלם “משום שאמרה להם את האמת בפניהם”.

וכך השאיר עניין זה, כמו תלוי באוויר, וכשהמשיך לדבר, דיבר שוב על המלחמה, על סיכוייו של גנרל וייוול לנצח את גנרל רומל, על המפלות ביוון, ביוגוסלוויה, על החיילים האוסטרלים החביבים, “שאת מיטב בנותינו יחטפו כמו שחיילי רומולוס חטפו את בנות הסאבינים”…

בלב כבד נפרדתי מעליו.


* * *


חמישה חודשים הייתי יוצא ובא בביתה של לאה ברלין. חמישה חודשים הייתי עד לשיברונה, להתפוררותה, עד שאוכלה באִשה.

כל אותו לילה, לאחר שיחתנו על שפת הים, לא נתתי שינה לעיני. הפכתי והפכתי בדברים שאמר לי יוסף וככל שהפכתי בהם, כן כבדה המועקה על לבי. קשרתי דבר לדבר והבנתי שאם הכיר יוסף את לאה ברלין שלוש שנים, וכל אותו זמן, בכל שיחותינו הרבות והארוכות, לא הזכיר את שמה אף פעם אחת, משמע שהיכרות זו לא היתה “ספרותית” גרידא. מה טעם גילה לי זאת עתה? אין זאת אלא שרצה לפרוק מעליו עול של אחריות כלפיה ולהטילו על צווארי, לאחר שיחסיו עמה הכבידו עליו, או הגיעו עד “משבר”. התקוממתי על כך בכל נפשי: לא רציתי להיות “איש ביניים” בעניינים שבינו לבינה, ולא רציתי להיות שותף סמוי לקשר חשאין נגד אולגה. אך מאידך – האפשר להשאיר אישה כלאה ברלין עזובה לנפשה? ואולי באמת שרויה היא במצוקה גדולה, והיא קוראת לעזרה בצר לה ואין לה שומע?

המחשבה על גורלה של המשוררת, שאת שיריה כיבדתי, והמעט ששמעתי עליה עורר בי רגשי יקר כלפיה, רדפה אותי בימים הבאים. ובה בשעה הקהתה את מרירותי כלפי ריכטר. הסחתי דעתי מעניין זה, של יחסו אליה.

לא ההנתי לבקר אצלה, עד אותו יום שבו נמצאה לי אמתלא לכך: שיר שלה הופיע ב“צוקונפט”, שהגיע אלי מאמריקה. אמרתי, אלך ואראה לה אותו, לשמח את לבה.

אל דירתה צריך היה לרדת, חמש מדרגות. היה זה במרתף, ברחוב יוסף הנשיא, בבית שבקומתו הראשונה היתה נגריית רהיטים. לא היה חשמל במבוא, וצריך הייתי לגשש דרכי עד שמצאתי את דלתה.

דפקתי ומבפנים ענה לי קול “רק רגע”. שמעתי זיע קפיצי מיטה, דשדוש נעלי בית על גבי הרצפה, רשרוש בגדים. כשנפתחה הדלת כדי סדק, ראיתי עיניים כחולות, מבוהלות, והיד הצמידה לצוואר שולי חלוק צמר דהוי. נראה כאילו ציפתה למישהו אחר, והתאכזבה.

כשאמרתי את שמי, אורו מעט עיניה, ואמרה: “כן, יוסף סיפר לי עליך.”

נכנסתי והתבקשתי לשבת על שרפרף, ליד שולחן עגול מכוסה מפה חומה רקומה, בעלת אמרות חוטים. אגרטל ובו קנים ארוכים של מכבדות שיער, עמד עליו. לאה ברלין התיישבה על המיטה והתנצלה על אי־הסדר שבחדר. “אינני בקו הבריאות,” אמרה, “אני רתוקה למיטה, זה כמה שבועות.”

פנים מאורכות היו לה, עם עצמות לחיים בולטות, ועיניים גדולות שעצב ואצילות יהודית נשקפו מהן. בשערה השחור, האסוף לאחור, היו שזורות הרבה נימי שיבה. אם כי המחלה וקשי היום ניכרו מפניה, השתמר בהן יופי רב, כעין אור דועך.

מסרתי לה את חוברת ה“צוקונפט” ואמרתי שבאתי כדי להראות לה את שירה שנדפס בו, שוודאי עוד לא ראתה אותו. היא דיפדפה בחוברת, התעכבה על כותרות כמה מאמרים שבדפים הראשונים, השתהתה כדי רגע על שירה, אחר כך הניחה אותה הצידה על המיטה ואמרה:

“קראת את ‘מדורות דועכות’ של ליסיצקי?”

אמרתי ששמעתי על הספר, אך טרם הזדמן לי לקרוא אותו.

“חייב אתה לקרוא. פואמה נפלאה,” אמרה, ועם כך קמה, וניגשה אל הכוננית. בין הספרים שעל המדפים ראיתי את ספריו של ריכטר. “הנה,” הושיטה לי את ספרו של ליסיצקי, “קח אותו איתך, תקרא.”

פתחתי את הספר ואמרתי שאקחהו לכמה ימים ואחזירו לה.

“אינך צריך להחזיר,” אמרה, “אני אוהבת לתת ספרים שאני אוהבת.”

הודיתי לה. הייתי נבוך מגילוי זה של נדיבות כלפי, שהרי לא הכירה אותי כלל.

“אחים לגורל אנחנו,” אמרה משחזרה והתיישבה על המיטה. “הוא כותב עברית באמריקה ואני כותבת יידיש בארץ ישראל. שנינו בגולה. אבל גולה בארץ ישראל קשה יותר. הוא נושא עיניו הנה, ואני, לאן אשא עיני? לפולין? האם יש עוד פולין? – בית קברות. ואנחנו, הכותבים יידיש, חורתים כתובות על מצבות.”

היה לה קול קשה, שעמד על המשמר מפני גלישה לרגשנות, או לתלונה.

“אני קוראת עכשיו את ‘ממחוז הילדות’ של דב שטוק,” אמרה. “יפה מאוד, כמובן. עשיר מאוד. אבל זר לי. הלוא חיינו בפולין לא היו עשירים, הם היו עניים. עוני על כל מדרך כף רגל! ואיך אפשר לכתוב על עוני בשפה אריסטוקרטית כמו העברית? על עוני אפשר לכתוב רק ביידיש! עברית אני קוראת, גם נהנית, וחושבת לי, ממה את נהנית? הלוא אסור לך ליהנות! את חוטאת בהנאה! כאילו דנטה כתב על העיירה היהודית בפולין.”

אמרתי שדווקא על דנטה אמרו בשעתו שהוא “משורר של סנדלרים”.

“כן, אבל בשבילנו הוא נשגב!”

אמרתי לה שאני עצמי מגליציה, ושאכן היו שם חיים “עשירים”, עשירים בלמדנות וביהודים משכילים, יודעי תורה, מפולפלים ושנונים, ושעל כן סגנונו העברי של דב שטוק נראה לי כהולמם.

“אולי,”אמרה, “אני מעיירה קטנה בקונגרס פולין ואכלנו פת קיבר של יידיש, לחם סולת לא ידענו מהו.”

“יש לך סיגריה?” שאלה, כמו אסירה רעבה שאדם מן החוץ בא לבקרה בכלא.

אמרתי שאינני מעשן.

“טוב שאין לך,” אמרה. “אסור לי לעשן, הרופאים אסרו. יוסף היה נותן לי. אבל הוא לא חס עלי…” עלה חיוך על שפתיה.

פתאום נתנה בי עיניה ואמרה: "

“הגד, אינך חושב שהוא גאון?”

הצטחקתי. אמרתי שאני חושבו לסופר מצוין, אבל גאון, אינני יודע מהו.

“לא, הוא גאון!” אמרה. “אתה יודע שהוא נתן לפרוזה העברית מה שנתן טשרניחובסקי לשירה העברית?”

וכששאלתי לפשר דבריה, אמרה:

“הוא כותב על ארץ ישראל כאילו היא לא היתה קיימת גולה כלל! הוא כותב כאיש עברי גאה, שמעולם לא היתה לו חטוטרת ומעולם לא נשא את תרמיל הנדודים על שכמו! כאיש חופשי! אתה יודע כמו מי הוא כותב? כמו פרש מימי ‘השומר’!”

“גם ב’דין דמים'! הלוא יכול היה לבחור לו כגיבור יהודי מליטא, פולין, רוסיה! אבל הוא בחר בפרוספר מארינו, יהודי שאינו יהודי כלל, קצב! רוצח! והוא שעמד למוטט ממלכה!”

“ולבנות ממלכה יהודית!” אמרתי.

“אבל איזו ‘יהודית’! יהודית אבירית! יהודית כמו שמעולם לא היתה בהיסטוריה שלנו…”

אבל לבה לא היה לוויכוח. ופתאום נדלק בעיניה אותו ניצוץ של שיגעון שהדהימני פעמים רבות אחר כך, שעה שאמרה:

“הגד, אתה מכיר את אשתו אולגה?”

הדבר בא עלי כהתקפת פתע. גימגמתי. נבוכותי. אמרתי שאני מכירה במקצת.

“היא אשה רעה!” בערו עיניה כנגדי.

לא ידעתי מה אומר מגודל התדהמה. שוב גימגמתי ואמרתי שאיני סבור כך.

“היא הורסת אותו!” אמרה בפסקנות. אך משלא מצאה בי הד לעומתה, לא המשיכה בכך.

לפני צאתי, שאלתיה אם יכול אני לעזור לה במשהו. “תודה,” אמרה, “יש לי שכנה טובה שנכנסת אלי מדי פעם ומביאה לי את צרכי.” ואחר כן הוסיפה, ספק ברצינות ספק בבדיחה: “אילו יכולת להפסיק את הרעש הנורא של המנסרה מלמעלה, משעה שבע בבוקר עד ארבע, בכל יום, בכל יום… הוא מטרף את דעתי!”

בירכתי אותה לשלום, אך היא סגרה אחרי את הדלת מבלי לומר מילה.

אחר כך הייתי בא לבקרה אחת לשבוע ואף לעתים תכופות יותר, תחילה באמתלות מאמתלות שונות, כגון לגמול לה מידה כנגד מידה בעד ספרים שהשאילה לי, או להביא אליה כתבי עת חדשים, אך אמתלות אלה נעשו מיותרות משהתהדקה הרעות בינינו.

מפליא, כמה רבות היו ידיעותיה על הנעשה בחוץ. אם כי היא היתה כלואה בביתה ואני הייתי יוצא ובא בבתי הקפה, מקשיב לשיחם ושיגם של סופרים ואמנים, ידעה היא הרבה יותר ממני על המתרחש ב“עולמה של ספרות”: על מריבות באגודת הסופרים וב“מאזניים”, כגון בין פיכמן לאביגדור המאירי, בין למדן ולחובר; על היחסים שבחבורות “דפים לספרות” ו“מחברות לספרות”; על ספרים שעומדים להופיע; על ביקורות שעומדות להיכתב ותגובות עליהן; ואפילו על היחסים שבינו לבינה. מפעם לפעם היתה מפתיעה אותי בידיעה על פלוני שנסע ממקום למקום, על אלמוני שעזב את ביתו ועבר לגור במקום אחר, והיתה שואלת אותי לפרטים על מקרה זה או זה, ומתפלאה שאין לי כל ידיעה עליהם. כך שאלה אותי פעם אם יודע אני שלפ' יש בת בצרפת מאישה שאיננה אשתו, ואני נדהמתי, כי לא העליתי כלל בדעתי שאדם צנוע זה, שאינו זז מאשתו, עשוי היה “לבגוד” בה אי־פעם. תמה הייתי מנין לה כל זאת. היא היתה קוראת “דבר” יום יום, בערבי שבתות גם את “הארץ”, וכן את כתבי העת הספרותיים. אבל דברים אלה ומעין אלה לא נזכרו בהם, ועד כמה שידיעתי היתה מגעת, לא ביקר אצלה באותם ימים איש מלבדי, פרט לרופאים ולאותה שכנה שלה, שהיתה אישה פשוטה וּודאי לא ידעה מאומה מן הנעשה ב“עולם הספרות”.

קנאית גדולה היתה ליצירתו של ריכטר. כשהייתי משבח בפניה סיפור זה או אחר מאלה שהופיעו באותם הימים, היתה על הרוב מבטלת את דעתי, או, לכל היותר, היתה מודה במקצת ומוסיפה: “כן, אבל כמה רחוק זה מגדולה אמיתית, כפי שאתה מוצא בסיפוריו של יוסף!” או: “הרי זה חולין שבחולין לעומת הקדושה שב’דרך בית לחם'!” או, כשדיברנו על רשימותיו של שופמן, למשל, שהופיעו אז בעיתון: “אלה הם ניצוצות שהתמלטו מן האש, אבל אתה יודע שהאש הגדולה היא בסיפוריו של יוסף!”

אבל לא רק הערצה היתה לה כלפיו, אלא גם הבנה עמוקה בסיפוריו והבחנות שלא עמדו עליהן אחרים. פעם אמרה לי:

“מאז אבן גבירול לא קם לעברית סופר כמו יוסף.”

תמהתי ושאלתי מה מקום יש להשוואה בין משורר של תקופת ספרד לפרוזאיקן בן תקופתנו?

“יש,” אמרה. “שניהם מכירים את האינסופי שבסופי, ואת המטאפיזי שבארצי. כשכותב אבן גבירול על ערוגה בגן, הוא כותב על היחס שבין השמים והארץ, ושכותב יוסף על ברֵכה בפרדס, הוא כותב בעצם על הבבואה של המוות.”

או, פעם אחרת:

“שמת לב לזקן המעכב את פרוספר בדרך, בעלותו לירושלים, ושואלו מה הוא נושא איתו? את מי הוא מזכיר לך?”

הירהרתי ולא עלה בדעתי.

“הרי זה השטן שהתחפש לזקן באגדה על העקדה!” אמרה.

פיקפקתי בדבר ואמרתי שאינני מוצא קשר בין סיפורו של פרוספר לבין סיפור העקדה.

“הלוא זה ברור!” זרחו עיניה. “פרוספר נושא על גבו ילקוט מלא עצים, כמו יצחק! הוא בנו של אלוהים!”

ופעם האירה את עיני על אמת גדולה שאיש לא שם לב אליה קודם לכן: שמבנה סיפורו של ריכטר הוא כמבנה הסונטה בשיר – שני חלקים “מרובעים” ושניים קצרים.

ככל שהרבינו להיפגש, כן נעשתה גלוית לב יותר ויותר, וכן התבררה לי פרשת “אהבת הסתרים” שבינה ובין יוסף. היא התאהבה בו, כדבריה, עוד לפני שראתה אותו, כשנפל לידה ספר סיפוריו השני. אז כתבה לו מכתב שבו הביעה דעתה על הסיפורים וביקשה להתראות איתו (אירוניה של הגורל: אני עצמי הייתי “המקשר” ביניהם בלי שידעתי על כך. את כתובתו לא ידעה, לפיכך שלחה את המכתב לבית ההוצאה. בבית ההוצאה נתנו לי את המכתב כדי שאמסור אותו לריכטר… הוא, כמובן, מעולם לא גלה לי זאת). כשפגשה אותו, הוא היה “בדיוק כפי שתיארתי לי אותו. מראהו. קולו. הכול!” מאז היו מתראים לעתים שתכפו יותר ויותר. תחילה בבקרים, בבית קפה קטן על שפת הים (בהשראת פגישות אלה כתבה את שירה “מעוועס” [שחפים]); אחר כך בטיולי רגל ארוכים, לשרונה, ליפו, ו“שבע הטחנות”, עד ראש העין הגיעו; ואחר כך בערבים, בביתה. כמה פעמים אף נסעו יחד לירושלים, ובית מלונם היה הפנסיון של גברת לזרוס. את אולגה לא פגשה אף פעם פנים אל פנים, גם מעולם לא דיבר עליה ריכטר איתה, אך הלכה לקונצרטים כדי לראותה, “כדי לענות את עצמה”. עכשיו, מדי הזכירה את שמה בפני, היה זה תמיד מתוך איבה אפלה ובניצוץ של טירוף בעיניה. אולגה היתה כביכול לא אויבתה שלה, אלא אויבתו של ריכטר, מעין “זונת המשיח” המדיחה אותו לחטא, העומדת כשטן בדרכו ומעכבת אותו מלהביא את הגאולה.

יחסיהם ניתקו בבת אחת, הוא פסק לבוא אליה לאחר שכבר התגלתה מחלתה. לא עלה בידי להיוודע אם הוא היה זה שעזבה, או היא היתה זו ששילחה אותו, או שמא החליטו שניהם שלא להיפגש עוד. אם כי ידעה שאני מתראה איתו לעתים קרובות, לא שאלה אותי אף פעם על שלומו ומעשיו.

מעולם לא הוציאה מפיה מילה אחת של תלונה כלפיו, גם לא של בקשה המכוונת אליו. כאילו גזרה על עצמה. כאילו השלימה עם גורלה והצדיקה עליה את הדין, למענו. ידעתי שהיא בוערת בתשוקה וגעגועים אליו. ופעם, כשמצאתיה קודחת בייסוריה ורמזתי שמא כדאי שאקרא ליוסף, נדלק אותו ניצוץ בעיניה ואמרה:

“חס וחלילה! אסור לו! אפילו נחש כרוך על עקבו!”

כביכול ראתה אותו כהן גדול ביום הכיפורים, נתון כולו לעבודת הקודש.

פעם אמרה לי עליו:

“יוסף הוא הרבה יותר מסופר, ומה שהוא כותב הוא הרבה מעבר לספרות. זהו חזון של מלכות שלעתיד לבוא!… פעם עוד יבינו זאת…”

מחלתה, מחלת דם אנושה, היתה חשוכת מרפא, והיא ידעה כי קצה קרוב. בשבועיים האחרונים לחייה היתה שרויה בהזיה, הכרתה מעורפלת, ממלמלת, קצת עברית קצת יידיש. הייתי בא אליה יום יום, לאחר העבודה, ונשאר עד שעה מאוחרת בערב, יושב ליד מיטתה.

ערב אחד ביקשה:

“קרא לי קצת מסיפורי הברסלבי. אחותי היתה קוראת לי מהם כשהיינו נערות. יש שם חלומות נפלאים.”

חיפשתי בין הספרים שבכוננית ולא מצאתי ביניהם ספרו של ר' נחמן מברסלב.

“אינך מוצא?” אמרה. “באמת אינני יודעת. אולי השארתי בפולין. ואולי לקח מישהו. קרא לי איזה שירים, אם כן. קרא לי שירים של רחל. את רחל אני אוהבת.”

גם את ספר שירי רחל לא מצאתי. נטלתי את ספר שיריה שלה ואמרתי שאקרא לה מתוכו. היא לא אמרה הן ולא לאו, ואני ישבתי וקראתי לפניה שיר אחר שיר. ראיתי איך הדמעות נקוות בעיניה.

“מי יקרא אותם?” אמרה. “אין עוד עיניים שתקראנה אותם. כולן חשכו. גם השירים התעוורו. עוד מעט ייבלו ויהפכו לאפר.”

ערב אחד דיברה מתוך התעוררות, כאילו רוח החייתה פרח נובל.

“ביטוי יפה יש בעברית.” אמרה, “נאסף אל עמיו. גם אני נאספת אל עמי. אינני מצטערת. אולי שמחה אפילו. אהיה שם עם כולם, עם אחותי, אמי, משפחה גדולה. משפחה גדולה מאוד מאוד עכשיו. אבל אני חושבת בלבי, יש לי עם אחד, וליוסף – עם אחר. כל כך אחר! לא דומה כלל. הלוא באמת אין כל דמיון בין האנשים של יוסף ובין האנשים שלי. אם כך, אני חושבת, הרי שלעולם לא ניפגש…” ולאחר שהשתתקה, אמרה: “אולי… אולי אזכה להיפגש איתו באחד מסיפוריו…”

היה זה כשבוע לפני מותה, וכשראיתי את יוסף, סיפרתי לו על מצבה של לאה, ואף סיפרתי לו – זו הפעם היחידה – מה אמרה. אמרתי לו שאולי כדאי שיראה אותה לפני שתעצום עיניה לנצח. הוא הקשיב לדברי ולא אמר דבר. מעולם לא נודע לי אם הלך לראותה או לא.

המילים האחרונות ששמעתי מפיה נאמרו כשהיא שרויה בחום גבוה, כמו מרחפת ערטילאית, בעינים עצומות, ואיברי גופה כמושים:

“מדוע לא… הלוא אפשר שהיה זה משיח בן יוסף…”

לאה ברלין הוציאה את נשמתה אור לכ“ו אלול תש”א. להלוויה שיצאה מחצר בית החולים “הדסה” אל בית הקברות בנחלת יצחק הגיעו כמניין אנשים, ריכטר לא היה ביניהם.


* * *


בסתיו שנת 1944 ירדה על ריכטר מהלומה כבדה, שזמן רב לא התאושש ממנה.

ספרו “הֶר הופשטאט” יצא כמה חודשים לפני כן, ומיד לאחר צאתו נשמעה רינת המבקרים, שהיללוהו ושיבחוהו ודרשוהו וגילו בו פנים לכאן ולכאן, והיה אפילו מי שהשווה אותו ל“שירת האדמה” של וירגיליוס, משום שאף שם יש פרק על מחול הדבורים… את ריכטר לא העבירו דברים אלה על דעתו, ויחסו אליהם היה משיכה של כתף, ולעתים אפילו אירוניה. רק אולגה ראתה בכך ניצחון גדול וזו הפעם הראשונה (והיחידה), זימנה לביתה כמה ידידי משפחה סופרים ומוזיקאים, וערכו חגיגה קטנה.

אך בערב ראש השנה תש"ה הופיע מאמרו הגדול של שמעון יעקב רוזנטל, שהשתרע על פני עמוד וחצי של גיליון החג, תחת הכותרת, באותיות של קידוש לבנה: “זמזומים זולים בחלל ריק” – מאמר שבהתקפה מוחצת ביטל כעפרא דארעא את חשיבות הספר עצמו ואת כל דברי ההלל שנאמרו עליו. המאמר עורר סערה גדולה, לא רק משום שבתוכנו כפר בכל מה שמקובל לחשוב על ריכטר, אלא בעיקר משום שהיה כתוב בסגנון תוקפני וארסי, רצוף ביטויי שנינה ולעג, כאילו מתוך איבה אישית לסופר. כך נאמר שם, שספר זה וכן כל סיפוריו של ריכטר, “אין להם כל שורש ויסוד ביצירה היהודית, והם זרים לרוחה מעיקרם”, שהם שאולים ממציאות אחרת ומהוויה מיתית אחרת, “קרובים יותר לפגאניוּת הטבטונית, זו שהולידה את רוח העוועים של הנאציזם, מאשר לכל נצר של מוסר יהודי”; שגיבור הספר, הֶר הופשטאט, הוא “מין פיקציה אבסורדאלית, גלגול פרברסי של קאספר האוזר, כפי שהוא מופיע אצל הוכטשעטער ואריך אברמאייר” (איש מקוראי המאמר לא יכול היה להבין בשום פנים מה קשר מצא רוזנטל בין הער הופשטאט הקשיש וקאספר האוזר הצעיר… ); שהֶר הופשטאט זה הוא דמות בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי אפשרית כלל, כיוון שמעולם לא היה יהודי מגדל דבורים ביערות בוואריה, ואילו היה כזה, ודאי לא היה עולה לארץ ישראל, ואילו היה עולה לארץ ישראל לא היה מעביר כוורותיו לכאן וחי בבדידות, ואם עלה וחי בבדידות ולא עשה רעה לאיש, מה טעם רצחוהו, וכו' וכו'. וכללו של דבר – “כל נסיונותיו הלולייניים של ריכטר לגבב משמעויות סמליות לרומן הבלשי הזה, אין בכוחן לעוור את עיניו של קורא שפוי מראות שלפניו זמזומים זולים בחלל ריק.”

ריכטר שמר על שתיקה מוחלטת. אף מילה לא התמלטה מפיו בעניין המאמר. אם ניסה מישהו להזכירו לו, ולו גם ברמז, היה מטה מיד את השיחה לעניין אחר. אך כל מי שהיה קרוב אליו באותם ימים, ראה כמה עמוק חתר הדבר בנפשו וכמה קמטים חרת בפניו. עברו שבועות, ואיש לא יצא להגן על ריכטר מפני מחרפו. המבקרים, אלה שקילסוהו וריפדו את דרכו, רובם היו מוגי לב וחששו לנפשם מהתייצב פנים אל פנים מול גברא רבא כרוזנטל; אחרים אפשר שסברו כי מוטב להניח לעניין מאשר לעוררו, או שאין טעם להפריך דברים שהם מופרכים מתוך עצמם; ובין הסופרים – רבים כיבדו את יוסף, אך ידיד אמת לא היה לו ביניהם. כחדש וחצי לאחר הופעת המאמר, כשאני כבר הסחתי אותו מלבי, צילצלה אולגה אלי למשרד ואמרה:

“הגד לי, איך אפשר הדבר שבכל הארץ הזאת אין אף איש אחד, אף איש אחד, שיזעק חמס על העוול שנגרם ליוסף. הלוא שפכו את דמו, ממש שפיכת דמים היתה זו! אדם חלש מיוסף, היה מתפלץ מבלי יכולת לקום… הלוא שערוריה נוראה היא זאת להאשים סופר עברי בפומבי, מעל גבי עיתון עברי, שהוא נאצי! מדוע שותקים?”

אמרתי לה מה שנהוג לומר במקרים כאלה, שאין זה אלא קול יחיד, שאין צורך לשים אליו לב כלל, כי בין כה וכה דברים בלתי שפויים כאלה, שמניעיהם אישיים בוודאי, נשכחים מהר, מה גם שהספר זכה לשבחים כה רבים וקוראיו מדברים עליו בהערכה וכו' וכו'…

“אבל גם לא מכתב אחד למערכת, לפחות מכתב למערכת, שיעמיד את הרשע הזה על מקומו? האם בין כל הסופרים אין גם אחד שיקום להגן על עמיתו, כחובה אנושית פשוטה?”

כאן המקום לומר כמה מילים על יחסו של ריכטר לסופרים בני זמנו.

ריכטר מעולם לא דיבר סרה בעמיתיו. כשהייתי אומר לפניו שבחם של ספרים שיצאו לאור או של סיפורים שהופיעו בעיתונים, היה בדרך כלל מנענע בראשו מתוך הסכמה, או אומר, “כן, יפה מאוד, באמת יפה מאוד.” אך מכלל הן שלו, נשמע גם לאו, או מכלל שתיקתו נשמע זלזולו. לעתים היה אף מגניב, כבדרך אגב ובלשון מבודחת, איזו עקיצה שנונה, שאפשר היה לפרשה לשתי פנים, אך מעולם לא מתוך גסות ובמישרין. כאילו אמר: הם לעצמם ואני לעצמי, ומה מני יהלוך. שלושה סופרים, ידעתי, החשיב יותר מאת האחרים (לבד מאת עגנון שמעולם לא דיבר עליו, אך שתיקה זו, דומני, חבוי בה כבוד רב), ואלה היו “שלושת השי”נים שלו: שטיינברג, שופמן ושנברג. מפעם לפעם היה מציין לשבח רשימותיהם של השניים הראשונים, שהופיעו אז מדי שבת בשבת ב“דבר” (אם כי סגנונו של שטיינברג היה “בארוקי” מדי, לטעמו, וציוריו של שופמן “אקווארליים” מדי), או סיפור של השלישי (זכורני שמצאו חן בעיניו כמה תיאורים בסיפור “פרזון”, כגון של תמונת א“ד גורדון – זקן ש”כתפיו כמצפות ליונים שתרדנה עליהן ממרום", או של השתילים שהיו מצותתים לנעשה בתוך הגממיות “כאילו היו סיבי שורשיהם כואבים מאוד”, או תיאור שעת ערב, מאשר “יום ולילה מוטלים במישור זה לעומת זה כפלחי פרי שנתבקע” וכד'). אך גם זה, לא בפה מלא, אלא מתוך הסתייגויות (על “פרזון”, למשל, אמר שהוא סיפור של “סופר אמיתי, בעל עין חדה שרואה את הבלתי רגיל”). רק פעם אחת בלבד שמעתיו מדבר בהתפעלות של ממש על דבר פרוזה שהופיע אז, והיה זה על רשימתו של שופמן, “אחד”, שנדפסה ב־1939 או ב־1940, ובה מתואר אריה בכלובו של גן החיות. האחד שחש ב“חומר המצב, בקושי העולמי בכלל” כשמסביבו שלווה ורוגע. תיאורו של האריה, תנועותיו, הילוכו, מצמוץ עיניו, השתטחותו “בפישוט רגליים – מיואש, מדובלל, יחף” – כל אלה עורר כל כך את התפעלותו, שפעמים רבות היה חוזר ומזכיר לי את הרשימה ואת גודל מעלותיה.

הסופרים חשו את יחסו של ריכטר כלפיהם, מה גם שלא התערב בקהלם, וראו בו איש לבדד ישכון ומעין “נטע זר”. מה פלא, שלא חשו לעזרתו בעת צרה.

בדצמבר של אותה שנה, כחודשיים וחצי לאחר הופעת המאמר הנ“ל, ביקשני ריכטר שאתלווה אליו לאסֵפת אבל של יוצאי ליטא לזכר הרוגי השואה, שהתקיימה ב”אוהל שם". האספה היתה מדכאת מאוד. כשהוקראו מכתבים שהגיעו מגיא ההריגה, וכשאמר החזן רביץ “אל מלא רחמים”, נשמעו בכיות והתייפחויות בקהל. כשיצאנו משם והלכנו לאורך שדרות רוטשילד, שתק ריכטר שעה ארוכה.

ופתאום יצאו הדברים מלבו. בקול עצור, אך בזעם, שככל שהיה כבוש, כן היה מר, וככל שכיסה בעניין הביקורת, כן פיעפעה בתוכו כל חמתו עליה:

“תחילה הצדיק את רצח לורד מוין ושפך בוז על אגודת הסופרים שהוציא אז כרוז נגד “אנשי הטרור”, “המחללים את שמו הטהור של החזון הציוני”. בלעג דיבר על הוועידות והעצרות והכינוסים המכריזים על תמיכה ב”תוכנית בילטמור", ועל כל אלה השמים יהבם על שתדלנות שתביא את המידה היהודית, על ויצמן “המתנה אהבים” עם הנציב העליון ועם שאו ועם “זקני הפרלמנט הבריטי”. אחר כך אמר שהעם כולו אינו ראוי לצוואת הרוגי השואה, כחי העם הזה –

[18 שורות מחוקות]


* * *

באחד מערבי הקיץ של 1945, כשבאתי לבית ריכטר, מצאתי את אולגה לבדה, ובמצב של התרגזות בלתי רגילה. כששאלתיה מה לה, אמרה: “אני מיואשת, מיואשת לגמרי מן הארץ הזאת!” ועל משפט זה חזרה כמה פעמים וסירבה לפרשו, לבסוף הצלתי מפיה שבאותו יום נודע לה כי בתוכנית העונה הבאה של התזמורת נכלל הקונצ’רטו מס' 2 לפסנתר של רחמנינוב, יצירה אהובה עליה מאוד, שתמיד השתוקקה לנגנה, והסולנית לא תהיה היא אלא פסנתרנית צעירה, לא ידועה, חניכת הקונסרבטוריון בירושלים. “וזה לאחר ארבע עשרה שנה, ארבע עשרה שנה ששירתי את התזמורת בכל עבודה שחורה, בליוויים שלא נתנו לי כל סיפוק, תחת מנצחים שלא הבינו אותי, בפינות נידחות ובתנאים הכי נוראים!” השתוממתי על הדבר ואמרתי שעד כמה שזכור לי, תמיד זכתה להוקרת הקהל ולביקורות מצוינות. “כן,” אמרה במרירות, “עד שבא מישהו שההצלחה הזאת מנקרת את עיניו והוא מחליט לשים לך רגל ולהפיל אותך!” ועם כך קמה, ניגשה אל המזווה, הוציאה גזיר עיתון מו המגירה, ושמה אותו לפני: “הנה, קרא!”

היתה זו רצנזיה, חתומה על ידי א' מאזין, על הרסיטל האחרון של אולגה, שבו ניגנה, בין שאר יצירות, חמישה פרליודים של דביסי. נאמר בה שנגינתה של אולגה, ובייחוד של ה“אונדינה”, היתה מהירה, “דרמטית”, “תיאטרלית”, במקום להיות צוננת וצלולה, וכי בכלל עליה ללמוד את “סוד האיפוק”, להימנע מ“אפקטציות”, מ’פזילה אל הקהל', ולחדור יותר לעומקן של היצירות…

“האיש הזה הוא בור גמור!” קראה בסערת רוח, “הוא קרא משהו ולא הבין מה קרא! עירבב את ה’אונדינה' של ראוול עם ה’אונדינה' של דביסי, ודורש ממני שאנגן את הטמטום שלו! כל תלמיד אקדמיה יודע שזהו בדיוק ההבדל בין דביסי וראוול, שה’אונדינה' של דביסי היא סוערת וחושנית, וזו של ראוול היא צוננת. ולמה לא כתב מילה על יתר הפרליודים, ועל ‘פוארטה דל וינו’, שזכה לתשואות כה רבות עד שצריכה הייתי לתת אותו ביס… והחוצפה הזאת, להטיף לי מוסר שעלי להתעמק יותר ביצירות! אלוהים!…”

תוך כדי כך נכנס יוסף לבית, ובראותו את גזיר העתון לפני, אמר לאולגה: “הראית לו? טוב שהראית לו!” ואלי: “נו, מה דעתך על זה!”

אמרתי שאינני מבין גדול במוזיקה, אבל מסגנון הרשימה אני רואה שהכותב איננו בעל תרבות! עברית גרועה, ומין כתיבה רשלנית למבולבלת…

“אבל כוחו להזיק לא קטן על ידי כך!” קראה אולגה.

“מה לדעתך צריך לעשות לאדם כזה, לשטופלר זה, מוג הלב הזה, החירש הזה, המסתתר תחת א' מאזין, והמעז לפגוע בכבודה של פסנתרנית שהאבק שעל הקלידים שלה שווה יותר מכל השכלתו המוזיקלית!” טפח ריכטר על גזיר העיתון.

הרגעתי אותו ואמרתי שאין ערך לרצנזיה כזו מול תגובתו הנלהבת של הקהל.

“אני אומר לך מה צריך לעשות לאדם כזה,” ריצדו זיקים בעיניו של ריכטר, “להכות אותו! אל תצחק!” קרא בכעס, “להכות! זה הדבר היחיד שאפשר לעשות לאוויל מרושע כזה! ואני אכה אותו!…”

“אל תדבר שטויות, יוסף,” נטלה אולגה את גזיר העיתון והלכה להחזירו למגירה. “אתה יודע שלא תעשה זאת, ואביתר עוד עלול לחשוב שאתה מדבר ברצינות…”

“אני אכה אותו! אתה תראה שאני אכה אותו!” רעדו שפתיו מרוב רוגז. “אני אארוב לו ליד אולם הקונצרטים, ובמקל! על ראשו! דם תחת דם! לו מותר לשפוך דם?…”

“הפסק, הפסק…”

“זוהי עריצות!” צעק ריכטר, “ולעריצות אסור להיכנע! ומה עוד, עריצות של שוטים, של ריקים!…”

מעולם לא ראיתיו מתפרץ בחמת זעם כזו. ולא על מבקר זה בלבד התרתח, אלא על כל המבקרים, שכולם אנשים ריקים, מנופחים, נמושות, שנכשלו בדבר זה או אחר וכל מרי נפשם על כישלונותיהם הם שופכים כנקמות על אלה שזכו בהצלחות –

“ומי מן הקוראים יודע שאשתו של שטופלר זה ניסתה להתקבל לתזמורת ונכשלה במבחן?” הוסיפה אולגה. “הלוא הקוראים מקבלים את הדברים כאילו נכתבו בתום לב! למען טהרת האמנות, טהרת המוזיקה! דברי אלוהים חיים!”

“וכך הם משתלטים עלינו ועל הקהל, עלוקות אלה!” קרא ריכטר. ומשנרגע מעט, השווה את הביקורת כאן עם זו שבגרמניה לפני המלחמה, וסיפר איך שם אנשים כאלפרד קאר, קורט טוכולסקי, קארל פון אוסייצקי ואחרים עשו את הביקורת לאמנות, כתבו בחריפות, בשנינה, לעתים קרובות גם ללא חוס על המבוקרים, אך מתוך ידענות עמוקה, השקפת עולם, חזון אמנותי, ואילו כאן…

לאחר כמה שבועות נודע לי שריכטר לא נח ולא שקט, אלא הלך אל מנהלי התזמורת ודרש במפגיע שיקבלו את אולגה לנגינת הקונצ’רטו של רחמנינוב, ולבסוף נכנעו לו. בפברואר 1946 התקיים הקונצרט, אולגה ניגנה בו כסולנית, והמבקרים כתבו טובות על נגינתה. פרט לא' מאזין שפסח לגמרי על קונצרט זה, ולא כתב דבר.


* * *


ב־5 במאי הפליג ריכטר לארצות הברית. ב־28 במאי שלחה אולגה יד בנפשה.

פרשת מרגרט ליפמן כך היתה:

בקיץ 1945 הופיעה בתל אביב אשה עליזה, כבת ארבעים וחמש, שדיברה עברית “ספרותית” במבטא אמריקני, ונהייתה אורחת קבועה בבתי הקפה הספרותיים. נודע לנו שהיא גרושתו של מר צבי ליפמן, אדם עתיר הון, שהיה תומך בכספו במפעלים תרבותיים עבריים, הן בארצו והן בארץ ישראל, ושהיא עצמה פעילה שם ב“ברית עברית עולמית”. הכול התייחסו אליה בחיבה מהולה באירוניה, בשל נוהגה האקסצנטרי: לבושה היתה שמלות ססגוניות ומגבעות, מפורכסת, פטפטנית, ועשתה עסק גדול סביבה. ביקשה שיקראו לה “מרגנית” והיתה מדקלמת שירים ישנים של ביאליק וטשרניחובסקי. אין לומר שלא היתה יפה: לחיים אפרסקיות, עטרת תלתלים צהובים, ועיניים תכולות, צוחקות, שופעות חיוניות מרובה; אלא שהיה משהו גס בתווי פניה, מוגזם, מתפרץ. מיד לבואה הכריזה שהיא “מעריצה” את יוסף ריכטר לאחר שקראה סיפור שלו ב“בצרון”. “אני מאוהבת בו!” התוודתה בפומבי בהניחה את שתי ידיה על חזה, וביקשה “שימצאו לה אותו”, כי היא “מוכרחה להיפגש איתו”. הדבר הפך לבדיחה, וכשנודע לריכטר שאישה זו רודפת אחריו, סירב לראותה. “החסר משוגעים אני?” אמר, והיה בורח מכל מקום שידע כי תימצא בו. היא השיגה אותו, כמובן, אך גם לאחר שהיה מתראה איתה, כמדומה בעל כורחו, היה מדבר עליה בלגלוג כעל “ציידת סופרים פתיה המקווה להיכנס לתולדות הספרות העברית דרך הווראנדה.” לא פעם אמר לי, “עשה עמי חסד והרחק מעלי תרנגולת רוד־איילנד זו, היא לא נותנת לי מנוח.”

שישה שבועות שהתה גברת ליפמן זו בתל אביב, “בדיחה ספרותית” של אותם הימים, כעין אותה “ציפור” משירו של ביאליק “לא ידע איש מי היא” – “עליזה ופזיזה ומאירה ושמחה – וכל העיירה נתבשמה מריחה” – מבלה את בקריה במלון “קטה דן”, שבו שכנה, ואת ערביה בבתי הקפה – עד שפרחה כלעומת שהופיעה.

הכול הוכו בתדהמה אפוא, כאשר לאחר שמונה חדשים יצאה שמועה כי ריכטר עומד לעזוב את ביתו ולהפליג לארצות הברית כדי להתגורר שם בביתה של מרגרט ליפמן. כיצד נודע הדבר – לחידה היא, כי איש לא שמעו מדבר על כך. אפשר שמישהו מפקידי הקונסוליה האמריקנית או מפקידי חברת הנסיעות, פלט דבר מה או אולי אחד ממודעיה או קרוביה של אולגה. כשפגשני מר גורביץ במסדרון בית ההוצאה, אמר לי, כבדרך אגב: “אתה יודע ודאי שריכטר יצא שלשום לארצות הברית.” החוורתי. ניטל הדיבר מפי. גורביץ חייך בראותו אותי בכך. “הוא יחזור, יחזור,” אמר, “גם הבטיח לי ספר חדש.”

לא העזתי לראות את פני אולגה. שמועות נפוצו שחלתה, שעזבה את ביתה והיא מתגוררת עם קרוביה, שחדלה לנגן והודיעה לכל תלמידיה שהיא מפסיקה ללמדם. באיבה גלויה דובר על ריכטר, שנטשה כדי ללכת אחר “עשירה מופקרת”. ש“דעתו נתבלבלה עליו”. היו גם מי שהסבירו את מעשהו זה כתוצאה מן “המכה שהוכה על ידי הביקורת”. איש לא הצדיקו. את אולגה ראו כקורבן תמים של אנוכיותו.

אני נצרתי את פי. גם לא גיליתי לאיש את פרשת לאה ברלין, שנשארה כמוסה.

ב־ 26 במאי, בשעת הצהרים, זו הפעם הראשונה מאז נסיעתו של ריכטר, שמעתי את קולה של אולגה בטלפון. כמעט לא הכרתיו. הוא היה קשה, קר, נדמה כעוין. שאלה אם הגיע אל בית ההוצאה מכתב או מברק “מיוסף ריכטר”. הייתי מזועזע. אמרתי שתמתין מעט על הקו, אלך ואשאל שמא מר גורביץ קיבל משהו. כשחזרתי לאחר שלוש או ארבע דקות, היה הטלפון אילם. ניסיתי לצלצל לביתה, ולא היתה תשובה משם. הנחתי שטילפנה ממקום אחר. זו היתה גם הפעם האחרונה. לאחר יומיים הממתני כרעם הידיעה על התאבדותה. העוזרת שבאה בבוקר, מצאה אותה ללא רוח חיים במיטתה. צנצנת גלולות השינה היתה מונחת מתחת הכיסא לידה. שום מכתב לא השאירה אחריה.

ב־ 13 בספטמבר, דהיינו יותר משישה חודשים לאחר יציאתו, קיבלתי מריכטר את המכתב הראשון, בזה הלשון:

אביתר יקירי,

אני נמצא פה בביתה של הגברת ליפמן, הזכורה לך בוודאי מעת ביקורה בתל אביב, והיא ברוב טובה הקצתה לי מדור מיוחד, בקומה עליונה, ובו חדר עם ספרים עבריים הרבה, ישנם גם חדשים, זו ארץ יערים ונחלי מים, בהרי הקטסקיל, ומחלוני איני רואה אלא את עצי היער, “גם אורן, גם אלון”, כדברי המשורר, ואיני שומע אלא את רינת בני כנף. המקום מבודד מכל יישוב, בקרבת אגם פפאקטון, כחמישה מייל מעיירה בשם ואלטןן וכשמונים מייל מניו יורק. בניו יורק עצמה עשיתי רק שלושה שבועות ומצאתי שאין אני לה ואין היא לי. יהדות באגודה, עברית בפרוטה, “הדואר” אין לו רגליים וה“בצרון” אין לו אבניים. כאן אני מופרש מן הבריות, וכדאמרי אנשי דווילנא – בעסער צו האנדלן מיט גאט, איידער מיט לייטן. יכול אני לכתוב בשקט ואיש אינו מפריע לי, ולבד מהימים שגברת ליפמן מסיעה אותי במכוניתה אל העיירות הסמוכות לעזור לה קצת בקניות, או ב“ויק־אנד” לשוט על האגם, אני שרוי עם עצמי.

כתבתי כבר יותר משבעים עמודים של “היום השביעי”, שזהו לפי הערכתי, כרבע מן הספר. זוהי טיוטה ראשונה, כמובן, וכשאחזור ואכתוב, אשלח לך, ברשותך, פרקים פרקים, כדי לא להכביד עליך יותר מדי, ואני מקווה שתעבור עליהם בעינך הטובה, לבור את הזונין מן החטין, כפי שנהגת בי כל הימים.

אנא עשה עמדי חסד וגבה מן הגביר גורביץ את החוב שנשאר חייב לי בעד המהדורה השנייה של “השער הראשון”, סך שלושים וחמישה לא"י. אמור לו בשמי כי א חזן זינגט ניט אומזיסט, ואם רוצה הוא שאמשיך להוציא אצלו, אַל ילין את שכרי. כתבתי לו כבר שני מכתבים בעניין זה, והוא לא הואיל אפילו לענות לי. את הכסף הפקד בטובך בבנק אנגלו־פלשתינה ברחוב הרצל, שם יש חשבון על שמי. ואני מודה לך מראש על כל הטובה שאתה עתיד להנחיל לי, ומייחל לתשובתך.

שלך

יוסף ריכטר


נ"ב

אם לא יקשה עליך, אנא שלח לי את ספר “מבוא לגיאובוטניקה של א”י" של מ' זהרי, שיצא לפני כשנתיים. כתבתי לרבינוביץ בניו יורק בעניין זה וענה לי שאין להשיג את הספר אלא בהזמנה מן ההוצאה בארץ, ואני לא זכור לי באיזו הוצאה יצא.

קרוב לארבע שנים שהה ריכטר בארצות הברית, ובמרוצת הזמן הזה קיבלתי ממנו שלושים ושלושה מכתבים. היתה זו התקופה הסוערת ביותר בתולדות היישוב – ההעפלה, המעצרים והמאסרים, השביתות וההפגנות, הולדת המדינה, מלחמה נגד צבאות ערב שאלפים נפלו בה – אך אף במכתב אחד ממכתביו לא הזכיר ריכטר את המאורעות הללו, ולו גם במילה, ולא שאל עליהם. אף לא שאל לשלום מיודעיו וידידיו, אם בירושלים הנצורה, אם בעמק הירדן המופגז, ואם בתל אביב, שקרבות התחוללו על גבולה. תחילה הייתי מספר לו מבלי שאשאל, אך משראיתי שהוא מתעלם לגמרי מפסקאות אלה במכתבי, חדלתי מכך. אפילו שכתבתי לו על נפילת בן אחותה של אולגה בקרב עירק אל מנשייה, לא הגיב כלל. אין צורך לומר שאת אולגה עצמה לא הזכיר אף לא פעם אחת. כמו כן לא שאל לא על סופרים ולא על ספרות. מלבד מה שהיה מבקש ממני מפעם לפעם שאשלח לו אילו חוברות וספרים שהיה זקוק להם לצורך עבודתו.

אם כי היתה זו תקופה פורייה בחייו של ריכטר, שהרי בתוכה סיים את “היום השביעי” וכתב כמה מסיפוריו, לרבות “שומר הבית”, שהוא הטוב שבכולם, לא הכול שפיר הווה. בריאותו התרופפה, וכבר במכתב השלישי או הרביעי, התלונן על מיחושים וחולשה בגלל הלחות והקור. בפברואר 1947 לקה בהתקף לב ונלקח לבית חולים בעיר אולבני, שם שכב כחודש ימים, ובשובו אסרו עליו הרופאים לעבוד יותר מארבע שעות ביום, בשעות הבוקר. התקף לב שני אירעהו במאי 1948, באחת החניות בטיול לקליבלנד עם גברת ליפמן. הדבר אירע בלילה, במוטל, והזעיקו אמבולנס לקחתו לעיר הסמוכה, שם היה שוב רתוק למיטתו שלושה שבועות. ככל הנראה, דאגה גברת ליפמן – או, כפי שכינה אותה במכתביו המאוחרים יותר, “מרגו” – לכל צרכיו, ואף טיפלה בו במסירות בחוליו. עד אמצע שנת 1949 הזכיר אותה תמיד בחיבה ובהכרת טובה. אלא שבחודשים האחרונים של אותה שנה החל מתלונן על כך שמנוחתו נגזלת ממנו ו“לא עוד נגורה שאננים”. בתה הבכירה של גברת ליפמן, שהתגרשה מבעלה לאחר שהייתה נשואה לו חמש שנים בלבד, באה לגור בבית יחד עם בתה הקטנה. הוא לא יכול היה לשאת את הרעש שהקימו שתיים אלה וכן את המריבות התמידיות בין גברת ליפמן ובתה, וזה היה, כנראה, הדבר שהחיש את חזרתו ארצה. מכתבו האחרון אלי מארצות הברית, מיום 3 בנובמבר 1949, היה זה:

אביתר ידידי,

גר הייתי בארץ אמריקה והגיעה השעה שאשוב להסתפח אל נחלתי, מתוך תקווה שלא תהיה לי “כעיט צבוע”, למרות מה שאתם, הפולנים, אומרים, ש־א ליטוואק האט א צלם אויפן הארץ, הרי כפי שידוע לך, לבי כמעט נשבר פה בנכר. אמנם הפצירו בי שאעבור לניו יורק, ודניאל פרסקי (“עברי אנוכי”) הבטיח לי תלי תלים של הבטחות, ואף הציעו לי משרת הוראה בסמינר היהודי התיאולוגי, שיגיעתה מועטת (ארבע שעות בשבוע) ושכרה מרובה, אבל טוב לי פת במלח בתל אביב מהררי זהב וגעפילטע פיש של ק"ק ניו יורק.

וכיוון שהזכרתי פת במלח, דאגה בלב איש ישֹיחנה: מלח, יודע אני, לא יחסר לי, אבל הפת מאין תימצא? לי משלי אין כלום, רק העט הזה שבו אני כותב, וגם הוא לא יכשר אלא לצייר אותיות פורחות שאינן מביאות תועלת לאיש. אולי ידוע לך על איזה עיתון שמבקש לו “סופר חצר” להתנאות בו בימי שבת? לז’ורנלים לא אצלח, אבל רשימות חופשיות קצרות, או ממוארים, אוכל אולי לכתוב אחת לשבוע.

מילא, לא אטריח עליך בזה. שתיים או שלוש מאות יש לי בבנק אם אינני טועה (אגב, השילם גורביץ את השיעור השלישי בעד הספר על פי החוזה? ואם המכירה, כפי שאתה כותב, כה טובה, מדוע לא יוסיף את הטנטיימות? האם יש חשבון מפורט?) ואלה יספיקו לי לחודשים הראשונים. רק אחת בקשתי אליך: אנא התעניין בשבילי בדירה בת חדר וחצי לשכירה, ושהחדר יהיה מרווח, עם הרבה אור, ואם אפשר – פונה אל עצים או אל הים בחלונו. והעיקר – במקום שקט. כך שתהיה לי קורת גג מעל לראשי לכשאגיע אי"ה בסוף דצמבר. אנא, כתוב לי על כך במהרה. התמהמהת בתשובתך על שני מכתבי האחרונים, ואני כבר דאגתי לשלומך. אל נא תשהני הפעם.

לבסוף: צדקת בהערתך – “נטף” הוא כינוי לגרגרים התחתונים באשכול ולא סתם גרגרים, וכך מצאתי גם אני במסכת פאה. ואם במובן זה – הכרח להשתמש בשם הקיבוצי, כי “נטפים” יובן כנטפי מים, או טל, על כל פנים תיקנתי את הצעתך.

שלך,

יוסף ריכטר

את “היום השביעי” שלח לי ריכטר פרקים פרקים בקיץ ובסתיו של 1947. אני הייתי שולח לו את הערותי והצעותי, והוא היה מאשרן או דוחן, ולפי זה הכנסתי את התיקונים בכתב היד. הזהרתיו, חזור והזהר, שישמור אצלו העתק אחד, כיוון שהימים היו ימי ה“תוהו ובוהו” וחילופי השלטון, סדרי הדואר היו משובשים ולא אחת אירע שמכתבים וחבילות אבדו בדרך או נשמדו בגין המהומות. הספר הופיע בראשית 1949, כשהארץ כמעט שקטה. הביקורות הפעם היו זהירות יותר, פחות נלהבות, אך שיחק לו המזל, לספר, שהופעתו חלה עם האר השחר של המדינה, לאחר ליל הדמים הארוך, ורוב הקוראים, בייחוד אלה שנוטים להסמיך כל יצירה לענייני הזמן, ראו ברומן הזה מעין בשורה של העידן החדש. שלחתי לריכטר את קטעי העיתונות עם הביקורות, אך הוא לא הגיב עליהן.

גם בסיפורים ששלח לי נהגתי כפי שנהגתי בפרקי הרומן, דהיינו, מעיר את הערותי ואחר כך מתקן לפי הוראותיו.

גם עליהם הזהרתיו שישמור אצלו העתקי כתבי היד.

לא כולם היו מעולים, והם נפלו בדרך כלל מרמת סיפוריו הראשונים, פרט ל“שומר הבית”.

אעיר עוד בנוגע ל“היום השביעי”, שבו התגלה שוב אחד הניגודים המפליאים באישיותו של ריכטר. לכאורה, בהיותו שם בנווה היער בהרים, מופרש מן העולם, היה נתון בתוך עצמו ולא נתן כלל את לבו על הנעשה בארץ, כפי שמתפרש ממכתביו, ואף על פי כן, הספר הזה, גם בהיות עלילתו דמיונית, על־ריאלית, הנה כולו על העם והארץ הוא, ועולה ממנו תמונת נבואה. אני אומר נבואה, כי הרי ריכטר הרה וכתב אותו עוד לפני היות המדינה, ודווקא בימים שהכול מוטל בספק, והמלחמה, איש לא ידע אם תיגמר בניצחון או בשואה נוראה. הרי זו מעין אפוקליפסה: הספינה הנודדת בימים, שכל נוסעיה גברים חמושים, ו“היום השביעי” עצמו, הזורח באורה של שבת בראשית, כבר הוא נראה מרחוק –

[כאן נפסקה כתיבת המחברת]


 

מחברת ב': וידוי    🔗

יצאתי ממנה בטריקת דלת, על מנת שלא לשוב. שוב ושוב אמרה לי, אך הפעם בטון שהייתה בו תחינה יותר מאשר גערה: למה אינך עוזב אותו? למה אין בך כוח להינתק? הלוא אתה יודע שהמצב הזה משפיל אותך… ואני, הדם עלה לראשי, בחמת זעם, בניפוח חזה, צווחתי: אני הנני אני! אני עצמי! – ובטריקת דלת ברחתי החוצה.

וכל הדרך, מרחוב פרוג ועד הנה, רחוב קלישר…

כן, המסלול הקבוע של חיי, זה שש שנים וחצי: בכל יום שישי מקלישר לפרוג, ובכל שבת בצהריים מפרוג לקלישר…

אם כן, כל הדרך, ברחובות השוממים של יום שישי בין הערביים (כמה מכוערת היא תל אביב בשעות ריקות אלה, בערוותה, בניוולה! איזו גלות בלי הקדושה של גלות!) אמרתי לעצמי: צריך לשים קץ. אי־כבוד.

נכנסתי הביתה. הדלקתי את האור –

הכוס הדלוחה על המדף. השולחן הקטן, הרעוע, המכוסה שעוונית, ועליו הפרימוס, הפתילייה, בצד שולחן הכתיבה הזקן, שלא ידע עדנה. והחלוק המרופט התלוי על וו, לא בארון אלא על דלת הארון –

יש בדידות אצילה, אבל זו –

וערב שבת הוא זה. מן המסדרון נודף ריח של משחת נעליים. בעלי הבית, כל בני המשפחה, צחצחו את נעליהם לפני כמה שעות. כמו בכל יום שישי אחר הצהריים. פתחתי את הרדיו –

מישהו דיבר על הצגת “המכשפה” ב“אוהל”, צווחות של שחקנים…

סגרתי.

המצוקה הזו, שביתך – כלאך. שאתה עצמך כלאך. ואין לאן לברוח. אתה שבוי במחשבות על עצמך, סובבות סחור סחור סביב נקודה אחת, מעגל כשפים שאין בכוחך לפרוץ אותו, אלא אם כן –

ואינך יכול לצאת גם מן החדר. לאן תצא? אל מי? עם מי תדבר?

השעות הארוכות, הארוכות, עוד לילה שלם, שלם, ואחריו… שבת… להאזין לרדיו אינך יכול – כמה עלוב דבר זה: אדם יושב לבדו ומאזין לרדיו! וגם לא לקרוא, כי למיאוס! הספרים, העיתונים. מה טעם?

כן, אף פעם אחת, אף פעם אחת בכל תשע־עשרה השנים הללו, לא אמרתי לריכטר איפה אני גר! ברחוב קלישר אני גר! ואת המכתבים היה שולח לכתובת ההוצאה!

אבל גם לא שאל אף פעם.

לזה אני מתכוון כשאני אומר: אי־כבוד. אדם המתבייש בעצמו, אפילו ברחובו –

הדלקתי את הפתילייה, הכנתי לי כוס תה. עכשיו עוד כוס דלוחה אחת. שמשת החלון, אני רואה, מזוהמת מניקודים של זבובים. זכר לניקוד.

כשלוש מאות ספר בכוננית. עשרות מהם, אני יילדתי לאוויר העולם, בתוכם כל ספרי ריכטר. לא הולדתי אף אחד, אבל חצי חיי צרורים בדפים, באותיות, בשיטין ובין השיטין, חצי חיי בתוכם! מי יזכור זאת? מי ידע אי־פעם?

הו, אתל אתל! חיים עלובים לך, ובכל זאת – חיים של כבוד! לא מתוך השפלה עבדת במטבח הפועלים, אלא בכל מאודך ומתוך “רספקט עצמי”. כן, כך אמרת: מתוך “רספקט עצמי”.

אילו מסוגל הייתי לשתות. לשתות עצמי לדעת.

אבל הצרבת הזאת…

קשרי עם אתל. הפגישות השבועיות איתה, זה שש שנים וחצי, ערב שבת, בוקר שבת. מעולם לא ביקשה נישואים, ואני אף לא העליתי דבר זה על דעתי. כשאני בא עליה, הרי זה מתוך ייסורים. תאווה וייסורים. אנקותי הן אנקות כאב, ואנחותיה, נדמה לי –

כל צער העולם!

מתוך שנאת עצמנו אנו דבקים זה בזו, גוף אל גוף, נשמה בנשמה, אולי כך –

ואולי – את העליבות שבעולם אנו שונאים. את עצם האפשרות ששני בני אדם –

כשהלכתי ברחובות העיר, מפרוג לקלישר, בעזובה העירונית הזאת – אבק רובץ, ניירות מתגוללים, כותלי טיח מקולפים, אופנוע, לפתע, כמו שד, סורט סריטה ארוכה את כל עור העיר – חשבתי על כך, שאם אינני הולך בראש מורם, הרי אין לי זכות להתהלך על פני האדמה הזאת. לא אין לי זכות. אנשים שאינם גאים בעצם היותם –

והרי בסופו של דבר אעשה זאת.

מה שמעכב אותי הוא – האם לא מגוחך לומר זאת? – רק זה: איך? כן, איך? הרי פעמים אינספור, ברגעי ייאוש, בדמיוני, אני לוחץ קנה אקדח אל רקתי. חש ממש בקור המתכתי הלוטף את הרקה. אבל השאלה המעשית הזאת, מאין אקח אקדח. הרי זו קונספירציה שלמה. לקנות אקדח (איפה?) להחזיק בו באופן בלתי לגאלי. אין לי דרך להגיע לכך. ואפילו אילו היתה דרך… הדבר נראה לי מגוחך, שאני, שכבר שכחתי מראהו של כלי זה, שאינני יודע כבר לפתוח או לסגור נצרה… גם במותו אסור לאדם להיות מגוחך.

לעתים אני חושב: בטביעה. להיכנס לים, בבגדי, לשכשך במים, להיכנס לעומק רב יותר ויותר, אולי כשהים סוער מאוד, בלילה, ואז, בפתאום בא גל… הלא לשחות אינני יודע.

אבל אני נזכר באותו יום, בסוף אוגוסט 1929, כמה שבועות לאחר המאורעות, כשבא מייטק מפולין ואחר הצהרים ביקש שאצא עמו אל ים תל אביב, כדי לטבול בפעם הראשונה במי ארץ ישראל, “להדיח את הגולה מבשרי”, כפי שאמר. הלכנו אל הקזינו, שכרנו מכנסי ים שחורים, רחבים… אמרתי לו שאינני יודע לשחות, אבל נכנסתי עמו. והוא – בשמחה, בצהלה, רק רגעים ספורים, וכבר הוא נקודה זעירה בדרך לאופק. ופתאום: אני לבדי. הבהלה הנוראה הזאת שהנך אפוף משברי מוות ואין אל מי לקרוא. החול כאילו נגרף מתחת לרגליים, אתה כמעט נופל, מתמוטט, ואין ישע. אתה רוצה לשאוף אוויר, והנה אתה מתמלא מים, נחיריך, גרונך, בטנך, מפרפר, מפרפר… ואז התהפך הגל ואני יחד עמו, ואימה חשכה…

מצאתי עצמי על החול, סביבי אנשים זרים, מייטק מעסה את חזי וקורא בשמי. והמילים הראשונות שפלטתי: איפה המשקפיים?… והוא עולה חדש, ואני ה“ותיק”…

זכר הבושה ההיא. אדם צריך להיות גאה במותו.

ראיתי פעם, על המדרכה ברחוב אלנבי, לא רחוק מפינת הירקון, המון התאסף מסביב, גופת אישה. הפילה עצמה מחלון הקומה השלישית. מרוסקת כולה, והראש מרוטש.

גלולות. כן, גלולות.

כמו אולגה –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– –– ––


גם לאתל לא הגדתי מעולם. כאילו היה בכך כדי למחות את הזיכרון הזה, שרודף אותי, שרדף אותי כל השנים, לרפא את הפצע הממאיר הזה בבשרי, שלא הגליד מעולם, שלא יגליד, שהשח את קומתי, שהכריעני ללא קום.

אבל חייב אני לספר זאת פעם.

ב־1928 היה זה, חמש שנים לאחר עזיבתי את “גדוד העבודה”.

עזיבתי את הגדוד: גם היא כישלון. אבל לא מתוך ביזיון. עבדתי בראש העין, בתיקון המסילה. בצהריים התעלפתי. נלקחתי לבית החולים והתגלה אולקוס מעיים. הרופאים אסרו עלי לעבוד בכל עבודה גופנית. עברתי העירה. איש לא חשב לי זאת לרעה. נערכה אפילו מסיבה לצאתי.

כתבתי סיפור שקראתיו בשם “באוהל”. כחמישה חודשים עבדתי עליו, בערבים. סיפור על בדידות היה זה. על שני בחורים בגדוד, שהאחד מהם היה גיבן, והוא היה האידיאליסט בין השניים. ודווקא הוא, האידיאליסט, בשל מצבו הגופני, מגיע לידי ייאוש גמור ומחליט לעזוב את הארץ. שלחתי את הסיפור לקובץ ספרותי “ילקוט”, שעמד להופיע בקיץ של אותה שנה.

שמחתי מאוד כשראיתיו בדפוס.

שמחתי לא ארכה הרבה.

שבועיים לאחר מכן הופיעה ב“הפועל הצעיר” רשימת ביקורת על הקובץ, חתומה בידי א' סוד, ובה, בין יתר הדברים, היו עשרים שורות, לא יותר מעשרים שורות, על סיפורי: “תשפוכת של סנטימנטליות”, “רעיון רדוד בלשון רדודה”, “מתן אינדולגנציה ליורדים”, “חידוש הרעיון הנפסד בדבר חלוקה בין פועלים ‘טבעיים’ לפועלים ‘אידיאליסטיים’”, “גילוי של אימפוטנציה רעיונית וסגנונית כאחד”, ובסוף, פנייה אל העורך: “מדוע נותנים לגרפומאניה כזאת דריסת רגל בקובץ ספרותי פועלי מכובד.”

עשרים וחמש שנים עברו מאז, ואני זוכר את הרשימה כולה על פה, מא' עד ת'. אלפי פעמים שיננתי אותה, אלפי פעמים צרבה כל מילה ומילה שבה את בשר לבי כשיפודים לוהטים באש, עד שכולה נחקקה בו ככתובת של קלון.

נעלתי עצמי בחדרי (כן, בדירה זו עצמה. ברחוב קלישר!). לא יכולתי לראות את אור השמש. מה הרהורים לא עברו עלי? המחשבה הראשונה היתה, כמובן, לשלוח יד בנפשי. ואחר כך, כאש בערה בי התשוקה לנקום. להרעיל, לרצוח. דמיונות של רצח אכזרי ביעתו אותי בלילות. שאלתי את עצמי מי הוא האיש שמסתתר מאחורי שם בדוי זה, “א' סוד”. את עצמי שאלתי, כי לא יכולתי לשאול איש, כי לא יכולתי לראות פני איש. כשהייתי יוצא לרחוב לרגעים, דומה היה לי כי מצביעים עלי, כעל טמא, מצורע. הלכתי בראש מושפל, בקומה שחוחה, חומק מעיני הבריות, מעין השמש, שגם היא כביכול לועגת למשבתי. ברור היה לי שאותו אלמוני הוא שונאי בנפש שהשנאה העבירה אותו על דעתו, כי איך יכול היה אדם בעל דעה צלולה, אובייקטיבית, להתעלל כך באדם שאין הוא מכירו. הלוא גם אם הסיפור חלש, גרוע, אין זו סיבה להשפיל כך את כותבו, לדרוס אותו, למחוץ אותו, מתוך תאווה סדיסטית גסה. העברתי לעיני את כל האנשים שהכרתי ולא יכולתי לזהותו ביניהם. הן לא עשיתי רעה לאיש. בגדוד לא היו לי אויבים, ובעיר, מעטים הכירוני. אולי מתוך קנאה, חשבתי. אולי כתב זאת אדם שהוא עצמו שלח סיפור לקובץ והסיפור לא התקבל. שום דרך לא היתה לי לגלות את האמת.

כתבתי מכתבים ל“הפועל הצעיר”, לעשרות. לא שלחתים. כתבתי וקרעתי. שום מכתב לא היה בו כדי לגול את החרפה.

אדם המותקף כך, הוא חסר הגנה. ככל שישיב מענה למחרפיו, כן ישים עצמו ללעג בעיני כול. וכשמטילים בך זוהמה, אתה חש עצמך מזוהם. החלאה כאילו דבקה בבשרי, ללא יכולת לנקותה מעלי. כאילו אכן טמא הייתי.

השנאה היא שטימאה אותי. חילחלה בי כרעל, העכירה את דמי. את עצמי שנאתי, את חדרי, את ספרַי. ואת הארץ שנאתי, הרחוב, האנשים העוברים בו. לא אחת חשבתי באותם הימים לעוזבה.

ואת העברית שנאתי! זו שהיתה חמדת חיי מנעורי. כמו אהובה שטימאו אותה, געלו אותה, הזנו אותה. מתוך מיאוס הייתי מסתכל בספרים, באותיות הכתובות. ואני, הן כבר הייתי מרכיב אותיות בידי. סַדָּר יד הייתי בדפוס “הארץ”, וכשהייתי מסדר מאמרים של דרויאנוב, לחובר, דיזנדרוק, צ’רנוביץ, ברקוביץ, נורמן, מתוך בחילה עשיתי זאת, כאוכל טרפה.

ואז –

שעה זו לא תימחה מזיכרוני.

יום אחד, לפנות ערב, שמתי פני אל הספרייה העירונית. נכנסתי וביקשתי את “ילקוט”. וביקשתי את אותו גיליון של “הפועל הצעיר”, ובפינה, מתחת ללוח השולחן, באין רואה, תלשתי את דפי סיפורי מן ה“ילקוט” ואת הדף שבו נדפס אותו מאמר, מן “הפועל הצעיר”, ואחר כך החזרתי את החוברות ויצאתי. ובאתי לביתי ואת דפי הסיפור קרעתי ואת הדף האחר הכנסתי בתוך “מעמקי החיים” של ברדיצ’בסקי.

וחמש שנים לאחר כך, באותו יום כשנכנס בפעם הראשונה יוסף ריכטר לחדרי בבית ההוצאה ושאל לשמי, עניתיו והדם הציף את פני: הוא יודע. הוא קרא. הייתי כפושע שהסתתר ופתאום התגלה. וכשדיבר, לא שמעתי מה דיבר, ולשוני נעתקה מפי. הצעתי לו לתקן דבר מה, אך אוזני לא שמעו מה שפי מדבר.

ובפגישה השנייה, שמעתיו פתאום מדבר על ברדיצ’בסקי! וברגע הזכירו את שמו – כאילו נתפסתי וגנבה בידי, או כאילו נגלו עקבות הפשע… הדם נחמר בי פתאום, הפחד רץ בי. עוד ימים רבים הייתי שואל את עצמי אם הוא יודע, אם קרא.


* * *


בשתיים, אמש, הטלתי עצמי על המיטה, כאבן. כל חיי עם יוסף סבבו בראשי, קדחו, קדחו, וצורבת בי הידיעה שאת עלבון החיים האלה לא אוכל עוד לגאול. שַמָש שלו הייתי, זה עשרים שנה, נושא כלים שלו, בן לוויה שלו, ואפילו שכר פרוטה, מתת יד המושמת בכפו של משרת עני, לא קיבלתי מידיו.

הכילי! אף פעם אחת, אף פעם אחת בכל עשרים השנים הללו, לא הודה בפני איש שאני הייתי זה שהצלתי אותו משגיאות לאינספור, מכישלונות לאינספור, מביזיונות. שאני הייתי זה שהוצאתי אותו מאלמוניותו, והבאתי אותו לעין הציבור, ועשיתי לו שם עוד לפני שראתה שורה אחת משלו אור דפוס –

ושאני, כן, אני הייתי זה שהצלתי אותו מן הביזיון הגדול ביותר, שאיש לא ידע עליו, כי הוא ייקבר יחד איתי.

האם אינני יודע – האם לא ידעתי כל השנים, לאמיתו של דבר, ורק ליבא לפומא לא גלי – שלא מתוך אהבה, ולא מתוך שכיבדני, עשה אותי ל“איש סודו”, ל“איש אמוניו”, לידידו היחיד", אלא להפך, מתוך שזילזל בי, שראני כברייה שאין צורך להתבייש בפניה אלא מותר לנצלה בלבד, גילה לי –

הו, הזוועה הזאת – לאה ברלין! צרור חייה העלובים, האביוניים, קופת המכאובים שלה. גם צרור זה כבד היה עליו מלשאתו, עד שהטיל אותו על שכמי: הנה, טול, טול ושא אותו עד בית הקברות, כי אני שעתי דוחקת עלי!

ואני, באיוולתי – גם אם לשעות, לימים בלבד – התפתיתי לחשוב שמתוך אמון, אמון נדיר, שהוא רוחש לי, רק לי, הוא מגלה לי את סודותיו האינטימיים ביותר…

לאה ברלין, מתוך עפרך זועק עלבונך עם עלבוני!

יוסף ריכטר. קרן אור בסגרירות חיי, אמרתי בלבי כשהופיע לפני, עם עיניו הבהירות, העמוקות, קומתו התמירה, האצילית, שלוח מעולם אחר, זר, צונן, אך רב קסם, אגדי, והנה יש טעם לקיומי, לא לריק הוא, אלא יעמוד באורו של יוצר גדול, ילווהו כלוות הלבנה את הארץ שמאורה בא לה ממאורו. אוכל שוב להיראות פני אנשים, לצאת ממאורת בדידותי ולדעת, יש טעם…

כן, ליבלונקה אני חב תודה. עוד לפני כן. שנה לפני כן, היה זה הוא שהוציאני מחדרי. לא ביקש שכר, לא החזיק טובה לעצמו. אף פעם לא הזכיר לי את עניין הסיפור, ומאמר ההשמצה, אך הוא ידע. ידע סיבת דיכאוני. ואני ידעתי שהוא יודע, דווקא משום שלא הזכיר. וכדרכו, סחפני בשמחת החיים שלו, ברוחב לבו, בכוח הוציאני, הביאני לבין הבריות, הכניסני לקפה “רצקי”, הושיבני בין הסופרים, כאילו לא היו דברים מעולם –

אבל ישיבה שפופה היתה זו. אורח לא קרוא. כלי אין חפץ. הייתי יושב ומקשיב לשיחותיה ולהגה והתבדחויותיה של חבורה זו מאנשי “יחדיו”, וקשישים מהם, ושחקנים, וציירים, וכל אותן שעות לא הייתי משמיע דבר, כי ללא חדול ניקרו בלבי, נקור ונקור, כציפור טרף בבשר החי, המילים מאותו מאמר, שוודאי כל אלה היושבים שם קראו וזוכרים אותו, ומתוך שחסים עלי אין מזכירים לי אותו – “תשפוכת מוגלתית”, “רעיון רדוד”, “משפטים בנאליים”, גרפומן, גרפומן, גרפומן…

לעולם לא אהיה עוד איש חופשי, חשבתי. חופשי לומר את אשר בלבו, חופשי להביע דעה, להתבדח, להחזיר שנינה כנגד שנינה, חופשי להסתכל עין בעין ביושב למולי, מבלי שיעכיר הזיכרון ההוא את ראייתי ומבלי שתציק לי עד מוות המחשבה מה חושב הלה עלי –

שהרי היה לי מה לומר. דברים בטלים נאמרו לרוב סביב השולחנות ההם, לא חשובים, שלא לעניין, מהם דברי הבל ושטות. וגם דברי בורות מדהימה – לא אחת חשבתי: כמה שוטים הם רבים מן הסופרים האלה ששמותיהם מתפרסמים בעיתונים המכובדים והם עושים רעש במלחמותיהם, מלחמות סרק – וכשמדובר על סיפור זה ומאמר זה, היה על לשוני לומר… אלא שבחרצובות היתה לשוני, וכשהייתי אומר, מגמגם הייתי, נכשל הייתי, ואומר מה שלא היה ברצוני לומר כלל, ושם עצמי נלעג, וחוזר לחדרי ואוכל את עצמי על שפתחתי את פי, או על שלא פתחתי את פי, על שאני נחשב שוטה בוודאי, או כלי ריק… שיבה זרקה בשערי מן המחשבות האלה –

זכורני, כשיצא הגיליון הראשון של “טורים”, והכול חגגו והשיקו כוסות ובירכו זה את זה, ושלונסקי תקע כף לכל אחד ואחד ואף לי –

הופיע אז שירה של לאה גולדברג, שעשה עלי רושם גדול ושורותיו חיות בזיכרוני עד היום:

אָז יָדַע הַלֵּב שֶׁגַּם אַתָּה הָעֶרֶב

לֹא הִתְגַעְגַעְתָּ לְמַגַּע יָדִי,

שֶׁאֲנִי עַתָּה כִּלְבָנָה חִוֶּרֶת

בְּשַׁחֲקֵי הַכְּרָךְ נוֹדֶדֶת לְבָדִי –

ולידו סיפורו של נתן אלתרמן בשם “חטוטרת”, ובסוגריים: “איך אוהב הגיבן את החיים ואיך נעשה לאוהב חיים”, שכולו כמעט נחקק על פה בלבי מיד עם קריאתו, וכשתקע לי שלונסקי כף, אמרתי לו כי אמן גדול התגלה, כי אלתרמן הוא אמן של פרדוקס. “מדוע דווקא אמן של פרדוקס?” תמה עלי. ציטטתי לו את השורה: “הנה חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת”, ואמרתי שהאמיתות הגדולות ביותר צפונות בפרדוקסים כאלה, כמו “הוא אהב אותה מתוך החטוטרת”. שלונסקי ענה: “אמת חדשה? כולנו אוהבים מתוך החטוטרת! ואתה?”

כמו צליפת פרגול על עיני היה זה! הגיבן! – ננעצה מחט בראשי, לגיבן שלי הוא מכוון! כי לא שכח את הסיפור! ואת המאמר, כמובן!

ויצאתי. וככלב מוכה ברחתי לביתי.

אך מעת שהופיע יוסף, ואני, ראשי ולבי בתוך דפי סיפוריו היו נתונים – שהלוא בשמחה עשיתי זאת, בשמחה קראתי וחזרתי וקראתי, ותיקנתי והערתי, ועשיתי עמו ערבים ארוכים, ולילות שלמים, בשיחה ובדעה ובעצה, כאילו גם עלי נאצלה רוח יצירה – ידי לא היו ריקות עוד, ולא אסורות. אחר הייתי יושב אל שולחן בית הקפה, ב“רצקי”, ב“שלג הלבנון”, ב“אררט”, כי הוא היה עמדי, סיפוריו, יצירתו הגדולה, ומעיין שהיה סתום בי שנים רבות, נבע לקראתו, כל ידיעותי, כל גרסת ינקות שלי, כל מה שצברתי בתלמוד, וקבלה, ומדרש, וספרות –

אם כי ידעתי, כל השנים ידעתי –

כמה צדקה אתל! אסור היה לי ללכת לנשף היובל שלו! אסור! צריך הייתי לקרוע בשרי מעלי ולא ללכת!


* * *


תשע־עשרה שעות עברו מאז יצאתי מביתה. וכשאני מניח את עטי, באה הדממה ומקיפה אותי מכל העברים. אותה דממה שאני מכירה משנים. הדממה שאני זוכר יותר מכול. אויבתי ובעלת בריתי.

הדממה לבדה היתה איתי בחדר הזה מאז בואי הנה. באותם ימים ראשונים, כשכל מרחבי הארץ הבהירים, מן הגלבוע ועד יהודה, התקפלו לתוכו והתקדרו. באותן שעות של בין ערביים, כשלא הייתי מעלה את האור מפאת החיסכון, כי עבודה טרם נמצאה לי, והייתי יושב ליד השולחן ולועס פת יבשה עם זיתים, ואחר כך בערב, כשאני פותח ספר – יעקובסן, או פייר לוטי, או פוגל, או ברנר – וקורא בו, ושרעפי נסים אל בין הצללים. ובימים שהייתי חוזר מבית הדפוס, עייף, מדוכא, חולץ את נעלי הכבדות, שנשארו לי עוד מימי העבודה במסילה, ואפילו לקרוא לא היתה בי רוח –

ובאותם ימים כשהיתה דממה זו לוהטת על בשרי ומריצה בי שדים של אש, לאחר אותן עשרים שורות של שיפודים מלובנים –

בא הייתי לעתים מבית אחד העם, שם הייתי מעיין בספרי קבלה עתיקים, מדליק את האור – תקווה נואלת נכמרת בי, שמא נס, ומשהו לא צפוי… אך רק היא, הדממה הדמומה הזאת, מילאה את החדר כולו, ואני איתה, ובתוכה, והיא על הכתלים, על המיטה, על גבות הספרים –

בורח הייתי ממנה – למסיבות “עונג שבת” ב“אוהל שם”, לעצרות, להלוויות, לקונצרט או תיאטרון, לבית הקפה – וחוזר ובורח אליה. תמיד היתה שם. לעתים מצפה לי כנועה, לעתים אורבת לי כאויב.

כמו באותם לילות שלאחר פגישותי עם יוסף. או באותן שנים כשהיה מעבר לים. שנאתיה אז, כי היא לבדה הזכירה לי את אשר ביקשתי להשכיח.

אני הזדקנתי, והיא נשארה כשהיתה. ללא גיל.

לפני שנתיים, לפני שנתיים בלבד התקנתי לי טלפון בביתי. כמו סם נגדה.

יכול אני למנות את מספר הפעמים שהצטלצל. מבית ההוצאה צילצלו, או ממרכזיית הטלפון עצמה.

כמו חיית בית משותקת רבץ בפינה.

לעתים יושב הייתי ליד השולחן, מעיין בספר, או רושם את רשימותי ואוזני כרויה אליו: אולי יתעורר לרגע ויעיר אותה, את הדממה. אולי ייזכר בי אי־מי, אי־שם. לעתים, בימי מצוקה, יושב הייתי על הכיסא, שעות שעות, באפס מעשה, ועיני לטושה אליו – “היתעורר המת?”

יש ושבועות היו עוברים ללא צלצול אחד.

גם אותו ניצחה, הדממה הזאת, בדרכה, הסבלנית, העיקשת.

את כל הרעשים ניצחה, את כל השמחות, את כל הצהלות! זכורני: יום העצמאות הראשון, ומן הרחובות הקרובים והרחוקים עולה קול השרים והרוקדים והמריעים והצוחקים, וקול התפצחות הזיקוקים וכרוזי הרמקולים, ואני לבדי בחדר, כי אין את לבי לצאת – והיא חזקה מכולם.

טלפון מחריש. עד עוין לעליבות חייך!


* * *


עלי להודות: קינאתי לו, וקינאתי בכל מי שהיה בקרבתו. קינאתי באולגה אשתו, ובלאה ברלין קינאתי, וביבלונקה, ואפילו באותה “פילגש ספרותית”, מרגרט ליפמן, שאחריה הלך כדי ליהנות מכספה ומחסדיה, עד מעבר לים, עד אמריקה! כולם היו בני מיצר לי!

יבלונקה הטוב והמיטיב, הגלוי ונדיב הלב, שתמיד נחלץ לעזרתי, שמעולם לא הפיל שערה אחת משערות ראשי ארצה! אילו ידע כמה רעות חרשתי עליו, כאן בדממת החדר הזה, באותם ערבים כשידעתי שהוא נפגש עם יוסף והשמחה שורה ביניהם בהתרועעות ובגילופין! כאילו גזל ממני את המלוכה, רעי הטוב ממני! – כאילו בגללו הודחתי מן הטרקלין אל חדר המשרתים! ישבתי כאן ואכלתי את מררתי, וחיטטתי במוחי כיצד דחק את רגלי – כאילו אשמתו היתה זו! – ומדוע ביכר אותו יוסף על פני לספר לו על ימי הגדוד, שהרי אף אני הייתי שם, שנים הייתי שם, וידעתי כל מה שידע הוא! וזממתי איך להפריד ביניהם…

וקינאתי באולגה, שאותה כיבדתי ואת אצילותה הערצתי, ופעם, כש“נעלם” מביתו לארבעה ימים – ואני לא ידעתי אז על פרשת האהבה שלו ובדאגתה קינאתי, כאילו היתה זו זכות יחיד שלי. נסעתי אז לירושלים כדי לחפש את עקבותיו, והלכתי לפנסיון של גברת לזרוס, שמא הוא מתבודד שם, ומשלא מצאתיו –

הריצה הזו ברחובות ירושלים, כרדוף אמוק! מבית קפה לבית קפה, מ“עטרה” ל“טעמון” ומ“טעמון” לרחביה, ומרחביה לקריית שמואל, נכנס, סוקר במבטי את פני היושבים, שואל את המלצרים, יוצא ומשוטט בעיני בין העוברים ושבים ברחובות, הזיעה נוטפת ממצחי, ואחר כך –

ואחר כך, ביודעי שהוא מכיר את ד"ר לנדאוור ואת פריץ קאופמן, שאיתם עמד בקשרים – לא בושתי לרוץ גם אליהם! מצאתי את כתובותיהם וכיתתי רגלי אל בתיהם וצילצלתי בפעמון הדלת –

למשוגע חשבוני. לאיש חולה.

כן, איש חולה הייתי.

וכשישבתי עם אולגה בביתה, בערב, והוא טרם בא, ואני מקשיב לדבריה, מנסה לנחמה, היו כל חושי מחודדים אל כל רחש, כל אוושה, כל חריקת צעדים במדרגות, וכשהופיע, בחצות – הלוא ליפול על צווארו רציתי!

זכורני, שעת בין השמשות, במרתפה של לאה ברלין, באחד מימי חוליה האחרונים היה זה, ואני יושב מול מיטתה, והיא דיברה, כמתוך הזיה, על אהבתה ליוסף דיברה. סיפרה על טיוליה עמו, ואיך למדה לאהוב את הארץ דרך עיניו ו“דרך פעימת דמו מכף ידו אל כף ידה”. איך פתאום היתה צולחת עליו רוח של משובה והיה אומר לה, סתם כך, בצהריים, בואי ניסע לכינרת, והיא היתה נגררת אחריו כילדה, ונוסעת עמו באוטובוס עד טבריה, והיו מטיילים יד ביד על שפת האגם למרחקים, עד מגדל הגיעו פעם, ובזים לסכנות וחוזרים אחר חצות, בטקסי ערבי… ומתוך כמיהה חלומית סיפרה על אותה שעה של דמדומי שחר כששניהם משוטטים לבדם ברחובות תל אביב השרויה בתנומה, כשהבתים הלבנים מתערטלים מצלליהם, ו“עפעפיו, כעפעפי השחר עצמו, רואים את העולם כמו אדם הראשון את מעשה בראשית”… ועל טיוליהם לירושלים סיפרה, על שיטוטיהם בסמטאות העיר העתיקה וסקרנותו הבלתי נרווית, והתפעלותו הנערית מכל מראה חדש, והדרך לבית לחם שאותה עשו ברגל, כשהיה “כמו דוד החוזר לבית ישי, אל עדרי השיחים של נעוריו”… ואיך יום אחד אחר הצהרים נכנס אליה והקים אותה ממיטתה ומשכה אחריו לנסוע איתו לזכרון יעקב כי הכרח היה לו לברר פרט מסוים על מראה היקב הישן, ואיך בטיילם בזכרון יעקב ובדרך לשפיה, סיפר לה “אגדות שלא היו, מזמנים שלא היו”, והיא היתה מכושפת ממנו כי “הוא עצמו היה אגדה עברית־צפונית, והרי דבר זה הוא בלתי אפשרי, בלתי אפשרי, זמן שלא היה!”… שעות האושר של חייה הדועכים…“אושר של דמדומים שותתי דם”, כפי שכתבה באחד משיריה… ואני יושב ומקשיב, ומקשיב, ובתוכי…

פעם, בעלותי לביתו בראשית הערב, ירד משם במדרגות צעיר בהיר שיער, כבן עשרים, עשרים ושלוש, לא ראיתי את פניו. ופעם אחרת בצאתי משער החצר, ראיתיו שוב, על המדרכה, פוסע לעבר הבית. המתנתי. ראיתי איך הוא נכנס בשער ואחר כך למבוא המדרגות. ופעם שלישית, יצא מן המבוא וספר בידו, וכשעבר על פני, נעצרתי בבהלה, בנקיפת לב נוראה: יפי הנעורים המכאיב! ויוסף לא סיפר לי דבר עליו.

בלילות היה הצעיר הזה מופיע בחלומותי. עצב נורא. כיליון.

היקרעותו מעלי. יציאתו הפתאומית את הארץ מבלי להיפרד ממני, מבלי להודיעני דבר. כמו בגידה. חודשים לא ידעתי לאן אוליך את בדידותי, מה אעשה, היכן אשהה. הייתי נכנס לחדרי ומיד בורח ממנו, ומשוטט ברחובות ובורח גם מהם. חוסר מנוחה נורא. ימים ריקים ותוחלת ממושכה למכתב, לאות כלשהו.

מותה של אולגה זיעזעני, כן. אבל לאחר שבועיים או שלושה השתכחה מלבי. צער האבדה שאיבדתי אני היה גדול מזה.

התנחמתי בכך שאמרתי בלבי כי מאמר ההתקפה של רוזנטל עליו, שדיכאהו כל כך, הבריחו מן הארץ, וכשיתאושש מדיכאונו, יחזור. האמן לא יכולתי שאותה פוחזת היא שלכדה אותו ברשתה. כמה זילזל בה בהיותה כאן!

אותו מאמר, “זמזומים זולים בחלל ריק”, ציערני, כן, כי כתוב היה מתוך רשעות, ורשעות זו השתיקה בצעקנותה גם את מעט האמת שהיתה בו. אך גם הרגשה אחרת התגנבה ללבי, חייב אני להודות בכך. ההיה זה ראש נחש של יצר רע שהיה מוסתר בתוכי נגד ריכטר? רצון כמוס להראותו כי לא לעולם חוסן? להכפיף מעט את גאוותו? למעט את קומתו, שלא תהיה גבוהה מדי מעל לקומתי? או אולי –

אני זוכר את השעה ההיא, כשפתחתי את העיתון ביום ו' בבוקר וראיתי את הכותרת הגדולה, הצועקת. לרוחב שישה טורים, וכבר מן המשפטים הראשונים, שהחלו בלמדנות מאופקת שבישרה סערה גדולה, ראיתי את הקטילה הצפויה… קראתי, ובקודקודי – כמו כאב קהה – הזיכרון של המאמר ההוא, של עשרים השורות ההן. וככל שהמשכתי לקרוא, הכאב הקהה הזה כאילו התרפס, התרכך, זו הפעם הראשונה לאחר כשמונה־עשרה שנה, ומפעם לפעם, תוך כדי קריאה, לחש בי קול: מקצת אמת יש בזה, מקצת אמת… ויחד עם זה חשתי גם רוגז, גם התקוממות על עוול, גם צער על הצער שייגרם לו…

רק כחצי שנה לאחר נסיעתו – והיה זה כבר לאחר שהייתי נפגש עם אתל – הגיע מכתבו הראשון. “אביתר יקירי”. ושאגבה בשבילו חוב של שלושים וחמש לא"י מגורביץ… כאילו לא היו כלל אותם חודשים של אכזבה, וציפייה, וכאב, וריקות. כאילו לא היתה כלל אולגה! כשסיימתי לקרוא את המכתב, מחצתי אותו באגרופי וצווחתי בתוכי: ריכטר, אינך בן אדם כלל! אין לך לב בחזך! אינך ראוי שאמליט אנחה אחת בגללך! בכור שטן אתה, וייקח השד אותך ואת סיפוריך!

הטבע הארור שבי! הטבע הארור הארור הזה, שאתל לא יכלה להבינו כלל!

כי סלחתי לו. משהחלו מגיעים הדפים של פרקי הרומן, והסיפורים, סלחתי ושכחתי הכול. חזרתי ומצאתי את עצמי בתוכם. חזרתי וחייתי עמם ובתוכם. שוב הייתי איתו, ועם גיבוריו החזקים ועם המילים העבריות ועם צירופיהן הנפלאים, כמו ציפורים אגדיות. השקעתי עצמי בתוך הדפים האלה וקראתים שוב ושוב, ותיקנתי והערתי, ושלחתי אליו –

הזהרתיו, כמה פעמים, שישאיר העתקים בידו מכל כתב יד שהוא שולח אלי, כי דרכי הדואר משובשות היו באותם ימים של מלחמה בארץ.

וכשהופיע “היום השביעי”, היה זה חג לי. כן, למרות הכול –


* * *


ידידות קשה היא זו, ביני ובין אתל. קשה כאבנים.

נפגשנו בבית ברנר.

היה זה אז, באותם ימים ריקים ונבוכים כשלא ידעתי מה אעשה בעצמי מחוסר מנוח. החילותי מבקר בכל שבת בבוקר בשיעורי האגדה שבבית ברנר. שיעורים שלא הצטיינו בעמקנות יתרה או בלמדנות יתרה, אלא שלא יכולתי לשאת את בדידות חדרי בשעות שבת לפני הצהריים. ישבתי דרך קבע בשורה השלישית בצד, ודרך קבע ישבה היא לידי. כשהיינו יוצאים מן ההרצאה, היינו מחליפים דעות בינינו בעניינים שדיבר בהם המרצה. מלווה הייתי אותה עד פינת הרחוב, ושם היינו פורשים איש איש לדרכו, היא לצפון ואני לדרום. לא למדנית היתה ולא ידענית, אבל תמיד היו לה הערות נבונות, והיא הביעה אותן בביטחון שמתוך ניסיון חיים אישי, ללא אותו רתת שיש להדיוטות בפני גדולים. נעים היה לשוחח עמה.

שבת אחת, לאחר שיעור על “מעשה החולדה והבור” שבמסכת תענית, הפלגנו בשיחה והתלוויתי אליה חלק מדרכה. כיוון שלא התמצה העניין, ושנינו היה עוד עם לבנו לומר דברים, אמרה לי,:אם אין לך מה לעשות, לווה אותי הביתה." אמרתי ששעת צהריים היא זו וצריכה היא ודאי לאכול. אמרה: “תמיד יש לי יותר מלאדם אחד, הגם שאני חיה לבדי.” הלכתי עמה לביתה.

אמרה שאגדה יפה מאוד היא זו, “מעשה החולדה והבור”, אלא שאין לה שורש במציאות, כי מימיה לא שמעה על אדם שנענש בידי שמים על הפרת אמונים. אמרתי לה שאין האגדה אלא משל, ומה שבמשל הוא עונש מידי שמים, אפשר שבמציאות הוא עונש מידי עצמו, ייסורים הבאים על אדם בשל הרגשת אשם שלו. אילו כך היה הדבר, אמרה, היתה מאמינה. אמנם יש ייסורים כאלה, אלא שבאגדה זו, האיש נענש במות שני בניו, שהאחד נטרף על ידי חולדה והשני נפל לבור, בבחינת “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”, וזהו מין עונש שיכול לבוא רק מידי שמים, כגזרה של חוק עליון, ולא חוק פנימי, שמתוך הנפש. אילו היה אותו אדם לוקה בצרעת, למשל, ונרפא מנגעיו לאחר שחוזר לאותה ריבה, היתה זו אגדה שכולה אמת. ואשר למכות מידי הגורל, עד כמה שהיא יודעת, לא הבוגד אלא הנבגד, הוא המוּכה.

ליוויתיה לביתה גם בשבת השנייה ובשבת השלישית, וארחתי לה לסעודת הצהריים, ושוב היינו מדברים באותם עניינים, של חטא ועונש, התערבות ההשגחה, תשובת אלוהים לאיוב וכיו"ב, וסיפרתי לה על גלגולי מוטיב “החולדה והבור” בקבלה ואצל ברדיצ’בסקי ועגנון וכו'. אחר כך סיפרה לי פרשה מחייה באותו עניין: בהיותה בקיבוץ קלוסובה בפולין, היה לה חבר. יחד עלו ארצה ויחד עבדו במפעל רוטנברג בנהריים, הוא בבניין והיא במטבח הפועלים. בכל יום שישי היה הוא נוסע לחיפה לעשות את השבת בבית אחיו וחוזר ביום ראשון. היא, שלא היו לה קרובים, היתה נשארת בנהריים. חסכו משכר עבודתם והכניסו לקופה של ההסתדרות כדי להקים להם בית בקריית חיים. כשתיגמר בניית הבית, אמרו, יינשאו זה לזה. יום אחד לא חזר מחיפה והודיע לה באמצעות חבר, שנשלח על ידי “סולל בונה” לעבוד בעזה. חודשיים לא שמעה ממנו דבר. כשנסעה אל אחיו בחיפה להיוודע על שלומו, השתומם שאין היא יודעת שנשא אישה… ואותו אדם, סיפרה, הוא עכשיו ממנהלי “סולל בונה”, ויש לו שתי בנות ובן, וחי באושר ובשלום, ללא שום עונש, לא מידי שמים ולא מידי עצמו.

ללא מרירות סיפרה זאת. כמביאה ראיה שכך דרכו של עולם.

לימים כשהתהדקה ידידותנו, הייתי בא לביתה בכל יום שישי לפנות ערב וחוזר לביתי בשבת אחר הצהרים.

ידידות של חלכאים. אבל אני הייתי מר נפש על גורלי והיא עם גורלה השלימה, ללא טינה.

דורכים היינו על ארץ אבנים. אני לא הייתי נוח לה והיא לא היתה נוחה לי. בחומרה נהגה עמי. גלויה וישרה היתה משתפנק אותי, או תחניף לי. פעם כשאמרתי לה ברמז על רצוני המודחק, משכבר הימים, לכתוב, אמרה: אתה אינך צריך לכתוב, אתה צריך לחקור. בכאב בלעתי זאת, ובעומק לבי… לא, לא, אינני יודע… תמיד היתה אומרת לי אמיתות שמפניהן יראתי, או הסתתרתי.

עין חדה היתה לה. הו, כן.

כשחזר ריכטר מאמריקה ונסעתי לחיפה להקביל את פניו, לקחתי את אתל איתי. אולי משום שחששתי כל כך מפני הפגישה ונזקקתי לחסותה. אולי כדי להראות לו שאין הוא היחיד בחיי, ושלא בודד לגמרי הייתי בהיעדרו ולא בודד אהיה בחזרתו. חששי התבדה. עם רדתו מכבש האונייה, חיבקני ונישקני, ודמעות עמדו בעיניו. הצגתי בפניו את אתל, והוא לחץ את ידה ובירכה בנימוס. אחר כך המתנו עמו עד שתגענה מזוודותיו. נבוך היה. התבונן סביבו ואמר: “שוטרים יהודים, סבלים יהודים, כולם יהודים… מוזר…” ונשא עיניו אל השלטים העבריים, אל סמלי המדינה. דומה היה כאילו הוא מסתכל בתמונה שפרטים רבים בה נמחקו או זויפו, והוא תוהה שמא רומה. רגעים אחדים עמד כך, תוהה, מתבונן, משיט מבטו על פני האנשים המתרוצצים על הרציף, אחר כך פנה אלי ושאל לשלומי. עניתי לו תשובה של סתם, והוא לא הוסיף לשאול. אף לא שאל על הנעשה בארץ, או על מי ממכריו, וכשדיבר התלונן על סדרי ההורדה, על הדוחק שעל הסיפון, על הצעקות, גסותם של פקידי מחלקת העלייה, וכד'. ליווינו אותו שנינו אל האשנבים השונים שבאולם הנוסעים וסייענו לו במילוי הטפסים הרבים והחתמתם, וכשהגיע תורו לשלם, אמר לי שיש עמו רק כסף אמריקני וביקשני שאשלם בשבילו ויחזיר לי. בחפץ לב שילמתי את דמי התעודות, המס והמכס, שש־עשרה ל"י.

כשנשארנו רק לבדנו, אתל ואני, אמרה לי בחיוך: “תראה שלא יחזיר לך.” כעסתי עליה: שעת פגישה זו, שציפיתי לה שנתיים וחצי אעכיר אותה בחשבונות? ומניין לה? מניין? הן אינה מכירה אותו כלל!

נשאנו את מזוודותיו אל המונית, נסענו עמו לתל אביב והבאנו אותו אל בית המלון. גם את דמי הנסיעה שילמתי אני, והוא לא אמר על כך דבר.

כל אותה עת, למן הרגע שהצגתי בפניו את אתל ועד שנפרדנו מעליו, לא פנה אליה. כשדיבר, אלי דיבר.

כשנפרדנו מעליו, שוב אמרה לי אתל: “תראה שגם את דמי הנסיעה לא יחזיר.” בלבי ידעתי שאמנם כך יהיה, אבל רגזתי עליה. “הלוא ראית שאין לו!” אמרתי. “יכול היה להחליף כסף, כמו כל הנוסעים,” אמרה.

כמובן, את החוב “שכח”. והיא עמדה על תכונה זו שבו.

וכן עמדה כבר אז על תכונות אחרות שבו. איך אפשר, אמרה, שאדם שיצא את הארץ לפני המדינה וחזר אליה בתוך המדינה, והמלחמה אך הסתיימה, לא יביע פליאות כלשהן, התרגשויות כלשהן, וכל הדרך הארוכה מחיפה לתל אביב ידבר רק על ענייניו. הגנתי עליו. אמרתי שאת רגשותיו הוא כולא בלבו, וסיבות הרבה יש לו להיות עצור מלהביעם. “הארץ זרה לו,” אמרה, “אינני חושבת שהיה אי־פעם אזרח בה. היא קטנה לפי מידותיו.”

ולימים היתה מוכיחה אותי על עיוורוני ומפצירה בי שארחק מעליו, שאין הוא דורש את טובתי.

בייסורים הייתי רב עמה עליו. מענה את עצמי.

שהרי ידעתי, בתוכי ידעתי.

לעתים, כשהייתי בא עליה, דומה היה לי כאילו אני מטיל לתוך רחמה את כל הטינה, כל המרירות, שהצטברו בי כלפיו.

קן תקוותי הנידחות. ביתה…

החדר המבהיק בלובנו, שחמימות של בית אבא אמא בעיירה שרתה בו: המפה הלבנה, שני פמוטי הכסף על הארון, מכונת התפירה “זינגר” העטופה תכריך עם רקמת חוט זהב של שני חתולים זה כנגד זה, מלאכת ידיה, תמונות הצלליות של “חלוצים” על הקירות, קסת דיו עם גמל עץ הזית של “בצלאל”, אמתחת המכתבים הרקומה, הכר הרקום, רקמת חייה הצנועים של אישה עובדת, בודדה, יוצאת לעבודת יומה במטבח הפועלים, חוזרת ועושה את קניותיה בצרכנייה, מכינה את ארוחתה וממרקת כל כוס, כל צלחת, עד שהן מבריקות כאספקלריה, יושבת וקוראת שופמן בערב, את “דבר הפועלת”, אוספת אצל השכנים בגדים בשביל המעברות, לא רוטנת, לא, אופפת עצמה בשלווה חגיגית למחות את עלבון חייה.

רק הסמבטיון שבחזי חילל את שבת ביתה.

לריב את ריבי קמה. לריב אותו עמי.

ואני, מה רבתי עמה, אם לא את ריבי איתו?


* * *


אילו ידעה! אבל גם זאת לא סיפרתי לה. נשכתי את שפתי ולא סיפרתי. והעלבון צורב את לבי, צורב…

כשישה חודשים לפני שובו, והיה זה לאחר שהתלבטתי לבטים נוראים עם עצמי, הרהבתי עוז בנפשי ושלחתי לו לאמריקה כתב יד של סיפור שכתבתי, “שולקה פומרניץ”, חמישים ושניים עמודים.

כשמונה שנים היה עמי כתב יד זה, וכל אותן שנים הייתי מעבדו וחוזר ומעבדו, ולפחות חמש פעמים כתבתיו מחדש. מתחילה עד סוף. היה זה על בחור ישיבה לשעבר, מירושלים, שנעשה פועל דפוס בעיתון חילוני בתל אביב, ותיארתי בסיפור את “החיים הכפולים” שהוא חי: מחד, כפועל בין פועלים בתל אביב, חבר הסתדרות, מעורב בין הבריות, נוטל חלק בוויכוחים פוליטיים, מתיידד עם חלוץ שעזב את עין חרוד ועם מרקסיסט שרוף שונא ציון; ומאידך – כל עת שהוא בא לירושלים, לביתו [206] בימין משה, הוא חוזר לחיק יהדותו, מכורתו, ערש געגועיו וכיסופיו. בשני העולמות הוא אזרח ובשניהם זר, ונידון להיקרעות פנימית שאין לה איחוי, וכך הוא מתפורר והולך עד סף השיגעון. כשמונה שנים עבדתי על סיפור זה, כשאני מניחו, נואש ממנו, חוזר ונוטלו כעבור שבועות או חודשים, הופך בו והופך בו, קורע, מוחק, מתקן, חוזר וכותב, ומה שהיה תחילה כמאה ושלושים עמודים הצטמצם לבסוף לחמישים ושניים.

בדחילו ורחימו שלחתי את כתב היד לריכטר וצירפתי לו מכתב ארוך של התנצלות על שאני גוזל מזמנו היקר, וכן כתבתי על היסוסי הרבים ועל ידיעתי שיש בו הרבה פגמים וחולשות, ולא ביקשתי ממנו אלא שיקרא את הסיפור ויביע דעתו עליו, והשבעתיו שיהיה גלוי לב עמי, תהיה האמת קשה כאשר תהיה, ואני שום טינה לא תהיה בלבי עליו אם יפסול אותו מכול וכול, רק אסיר תודה אהיה לו על כנותו.

היה זה לאחר שזה שנה וחצי הייתי מקבל ממנו לשיעורין את פרקי הרומן שלו ואת סיפוריו, אחת לשבועיים בערך, קוראם אות לאות, מציין את הדברים הטעונים תיקון בהם, ביטויים, מילים, לעתים אפילו טעויות כתיב, ושולח לו את הערותי והצעותי, וטורח בשבילו בהוצאה בענייני הדפוס וההגהות והחוזים והחובות…

במכתב שקיבלתי ממנו לאחר זאת, המכתב שציפיתי לו בחיל ורעדה – כמעט נחליתי מציפייה זו – לא הזכיר כלל את הסיפור או את מכתבי בעניינו. הודה לי על הערותי על הפרק ששלח קודם לכן, הערות שהכנסתי באותו צרור דואר עצמו, וחלק עלי בעניין “חשיפים”, אם שרוי לומר “חשיפי כבשים” או…

מוכה תדהמה הייתי. לא הבנתי. לא האמנתי!

אחר כך אמרתי בלבי: ודאי לא הספיק לקרוא, על כן גם לא הזכירו כלל. לאחר שיקרא, יכתוב.

גם במכתב הבא לא הזכירו. גם לא בשלאחריו. שלחתי סיפור על פני המים, וצלל כאבן לתהומות.

ועדיין ציפיתי. אמרתי: שקוע הוא עתה בסיפורו שלו, ואפשר שקריאת סיפור אחר, מתוך חובה להוציא משפט עליו, עשויה להסיח את דעתו. ודאי הניחו עד שיתפנה.

ולא הזכרתי לו.

מתוך יראה לא הזכרתי.

וכתבתי לו בענייני סיפוריו והוא השיבני, ועל סיפורי – אף מילה.

ולעתים, כשראשי היה נתון בתוך דפי כתב יד שלו, כשעיני חורשת בשיטי האותיות של יריעותיו, הייתי משליך עטי מלפני וזועק: תיפח רוחו של אותו עריץ, למה אני מכלה את כוחי עליו, למה אני מכהה את מאור עיני עליו, למה אני עבד כנעני לו?

אך ככל שחלפו השבועות והחודשים, כן גם יצאה רוח הרוגז ממפרשי. אמרתי בלבי: כדי לא לפגוע בך לא השיב לך, כדי לא לגרום לך עוגמת נפש, מתוך שחס עליך, מתוך שנזהר בכבודך… שהרי אמת היא…

כמעט ארבע שנים עברו מאז שובו מאמריקה, ופעמים אינספור התראינו מאז, ואף לא פעם אחת… לא פעם אחת…

ואת כתב היד זרק ודאי לאשפתות…

הה, “מה נעלה יותר – לשאת באורך רוח חִצֵי גורל אכזר, אבני מרגמותיו…”


* * *


עניינים קטנים, “קטנוניים”, כביכול. אך כשאני נזכר בהם, הדם מציף את ראשי וכולי צועק חמס.

במשך שנים, כשהיינו נפגשים בבתי קפה, הייתי אני משלם בעד שנינו, תחילה, מתוך שידעתי שהוא דחוק, אחר כך משום שאמרתי לעצמי שראשו בעננים, ולבסוף מתוך הרגל. הוא לא היה מוחה בידי, ואני לא הייתי מדקדק. עניין של פרוטות, אמרתי, ואני, שמשכורתי קבועה והוצאותי מעטות, מה מני יהלוך? אפילו כאשר מתוך פיזור נפש היה פותח את ארנקו לשלם, הייתי מזדרז ומקדימו. כשהיה נכנס בי הרהור של ספק, הייתי משתיקו ואומר: אתה הנהנה ואתה המשלם.

כששהה באמריקה והייתי משגר לו דרך קבע צרורות של כתבי ידו המתוקנים וצרורות של הגהות, ותמיד בדואר אוויר כדי לקצר את הזמן, הצטרפו ההוצאות כדי סכומים ניכרים של כמה עשרות לירות. מעולם לא עלה בדעתי לתבוע זאת ממנו.

ובושתי, כן, בושתי להזכיר לו שיחזיר לי מה ששילמתי בעדו בנמל, ודמי הנסיעה, והוצאות שונות ומרובות שהוצאתי עוד לפני כן ואחרי כן בקשר עם שכירת הדירה בשדרות בן ציון…

לפני כארבעה חודשים, כשהלכנו יחד ברחוב בשעת הצהריים, ראיתי בחלון ראווה של חנות ספרים חוברת חדשה של “אורלוגין”. כיוון שלהוט הייתי לקוראה, אמרתי, ניכנס ואקנה אותה. כשפתחתי את ארנקי, ראיתי שהוא ריק. ביקשתי ממנו להלוות לי חמש לירות. הוציא את ארנקו, הלווה לי, וקניתי.

כשנפגשנו שנית, השתכח ממני הדבר. ישבנו כשעה ושוחחנו על סיפור חדש של הזז שהופיע באותם הימים, וכך השתכח ממני. כשקמנו להיפרד זה מזה, אמר בחיוך ובזקיפת אצבע: “שכחת – חמש הלירות!”

הה, תחת שלוש רגזה ארץ – שבוע ימים הייתי חולה לאחר זאת. עד היום חולה אני –


* * *


מעולם לא העלינו על דל שפתינו את המילה “נישואים”. גם בדעתנו לא עלתה. קשר. מעין מחתרת. מפלגה של שניים. לעתים היתה באה לביתי לשעה. אפילו לא מתיישבת. עושה איזה סדרים בחדר, שוטפת את הכלים, מוכיחה אותי על דא ועל הא ומסתלקת. לעתים היינו יוצאים יחד להרצאה או לתיאטרון ואחר כך מטיילים, על שפת הים, על שפת הירקון, שותקים, מחליפים דעות. שנינו עברנו את מחצית חיינו.

ביום שישי בערב, על מרפסת ביתה, בחצי חשכה, יושבים ופנינו לרחוב, שעות, שעות. על פוליטיקה, ספרים. ועל פולין. עיירתה, עיירתי. המשפחה, החלוץ. צללים, צללים.

אחותה, שר’קה, שריד יחיד. התחבאה בכפר. הגיעה ב“אקסודוס”, מקפריסין הגיעה, והלכה לרמת הכובש. לפעמים היתה נוסעת אליה. חוזרת ומספרת: חיים הרוסים. חורבה.

ידידתי, אתל. ידידתי ואשת ריבי.


* * *


שוב לילה. הדממה. הבדידות. מחר יום א', אגש לבית המרקחת.

המסתורין האלה, חיי.

בן חמישים ושלוש אני היום.

כל ימי בתוך אותיות עבריות. השעות, הרגעים. עוד מילדות. כתבי הקודש בדפוס האלמנה והאחים ראם, ואחריהם “מורה הסגנון” מאת י“ח טביוב, הוצאת “תושיה”, “עם דוגמאות ופרקי שינון רבים לשימוש המעשי”, והשיחות שבו, הו, השיחות שבו – “מה חפצך, אדוני? במה אוכל לשרתך? – אני חפץ לקנות לי תשמישי כתיבה שונים, ויוגד לי כי בבית מסחרך אמצא כל צרכי, ואקווה כי לא תרבה במחיר סחורתך… תן לי גם שישה עטי עופרת ושש ידיות לעטים… גם קסת שפלה ורחבה ומנגב דיו…” והדוגמאות מ”משלי אסף" ליצחק סטנוב ומ“חזון למועד” לבנימין מנדלשטם, והתרגומים לרוסית ולאשכנזית… ו“מורה נבוכי לשון” מאת אהרן יעקב שפירא, ורשה תרס“ט, “בו באו כל השגיאות נגד חוקי הלשון המצויות בספרותנו, שיכלו ללמוד מהן על כל היוצא בהן” – “מחט קטנה” ולא “מחט קטון”, “הנר כבה” ולא “הנר נכבה”, העז פניו” ולא “העיז פניו”, והקדמתו של יהושע שטיינברג – “ומי ייתן והיתה לנו השפה הזאת, שפת נביאינו לשפה מדוברת בפינו גם בהליכות החיים וענייניהם”… ו“תורת הניקוד” בהוצאת “תושיה”… ו“מבוא אל מקראי קודש” של יהודה ליב בן זאב, שנדפס בווינה ב־1810, באותיות רש“י ובאותיות מתויגות… וכל כתבי דוד פרישמן ומבחר תרגומיו בהוצאת “מרכז”, “כה אמר זרטוסטרא” הנפלא, בניקוד קטן מעוטר במסגרות ירוקות, דפים כערוגות שושנים, כערוגות הבושם; וכל כתבי י' דומשביצקי, הוא ברשדסקי, באותיות משוטטות כנמלים, משוטטות וצובאות על הלב ומתפזרות ויוצאות לדרכן… ומהדורת היובל של יל”ג, באותיות גדולות, בהירות, גדודים יוצאים חוצץ… ו“שבט יהודה” לרבי שלמה אבן וירגה, בהוצאת “טרקלין”, ורשה, באותיות צפופות, אפורות, נדכאות תחת יגונן… ו“הסגנון העברי”, עם דפיו הגדולים, כפולי הטורים… כל התום והמסירות של עמנו, כל אמונתו בחיים ותקוותיו, תקוות עני… ואחר כך, בארץ, “כלפי תשעים ותשעה” של אורי צבי גרינברג, בהוצאת “סדן”, בעטיפת נייר חומה ובאותיות טרוטות, ו“אנקריאון על קוטב העיצבון” שלו, בעטיפתו השחורה, האבלה, ו“כוס קטנה” וצנועה של אלישבע, ושלונסקי, ובת מרים, וספרי ברנר, וולפובסקי, והוצאת “מצפה”… מיליוני אותיות, מיליוני אותיות, רוח באנוש, רוח בעם, רוח בעמים…

ולימים, כשאני כפוף עליהן, ראשי ועיני בתוכן, קורא ומגיה, מתקין יו“ד שהתחלפה בו”ו, רי“ש שהתחלפה בטי”ת, אל“ף שהתהפכה, נו”ן סופית שהשתרבבה, שי“ן שנסתמה, ל' שנפל דגלה, גימ”ל שהתקפחה רגלה, ה“א שחטאה, דל”ת שהתרוששה, בי“ת שהיטשטשה, פ”א שהתעלפה – מה הייתי? תולעת בחובן? הו, נפש מנפשן הייתי. בתוך תוכן חייתי, ללִבן ראיתי, נשמתי כאילו התגלגלה בהן, התפרדה לריבוא ריבואות חלקיקים זעירים ונכנסה לתוך כל אחת מהן. בהגיהי אותן – את “ספר יצירה” שלהן כתבתי – אוויר, מים ואש. שבעה כוכבי לכת, שבעה רקיעים, שבעה ימי שבתא, שנים־עשר המזלות, שנים־עשר הירחים. שורש דבר. ניגוד דבר. טוב ורע אהדדי. רק המגיה יבין את ח“ן האותיות, סודותיהן, מדרש ואגדה שלהן, הקבלה שלהן, הכישוף שבתוכן. רק הוא היודע שדל”ת שב“דבר” אינה כדל“ת שב”יד" ושהה“א שב”הר" אינה כה“א שב”הויה“, ושהגימ”ל שב“גיא” יש שהיא גועשת כמו ב“גיהינום” ויש שהיא גוועת כמו ב“גווייה”, ושהמ“ם שב”חוכמה“, יש שהיא מתה ויש שהיא מהמה כמו במים רבים ויש שהיא מרמה, ושהה”א לעתים מבוהלת ולעתים משלחת הדים אל רחוק. וששלוש האותיות של “שקר” לעתים צועקות ברעש כאחת, וששלוש האותיות של “אמת” לעתים מפילות אימה ולעתים מוליכות אל התהום…

אות לאות. מילה למילה. והמשפטים והפסקאות והפרקים. אותם פרקים שהייתי מעזקם ומנכשם מכל העשבים השוטים, משדד בהם את השיטין, מוליך שורה סוררת למקומה הנכון, מנקר אותם מן הטרֵפה, מדייק אותם, מדקדק עמם, מגלה בהם כל משוגה וכל מעשה כשל, וללא סליחה, ללא משוא פנים, מחזירם לשפיותם, משליט בהם משטר ומשמעת – הה, כל יפי העולם! יפיפיתו של יפת באותיות שם! חירות הרוח של רומן רולן, האירוניה של היינה, התוגה של יעקובסן, האכזריות של ריימונט, מסתורין האהבה של הרמן הסה, הדייקנות של תומס מאן, הצלילות של פלובר – הכוח והתפארת של מילים ומשפטים הבוראים עולמות!

באהבה ובקנאה. באהבה ובקנאה בכתה נפשי במסתרים, יום יום, שש, שבע, שמונה שעות ביום, כמה שנים זה עתה? כמעט עשרים וחמש! כי את הדברים היפים אהבתי, ובהם קינאתי, קינאתי בהאופטמן כשהגהתי את סיפורו בעברית, וקינאתי בסלובצקי, וקינאתי בהזז, וביוסף ריכטר קינאתי… בתוך חדריהם הייתי, לתוך נשמותיהם הצצתי מבעד לחרכי האותיות, ראיתי אותם בעילוסיהם, בתענוגותיהם, עם הלשון, המילים, העלילות, חומר החיים, בכיבושיהם הגבריים הנאדרים – ושימשתי אותם… כן, כסריס שימשתי אותם –

אותיות עבריות. אהבתי הגדולה האומללה.

אז, לאחר אותו כישלון מר, אותו שבר בחיי, כשאמרתי להיפרד מהן לעולם, כששנאתי אותן, כשלא יכולתי את מראיהן לראות, ושוטטתי כאדם שעולמו חרב עליו, למצוא כל עבודה בזויה ובלבד שלא יהיה בה זכר לאות –

זכור לי אותו יום כשנכנסתי לבית הדפוס כדי לגבות חוב שהיו חייבים לי ממשכורתי, וריח הדפוס אפף אותי, פתאום, ריח הצבע והעופרת, והוא בא כסם אל תוכי, ונשמתי אותו עמוק, וראיתי את הגיליונות הגדולים שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, ערוכים בערמה גבוהה ואותיותיהם שלא יבשו עדיין נוצצות, גיליונות חוברת חדשה של “כתובים” היו אלה, וזכור לי שראיתי בכותרת פרק מווידוייה של איזדורה דנקן, ומחזה של יעקב הורוביץ, “גשר הלצים” היה שמו כמדומני, וסיפור של אלישבע, ומאמר של יצחק נורמן, וידיעה על באנקט גדול שהתקיים באולם התערוכה לכבוד עשור ל“הבימה”, ושמותיהם של ביאליק והררי וצ’מרינסקי, ובמרכז אותיות מנוקדות של שיר, והריח המשכר הזה, ריח הדפוס מן הגיליונות הגדולים, הלבנים, הנוצצים –

וידעתי שלא אוכל להינתק. גם אם שבע אשבע להדיר עצמי, לא אוכל!

וחזרתי אל האותיות והספרים, והסופרים. ונרכנתי שוב על עלי ההגהה. וקראתי ותיקנתי, באהבה ובסבל, באהבה ובייסורים –

ושוב היו המילים מעופפות סביבי, להקות להקות של ציפורים, אגדות של גן עדן, כל מילה מעלה עליה מראות ופסוקים וזיכרונות, אני קורא “תועפות” ורואה תועפות ראם ותועפות הרים, אני קורא “גמל” ורואה את הגמל באפסר ואת הנאקה בחטם ואת הלובדקיס בפרומביא, אני קורא “תבן” ואני רואה מספוא ומוץ ובר וגפת וזגים ומורג חרוץ…

ומעמיד ספרים בחדרי, יוצא אל חנויות ומדפדף בהם, בכל ספר חדש וישן, בתשוקה ובסקרנות ובקנאה, קונה ככל שמשגת ידי, ומביא לחדרי, ויוצא אל בין סופרים –

כן, אל חגים שלהם ואל הלוויות שלהם. מה עושה אני בחגיהם, ובפרסיהם, וביובליהם, מה עושה אני בהלוויותיהם –

יום אחד הלכתי אחר ארונו של ג', שאת שיריו, במשך שנים, אני הגהתי, את כל שיריו הגהתי והבאתי לדפוס, ואני הולך בתוך ציבור קטן של משפחתו וידידיו ומוקיריו, רובם סופרים, ואותיות מרחפות לעיני, אותיות מנוקדות על תיקוניהן, ה“א קמוצה במקום ה”א חטופה, שי“ן חרוקה במקום שי”ן צרויה – לכמה תיקונים נזקק כתב ידו! כמה שגיאות, כמה חטאים, כמה סרכות ופרע, פרע פורץ לכל עבר! – ואני פוסע בקהל המלווים וסולח לו את כל הרוגז שגרם לי כתב ידו הפרוע, המשתולל, האנוכי, וזוכר את השורות התמות שבדפוס, ששכולה אין בהן, וזוכר ניבים, פסוקים, חרוזים, ופתאום, בהגיע ההלוויה אל שער בית הקברות, אני מגלה שיש ארון! הווה אומר שיש גוף! שאדם זה, בשר ודם, מן העפר לוקח ואל העפר שב, ואני, כמעט נשכח ממני הדבר –

אותיות עבריות. שעליהן התרפקתי בילדותי, עגבתי בנעורי, שאותן שתיתי בצמא באוהלים ובכבישים, שבהן בכיתי בצערי ובבדידותי, שלהן נתתי את חילי, שאל תוכן העריתי את שנותי, שעה שעה ורגע רגע… אותיות עבריות שלא השיבו אהבה אל חיקי…

המסתורין האלה, חיי.

בלילה, בחשכה, ואני ער, ומעלי, ומסביבי, הספרים העומדים על המדפים, אלה שבהם יגעתי, שלתוכם

הערקתי את מאור עיני, רוחשים מתוך דפיהם, ספר ספר ונשמתו, ואני מהרהר –

אולי. אולי לאחר שלא אהיה עוד, אולי באיזו דרך מסתורית, תהיה לי השארת נפש בתוכם, אולי לא אובד כליל, אולי בלב לבן של האותיות האלה, שבסיפורי אנטול פראנס וג’ורג' דיהמל, ברומנים של מאן ויעקב וסרמן, בשירת הגדולות של סלובצקי וטאגור, בסיפורים של יוסף ריכטר –


* * *


העובדות, העובדות בלבד:

לפני למעלה משנה, בזוכרי כי מתקרב מועד יום ההולדת החמישים של יוסף ריכטר, החלטתי לעשות למען ציון תאריך זה בכבוד הראוי לסופר. הרבה טרחתי בדבר. תחילה הלכתי אל ועד אגודת הסופרים. שם נאמר לי שכיוון שריכטר איננו חבר באגודה ומעולם לא נטל חלק בפעולותיה, אין הם רואים חובה לערוך לו חגיגות. אמרתי להם שחגה של הספרות הוא, ולא חגו בלבד. אמרו לי, תחוג הספרות, אבל לא האגודה. פניתי אל אלכסנדר גורביץ והצעתי לו שההוצאה, זו שהוציאה את כל ספריו, שלה היה נאמן כל השנים, תקרא היא לאספת יובל לכבודו. כדרכו, קיבל את הצעתי בקרירות ואמר שמעולם לא עשה זאת לשום סופר אחר ואם יעדיפוֹ על פני האחרים, יביא הדבר רק קנאה ולזות שפתיים. הלכתי אצל סופרים שידעתי שהם ממוקיריו והצעתי להם להקים עד יובל. מהם שקיבלו את הצעתי בהתלהבות, מהם בחמימות, מהם בהסכמה שאכן נחוץ הדבר, אך איש מהם לא התחייב בעשייה. לבסוף נעתר לי המבקר מר יהושע לבינזון, שנטל עליו להרכיב את הוועד ולעסוק בהכנות. משעברו כמה שבועות ולא שמעתי דבר ממנו, נסעתי אליו שנית לירושלים, ובפגישתנו זו הבטיחני שהוא טורח בדבר ובל אדאג. אמנם לתאריך עצמו לא יספיקו, אבל חגיגות יובל רבות מתקיימות באיחור של חצי שנה ואפילו שנה, ואין הדבר גורע מכבוד בעל היובל.

לאחר שלושה חודשים מצאתי ידיעה בעיתון שאכן הוקם ועד היובל. ובידיעה רשימת שנים־עשר חבריו: סופרים, מבקרים, שלושה פרופסורים מן האוניברסיטה העברית. שמי לא היה ברשימה.

היטב חרה לי הדבר. היטב מאוד. אני שיוזמתי היתה זאת, אני שליוויתי אותה מצעדיה הראשונים…

אך השלמתי. אמרתי בלבי, צדקו ממני. אנשים ידועי שם דרושים לוועד כזה, שמות זוהרים ככוכבים ברקיע, ואני, מי אני?

כשראני ריכטר, אמר לי: “ראית? יובל עושים לי… יצאו מדעתם… למה לי יובל?…” ודברים כיוצא באלה, בנוסח “קטונתי”. ואחר כך טפח לי על שכמי ואמר: “חושד אני בך שידך במעל הזה!” הודיתי בחטאי, ועל כך אמר: “אם נָבוֹל אֶבּוֹל אחר ייבּוּל זה, שלם תשלם בעד הנבָלָה!”

פעמים אחדות בא יהושע לבינזון להיוועץ עמי. סיפר לי שהוועד החליט על שתיים: נשף יובל בתל אביב, והוצאת קובץ ספרותי, שבחלקו יוקדש ליצירת ריכטר. ביקש לדעת אילו סיפורים שלו מצויים בכתב יד ועדיין לא התפרסמו, אם יש איגרות שכדאי לפרסמן; ואל מי, לדעתי, כדאי שישתתפו בקובץ. אני הוא שהצעתי שהקובץ ייקרא בשם “אלומות ליוסף”, ועל יסוד הצעה זו החליט אחר כך הוועד שייקרא “אלומות”.

לאחר פגישתנו השנייה כתבתי לו לירושלים שגם אני עצמי אשמח להשתתף בקובץ, במאמר שיהיה בו ניתוח של אחת מיצירות ריכטר.

לבינזון לא ענני במכתב, אך בהיותו שוב בתל אביב, סר לראותני במשרדי ההוצאה ואמר לי שקיבל את מכתבי, ו־כמובן, כמובן ישמחו לקבל ממני מאמר כי מי עוד כמוני מכיר את יצירת ריכטר לפני ולפנים ומי ראוי יותר ממני לכבד את הקובץ בהשתתפותו. דיברנו עוד על הקובץ בכללו – שהוא נבחר להיות עורכו – על מדוריו, מתכונתו, מועד הופעתו וכד', ואני הבטחתיו לשלוח לו את מאמרי בתוך שלושה חודשים.

הרבה התייגעתי על המאמר הזה. חודשים רבים לפני כן, לפני שעלה דבר הקובץ, חשבתי לכותבו. הופיעה אז ביקורתו של ארנסט לנדאוור על “שומר הבית” וכל פירושו של הסיפור נראה לי מופרך מעיקרו. אך כמו כוונות רבות שלי לכתיבה, אף זו לא יצאה אל הפועל, שום רתיעות וחששות שלי שמרפות את ידי. עתה מצאתי עוז בנפשי לעשות זאת, מה גם שיהושע לבינזון, שאותו כיבדתי, עודדני לכך. עטי כבר לא היה מנוסה בכתיבה, וערב ערב, לאחר שעות העבודה, ישבתי ועמלתי לנסח את הרעיונות שהיו ברורים במוחי, ולתומכם בראיות. שלוש פעמים כתבתי את המאמר, תיקנתיו ושיפרתיו עד שעלה יפה מלפני רצוני. למועד שלחתיו אל לבינזון, חמישה־עשר עמודים, ובחרדה ציפיתי לתשובתו.

תשובתו לא איחרה לבוא. שישה ימים לאחר ששלחתי את מאמרי, הגיע מכתבו, בזה הלשון:

מר לויטין מכובדי,

מודה אני לך על המאמר שהואלת לשלוח לי בשביל “אלומות”. הדברים ברורים ונאים ומגלים כמה נסתרות בסיפורו של ריכטר שאחרים לא עמדו עליהן. אם כי מובטחני שהם יעוררו את רוגזו של ארנסט לנדאוור, הרי אני כשלעצמי עומד לצדך בריבך עמו. מי ייתן ויגיעוני עוד כמה מאמרים מסוג זה, ועל רמה כזאת, ומלאכת הקובץ תעלה יפה, לשמחת לב כולנו.

והריני מודה לך שוב על עזרתך הרבה בכל המובנים,

המכבדך,

יהושע לבינזון

אין צריך לומר שמכתב זה שימחני מאוד. לא ציפיתי עתה אלא לקבלת עלי ההגהה שביקשתי לעבור עליהם לפני שייכנס המאמר לדפוס.

משעברו שני חודשים ולא קיבלתי כל אות מלבינזון, טילפנתי אליו ושאלתי מה גורלם. הוא ענני שיש איזה עיכובים בסידור החומר, מסיבות כספיות, וכן מחכה הוא לעוד שני כתבי יד שטרם הגיעו, ותנוח דעתי, הוא ישלח לי את ההגהות כשתהיינה מוכנות.

מה חשכו עיני כאשר לפני חמישה שבועות, כלומר ארבעה שבועות לפני מועד הנשף, ראיתי מודעה גדולה בעיתון על הופעת הקובץ “אלומות” ומתוכן העניינים נעדרו שמי ושם מאמרי.

כבשתי את עלבוני, השתקתי את רתחת דמי, הרמתי את שפופרת הטלפון, ושאלתי מה קרה. “מר לויטין,” גימגם ואמר, “באמת חייב אני התנצלות לפניך… האמן לי… אינך יכול לתאר לך איזה צרות היו לנו בהוצאת הקובץ… נאלצנו לקצץ כדי שליש… לא רק מאמרך לא נכנס… צער גדול נגרם לי… האמן לי… אתה הרי יודע מה היתה דעתי על מאמרך, על תרומתך בכלל…” טרקתי את השפופרת. דמי רתח בי.

כשנכנסתי לאחר שבועיים לקפה “קנקן”, נודע לי משיחות הסופרים שם כי ידו של ריכטר היתה בכל מעשה הקובץ. הוא עצמו קרא את כל המאמרים, הסיפורים והשירים שנועדו לו לפני עריכתם לדפוס, והוא עצמו קבע מי ייכלל בו ומי יידחה.

עשרה ימים לפני נשף היובל קיבלתי בדואר כרטיס הזמנה זוגי לאולם “אוהל שם”. שורה 14, כיסאות 21, 22.

“ואתה לאחר כל זה, עוד תלך לנשף?” אמרה לי אתל.

הלכתי. ישבתי בשורה 14, כיסא 21.


* * *


הנאומים שנישאו שם! הדברים שנאמרו מעל הבמה המקושטת בפרחים! על ענוותנותו הרבה, בהיותו נחבא באוהלה של יצירה, מתרחק מפרסום, מתנזר מעסקנות ציבורית… על אהבת הבריות שלו…

כן, אהבת הבריות. לאחר מה שאירע עם אולגה, עם לאה ברלין…

ועל אהבת ישראל, הזורחת מכל יצירותיו!

הו, השטן שבתוכי צחק צחוק רפאים בהקשיבי לכל זה!

אילו היה בי אומץ, צריך הייתי לצעוק ממקומי: שקר! שקר! שקר! הוא שנא יהודים! שנא אותם כאנטישמי!

כי עד רדתי בור קבר לא אשכח את הדברים שאמר לי –

היה זה כשנה לאחר חזרתו מאמריקה. כשכבר השתקע בדירתו החדשה, כשכבר יצא ספרו השישי, שזכה אף הוא לתהילות רבות. היה זה לאחר טרדות שהיו לו עם עורכי דין ועם פקידי משרד האוצר, ובעירייה ובספרי האחוזה, בקשר עם הרכוש שנשאר לאחר מותה של אולגה –

ישב למולי, שקוע בכורסת העור שבחדר עבודתו, כוסית הקוניאק בידו, חיוך עייף ומר על פניו, ואמר:

איזה עם מכוער יש לנו, לויטין! עם מכוער, גס, חסר כל אצילות! כאן כבכל הגלויות, כמו בברוקלין, בבואנוס איירס, בוורשה לפנים… תסתכל בפרצופים, בפרצופים עצמם… בנשים המסורבלות ההולכות ברחוב, תסתכל בנשים הנכנסות לאוטובוס, נדחפות ודוחפות, מזיעות, מדברות בקול, הכול פרוץ אצלן, פרוץ ומגולה, השמלות הרחבות, הרגליים המגוידות, הירכיים העבות, איך הן שולות את המטפחות שלהן מארנקיהן, מוחות את זיעתן ביד רחבה, גסה, מנפנפות בהן על פניהן, או מנפנפות על ברכיהן בשולי השמלות… חוסר כל חוש אסתטי, כל ביישנות טבעית, כל ענווה… ראית ענווה אצלנו?… כן, יחידים, יש, כמובן… אבל העם? עם שחצני, צעקני, ראוותני, משתחץ בכספו, בפיקחותו, בנכסיו, בעדייו… גם לאחרים יש, גם לגויים, לא חסר להם, אבל הם, בקצת צניעות, לא לראווה כל כך… ואצלנו משתחצים בכסף, בעורמה, עכשיו גם בשלטון!… מהלומה, לויטין, מהלומה ירדה עלי כשהגעתי ארצה! מיד בהגיענו לנמל – הנוסעים הנדחקים וצועקים וממרפקים זה את זה להגיע אל ראש התור, והעולים זה על כתפי רעהו, ומערימים זה על זה, ומערימים על הפקידים ומתמקחים עם הפקידים כמו בשוק… והפקידים! היכן ראית פקידים כאלה שאינם נוהגים כבוד לא בעצמם ולא באחרים, לא בלבושם ולא בתנועותיהם ולא בקולם… כן, השלטון… לנו לא היה שלטון, שלטון אכזרי, אלים… אבל השלטון ההוא, אם לא נהג כבוד בנו, נהג כבוד בעצמו! היו בו אבירות, אצילות, הדר מלכות! ואצלנו – שלטון של חנוונים! כולם, כולם חנוונים – הפקידים, השוטרים, חברי הכנסת, השרים, והם שעושים מן המדינה שוק, שוק אחד גדול וצעקני של משרדים, מפלגות, אגודות… איזה וולגריות!… קיבוץ גלויות, אומרים… קיבוץ כל הכיעור שבגלויות!… כי שם היה בכל זאת איזה יופי. בפולין, ברוסיה, בליטא. עדינות, חום נפש, רצינות, אפילו מתחת לכיעור היה יופי. בעיירות הקטנות – חלומות, רומנטיקה, למדנות… אבל פה? תל אביב? ועכשיו גם המעברות… הייתי שם, ביקרתי – ערמות של פסולת! כל פסולת התרבויות! כי את כל הטוב השאירו שם, גם בעירק, במרוקו! הלוא היו ספרדים אצילים! אריסטוקרטיה יהודית לתפארת! איפה הם? לא תמצא גם קומץ מהם כאן!… מחנות של פליטי תרבות! וגם המעט שיצרנו כאן נסחף, נסחף עם המדינה!… עין חרוד… אין עוד אדם של עין חרוד, אין אדם חדש של עין חרוד, יש מפלגות של עין חרוד! השוק חדר גם לשם, כל החנוונות הפוליטית… קשה, לויטין, קשה לחיות בעם כזה. באמריקה ברחתי ממנו. ברחתי מניו יורק כמו ממגפה. מן הכיעור הוולגרי, הצעקני הזה, חסר הבושה, חסר הענווה, שאתה מוצא בחנויות, במשרדים, במסעדות, אצל הרביים, הפרופסורים, המורים, העסקנים, עקרות הבית, הזבנים – כולם! היהדות מסריחה, לויטין! צר לי להודיע לך זאת, אבל היא מסריחה, והיא מסריחה למרחוק, מפני שאפילו את סירחונה היא מפגינה ברשות הרבים, באותה שחצנות כמו את עדייה! הביטו, כל הגויים! הביטו כמה אנו טובים מכם והתקנאו! את עשרת הדברות אנחנו נתנו לכם! את משה ואת ישו אנחנו נתנו לכם! ואת המוסר ואת החוכמה והמוזיקה והספרות, ואת שפינוזה ואת פרויד ואת איינשטיין ואת רוטשילד – וגם אותי עצמי, את מוריס זוננפלד, או הארי וייז, עורך דין מצליח המתהלך עכשיו בגאווה כזאת ברחובות מנהטן, מפני שפרויד הוא שלי ואיינשטיין הוא שלי ורוטשילד הוא שלי ואתם כולכם קליפת השום! ועל כן הסתכלו בי בקנאה כולכם! קנאו בי ושנאו אותי – וגם את שנאתכם אני מבין, כי אני פיקח מכם, כי אני בן דודו של פרויד! – והסתכלו באשתי השמנה ובבתי המכוערת, הצועדות לצדי לטמפל רודפי צדק, וקנאו גם בהן! גם בכיעורן! כי כיעורן הוא משובח! הוא עשיר! הוא היסטורי! כל תולדות העם הנבחר, המורדף, הסובל, קורבן האכזריות שלכם, קורבן הבערות שלכם, העם שלא הצלחתם לכלותו כי הוא פיקח מכם, ערום מכם, כל כך ערום שהצליח לטעת בכם רגשי אשמה כלפיו לעולם – כל תולדות העם הזה טבועות בתוך הכיעור המיוחס של אשתי!… ועכשיו הוא מיוחס כפל כפליים – מפני שהוא ירש גם את השואה! את ה“הולוקוסט”! נכס גדול, רב ועצום – שמוריס זוננפלד ואשתו זכו בו כמעט בהיסח הדעת! פרס! ועכשיו הם נושאים אותו על חזיהם הנפוחים כאותות הצטיינות! כי עכשיו הם קורבנות מיוחסים עוד יותר, נבחרים עוד יותר – איזה עם אחר זכה בשואה כזאת? – ורשאים משום כך לטעת רגשי אשמה קשים עוד יותר בשכניהם, ולהתהלך ברחובות מנהטן בגרון נטוי יותר ולנסוע במכונית בעלת אחוריים רחבים יותר!… מתוך בחילה, בחילה, ברחתי מכל זה! אל היער ברחתי!… ואחר כך… השליתי את עצמי שכאן זה אחרת…. כן, כמובן אחרת… אבל אתה יודע מדוע אחרת? – מפני שכאן זה במאורגן! המדינה! המדינה היהודית! לא ראובן ושמעון משתחצים – בפני מי הם יכולים להשתחץ? הלא כולנו יהודים, כולנו פיקחים, כולנו ערומים, כולנו מכירים זה את פיתולי מוחו של זה – אלא המדינה! ובדיוק כמו שמוריס זוננפלד מתנהג בין שכניו הגויים, כך מתנהגת המדינה היהודית בין המדינות. ובאותה הפגנה של ביטחון עצמי, באותה התפארות שהנה אנו אנו אנו, אנו נתנו לעולם את המוסר ואת הצדק ואת התורה ואת החוכמה, ואנו יורשי הנרדפים והמדוכאים והסובלים, ואנו יורשיהם החוקיים של קורבנות השואה שכולכם אשמים בה – ולכן לנו מותר! מותר הכול! הכול! ועכשיו, לא רק שאנו אלופי הצדק, אנו גם אלופי הכוח! הביטו איזה שרירים גידלנו! הביטו והתפעלו מאביר יעקב! ומאחר שלנו הצדק ולנו הכוח, ואנו גם הקורבן וגם המנצח – אין לנו עוד במה להתבייש! אפילו בכיעור שלנו אין לנו להתבייש! כי זהו כיעור מיוחס! מובחר! ועל כן אין צורך כלל להסתיר אותו – כדרך בני אדם נורמלים, שמסתירים את כיעורם – אלא להפך, להראותו לעולם! כי אוי לכם, דמכם בראשכם, אם תצביעו עלינו ותאמרו: מכוער – כי אז תרבץ עליכם קללה כפולה ומכופלת של הרגשת אשמה!… כן, ענווה אין לנו בכלל, לויטין. אותה ענווה שאתה מוצא בכל עם ועם, אצל אנשים פשוטים ואצל מלומדים גדולים ואצל אנשים מאמינים… אותה כפיפת ראש, השפלת מבט, נמיכות רוח, שחשים בני אדם כלפי הטבע, כלפי ההוויה, כלפי הגורל, או אלוהים… בכפרים ביוון, בערים קטנות באיטליה, אצל איכרים בליטא… אפילו באמריקה, כן, באמריקה האקסטרוברטית הזאת, הבהולה כביכול להעשיר ולהצליח, אפילו שם, בערים הקטנות, ורובה הרי ערים קטנות, בני אדם עושים את מלאכת יומם בצניעות, בשקט, ללא יוהרה, ללא צעקנות, יושבים ליד האח בערב, הולכים לכנסייה ביום א'… ואילו אצלנו… שמת לב, לויטין, שאין אצלנו מסתורין בכלל? אין! אפילו בדת אין! היה! לפנים היה! גם בארץ לפנים היה! בעיר העתיקה, בחברון, צפת… אבל עכשיו?… ואין מסתורין כי אין ענווה! כי הכול גלוי, פרוץ, פתוח, קולני, צועק!… יש לנו דת בכלל? כן, אם דת היא דין, חוקים, הלכות, מנהגים – יש! אבל רליגיה? – אין רליגיה! כי רליגיה היא ענווה בפני אלוהים! ראית אצלנו אדם מתייחד עם בוראו לבדו?… הכול נעשה יחד, יחד, יחד בקול ובצעקה, בקול ולראווה, בתגרנות ובמקחנות, ובית הכנסת הוא שוק של תגרנים בדיוק כמו המפלגה והמשרד ובית המכס, והמשטרה ובית המסחר – אין כל הבדל! שם מתמקחים זה עם זה, ופה מתמקחים עם אלוהים! שם צועקים זה אל זה, ופה צועקים אל אלוהים! ומדוע? – מפני שאין כל ענווה! מפני שכל יהודי הוא פיקח כמו אלוהים. ובעצם תמיד היה כך. לפחות מאז חורבן הבית. כי התלמוד כולו הוא פיקחות של סוחרים, ערמומיות של סוחרים, והומור של סוחרים. כולם התפלפלו עם אלוהים, מפני שכולם היו פיקחים לפחות כמוהו. והמקובלים – אלה היחידים שידעו ענווה מהי, והיתה להם רליגיה – אלה נדחו לקרן זוית, כמעט מנודים… ואם אין לנו שום מסתורין ואין לנו אצילות – מה נשאר לנו? מה? זכור מה שאני אומר לך, לויטין, בעוד עשרים־שלושים שנה לא יישאר כלום גם ממעט היפה שיצרנו כאן עם “השומר”, ו“הגדוד”, והחלוצים והקיבוצים, וממעט היפה שהבאנו איתנו משם – נישאר רק עם הכיעור וכולנו נשתחץ בו! כולנו – החנוונים והפקידים והשרים ואלופי הצבא והסופרים, ואתה, ואני! – “אהבת ישראל”! וריכטר עצמו ישב ליד השולחן הירוק שעל הבמה, המקושט בעציצי פרחים, ושמע את כל דברי החונף הללו שנשתפכו מפי הנואמים, בפנים חיוורות, קפואות, ולא הניד עפעף.

ואחר קם והודה להם, ולקהל, בנאום של ארבעה משפטים! ארבעה משפטים בלבד!

וגם “נאום” זה, בתום הנשף, התפרש כגילוי של ענווה!

ורק אני, רק אני עצמי ידעתי, כמה זלזול היה בזה, כמה ביטול!…


* * *


אבל הזיכרון –

זיכרון דמותו היפה, התמירה, האצילה באמת –

הפנים החטובות כשיש, העיניים התכולות, העמוקות, החיוך המסוגף.

חיוך זה שקנה אותי. שבעבורו סלחתי לו את עוונותיו. ראיתיו עומד לפני, כבד עוון, וסלחתי. ובאותו רגע שנאתי את עצמי על שאני סולח –

על כל חטאים יכסה קסם.

ואיש שקסם אין לו – אפילו צדקתו נמאסת.

כן, הזיכרון הזה, זיכרון הרגעים הרבים, המאירים, כשאני לב אל לב עמו בסיפוריו, פנים אל פנים עמו בשיחותיו –

גם הוא ילווני עד –


* * *


אמת מארץ תצמח, והאמת על יוסף ריכטר – מעפרי.

למות בכבוד.

רק מותי יוכל לגאול את אי הכבוד של חיי.

גם אילו מאה שנה חייתי, לא יכול הייתי לחלץ את רגלי מביצה זו של אי־כבוד שבה שקעתי. ככל שהייתי מנסה להוציאו מתוכה, כן היו שוקעות בה יותר.

קראתי פעם באחד ממכתביו של סנקה את המעשה בטוליוס מרצלינוס שהיה חולה ורצה לשים קץ לחייו, ואמר לו חכם סטואי אחד: לחיות אינו דבר חשוב כל כך. גם כל עבדיך חיים, וכל הבהמות והחיות. דבר יותר חשוב הוא – למות בכבוד. את המוות יבקש לו לא רק החכם והגיבור והאומלל, אלא גם מי שנעשו לו החיים לזרא. והחיים, אם נוטלים מהם את גבורת המיתה, עבדות הם.

אחר כך ציווה מרצלינוס על עבדיו, והעמידו אמבט ואוהל רחצה בחדר משכבו, ומילאו את האמבט במים פושרים והוא טבל בהם, ולאחר שמנעו אוכל ממנו, גווע. מתוך הנאה.

מוות של כבוד, כתב סנקה.

ואני יהודי. יהודי של “בדמיך חיי”.

ופעמים אינספור אמרתי לעצמי: אתה אתה! אתה אתה עצמך! הוויה מסוימת בעולם! גם קוץ, גם דרדר, לא רק שושן, הן הוויות מסוימות בעולם שיש להן זכות קיום! “אם אני כאן – הכול כאן”, כמו שאמר גורדון.

“דואג היהודי”… האיש שידע את “סוד ההתמוגגות באינסוף”, שדיבר על קדושת חיי האדם… גם הוא ידע סבל, גם הוא, היו רגעים שחש כי אין גופו יכול לשאת את נשמתו, כי קטנות החיים נדבקת בו, “קטנות, כיעור, זוהמה – איזה גועל, איזו בחילה!” ושאל את עצמו למות, כן, לאבד עצמו…

אבל סבלו היה טהור. ההגות גאלה אותו, ההתייחדות, ההתעלות, המילים שהיתה בהן שירה.

וסבלי שלי, נִקלֶה הוא, אחוז ב“קליפות”.

רק דבר אחד יכול היה לגאול אותו מ“קליפות” אלה למדרגה של אצילות – הכתיבה.

וגם זו נבצרה ממני.

ונשאר גם הוא, הסבל, בבירא עמיקתא שלו. לא אציל.

כי יש סבל אציל. סבלה של לאה ברלין, בייסורי מחלתה ובייסורי אהבתה. סבלה של אולגה, שנשאה את כאבה בחובה, בהסתר מעין זר, ובגאון. סבלה וגם מותה. סבלה של אתל, שהתמרק בצניעותה. חייה. אצילים הם חייה.

ואני, בחולשתי, אל מסתור המוסר ברחתי. מחסה ומגן.

קנה רצוץ.

רק אנחנו, החלשים, עבדים אנו למוסר. החזקים מושלים בו. אפילו חטאיהם מקבלים “אצילות”. לנו לא ייסלחו חטאים כמו שקר, בגידה, התעללות, צייקנות, ניצול לרעה, השפלה –

ולהם –

השאל מישהו כיצד יכול אדם שחי חיים לא טהורים כיוסף ריכטר ליצור גיבורים טהורים כל כך? השאל מישהו לסתירה הזאת? הגינה אותו מישהו על שקר?

הלוא את יהירותו – בהתרחקו מבני אדם – פירשו כהתבודדות של אנין נפש! את זלזולו בציבור – כענווה של אדם גדול! את היותו חי חיי טפיל – שנים רבות על עבודת אשתו, ואחר כך על חסדי פילגש, ואחר כך על תרומות נדבנים – כהתקדשותו של אמן, הנהרג באוהלה של יצירה! את קמצנותו – כסגפנות! ומה שנחשב לבן תמותה רגיל כניאוף, פשוטו כמשמעו, חשבו לו כחירות אהבה של המשורר! אפילו כשגילו בו סתירות שאי־אפשר ליישבן על דרך ההיגיון, הלבישון גלימות מלומדים של “אמביוולנטיות”, וכך עיטרו אותן בהילה של אצילות…

זכויות היתר של האמן, בפני החברה ובפני ההשגחה! האמן, שאין עליו מורא חטא ומורא דין!

אבל גם דברי אלה לריק הם. לא יבואו בחשבון “הנצח” –

הכול נסלח. גם אני סלחתי.

ואין לי עתה אלא לתלוש את דפי חיי אחד אחד ולזרוק אותם לרוח –

סבל לא אציל, יאבד ללא זכר, כאילו לא היה מעולם.

אפל, אפל.

ורק המעשה האחרון, האמיץ ועל כן גם אציל –


 

מחברת ג': “שומר הבית” ופני הדור    🔗

את מאמרו החשוב “בשורת הפורענות בסיפור של יוסף ריכטר” (“לוח הספרות”, תשי"א), חותם ד"ר ארנסט לנדאוור במילים אלה:

“את ‘שומר הבית’ יש לראות אפוא כפרק נוסף באפוס ההיסטורי־מיתולוגי של עמנו בדור הזה, פרק הטבוע כולו בחותם הקטאקליזם המחריד ביותר בתולדותינו – שואת יהודי אירופה.”

את תפיסתו זו מבסס ד"ר לנדאוור על שתי הנחות עיקריות:

הראשונה – שהאווירה ומקום ההתרחשות של עלילת הסיפור הם גרמניה שבראשית עליית הנאציזם; והנחה זו הוא מוכיח על ידי תיאור פנים הבית, שלדבריו הוא “בר גרמני טיפוסי”; וכן הוא תומך אותה בכמה השוואות בין הדמויות הראשיות שבסיפור – הגברים סמי ורמי והנשים לילי ומרתה – לבין דמויותיו במחזותיו של ברטולד ברכט המוסבים על אותה תקופה, כגון “פורכט אונד עלענד דעס דריטען רייכס” ו“דער אאופהאלטזאמע אאופשטיג דעס ארטורו אוי”.4

והשנייה – ש“שומר הבית” עצמו, כלומר, הילד הצנום והחיוור העומד ליד הסף וכמעט אינו מדבר במשך כל זמן ההתרחשות, הוא הקורבן הנידון למוות, סמל ליהודי שסופו להישמד בכבשנים.

“שומר הבית” הוא אחד הסיפורים המעניינים ביותר בספרותנו החדשה, הן מצד בניינו והן מצד תוכנו. מצד בניינו, עשוי הוא כעין סונטה – ארבעה חלקים, אלא שהראשון והאחרון בהם קצרים והשניים האמצעיים ארוכים. ומצד תוכנו – ברור לקורא מיד מן המשפט הראשון – “בקעה רחבה ודהומה, וסלע המשתלח מנפץ חרסים ומעיר הדים למרחוק” – כי עניין לו בסיפור דמיוני, פנטסמאגורי, וככל שהוא מוסיף וקורא, כן גדלה השתוממותו על כך שאף שעניינו באימים ובחרדות, הוא מלא הומור וקומיות. יתר על כן: יש בו קולות ובנות קול מן המקרא, המדרש והקבלה – ודבר זה הלוא משותף הוא לרוב סיפורי ריכטר; אלא שכאן – גם מן האסכטולוגיה הנוצרית ומן המיסטיות של ימי הביניים.

אולם האם צודק ד"ר לנדאוור בהעמידו זיקת משל ונמשל שבו על אירופה והשואה?

בדברי הבאים אנסה לסתור השקפה זו, ולהראות שפירושו נובע מהבנה מוטעית של טקסט הסיפור, וממילא גם של כוונות המחבר בו.

ארבעת החלקים של “שומר הבית” – אף כי אין בסיפור חלוקה של סימוני פרקים – אלה הם:

א. פרולוג – המתרחש בחוץ, לפני הבית, ובו הגיבורים הראשיים, סמי ורמי, תוקעים את העמוד הגבוה – שהוא מעין עמוד תלייה, או עמוד צליבה, או גרדום – ובה בשעה אנשים שונים באים ונכנסים לתוך הבית, שאין אנו יודעים עדיין מה קורה בו.

ב. המשחק – בחלק זה עוברת העלילה לתוך הבית פנימה. תחילתה בשיחת שתי הנשים, לילי ומרתה, היושבת ורוקמות, ומחליפות דברים עם הנכנסים ועם המלצרית. ועיקרה – במשחק הביליארד בין סמי ורמי ובדו־שיח שביניהם תוך כדי המשחק.

ג. המשתה – בו שולחן הביליארד הופך לשולחן אוכל שהכול יושבים אליו, והילולת הזלילה והסביאה היא כעין פרודיה היתולית על “הסעודה האחרונה”.

ד. אפילוג – הבית מתרוקן, ונכנס לתוכו “שומר הבית”, הילד, זו הפעם היחידה, והוא נותר לבדו עם השולחן הריק, שאפשר שהוא ערוך להיות שולחן בית דין.


היכן הוא גיא החיזיון של עלילה מקאברית־גרוטסקית זו? האומנם אירופה? האומנם גרמניה, כפי שמציע לנו ד"ר לנדאוור?

בצדק מתעכב ד"ר לנדאוור על הצירוף “סלע המשתלח” שבמשפט הפתיחה ואומר שהוא מזכיר לנו את “השעיר המשתלח” שבמסכת יומא. דבר זה משמש לו ראיה כבר מן הרישא שעומדים לשלח שעיר לעזאזל, ושעיר זה יהיה הילד, שהוא כגדי.

אבל היכן מתרחש הדבר? – כל קטע התיאור שבפתיחה זרוע ביטויים כמו – “חמה לוהטת”, “זפת בוערה”, “שורשי רתמים”, “ציץ נובל”, “שברי חרסים”, “אבוסי סוסים”, וכד' – שכולם שאובים מטקסטים עתיקים שיש להם נגיעה זו או אחרת, אם ל“קץ הימין” ואם ליום הדין (“כחרס הנשבר” וכד'). מכל המתואר מצטיירת תמונה שהיא רחוקה מאוד מנוף אירופי כלשהו: בקעה צחיחה (המזכירה גם את “בקעת העצמות היבשות” של יחזקאל), נוף קדום ויוקד, ללא עץ ושיח, סלעים וצוקים… האם נטעה אם נאמר שהמחבר ראה בדמיונו את נוף ירושלים, את גיא בן־הינום הארצי, או את “עמק יהושפט” ו“עמק החרוץ” שבספרות האפוקליפטית, שגם הם מקומם סמוך להר המוריה?

ד“ר לנדאוור תולה את סברתו בדבר סמיכות ההתרחשות הסיפורית לרקע האירופי, בזמן ובמקום, בין היתר גם בשני ביטויים אחרים מקטע הפתיחה: “בוערים כתנור” ו”הררי אלף". על “בוער כתנור” הוא אומר:

“מיד באקורדים הראשונים של הסיפור מעביר צירוף זה צמרמורת בבשר הקורא, בהטילו אותו לעולם החרדה של כבשני המוות.”

ועל “הררי אלף”:

“הן זהו הכינוי המליצי השכיח בתקופת ההשכלה ולאחריה להרי האלפים”…

כל המצוי במקורות והוא בן בית בהם, יעמוד על כך ששני ביטויים אלה סמוכים וקשורים זה לזה, ושניהם נוגעים לסוגיה אחת – של מדרשי משיח: הפסוק “כי הנה היום בא בוער כתנור” שבמלאכי (גם שם בקשר עם “יום ה' הגדול והנורא”), נדרש במסכת נדרים ובמסכת עבודה זרה לעניין גן עדן וגיהינום (“אין גיהינום לעתיד לבוא, אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה" וגו'); והפסוק “בהמות בהררי אלף” שבתהלים, אף הוא נדרש במסכת בבא בתרא לאותו עניין. שני הביטויים מרמזים אפוא לא על זמן הווה אלא על זמן עתיד.

אבל הבה נתבונן בדיאלוג בעל “ההומור הגרדומי” שבין סמי ורמי בראשית הסיפור (המזכיר במקצת בסגנונו את הדיאלוג שבין שני הקברנים ב“המלט”):

השניים מכים על ראש העמוד בפטישיהם (“פטיש החזק”!) ותוך כדי כך קוראים לסירוגין: “אחת!” – “אחת ואחת!” – “אחת, אחת ושתיים!” וכו', עד שבע. משהם מסיימים, הם יורדים מן הסולמות וסמי מטיל מימיו לרגלי העמוד ואומר לו: “גדל! גדל!” רמי נוזף בסמי: “כאן? הרי מקום קדוש הוא!” על כך אומר לו סמי: “אין דבר, יגדל, יצמיח גולגלות הרבה!” רמי יורק: “טפו!” וסמי צוחק עליו: “על דאטפת יטפוך!” וכן הלאה.

לכאורה, לפנינו פעולת הכנה לתלייה, מה גם שאחר כך מצווה סמי על רמי להביא חלב, ובהמשכו של הדו־שיח, כששואל סמי את רמי “מה אתה עושה הערב?” והלה עונה לו: “תלוי…” – אפשר גם לפרש “תלוי” זה לשתי פנים; לכאורה יש בזה אישור לטענתו של ד"ר לנדאוור שעניין לנו כאן בהכנות לטבח –

ואף על פי כן, אין דבר זה מתקבל על הדעת. ראשית, משום שאילו היה המחבר בורא את שני הגברים דנן בצלם קלגסים נאצים, לא היה מעניק להם הומור, שאפילו מחבב אותם עלינו; ושנית, אם נבחן את הביטויים שהוא שם בפיהם, נראה שכולם שאובים מקונטקסט הנוגע שוב, מצד זה או אחר, ביום הדין היהודי: “אחת, אחת ואחת” וכו' – הרי זה מתוך סדר העבודה של יום הכיפורים במסכת יומא; “הגולגלות” ו“על דאטפת יטפוך” – עניין שכר ועונש שבפרקי אבות; ה“תלוי” – מתוך “בינוניים תלויים ועומדים” שבמסכת ראש השנה; ואפילו עניין “החבל”, אפשר שיש לו יותר סמיכות ל“חבלי משיח” – על דרך ההיתול, כמובן – מאשר ל“חבל תלייה”. ואם אמנם בפרשת תליינים שבאירופה עסקינן, מה עניין “מקום קדוש” לכאן?

מי הם אפוא סמי ורמי?

המבקר מקביל להם דמויות של ברטולד ברכט, הן על פי צלצול שמותיהם והן על פי תכונות בריונות שבהם, ולמד מכאן, שבאותו הווי מדובר אצל שניהם. מה רב המרחק בין אלה לאלה! לעומת השניים שב“שומר הבית”, דמויות הגנבים והרמאים שבמחזה “החרדה והסבל של הרייך השלישי”, שאותו מזכיר ד“ר לנדאוור, משוללות הן כל ממד סמלי, נטורליסטיות הן לחלוטין; ואילו ב”ארטורו אוי“, הבריונים הם נעדרי כל הומור, אפילו אותו הומור שיש במקי סכינאי שב”אופרה בגרוש“, שגם אותו מזכיר ד”ר לנדאוור! והרי גם עולם הדימויים של יוסף ריכטר רחוק הוא כרחוק המזרח המקראי מן המערב הטבטוני מעולם הדימויים של ברטולד ברכט!

ארשה לעצמי להסתכן בהשערה ולומר ששני השמות, “סמי” ו“רמי”, אינם אלא קיצורי שמותיהם של שתי דמויות ידועות מן המיתולוגיה היהודית, הלוא הם “סמאל” ו“ארמילאוס”. הוכחה ברורה לכך אין, אך רמז לכך יש: תיאורו של רמי כאיש שעיניו קטנות ושהוא חירש באוזנו הימנית, והלוא כך אנו מוצאים תיאורו של ארמילאוס ב“נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי”:

“ויעמוד מלך רשע ושמו ארמילאוס, הוא קירח, ועיניו קטנות, וצרעת במצחו, ואוזנו הימנית סתומה והשמאלית פתוחה – שאם ידבר לו אדם טובה, יטה לו אוזנו הסתומה, ואם ידבר לו אדם רעה, מטה לו אוזנו הפתוחה – והוא ברייה דשטנא ודאבנא.”

יכול הקורא לטעון: והלוא גם שניים אלה, רשעים גמורים הם, מלאכי חבלה, משורש הסטרא אחרא, ומה ראה המחבר לציירם באופן קומי, שנוטה עליהם חיבה? – אולם דבר זה כבר נוגע לתפיסה הכללית של היצירה, שאעמוד עליה להלן.

עוד לפרולוג: מי הם האנשים העוברים על פני סמי ורמי, עוברים על פני הילד, ונכנסים אל הבית? ומה הם מבקשים בו?

אין אנו יודעים עליהם אלא זאת: שהם באים עם פתקים, שואלים על בעל הבית, ומבקשים, כפי הנראה, לקבל את שכרם המגיע להם.

עליהם אומר ד"ר לנדאוור במאמרו: “אותם טיפוסים של הפרולטריון והלומפֶּנפרולטריון הגרמני, שהיוו בסופו של דבר את האספסוף הברוטלי והמטומטם שעליו נשען המשטר הנאצי.”

וזאת מנין? – סותם ד"ר לנדאוור ולא מפרש.

ואילו לסברתי – איפכא מסתברא.

קורא הבקי במקורות, דומני אי־אפשר לו שלא יגיעו לאוזניו – מתוך האמור על “פועלים” אלה הנכנסים לבית – הדים מטקסטים ליטורגיים הנוגעים לימים הנוראים: תחילה, מפסוקים בפרקי אבות, כגון: “היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק”, “מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא”, “לא עליך המלאכה לגמור” וכו'; ולאחר מכן, מתוך המחזור לימים נוראים.

אם כן, בצדיקים עסקינן? הבאים לבקש את שכרם?

ודאי לא. שהרי עיסוקו של המחבר בהם הוא על דרך האירוניה! אבל גם אם נאמר כן, מן הראוי להביא כאן פסקה מתוך “מקראי קודש ראש השנה ויום הכיפורים”, שאולי תסביר לנו הלך רוחו של המחבר בכתיבת קטע זה בסיפורו ולאילו “צדיקים” הוא מתכוון.

בעל “מקראי קודש” מדבר על ג' כיתות בני אדם המחולקים בעת תשובתם, ולכל כיתה יחס אחר לעניין התשובה. והנה על השתיים האחרונות אומר הוא:

“כת ב' משלימים את שנתם שנה תמימה בלא תורה ועבודה ותשובה וישובו לער”ה. וביום הדין גופא, בשומעם קול השופר, צעק לבם בקול מר: המלך הקדוש! המלך המשפט! ומתחרדים ומתפחדים מיום הדין הגדול והנורא, ואזי צווחין ככלבין: הב הב! הב לן חיי! הב לן מזונא!… עוד יש לך כת ג' שפנו עורף ולא פנים גם באלה, והמה מהעוברים ושבים בהו“ר, שאז גמר הכתיבה והחתימה ונתינת הפתקין.”

והרי לפנינו, בסיפור זה, נציגים של שתי כיתות אלה – אלה הקוראים הב! ואלה הבאים עם הפתקים! וברי שאין אלה אלא “צדיקים” בלשון סגי נהור.

נעבור עתה לשני חלקיו העיקריים של הסיפור.

בתוך הבית, שתיאורו הוא כבית אוכל, בית משתה, מעין בר גדול של ימינו, אנו מוצאים את שתי הנשים, לילי ומרתה, יושבות באחת הפינות, עוסקות ברקמה, ומדברות דברי רכיל או דברי לצות על הנכנסים לבית והעומדים ליכנס אליו וכד'. נשים אלה נראות לד“ר לנדאוור כ”עקרות בית זעיר בורגניות גרמניות טיפוסיות, שהאידיאל שלהן הוא האידיאל שרווח בימי הנאצים – קינדער, קוכע, קירכע"…

לכאורה כך הוא, ולכאורה אף שמות הנשים, שמות השכיחים אצל הגרמנים, מעידים על כך. אולם הטקסט של הדיאלוג, סותר לחלוטין הנחה זו.

רוב דברי השתיים מוסבים על ענייני חטאים. חטאי בעליהן וחטאי מודעיהם וחטאי הנכנסים. לילי, הפיקחית בין השתיים, מעירה על אחד הנכנסים: “זה? זה גמור.” ועל אחר: “זה בינוני.” ועל השלישי היא אומרת: “חם לו, כי הוא מחכה.” וכששואל אותה רביעי: “היכן כאן בית הכבוד?” עונה היא לו: “תנסה בשער הצר.” “זה השער?” – הוא שואל. והיא עונה: “זה השער! חשבת שיש כאן מאה שערים?” – כל ההערות האלה וכל כיוצא בהן, שהן מרובות מאוד, יש להן כפל משמעות, אחת יומיומית ואחת מתוך אסוציאציות של טקסטים ליטורגיים, יהודיים ונוצריים (כגון: “זה השער” – המזכיר, כמובן את “זה השער לה' צדיקים יבואו בו”, ו“השער הצר” – המזכיר את “בואו בשער הצר”, שבברית החדשה).

להלן, כשמרתה מספרת ללילי באנחה על בעלה שנסע מעבר לים ולא חזר, לועגת לה לילי ואומרת: “באמת, כלו כל הקצין!” – “ודאי, מה אעשה עכשיו?” אומרת מרתה. – “עשי חיים!” – אומרת לה לילי. וכשרואה היא שחברתה מצטערת למרות כן, ומדברת על ההבטחות שהבטיח לה בעלה ולא קיים, היא גוערת בה: “הלוא יש לך כתובה!” וכו'.

כל הדו־שיח הזה מיוסד ללא שום ספק על מדרשו של הפסוק “זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל” שבאיכה רבה, שבו ממשיל ר' אבא בר כהנא משל למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה, והבטיח בה מתנות רבות לאשתו, והלך למדינת הים ולא חזר, והיתה היא בוכה ומתאנחת, אך כיוון שהיתה מוציאה את כתובתה וקוראת בה, מיד היתה מתנחמת. והנמשל – ציפייתם של ישראל לקץ הגאולה.

להלן, משוחחות השתיים על המאכלים הצפויים להן בסעודה, ובין שאר דברים, מזכירה לילי גם את ה“זיז”. מרתה אינה יודעת “זיז” זה מהו, ולילי פוטרת אותה בבדיחה על “זיז שדיים”.

“זיז שדי”, מצוי, כידוע, במדרש, כאחד המאכלים המתוקנים לצדיקים בסעודת גן עדן, יחד עם בהמות ולוויתן (ראה מד“ר ויקרא, וכן נסתרות רשב”י ועוד).

לאור כל זה, האם נטעה אם נאמר שהמדובר הוא בימי הקץ שלפני הגאולה, ושהשמות “לילי” ו“מרתה” לא שמות גרמניים הם כאן, אלא ש“לילי” היא משורש “לילית” שבמדרש ובקבלה, ו“מרתה” היא “מרתה” שבברית החדשה (ויעיד על כך גם הביטוי “ככלה בקישוריה”, שכמותו נמצא בחזון יוחנן)? האם נטעה אם נאמר שמעשה הרקמה שהשתיים עוסקות בו הוא מעין מעשה “אריגת בגדי ישועה” המתואר במדרש בקשר עם הטובה שלעתיד לבוא, אלא שכאן הוא בא על דרך האירוניה?

ד"ר לנדאוור פוסח לגמרי על תיאור משחק הביליארד של סמי ורמי: אבל פרק זה, הלוא הוא אמצעו ומרכזו של הסיפור! הלוא הוא מוקדו!

אווירה דרמטית, מלאת מתח, אופפת את המשחק. השניים אוחזים במקלות, מכוונים אותם אל הכדורים, מגלגלים את הכדורים כלפי החורים, מפעם לפעם נשמעות נקישות הכדורים בעומקי השולחן בנופלם לתוכו, הכול עומדים מסביב וחוזים בהם בשתיקה. רק המשפטים המעטים שהשניים מחליפים ביניהם, ונקישות כדור בכדור וכדור בדופן, מפריעים את הדממה.

זוהי אווירה שבה נחתכים גורלות. נפילת הכדורים היא כנפילת פור. נפילתם לתחתית השולחן, כנפילה לשאול. דברים נחתמים ב“קול דממה דקה”. תנועותיהם הזהירות והמהירות של המשחקים הן כ“מלאכים יחפזון”. הכול מזכיר אותה אווירה מתוחה, מעוררת חיל, שבתפילת “ונתנה תוקף”.

חיזוק לכך יש גם מן המשפטים שמחליפים השניים ביניהם. אין הם מדברים כלל על המשחק עצמו, אלא, בתור “פועלים”, בתור “אומנים” (מן הסתם – חרשים, שהכינו את העמוד התקוע בחוץ), מדברים הם על “חומר”, על “גרזן”, ומזכירים כמה פעמים את “המפעל”. הקורא תמֵה איזה “מפעל” הוא זה ומה עניינו לכאן, ואם הוא “מפעל” כפשוטו וכשימושו בלשון הדיבור בימינו. אך כיוון שכל הדברים בסיפור זה יוצאים מידי פשוטם, אף זה כן. ומשמעות ביטוי זה תתברר לנו אם ניזכר בתפילת “אתה זוכר מעשה עולם” שבין סדר תקיעות שופר לסדר תקיעות שופר שבראש השנה. וכך נאמר שם:

“כי אין שכחה לפני כיסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”, וגו'.

לאמור: היום שבו מתרחש הדבר הוא “יום הרת עולם”.

על המשתה שבא לאחר מכן, בחלק הרביעי של הסיפור, אומר ד"ר לנדאוור: “זוהי חינגא נוצרית של רבי טבחים שלפני ה’אולטימה גראדה', לפני הפשע האחרון של רציחת הילד.”

בצדק אומר הוא שיש כאן גרוטסקה של “הסעודה האחרונה”. אך האומנם “חינגא נוצרית של רבי טבחים”?

נהפוך הוא. כל הסימנים מעידים על כך שזוהי מעין “סעודת צדיקים שלעתיד לבוא”. מעיד על כך תיאור המלצרית בתחילה, ה“ממרקת” את הכלים, כביכול ממרקת עוונות; מעידים על כך “הדגים” ו“היין המשומר” המובאים אל השולחן; ויותר מכול – הדיבורים בשעת הסעודה על “מתן שכר”. תמהני איך נעלם כל זה מעיני המבקר הנכבד.

וכאן אנו מגיעים לחלקו האחרון של הסיפור ולפשר חידת “שומר הבית”, הוא הילד.

הכול יוצאים בבהלה ומתפזרים בעקבות תקיעת חצוצרה הנשמעת בחוץ, ואין אנו יודעים לאן הם הולכים. ואז נכנס הילד אל האולם הריק, מתבונן סביבו, מתבונן בשולחן הריק, ולבסוף, בשאתו עיניו למעלה, הוא מגלה בזווית של התקרה “קן ציפור”.

על “קן ציפור” זה, אומר ד“ר לנדאוור ש”אזכור זה של האזהרה המקראית מפני ‘לא תיקח האם על הבנים’, הוא רמז ברור לנוראים שבפשעי הנאצים, שלקחו אמהות על הבנים והשליכום לכבשנים." ואת העובדה שהסיפור מסתיים כאן, ואין בו שום תיאור של סוף גורלו של הילד, הוא מסביר בכך ש“חסך מאיתנו המחבר, מתוך תבונה יהודית עמוקה, את הנוראה שבזוועות.”

ראייה זו, של הילד כסמלם של הילדים שנספו בשואה, מעוררת תמיהות על תמיהות: מדוע משמש הוא כ“שומר הבית”? מדוע אין נוגעים בו לרעה כל עת הסיפור? מדוע אין שמים לב אליו ואין מדברים בו כלל? ואם המסובים אל השולחן הם “רבי טבחים”, מדוע הם יוצאים ומתפזרים ומשאירים אותו לנפשו?

לא נותר לנו אלא לראות את הילד – בהקשר של כלל התיאורים שבסיפור, שעניינם הוא ב“קץ הימין” – כגלגולו של אותו ילד מתוך “מעשה אליהו” הנודע שבמדרש, המעשה בילד שנולד ביום שחרב בית המקדש, שהרוח חטפתו, והיה “מחזר על כל מדינות גדולות עד עת קץ”.

מכאן יסתבר לנו מדוע הוא עומד לפתח הבית, מדוע הוא משיב לכל השואלים אותו “היכן בעל הבית” בשתי מילים בלבד, “בוא יבוא”; ומדוע הוא רואה בסופו של הסיפור את “קן הציפור”, שאיננו אלא אותו קן שעליו אומר המדרש: “וההיכל הפנימי אשר המשיח בו, הוא הנקרא קן הציפור.”

ועתה נשוב על עקבותינו ונראה את הסיפור כולו מתחילתו:

שש דמויות ראשיות בסיפור, הסדורות באופן סימטרי ובארבעה חלקים, כמו חלקי הסיפור עצמו: שתיים “קצרות”, אחת מכאן ואחת מכאן – הילד והמלצרית; וארבע שהן שני זוגות “ארוכים” באמצע – סמי ורמי, לילי ומרתה.

פעולת ההכנה שבפרולוג אינה הכנה ל“תלייה”, או ל“טבח”, אלא לקראת “ימות המשיח” כביכול. העמוד הנקבע ב“פטיש החזק”, רק לכאורה הוא עמוד גרדום או עמוד צליבה, ולאמיתו הוא “עמוד הימני”; ו“החבל” הוא מ“חבלי משיח”.

הבית, שהוא “בית משתה”, ושבראייה ראשונה דומה הוא אמנם למעין בר אירופי, בר של ימינו, הוא המקום שבו תיערך הסעודה המובטחת ל“צדיקים”, המבקשים את שכרם, ושתי הנשים אף הן מכינות כעין עטרות ל“צדיקים”.

משחק הביליארד הוא משחק הגורלות של יום הדין, שלפני “הגאולה” כביכול.

ה“סעודה” היא כמאמר הפסוק במסכת עירובין: “חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה, כהילולא דמי.”

תקיעת החצוצרה בחוץ מבשרת כביכול את פעמי משיח.

אך בכך נסתם חזון. וכשם שהשולחן מתגלגל משולחן ביליארד לשולחן סעודה ומשולחן סעודה לשולחן שוודאי שופטים ישבו אליו, כך גם הבית מתגלגל ל“בית” במובן של “היכל”, במובן של “ביתו ייבנה בקרוב”, ושומרו – זה הילד – הוא מן “השומרים לבוקר”, או “משומרי משמרת הבית” שבמקרא – ועוד חזון למועד.

כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו, הוא פסבדו־אפוקליפסה, או “אפוקליפסה אירונית”, הכתוב בכפל משמעות ובלשון סגי נהור, דהיינו, “צדיקים” אינם צדיקים, ו“מלאכי חבלה” אינם בני השטן.

השאלה הנשאלת לבסוף היא, כלפי מה מכוונת יצירה זו? כלפי מה מכוונים חִצי האירוניה והסאטירה שבה?

“שומר הבית” נכתב עם הולדת המדינה. לכאורה, צריך היה ריכטר לראות את המדינה כהתגשמות השלמה של הגאולה, כסופה של הדרך העולה מאז ראשית התחייה בארץ; שלב עליון באותם שלבים שאפותיאוזה שלהם אנו מוצאים בסיפוריו הראשונים של ריכטר, על דרך הדמיון הסוריאלי, המרתק את תקופתנו אל תקופת קדם ואל תולדות ישראל כולן. אך נראה שבאינטואיציית האמן שבו, חזה הסופר כבר אז את השיברון העתיק להתחולל עם קום המדינה, את “שבירת הכלים” שבה, את השתלטות “הקליפות”: תאוות הבצע, ההוללות, לשון הרע, “אכול ושתה”, הציניות, בקשת השכר על כל “מצווה”, ויתר מידות רעות. כביכול אומר הוא לנו בסיפור זה: לא בימות המשיח אנו עומדים, אלא בעקבות המשיח – ימים שבהם “העזות תרבה והיקר ייעוות”, ו“האמת תהיה נעדרת ופני הדור כפני הכלב”; כביכול מלעיג הוא על כל נביאי השקר האומרים “המדינה, המדינה”, שהיא חזות הכול. לא, אומר הוא, מדינה היא אך בית בלבד, ושאלת השאלות היא, אם בית זה ייבנה על חמס ומרמה או על חסד ומשפט; ואם אמנם “יום אדוני הגדול קרוב ומהר מאוד”, הנה שומע בו הסופר, כמו הנביא צפניה בשעתו, “קול יום אדומי מר צורח שם גיבור”.

ואף על פי כן, הוא מסיים בנחמה. והנחמה היא הילד. דמותו של הילד, אף שהיא אילמת במשך כל זמן העלילה, היא הנוגעת ללב ביותר. יש בה מעומק המסתורין, ורוחה כביכול מרחפת על הסיפור כולו. שתיקתה מדברת יותר מדיבוריהן של כל יתר הדמויות. אפשר שהיא זיכרון מילדותו של הסופר עצמו, זיכרון של חזון שחזה, הזיה שהזה, שעניינה בגאולה ובאחרית הימים, בהיכל הקודש ובעמוד האש. הילד, שהוא פני הדור הבא, הילד המגלה במרומי חלל הבית את “קן הציפור” – הוא הוא התקווה לקץ הפלאות. אשרי כל חוכי לו.


 

מחברת ד': לונדון    🔗

לונדון, 23 במארס 1963.

ערב, ואני יושב בחדר שבאכסנייתה של גברת הילמן ב“ווסט המפסטד”, בקרבת פינצ’לי רואד, היהודי. אביב כבר, לפי הלוח האנגלי, אבל בחוץ גשם ובפנים קר, ואינני מדליק את תנור הגז כדי לחסוך שילינג שעלי לשלשל לתוכו כדי להפעילו. חדר צר ובו מיטה שכיסויה מרופט, שידה עם ראי, השולחן הזה שאני כותב עליו, הכיסא שאני יושב עליו. למה אני כותב? הרי בין כה וכה איש לא יראה את השורות הללו. “אדברה וירווח לי.” אולי יקל עלי לאחר זאת. אולי.

אמש, באחת־עשרה, חזרתי מאסֵפה של “הברית העברית העולמית”, שהתקיימה בביתו של מרדכי אנגל. אספה לכבוד יוסף ריכטר, סופר אורח מישראל. חזרתי בהרגשת עלבון לא יוכל הימחות. לא יוכל הימחות, כי לעולם לא ייגאל במעשה נקם כלפי עולבי, או במעשה ייאוש כלפי עצמי. אותה הרגשה שפקדה אותי פעמים כה רבות בארץ, שהביאה אותי עד עברי פי קץ, ואשר מפניה, אם לומר את האמת כולה, מפניה נמלטתי הנה, לאנגליה.

גם בחלומותי הרעים ביותר לא שיערתי כי היא תרדוף אותי עד כאן.

חזרתי באחת־עשרה ככלב מוכה למלונתו, הטלתי עצמי על הכיסא באדרתי הרטובה, דמי מורעל, הוצאתי את העט מכיסי, וניסיתי לכתוב. קיוויתי: אם אעלה את הדברים על הכתב, אנקז את הרעל מתוכי אל הנייר. אבל הייתי משותק. גם אות אחת לא כתבתי.

עכשיו, לאחר שעברו לילה ויום, לילה שרק בסופו נרדמתי לשתיים־שלוש שעות כבדות כסלעים, ויום שבו עשיתי ברגל מהלך מילין על מילין, מכאן לריג’נטס פארק, מריג’נטס פארק דרך כל המפסטד אל יער המפסטד, משם להייגייט, וסבוב סבוב בחזרה הנה –

עכשיו שקצת שכך הדם, יכול אני לכתוב. הרוח הקרה, מראה הגנים המלבלבים, ההליכה לאורך רחובות רבים, שבהם הופיעו לעיני בתים עתיקים, פונדקים, כנסיות – כל אלה הסיחו מעט את הדעת מעצמי. הרגיעו סופה.

לפני עשרה ימים, ב־13 במארס, הגיע ריכטר ללונדון. יצאתי לשדה התעופה לקבל את פניו –

אבל צריך אני להתחיל מבראשית.

לפני שבעה חודשים, כלומר בספטמבר, הגעתי אני לאנגליה. שנים אחדות הכנתי עצמי לכך. את הארץ לא יצאתי מאז עלותי אליה, ב־1921, ועצם המחשבה על עזיבתה, ולו גם לשנה אחת בלבד, הטילה עלי מורא. אבל צורך זה לצאת, להיחלץ מן המחנק שהייתי שרוי בו, דחק בי יותר ויותר, נעשה הכרח. הדחיפה האחרונה להחלטתי באה בעקבות הניתוק ביני ובין ריכטר, ניתוק שלא אירע בבת אחת, אלא בהדרגה, מאז חגיגת היובל שלו, לפני כעשר שנים.

היוזמה לחגיגת יובלו של ריכטר, באה ממני. אני הוא שאירגנתי את הוועד המכין ואני הוא שהגיתי את רעיון הוצאת הקובץ הספרותי לכבודו, “אלומות”. ואני הוא שנדחיתי לבסוף מן השמחה, בצורה משפילה, ועל ידי בעל היובל עצמו נדחיתי.

שלחתי מאמר לקובץ, ניתוח אחת מיצירותיו של ריכטר, מאמר שזכה בשבחי העורך. מאמר זה לא הופיע בו, למרות הבטחותיו של העורך להכניסו. לימים נודע לי שידו של ריכטר עצמו היתה בדבר.

עד היום קשה לי להסביר לעצמי דבר זה. האם חשש מפני רוגזו של המבקר ד"ר ארנסט לנדאוור, שעמו התפלמסתי? האם פחיתות כבוד היתה זו בשבילו ששמי שלי, הקטן, יימנה עם השמות המכובדים המקשטים את הקובץ? האם הפירוש עצמו שנתתי לסיפורו, “שומר הבית”, פירוש שחשף כמה נסתרות באישיותו הספרותית, לא נראה לו? לא נעם לו? האם טינה היתה בלבו עלי על דבר שאינני יודע מהו ומצא לו הזדמנות לבוא חשבון עמדי? צידוקים צידוקים שונים חיפשתי בשבילו ואף אחד מהם לא היה בו כדי לכפר על פגיעה זו.

נמנעתי מהיפגש עמו. חודשים לא ראיתיו. לא קל היה לי הדבר, לאחר כעשרים שנות ידידות ועבודה משותפת.

אך יום אחד, בדצמבר 1954, הופיע ריכטר בחדרי שבבית ההוצאה, אמר שלום מאיר, התיישב למולי, וכל נוהגו – כאילו דבר לא אירע בינינו. כאילו אך תמול התראינו! הוציא מתוך מעטפה צרור גדול של דפי כתב יד, הניחו לפני, ואמר: “סיימתי רומן. הבאתי לך אותו לקריאה.” והכול כמימים ימימה: שאקרא, שאעיר את הערותי, שאהיה הסנדק של יציר רוחו לבית הדפוס… והן יודע אני כמה אסיר תודה הוא לי…

לא היתה לי ברֵרה אלא לקבל עלי את הדין. סוף סוף עובד ההוצאה אני, וזהו בגדר חובתי. ובלבי, עשרים שנה אינן נמחקות כאילו לא היו.

עשיתי את מלאכתי, כמאז ומתמיד, קראתי בנאמנות, הערתי, תיקנתי, הצעתי. שוב היינו נפגשים כמעט מדי שבוע בשבוע.

אלא שיחסינו הצטננו. מצדי הצטננו. לא נעניתי עוד לפניותיו שלא בגדר העבודה, ולא הרביתי שיחה. וכך הווה גם לאחר מכן, כשהביא לי קובץ סיפורים נוסף, ועוד רומן…

שיקעתי עצמי בעניין שעסקתי בו זה שנים רבות: בחקר ספרי קבלה. יום יום הייתי הולך לספרייה, ובערב מעיין בספרים בביתי ורושם רשימות.

כך גמלה בי ההחלטה לנסוע. הן לצורך המחקר, והן משום שמצב יחסים זה הכביד עלי מאוד. ולצאת ממנו, הייתה רק דרך אחת: להתרחק, להתרחק למקום שלא אצטרך עוד להיפגש עמו, שלא תהיה לי הזדמנות להיפגש עמו.

אדם בודד אני, צרכי מועטים, ובמשך השנים חסכתי לי סכום כסף, פרשתי מעבודתי בבית ההוצאה שנתיים לפני מועד הפרישה, וכך יכולתי לצרף לחסכונותי גם קצת מכספי הגמלאות. סכום שיספיק לי לנסיעה ולשנה של קיום.

ב־13 בספטמבר הגעתי לאנגליה. יצאתי לאוקספורד, כדי להיות סמוך אל הספרייה הבודליאנית.

עוד קודם לכן באתי בקשרי מכתבים עם הספרן של המדור העברי, ד"ר מאי, והדבר שהביאני לכך היה זה:

במהלך עיוני בספרות הקבלית נתקלתי בספר “גינת ביתן”, שהעיון בו העלה בי תמיהות וספקות באשר למקורו ולזהות מחברו. הדעה המקובלת היא שהתחבר על ידי ר' מאיר בן טודרוס אבולעפיה, אך לדעה זו לא מצאתי שום סימוכין אלא ב“שפתי ישנים”. מקריאה בספרי הפרשנות על “גינת ביתן”, של ר' יצחק בן טודרוס, ושל ר' שם טוב בן גאון, התעורר בי החשד שג“ב הוא זיוף, יצירה פסבדו־אפיגרפית. ראשית, מצאתי דמיון בינו ובין “מסורת הברית ואיגרת הייחוד” של ר' מאיר בן אליעזר; שנית, מצאתי שפרקים רבים בג”ב הם חיקוי ל“מערכת האלוהות” ופירושו של ר' יהודה חייט; ושלישית, זמן חיבורו של ג“ב, העוסק בחישובי הקץ וקובע את התגלותו האחרונה של המשיח לשנת שנ”ח, אי אפשר היה שהתחבר לפני שנת ר“ס, היא השנה שבה נכתב פירושו של חייט, לפי כל סימני הזמן שבו. ספקות אלה עוררוני להוסיף ולחקור בדבר עד שאגלה את מחברו האמיתי של ג”ב, ואם אינו אלא צירוף מלאכותי של קטעים מספרי אחרים.

מצאתי שכתב יד שלם של ג"ב מצוי בספרייה הבודליאנית (כ"י אוקספורד 1577), וכתב יד לא שלם, במוזיאון הבריטי לונדון (כ"י גאסטר 1701־1398). בעניין זה כתבתי לספרן, והוא אמנם אישר לי מציאותו של כתב היד ואף הבטיחני לסייע לי בעבודתי ובמציאת מקום מגורים.

ארבעה חודשים עשיתי באוקספורד, והיו אלה החודשים המאושרים ביותר בחיי מאז נערותי. כיוון דעל על, ולאחר שסיימתי את עיוני בג“ב, עברתי לעיין בכתבי יד עתיקים אחרים, מן הגניזה ולאחריה, ב”בספר הרזים“, ב”ספר רזיאל“, ב”ספר המלבוש" שנמצא שם בערבוביה עם “ספר הישר”, ועוד ועוד. שעות רבות בכל יום הייתי עושה בספרייה, ולבד את הספרן ואת פרופסור רמינגטון, גוי נלבב, בקי גדול בלשונות שמיות ובספרות המדרש, כמעט לא הייתי רואה איש. בשעות אחר הצהריים, כשהימים לא היו קרים מדי, הייתי מטייל בגנים של אוקספורד, ליד הנהר, בבנייניהם העתיקים של הקולג’ים, ובערבים הייתי קורא אנגלית, ספרי פילוסופיה ויודאיקה, ששאלתי משניים־שלושה מרצים יהודים, יודעי עברית, שאליהם התוודעתי.

מאושר הייתי בשבתי ובצאתי. אדם כמותי, כשהוא נכנס לספרייה הבודליאנית, חש כמו עלי בבא במערת המטמון, שאין הוא יודע מה ייטול תחילה. הטורים הארוכים והגבוהים של המדפים, שעליהם צרורות של מגילות קלף וכתבי יד, ספרים למאות מדפוסים ראשונים, ספרים נדירים שבנדירים, קבצים של כתבי עת ישנים שאינם עוד בנמצא בשום מקום אחר! גנזי יקר! חמדת עולם! דמעות עמדו בעיני כשדיפדפתי בכרכי “ביכורי העתים” מימיהם הראשונים, כשאצבעותי מיששו את הדפים הישנים של “מאין ולאן” של י“א ברוידס, או של “שתי הקצוות” שלו. בחרדת קודש הפכתי דף אחר דף ב”השחר“, “המגיד”, “הצפירה”. ואיך יחוש אדם כמוני כשהוא נוגע במו ידיו בקלף הדיוואן של אבן חלפון, הדיוואן העברי הקדום ביותר, שהועתק במאה האחת־עשרה. או כשעיניו לוטפות את שורות “אז נבהלו אלופי אדום” של יוסף אבן אביתור בכתב ידו שלו, של המשורר עצמו! ומה הרטט העובר בגוף כשאתה אוחז בידך את “משל הקדמוני” ליצחק אבן סהולה בדפוסו הראשון, דפוס שונצינו, מן המאה הט”ו! או מסכת עירובין בדפוס ואדי אלחג’ארה! או את “ארבעה טורים” לר' יעקב ב“ר אשר בדפוס קושטא מ־1494! וכן ספרים כה רבים בדפוס בומברג בויניציאה, או בדפוס פרנקפורט, וילהלמסדורף, אמסטרדם, מן המאה הי”ז, דפוסי וינה, לבוב, קרקא מן המאה הי“ח והי”ט! פעם נעשה כל בשרי חידודין כשבדרך מקרה הוצאתי מן המדף, במדור של ספרי חסידים, קונטרס שברגע הראשון לא הכרתיו בגלל כריכתו, וכשפתחתיו, והנה הוא “אוהל יצחק” של סבי ע"ה, ר' יצחק ליב לויטין, פירוש על “התניא”, שנדפס בלבוב!

ימים של אושר! ולמען האמת, ימים רבים ביטלתי ממלאכתי, מלאכת המחקר עצמו, משום שכה נמשכתי אחר הקריאה בספרים ישנים מתקופת ההשכלה ובספרי קודש מלפני כן. פיתוי שלא יכולתי לעמוד נגדו! ריח הדפים, מראה האותיות, טעם העתיקות, אפילו תחושת המגע בכריכות העור הישנות, כל אלה עצמם היה בהם כדי לסחרר את ראשי! משתקע הייתי בספרים ושוכח עולם ומלואו ומתענג על גן עדן זה של אותיות ופסוקים, דברי תורה ודברי שירה.

מאושר הייתי בשבתי ובצאתי. גם בצאתי. כי אוקספורד זו, השקטה, הרצינית, על מכללותיה עתיקות האבנים, שביליה, שבהם מתהלכים מלומדים ככוהנים בעבודת הקודש, כרי הדשא הרחבים שבה, המסדרונות המקומרים, האפלוליים והטחובים שבטירותיה ובכנסיותיה, מעוררת יראת כבוד, חרדת כבוד! ואפילו רחובות העיר וסמטאותיה, שאתה מוצא בהם פונדקים עתיקים, שלטי אבירים, מגדלי שעון, בתים כה רבים בעלי ייחוס! אהבתי להתהלך בהם, להיכנס לחנות זו ואחרת, לבית מסחר הספרים של רוזנטל ברחוב ברואד, שהרבה ספרים עבריים בו, יקרי המציאות, או למוזיאון האשמולאי שמצאתי בו כתובות עבריות, או לתיאטרון השלדונאי המפואר… גם שניים־שלושה המלומדים העברים שהכרתי, אף כי נפגשתי איתם אך לעתים רחוקות, אהבתי את חברתם, את שיחתם, אם במסעדת המכללה בשעת צהריים ואם בביתם בשעת ערב. לא שיחת יושבי קרנות היתה זו, לא להג ודברי בדיחותא תפלים כבבתי הקפה של הסופרים בארץ, אלא תמיד מתוך הקשבה, מתוך כוונה לרדת לעומקו של עניין, מתוך רוחב דעת, נימוס וכבוד הדדי. לראשונה זה שנים רבות נפתחתי לשיחה והייתי מספר דברים או מתדיין בהם ללא כל אותם מעצורים שקשרו את לשוני בהיותי בארץ, או שהסיחו אותה לומר דברים שלא היה בלבי לאומרם.

בצער ניתקתי עצמי מאוקספורד, מבית העקד הבודליאני שכמעט הפך לי לבית, מד"ר מאי, שנהג בי בחיבה כזו, מפרופסור רמינגטון האדיב, מן האבנים האזוביות והכרים הירוקים והטירות והצריחים – כדי לעבור ללונדון. אבל הכרח היה לי לעשות זאת, כי כדי להשלים את מחקרי על “גינת ביתן”, צריך הייתי לעבור על כתב היד של הנוסח השני של החיבור, המצוי במוזיאון הבריטי. וכך צררתי את ספרי ואת מעט חפצי, ועברתי הנה, לאכסניה של גברת הילמן בווסט המפסטד.

באוקספורד לא היו לי יהודים, אבל היתה לי יהדות. בתוך תוכה ישבתי. בלונדון – יהודים הרבה, ויהדות – של עמי ארצות. מיד בהגיעי הנה פניתי אל מר אברהם שלדון, מאנשי “הברית העברית העולמית”, שהכרתי אותו מביקורו בארץ לפני כמה שנים, בבקשה שיעזור לי למצוא מקום מגורים זול. בית המלון שבו התאכסנתי בימים הראשונים לא היה לפי כיסי, גם לא יכולתי לעבוד בו במנוחה. הוא שמצא לי את ביתה של גברת הילמן, בסביבה יהודית. כבר אז הזמינני לבוא לאספת “העברים”, שעמדה להתקיים שבועיים לאחר מכן, לערב המוקדש לשאול טשרניחובסקי ביום פטירתו. הלכתי לאספה זו, בבית מרדכי אנגל, יהודי אמיד ושומר מצוות, המדבר עברית אשכנזית. מצאתי שם כעשרים או שלושים גברים ונשים, רובם דתיים, שידיעותיהם בעברית ובספרותה, קצת היו גרסת ינקות מבית הספר שלפני דור, וקצת מתוך מה שקראו בעיתונים וכתבי עת וספרים מעטים שמצאו דרכם אליהם מן הארץ, באיחור רב. גם שני ישראלים היו ביניהם, אחד מורה שירד, המלמד עברית ותנ“ך בבית הספר התיכון היהודי, ואחת תלמידה באוניברסיטת לונדון. מר שלדון, שישב ראש ופתח את האספה, בירך בחגיגיות את “האורח החשוב מישראל”, והסמיך לשמי כל מיני תארים שבושתי לשמעם – “איש אשכולות”, “חוקר הקבלה והפילוסופיה היהודית”, “מנאמני הספר העברי”, ומה עוד – “שחיבר כמה חיבורים חשובים בחוכמת ישראל”! אנוס הייתי לקום ולהחוות קידה בפני מוחאי הכפיים… וההרצאה! על “טשרניחובסקי ויצירתו”! אילו דברים נדושים ובלויים על “היהדות והיוונות”, “התרוננות הטבע לעומת בכי הגלות”, וכיו”ב דברים מתוך ספרי קלאוזנר ולחובר! אפילו הארה מקורית אחת לא ריעננה את זקנתם! אחר כך, בתום ההרצאה והקריאה, כשהגיע תור שתיית התה באגפו השני של הטרקלין, נקבצו סביבי כמה מן הקרואים, כדרך הנימוס, שאלו למעשי, שאלו לדעתי על ספר זה ואחר של עגנון, על “מלך בשר ודם” של שמיר… כך התוודעתי אל אחדים מהם, שאף הזמינוני לבוא לבתיהם ולבוא לאספות הבאות של “הברית”.

עוד פעמיים ביקרתי באספות משוממות אלה, כדי להפיג קצת את הבדידות, ופעמים אחדות ביקרתי בביתו של ד"ר מנצנר, תלמיד חכם וידען גדול בספרות הקבלית. רוב הבקרים עשיתי בספרייה שבמוזיאון הבריטי ורוב הערבים בחדרי, בהשלמת חיבורי.

לא היה זה הבודליאנה. בספרייה שבכאן, אדם נוטל את הספר שהוא מבקש, מתיישב ליד השולחן, תחת הנורה שאורה מת, מימינו ומשמאלו אנשים שאין הוא מכירם, אין לו מגע לא עם הספרן ולא עם הקוראים ולא עם ספרים אחרים, ושרוי הוא במעין חלל ריק וקר. ובכל זאת, גם כאן מאושר הייתי. מאושר הייתי בעבודתי, ולונדון עצמה – הרבה יש בה מה לראות ומה ללמוד. גם בבדידותי מאושר הייתי.

פתאום, לפתע פתאום, קפץ עלי רוגזו של ריכטר.

לפני שבועיים וחצי, ביום ו' בבוקר, כשפתחתי את “ג’ואיש כרוניקל”, שאותו הייתי קורא מדי שבוע בשבוע, סימאה את עיני הידיעה שיוסף ריכטר עומד להגיע ללונדון.

חזרתי וקראתי. עיני לא הטעוני: יוסף ריכטר, “מגדולי הסופרים בישראל” וכו' וכו', מחברם של ספרים אלה ואלה, עומד להגיע ללונדון ביום זה וזה כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד מטעם בית הספר ללימודי היהדות שבאוניברסיטת לונדון.

לא אוכל לתאר מה עבר עלי באותן שתיים־שלוש דקות! כל משקע העלבון והטינה שבי, כאילו התערבל פתאום מרבצו ועלה והציף את כולי! תערובת של רגשות שונים זה מזה, וכולם עכורים ומרים. תחילה: איך זה לא הודיע לי על בואו, הן ידע שאני בלונדון! ובניגוד לכך: למה הוא רודף אותי עד קצה עולם, מדוע אינו מניח לי לנפשי! ובניגוד גם לכך: אפשר שעכשיו, תהיה זו פגישה אחרת בינינו, חדשה… ומאידך גיסא: מדוע מגיע לו תואר דוקטור, מדוע בלונדון דווקא…

מובן מאליו, שמאותו רגע לא יכולתי עוד לעשות כלום. לא יכולתי ללכת לספרייה, לקרוא לא יכולתי, לכתוב לא יכולתי. כל מנוחת נפשי, אותה מנוחה שבה הייתי שרוי מזה חצי שנה ויותר, עורערה, נגזלה. כשעה ישבתי ליד השולחן הזה, נסער ונרגש, ולא מצאתי בי כוח לקום. נטלתי את העיתון והנחתיו, נטלתי ודחיתיו מעלי. אחר כך ירדתי לחדר המבוא וטילפנתי אל מר שלדון, לבית מסחרו. שאלתיו אם שמע על בואו הקרוב של יוסף ריכטר… כן! אמר בשמחה, כמובן יודע הוא על כך! אפילו כתבו לו מן הארץ! ולא עוד, אלא שהסופר יופיע באספה של “הברית”, וכבר נקבע מועד, ואני מוזמן לבוא, כמובן… אמרתי לו שאני מכיר את יוסף ריכטר אישית, ושאלתי אם ידוע לו המועד המדויק של בואו, כי הייתי רוצה לקבל את פניו. כמובן! אמר, כמובן! הוא עצמו ייסע לשדה התעופה לקבל את פניו וישמח אם גם אני אהיה שם… ונתן לי את התאריך השעה, מספר הטיסה וכד'.

שיחה זו עכרה את רוחי עוד יותר. תמהתי גם על כך שאתל לא כתבה לי על בואו.

אבל אתל מעולם לא הזכירה את ריכטר במכתביה.

כל השבת, כל הימים שלאחר השבת, לא עשיתי דבר אלא שוטטתי ברחובות ובגנים הציבוריים, נכנס למוזיאון זה ואחר ממהר לצאת ממנו, מבלה הרבה ברכבת התחתית, קורא עיתונים בפיזור נפש. עייף הייתי חוזר לחדרי בערב, מנסה לישון, ושנתי נודדת מעיני.

ביום ד' בצהריים נסעתי לשדה התעופה היתרו. כשהגעתי שמה לשער היציאה מאולם המכס, כבר מצאתי חבורה של כמניין אנשים, ביניהם איש השגרירות, שניים־שלושה מאנשי התרבות של הסוכנות, מר שלדון ועמו עוד אדם שהציגו בפני כפרופסור אורבך מאוניברסיטת לונדון וכמה עסקנים מאלה שפגשתים באספות “הברית”. עמדנו והמתנו שעה ארוכה ודיברנו על דא ועל הא.

אינני יודע איך קרה הדבר, מיד כשיצא ריכטר מן השער – לבוש נאה, באדרת אפורה, חדשה, חיוור, נבוך כלשהו, והשתוממתי מה יפה תוארו רם הקומה, כאילו ראיתיו בפעם הראשונה – מיד עטה עליו החבורה כולה, כל אחד ואחד הזדרז ללחוץ את ידו ולברכו, זה נטל ממנו מזוודה אחת וזה שנייה… אני, שלא ראיתי עצמי שייך לפמליה הרשמית של מקבלי הפנים, עמדתי מן הצד כלשהו, משתדל לתפוס את מבטו, וממתין לתורי, כאחרון, לברכו. עד שאני ממתין, חלפה הפמליה, והוא בתוכה, על פני, לעבר היציאה, ועד שאני מדדה אחריה ומנסה להשיגו, נכנסו כולם לשלוש מכוניות שהמתינו להם ליד המדרכה, סגרו את הדלתות והפליגו. נשארתי לבדי.

האפשר שלא ראה אותי? האם ראה והתעלם בכוונה?

חזרתי העירה באוטובוס. אמרתי בלבי: יתכן, אמנם, שלא ראה אותי: עמדתי שם, מן הצד, בין אנשים אחרים שהמתינו לנוסעים אחרים, ואפשר שלא השגיח בי בכל אותה תכונה של קבלת פנים, ובמבוכה זו של אדם היורד מן המטוס ומגיע לעיר זרה.

בערב צילצלתי למר שלדון, לביתו. “היכן היית?” קרא בשומעו את קולי. “התפלאנו כי נעלמת מעינינו! מר ריכטר אמר באמת שהוא מכיר אותך. אף שאל היכן היית…” שאלתיו היכן מתאכסן ריכטר, והוא מסר לי שם בית המלון, מספר החדר, מספר הטלפון.

לא רציתי להפריעו בערב הראשון לבואו, שוודאי עייף הוא וזקוק למנוחה, והמתנתי עד למחרת. גם נחה דעתי מעט לאחר ששמעתי כי שאל עלי.

למחרת בבוקר צילצלתי לבית המלון.

שלוש שעות, מעשר עד אחת ישבתי ליד הטלפון בחדר המבוא של אכסנייתי.

תחילה היה הטלפון בחדרו תפוס, ופקידת המרכזייה שבמלון אמרה לי להמתין. המתנתי, כשהאפרכסת לאוזני, ומדי כמה דקות שמעתי את קולה – “עדיין מדבר.” מאחר שעוד דייר אחד וכן גברת הילמן עצמה נזקקו גם הם לטלפון, נאלצתי להניח ואחר כך לטלפן שוב. חמש פעמים טילפנתי כך, ובכל פעם היה הטלפון בחדרו תפוס. הפקידה עצמה כבר ריחמה עלי ויעצה לי שאשאיר לה את שמי ומספרי והיא תמסור לו שיטלפן אלי. עשיתי כדבריה והמתנתי ליד הטלפון. ישבתי והמתנתי יותר מחצי שעה. תמהתי מה רב מספר האנשים המטלפנים אליו או הוא אליהם. האם יש לו מודעים כה רבים בלונדון? אחר כך צילצל הטלפון פעמיים או שלוש והיה זה אל גברת הילמן, שמדי פעם קפצה ובאה מחדרה לענות לפונים אליה בענייני מגורים. משהתמהמה צלצולו לבוא, חשבתי שמא שכחה הפקידה למסור לו שאני ממתין, או שמא טילפן ומצא שהיה כאן תפוס, וזמנו היה דחוק. שוב טילפנתי לבית המלון. הפקידה, שכבר הכירה את קולי, אמרה: “כן, מר לויטין, מסרתי לו, אך נדמה לי שעכשיו מאיר לך המזל פנים, כי פנוי אצלו.” ואמנם היה פנוי. קול אישה מבוגר ענה לי מחדרו, בעברית, ובאומרי לה מי המדבר, ביקשה שאמתין רגע. לאחר כמה שניות אמרה: “תוכל אולי לצלצל בעוד רבע שעה? מר ריכטר באמבטיה עכשיו.” הדבר היה משונה מאוד בעיני. אם אמרה לו מי המדבר, האם לא יכול היה למסור ברכת שלום על ידה? לפחות זה? בכל זאת המתנתי עשרים רגע וטילפנתי שוב. שמעתי את הטלפון מצלצל בחדרו. לאחר שניים־שלושה רגעים אמרה לי הפקידה: “צר לי, מר לויטין, אין תשובה מחדרו. כנראה יצא.”

היניתי אותו מן הספק. אמרתי: ודאי חיכה רבע שעה, ומשלא באה קריאתי יצא. ודאי מיהר לדרכו.

בערב טילפנתי שוב. לא היתה תשובה מחדרו. פקיד המודיעין של המלון אמר שיצא.

למחרת, בעשר בבוקר (חששתי לטלפן מוקדם מזה, פן אעירו משינה), שוב לא היתה תשובה מחדרו. כששאלתי את מר שלדון למקום הימצאו, אמר שנסע עם בני לוויה לסיור באוקספורד ובקיימברידג' ויחזור רק לאחר השבת. אבל ביום ב' בחמש אחר הצהריים, יתקיים באולם גולדסמית באוניברסיטת לונדון טקס מתן התואר, שבו יישא ריכטר הרצאה על “אגדות ראשונים ואגדות אחרונים בספרותנו”, ואם אבוא לשם, אוכל לפוגשו.

שוב הציפני גל העלבון והטינה. הן כבר היה לו מספר הטלפון שלי. הן ידע שעשיתי כמה חודשים באוקספורד. האם לא יכול היה להודיעני שהוא נוסע לשם? הלוא ברצון הייתי מתלווה אליו ומדריך אותו בעיר, במכללות, בספרייה.

או שמא “שבוי” הוא בידי מארחיו?

ביום ב' אחר הצהריים נסעתי לאוניברסיטת לונדון. אם כי הקדמתי לבוא, עברה שעה ארוכה עד שמצאתי את אולם גולדסמית. האוניברסיטה משתרעת על פני כמה וכמה רחובות. כמה פעמים הטעו אותי והנחוני לבניינים הלא נכונים, והמרחק בין בניין לבניין גדול, ובתוך הבניינים מסדרונות ארוכים, לבירינטים, חדרים ואולמות אין מספר. כשמצאתי לבסוף את האולם, היתה כבר השעה חמש ועשרים.

נכנסתי באמצעה של הרצאה. האולם היה מלא מפה אל פה, כשלוש מאות או ארבע מאות איש, רובם צעירים, רבים מהם חובשי כיפות. נראה שכל הסטודנטים יודעי העברית ממכללות שונות התכנסו שם. נכנסתי בחשאי, ורגעים אחדים, מביכים מאוד, נשארתי עומד, עומד יחידי בירכתי האולם, שהיה כאולם תיאטרון שבו שורות המושבים זו למעלה מזו. עד שנגע בי מי מן היושבים והצביע לי על מקום פנוי באחת השורות שלמטה. כופפתי עצמי ועל בהונותי ירדתי לאותו מושב. המרצה היה אותו פרופסור אורבך שפגשתיו בשדה התעופה. הוא קרא את דבריו מן הכתב, ואני לא הקשבתי להם, כי כל מעייני היו נתונים ליוסף ריכטר, שישב על הבמה, שניים מימינו ושניים משמאלו. לא יכולתי לגרוע עין ממנו. משונה היה לראותו בחליפה שחורה, חגיגית, בעניבת פרפר שחורה. חיוור היה מתמיד, אך גם נראה צעיר מכפי שראיתיו לאחרונה, לפני יותר משבעה חודשים. אף שעבר את גיל השישים, לא זרקה שיבה בשערו. שערו היה דהוי, אך לא כסוף. ואותה צנינות גאה בעיניו שגונן כגון הים. לרגעים נדמה היה לי שהוא רואה אותי, שאנו מביטים זה בזה עין בעין. מרחק גדול היה בין מושבי באולם ומושבו על הבמה, ויכולתי להסתכל בו ללא רתיעה, מבעד למשקפי.

אחר כך קם, לקול מחיאות הכפיים וניגש אל הדוכן. צרור של גיליונות נייר היה בידו, והוא הניחו לפניו. כשהחל קורא בו, עבר רטט בבשרי.

האזנתי לדבריו, ובשעה שהאזנתי, חלה בי אותה תמורה מוזרה, שאינני יודע אם ראויה היא לשבח או לגנאי, כבשעה שהייתי עובר על סיפוריו לפנים: כל הטינה שהיתה בי עליו, כל המרירות על התנהגותו המתנשאת והיהירה כלפי, נמוגה והלכה, נמוגה והלכה, מכוח הקסם של דבריו, עד שנעלמה כליל.

לא, לא היתה בהרצאתו עמקות רבה ולא למדנות רבה. לי לא גילה כל חדש. ובעצם, בכל מה שאמר על אחרים, לעצמו התכוון. אבל כשדיבר על אגדת הסמבטיון ועל אלדד הדני ועל ר' יוסי דה לה ריינה ועל חלומות חיים ויטאל ועל המשיח באזיקים ושבתאי צבי, וסיפור ר' נחמן מברסלב, ומשך חוט מאלה אל פרישמן וברדיצ’בסקי וביאליק ויעקב שטיינברג (יחידי מן הסופרים שלאחר ביאליק שהזכירו בהרצאתו), נאמרו הדברים בשאר רוח כה רב, בנעימה אגדית־אצילית, צלולה ועמוקה, בסגנון שהיה כסגנון סיפוריו, בהיר ובעל הדים רחוקים – שכבר לא תוכנם היה עיקר, אלא מנגינתם. וקסמם ריחף בחלל האולם והילך על השומעים ושבה אותם כליל.

אין פלא שכשסיים את דבריו, קמו הכול על רגליהם והודו לו בתשואות נלהבות.

בתום האספה, כשיצאו הנאספים מן האולם, המתנתי ליד הדלת. קיוויתי כי כשיצא עם בני לווייתו ויעבור על פני, אמצא לי רגע לברכו.

אלא שהוא ומלוויו יצאו מן הבמה בדלת אחרת. כשיצאתי מן הבניין, ראיתים הולכים בחבורה, חוצים את כיכר הדשא הגדולה, לעבר הרחוב. לא היה טעם לרדוף אחריהם.

היה כבר ערב, ואני שמתי פעמי ללכת ברגל לביתי. בדרך הירהרתי בכך שאין בי מידת הענווה. מי אני ומה אני כי ישים לב אלי? מה זכות יש לי לתבוע זאת ממנו? אדם גדול הוא, וכל הכבוד והתהילה שחולקים לו, ראוי הוא להם. בכוחו ובכישרונו קנה אותם. מה חייב הוא לי? שכר העמל שהשקעתי בהתקנת סיפוריו לדפוס? הן שכר מצווה זה קיבלתי כבר! כמה שפלים ובזויים הם כל הרהורי המרי שלי עליו לעומת גדולתו? אלה, עפר יכסם, וזו תישאר לעולם.

ואמש שוב הלכתי לבית מרדכי אנגל, למסיבת “הברית” לכבודו.

ישבתי בשורה האחרונה. המסיבה אמורה היתה להתחיל בשמונה וחצי, אך הנאספים ציפו וציפו, ורק בתשע ורבע הגיע, בלווית מר שלדון. שניהם פנו ישר לשולחן המרצים. מר שלדון פתח והתנצל על האיחור: כה רבים היו המברכים שבאו לחדרו בבית המלון, שקשה היה לחלצו מהם…

אותו מרצה שדיבר בשעתו על “יצירתו של שאול טשרניחובסקי” השמיע שוב דברים תפלים, הפעם על “יצירתו של יוסף ריכטר”. ניכר היה שלא קרא אלא סיפור אחד או שניים.

ניסיתי לתפוס את מבטו מבעד ליושבים לפני. הטרקלין איננו גדול, ושמונה או עשר שורות של כיסאות הפרידו בינינו. רגע, נדמה היה לי שהבחין בי, ראה ולא ראה, אלא שלאחר מכן הטה את מבטו לעבר אחר, או נשאו אל המרצה, או השפילו אל ידיו. עייף מאוד נראה. גם לבושו היה מרושל.

כשקם לענות למברכיו, אירע אותו דבר שאירע לפני עשר שנים, באספה שהתקיימה באולם “אוהל שם” לכבוד יובלו: כאן, כמו שם, אמר חמישה משפטים בלבד. חמישה משפטים של יציאה ידי חובה, שלא היה בה לא תוכן ולא חן.

רק אני, מבין כל הנאספים, ידעתי שלא מענווה נהג כך, אלא מזלזול.

כשקמו הנאספים ועברו לאגפו השני של הטרקלין, לשתיית התה, אמרתי, עכשיו הגיעה שעת פגישתנו.

המתנתי. עמדתי ליד הכותל והמתנתי. אנשים צבאו עליו, שמו עליו מצור, וראיתיו משליך זרועותיו על אחד מהם, מחבקו ומנשקו וקורא: “אורנשטיין! אתה כאן? אתה חי?” ולסובבים אמר: “יותר משלושים שנה לא ראיתיו! מאז ברלין!” ורגעים ארוכים עמדו ושמחו זה עם זה. לבסוף נטלו שלדון בזרועו והנחהו לעבר שולחן התה, והחבורה כולה נגררת עמהם. עזבתי את מקומי וניגשתי אליו.

“אביוסור!” הושיט לי את ידו בחיוך, “ובכן בלונדון אתה. אמרו לי באמת שצילצלת…”

אך באותו רגע הגישה לו איזה גברת מפורכסת ספל תה, והוא משך ידו מידי, נטל את הספל, ומיד פנה אליה. הודה לה, שאל מאין היא, מניין לה העברית שבפיה, ואני כאילו לא הייתי.

אביוסור! כפי שהיה מכנה אותי לפנים, כשהיה שתוי. שמי, בהברה אשכנזית.

לא יכולתי לשאת זאת יותר. נמלטתי משם.

כל הדרך, לאורך שני מייל ויותר, ירד גשם.

הגעתי הנה, רטוב כולי, והטלתי עצמי על הכיסא. דמי שתת בתוכי. לא יכולתי לסלוח לעצמי את הביזיון הזה, שאני עצמי הבאתי עלי, את הנסיעה לשדה התעופה, את הרדיפה אחריו, את ההמתנה העלובה לצאתו מאולם האוניברסיטה, את הישיבה ליד הטלפון, שעות על שעות, לבדך ליד הטלפון, מצפה לפירור של חסד שייזרק לך… והזלזול הזה, המוטח ישר בפניך: אביוסור!…

אין גאולה לעלבון הזה. גם לא במילים. אני כותב, והמילים נראות כעורות בעיני, הן עצמן עלובות. נדמה לך, כאבך טהור והמילים גם הן טהורות תהיינה. גואלות. אבל לא. אין בהן גאולה. –

[שש שורות מחוקות]


 

הערות המלכיה"ד    🔗

למחברת א': זיכרונות    🔗

סיפור בשם “ברון יחד” (עמ' 343)

לדברי מר פריץ קאופמן, הגה ריכטר את הסיפור עוד בהיותו בברלין. הוא היה מקורב שם לחוג הסטודנטים היהודים ששמעו תורה מפי בובר, והושפע מדמותו של אהרון דוד גורדון, אם כי לא מתורתו. היה מדבר עליו בהתפעלות, “כחולם”, ולא פעם אמר למר קאופמן שגורדון הוא “נושא לרומן גדול”. כידוע, פרשנים רבים ראו בדמות דוד, המופיעה בשלושת סיפוריו הראשונים של ריכטר, התגלמות של אד"ג.


חתום על רשימה או שתיים ב“כתובים” או ב“הדים” (עמ' 343)

זוהי טעותו של לויטין. ריכטר לא פירסם דבר לפני “ברון יחד”, פרט לשני שירים בעלון בית הספר העברי בקובנה, “משלנו”.


“בתרי קטורי לא אזלינן” (עמ' 343)

הביטוי “בתרי קטורי” נמצא רק פעם אחת בספר הזוהר – “בתרי קטורי לא מזדקפן מלין”, ופירושו שם הוא – בשני קשרים, שהם גלות וגיהנום. לדעת ד"ר ארנסט לנדאוור, הכוונה בסיפור היא הדרך שבה הולכים השלושה חייבת לפרוש מן הגלות.


קרבה בין סיפורו ובין הנובלות הקצרות של קלייסט (עמ' 348)

על קרבה זו עמד גם המבקר שלום מלמד במאמרו “השפעת האקספרסיוניזם הגרמני על הספרות העברית בין שתי מלחמות העולם”: “גם בסיפורי יוסף ריכטר אנו מוצאים מן הדמיון המקאברי ומתחושת הקיומיות החריפה של גיבורים המורדים בזמנם שבהם חדורים סיפורי קלייסט.”


“מאזניים”, “כתובים”, “טורים” וכו' (עמ' 351)

בטעות כלל לויטין את “כתובים” בין כתבי העת שהופיעו באותו זמן. הופעת “כתובים” נפסקה בשנת 1932.


“שמע נא, הרי אינני רוויזיוניסט…” (עמ' 353)

לדברי גברת שולמית הלמוט, היה ריכטר בלתי יציב עד מאוד בדעותיו הפוליטיות. לעתים עשוי היה להתלהב מאיזה נאום חוצב להבות של ז’בוטינסקי, שקרא עליו בעיתון, ולעתים לדבר מתוך הערצה על אנשי ההגנה. לדעתה, השפיעו עליו גילויים של קיצוניות ושל “גבורה” ו“גבורה” זו עשויה היתה להתבטא לגבי דידו בהפגנת כוח המונית מכאן, ובעלייה על הקרקע, או העלאת מעפילים, מכאן. דבר שהוא סלד ממנו ביותר היה שביל הביניים, השאננות הבעל ביתית, השקיטה על השמרים.


“גאון לא נעשה על ידי כך!” (עמ' 354)

הכוונה לאביתר גאון, בן אליהו הכהן, אחרון גאוני ישראל (1040–1109).


שמות שלושת הסיפורים באות בי"ת (עמ' 358)

בעניין זה ראה מאמרו של נחום בן יותם בקובץ “דוברות”, “השלישייה הראשונה”, שבו הוא דורש את האות בי“ת שבה מתחילים שמות שלושת הסיפורים כרמז לעלייה שנייה, עלייה בי”ת, וכרמז למעשה בראשית של עלייה זו. וכן מאמרו של ד"ר לנדאוור: “חידת השמות והנוטריקונים בסיפורי יוסף ריכטר”, בקובץ “אלומות”.


וכאן הרי זה מין נגטיב של אירופה (עמ' 360)

מר פריץ קאופמן מספר שריכטר אמר לו פעם ש“ארץ ישראל היא יותר מדי סניף של פולין וליטא, ופחות מדי סניף של גרמניה וארצות המערב”, ובכך תלה את “הפרובינציאליות” שלה ואת פיגורה התרבותי. אף על פי כן האמין בהתרכזותם של טובי אנשי הרוח היהודים בארץ, לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה, וחלם על תקופת “סער ופרץ” חדשה, על מרכז של תנועות חדשניות בספרות, תיאטרון, מוזיקה וציור, שתפצנה את מאורן לעולם הגדול.


נדהמתי. הדברים חתכו בבשרי. כך לכזב! (עמ' 362)

תמוה שנעלמה מלויטין הנימה האירונית שבדברי ריכטר. כשהראתי קטע זה לגברת שולמית הלמוט, אמרה: “האם לא ידע שריכטר נהג לדבר בלשון סגי נהור לעתים קרובות, בייחוד אל אנשים שזילזל בהם?”


אביא כאן כמה מתיקוני שהתקבלו על ידי ריכטר (עמ' 363)

בעיזבונו של לויטין נמצאו כמאתיים וחמישים תיקונים כאלה, בהשוואות נוסחים זה מול זה. נדמה שרשם לעצמו את כולם, ואילו כאן, במחברת, התכוון מלכתחילה להביא רבים מהם, אלא שחזר בו, ומחק אחר כך שלושים ושתיים שורות כפי שציינתי בסוף הקטע. משער אני שבכתיבה שנייה היה מוחק את הקטע כולו.


“וקרא: ‘לבנה לבנה, לכל את מאירה’” וכו' (עמ' 364)

מר אליעזר הדני, מארכיון העבודה בתל אביב, הסב את תשומת לבי לכך שמשפט זה הוא אמנם ציטטה, כמעט מילה במילה, ממעשה המסופר על י"ח ברנר. א' בן טוב, בזיכרונותיו על ברנר, מספר כי בהיותו עם חברו בשמירה, שמעו קול בכי. כשהתקרבו למקום, ראו במעלה הגבעה, ליד ברֵכת המים את ברנר “ניצב על ברכיו, גבו על דופן הברֵכה, ידיו פרושות למעלה אל מול הלבנה, ממרר בבכי בקול גדול ושפתיו דובבות: 'לכול את מאירה, רק לנו לא תתני מאורך. '” ומכאן ראיה נוספת שבדמות חנן גילם ריכטר את דמותו של יוסף חיים.


בהתלהבות דיברה על נשף ספרותי (עמ' 365)

הכוונה לנשף “טורים שבעל פה” שהתקיים באולם קולנוע “מוגרבי” בתל אביב בינואר 1934. האולם היה מלא מפה אל פה, והנשף זכה להצלחה בלתי רגילה ועורר הדים מרובים בחוגים הספרותיים דאז.


שאולי יקרא לה “השער הראשון” (עמ' 366)

גברת שולמית הלמוט מספרת, שפעם שאלה את ריכטר מדוע קרה לספרו הראשון בשם “השער הראשון”, שהוא שם פשטני ביותר, לא כפי דרכו. על כך ענה לה, שקרא לו בשם זה על שום זכרון ילדות שלו: בבית אביו היה ספר “התניא” של ר' שניאור זלמן מלאדי, בדפוס האלמנה והאחים ראם בווילנה, ובשער הספר כתוב היה “ליקוטי אמרים” באותיות גדולו, וכעיטור – “קובץ שלשלת האור” מלמעלה. “היכל שלישי” מימין ו“שער ראשון” משמאל. הוא אהב את האותיות האלה, שהיה בהן משהו מאגי, כמו בקמע, ולזיכרון זה רצה להציב יד.


היחסים ביני ובין מר אלכסנדר גורביץ, מנהל הוצאת “נתיבות”, היו צוננים (עמ' 372)

מר אלכסנדר גורביץ עצמו מעיר על כך: לויטין היה אדם מסוגר, שתקן וקשה לבריות. הוא הסתכסך עם רוב עובדי ההוצאה בגלל נטייתו לתקן בהגהות לא רק שגיאות דפוס ושגיאות דקדוק, אלא ביטויים ומשפטים שלמים בכתבי סופרים. התערבות זו, שלעתים התקבלה על לב הסופרים עצמם, קשה היתה להוצאה, כי פעמים רבות עיכבה את ההדפסה וגרמה הוצאות יתרות.


רק אז שמעתיו מדבר על שירתו של ביאליק (עמ' 373)

יחסו האמיוולנטי של ריכטר לביאליק ראוי לדיון מיוחד. דומה כאילו קיבל את ביאליק הצעיר ולא קיבל את ביאליק של שנותיו האחרונות. קיבל את ביאליק המשורר ולא קיבל את ביאליק איש הציבור. מר פריץ קאופמן אומר בהקשר זה: “הוא אהב את פחדיו של ביאליק, אבל לא אהב את ביטחונו…”


כפי שנוהג שניאור עם “נוח פנדרה” שלו (עמ' 377)

“נוח פנדרה” נדפס תחילה בהמשכים בעיתון היידי “מאמענט”, שיצא בוורשה, ואחר כך תורגם אמנם לצרפתית ולאנגלית. סיפורו של ריכטר, “ברון יחד”, הופיע, חודשים אחדים לאחר צאתו בארץ, בתרגום יידי ב“יידישע שטימע” בקובנה, בלוויית מאמר נלהב על הסופר.


פעם שאלני אם נשלח ספר ליוחנן רבינא (עמ' 377)

המבקר יוחנן רבינא נחשב לבר סמכא בספרות באותם הימים, וכל סופר ראה זאת לכבוד גדול לעצמו, כשהיה הוא כותב עליו. רבינא לא הזכיר את ריכטר בשום מאמר או מסה שלו, ולא ידוע לנו מה היה יחסו אליו.


תכונה בולטת שבהם, שאין בהם גם דמות אחת של אישה (עמ' 380)

הערה זו, יש בה גוזמה, שכן בסיפוריו המאוחרים של ריכטר, וכן ברומנים שלו, מופיעות כמה דמויות של נשים, אם כי חיוורות ביותר. הגם שבעניין זה, של מיעוט נשים בסיפורי ריכטר, כבר דשו המבקרים, יש עניין להביא כאן את דעתה של גברת שולמית הלמוט: בטעות, אומרת היא, דרשו עניין זה כיחס של בוז לנשים מצד ריכטר. להפך, יחסו לנשים היה עדין מאוד, ג’נטלמני מאוד, אולם בגלל ביישנות שבו, היתה לו רתיעה מפניהן. פעם אמר לה: “כדי להבין נשים דרושה מסירות רבה, כדי להיות מסור להן, דרוש כוח רב, ואני, אני אינני חזק דיי לכך…”


פשר השם… “דרך בית לחם” (עמ' 380)

במאמרו על הקובץ “דרך בית לחם”, מייחס ד“ר לנדאוור את השם למוטיבים “הנוצריים” בסיפורי ריכטר. לפי גירסתו, יהדותו של ריכטר, כפי שהיא מתבטאת בסיפוריו, היא יהדות אנטי־פרושית ואנטי־צדוקית, קרובה ל”איסיית", וממילא גם לנצרות בדמותה היהודית הקדומה. “בית לחם” מסמלת לדידו את המזיגה הזאת, כעיר מקראית, שבה, לפי המסורות השונות, נולדו הן דוד והן ישוע. על תפיסה זו חלק המבקר שלום מלמד, בהצבירו על כך שהמוטיבים “הנוצריים” בשלושת הסיפורים שבקובץ זה, רחוקים מן הנצרות האוונגליונית וקרובים יותר לנצרות הימי־ביניימית..


נטל מתוך הצרור את צרור הדפים של “גלעד” וקרעו לעיני (עמ' 381)

לא בעיזבונות של ריטכר ולא בעיזבונו של לויטין, לא נמצאה אף טיוטה של סיפור זה. כפי שהערתי כבר במבוא, דיבר ריכטר עם ד“ר לנדאוור על “הרגל החסרה” מ”ארבע הרגליים" של הקובץ “דרך בית לחם”, ומכאן הסברה שהסיפור האבוד ג"ב, אמור היה לבוא במקום “גלעד” שהוא השמידו.


שאלתיו אם ישתתף בכינוס הסופרים הצעירים (עמ' 381)

כינוסי זה התקיים ב־29 וב־30 במארס, 1973. בנשיאות ישבו: אנדה פינקרפלד, לאה גולדברג, עבר הדני, עזרא זוסמן, נח שטרן. למזכירים נבחרו: א' טסלר ומ' עובדיהו. אשר בראש הביא את ברכת אגודת הסופרים, ובירכו עוד – קלוזנר, טשרניחובסקי וקלינוב. בכינוסי זה הוחלט על יסוד “איגוד הסופרים הצעירים” והוצאת שבועון. לוועד נבחרו: אנדה פינקרפלד, עבר הדני, סערוני, קרול, שטרן, זוסמן, פינלס.


“עם סופרים אני נפגש רק בהלוויות” (עמ' 381)

גברת שולמית הלמוט אומרת שזה היה סימפטומטי בשבילו, שלא להחמיץ אף הלוויה של סופר. היא תולה זאת בהיפוכונדריה שלו. כמו מפני מחלות, כן פחד גם מפני המוות, וכאילו כדי להתגבר על פחדו זה, נמשך להלוויות מתים. בהקשר זה, כדאי להביא את דברי המבקר נחום בן יונתן בערך האזכרה, בשלושים לפטירתו של יוסף ריכטר:

“מתוך סיפוריו עלתה המשמעות המחרידה של הוויית חיים קצרים, יפים, שצפוי להם כיליון מהיר. אין לך גם סיפור אחד בין סיפוריו, שהמוות, או אימת המוות, לא משחקים בו תפקיד גורלי, אם בצורה טרגית ועם בצורה גרוטסקית.”


זכר המאורע הזה… ברומן שלו, “הֶר הופשטאט” (עמ' 382)

בפרק ח' של הרומן מסופר איך הֶר הופשטאט, בדרכו לבדו אל המכוורת שלו דרך הפרדס, שמע יריית רובה והיה בטוח שהערבים מתנכלים לחייו. הוא נתקף בהלה נוראה, החל רץ, והתחבא בין העשבים, תחת אחד העצים. שם שכב, כשהוא נרעד לקול עלה נידף, עד ערוב היום. אז יצא ממחבואו ובלבו בושה נוראה והרגשת השפלה.


כשגדל ונעשה בן שבע־עשרה (עמ' 385)

ידידו מנוער, יעקב (יאשה) גולני מאפיקים, מספר שיוסף היה נער חולני, צנום, גבוה וחיוור, ולעתים קרובות היה נעדר מבית הספר. אך בימי מחלתו היה “בולע” ספרים, ומעולם לא פיגר בלימודים. נוטה היה להתבודדות, והיה יוצא לבדו אל מחוץ לעיר ומטייל בחיק הטבע. פעם, כשלא חזר הביתה לאחר שעות רבות והוריו דאגו לו, יצאו הנערים לחפשו ומצאוהו ישן תחת עץ. כשהעירוהו, שאל איפה הברבור, וכששאלוהו בצחוק איזה ברבור, סיפר שחלם שהוא שט בנהר, רכוב על גבי ברבור…


ידעתי שפנו אליו שיחתום על הכרוז “לא תרצח” (עמ' 387)

כרוז שהוצא ביולי 1939 נגד רצח ערבים חפים מפשע על ידי ארגוני הטרוריסטים. מאות אנשי ציבור ואנשי רוח חתמו עליו, ובראשם: הנרייטה סאלד, פרופסור אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון וש"י עגנון. ראה הערה לעיל בעניין עמדתו הפוליטית.


פעם מצאתי בחדרו שתי חוברות של “לנוטר” (עמ' 387)

אין ללמוד מכך שביקש להשתמש בנשק. ריכטר היה אוסף חוברות שונות בעניינים טכניים ומקצועיים לצורך כתיבתו. יש לשער שחוברות “לנוטר”, על השימוש בתת־מקלע לואיס ובאקדח, היו דרושות לו כשכתב את הרומן “דין דמים”, שגיבורו, המקים “מחתרת של איש אחד”, מתכנן את תפיסת ירושלים בכוח הנשק.


ושיעשע אותי בחלום שנבוא ארצה וכאן נתפרנס שנינו מאמנותנו (עמ' 389)

לדעת מר פריץ קאופמן, הוא לא היה מסוגל לעשות שום עבודה חוץ מכתיבתו. מפעם לפעם היה מדבר על כך, שחייב הוא למצוא איזו משרה לכלכלתם, אך דיבר כך רק כדי להשקיט את מצפונו, כביכול, כי ידע שבניגוד לטבעו יהיה זה לקבל עליו עול ומשמעת של עבודה משרדית כלשהי. גם לא היו לו כשרים מספיקים לעסוק בעריכה, תרגום וכיו"ב.


התקנת ספרו “אבן הלשם” לדפוס (עמ' 392)

לדעת ד"ר לנדאוור, בחר ריכטר בשם זה לקובץ סיפוריו, כי לפי המסורת הקבלית, אבן הלשם היא אבן סגולה השומרת אדם מפני הסכנות והיא מאחדת בה גבורה ונשמה כאחד. גבורה — שהיא האבן הראשונה בטור השלישי באפוד החושן; שניתנה לשבט דן, שממנו יצא שמשון; ונשמה — על פי הנאמר בפיוט: “שימו לב אל הנשמה / לשם, שבו ואחלמה / ואורה כאור החמה / שבעתיים כאור הבוקר…”


“הסיפור הקצר ביותר בספרות העברית החדשה” (עמ' 393)

טעותו של לויטין, כמובן. סיפורים קצרים מן “השחקן” כתב שופמן.


אלא שעניינים מטאפיזיים אלה… אכן העסיקו את מחשבתו מזה זמן רב (עמ' 393)

באיגרתו אל מר פריץ קאופמן מיום 15 ביולי 1941, כותב ריכטר:

“לאחר שקראתי את ‘ספר האחד’ של הראב”ע, ראיתי כמה חוכמה יש במספרים, כמה אגדה יש בהם, השתעשעתי במחשבה שלשיא אמנות הסיפור היינו מגיעים אילו כתבנו סיפורים במספרים במקום לכותבם במילים. שהרי במספרים יש תכלית הצמצום, תכלית הנרמז, מרבית הכיסוי ומיעוט הגילוי, וכל מספר הוא עולם מלא, עולם שמכיל עולמות בתוכו, של סוד, מסתורין, מטאפיזיקה, עד אינסוף. סימנים של הפשטה, שהמציאות היא בתוכם! האם לא לכך אנו שואפים? …"


פגישתנו האחרונה, לאחר שנפרדנו מיבלונקה (עמ' 394)

יצחק יבלונקה נספה בספינה שהסיעה פלוגה של “היחידה העברית להובלה” מחופי אפריקה למלטה וטורפדה על ידי אוניית מלחמה גרמנית.


פרשת לאה ברלין (עמ' 395 ואילך)

ככל שחקרתי בדבר, לא העלתי בידי שום פרט נוסף על מה שמסופר על ידי לויטין. איש ממודעיו של ריכטר לא ידע על יחסים שהיו לו עמה. מר פריץ קאופמן אמנם ראה את ריכטר בירושלים פעם או פעמיים בחברת אישה, אך לא ידע מי היא ולא זכר את שמה. בעיזבונו של ריכטר נמצאו שני ספרי שירים שלה, ללא הקדשה. לאה ברלין נולדה בלודז' ב־1906 ועלתה ארצה ב־1927. שירים שלה ראו אור בעיתוני יידיש בפולין, בארצות הברית, וקצת מהם בארץ ישראל, וזכו להערכה. המשורר היידי חיים ברונשטיין, שהכירה אך מעט, זוכרה כ“אישה יפה, עדינת נפש, תוקפנית לעתים, גאה מאוד, שמתחת למעטה העדינות שלה, היה ארס לא מעט…” עדותו של לויטין על פרשה זו נשארת אפוא עדות יחידה.


עברו שבועות, ואיש לא יצא להגן על ריכטר מפני מחרפו (עמ' 404)

מאמרו של שמעון רוזנטל, “זמזומים זולים בחלל ריק”, הטיל אמנם סערה גדולה בקריית ספר באותם הימים, ונכון שלא הופיע אז שום מאמר נגד התקפתו של רוזנטל. אולם בקובץ המסות של שלום מלמד, “בכבשונה של ספרות” שיצא ב־1951, מקדיש המחבר חמישה עמודים לפולמוס עם אותו מאמר. כזכור, גיבור הרומן, הֶר הופשטאט — “מיזנטרופ”, כפי שמכנה אותו רוזנטל — חי בבית מבודד (לפי הסימנים, בסביבות נהריה, או שבי ציון) ואין לו כל מגע עם הבריות. מגעיו היחידים הם עם הדבורים שאותן הוא מגדל. בסופו של הרומן הוא רוצח בחניקה אישה גלמודה, בלתי שפויה, שאף היא היתה חיה בבדידות, ובכל עת שהיה הולך אל מכוורתו ועובר על פני צריפה, היתה קוראת אחריו דברים חסרי פשר. על גיבור זה כתב רוזנטל שהוא דמות דמונית, טבטונית, זרה לרוח היהדות, ומעידה על נטיותיו “הנאציות” של יוצרה. כנגד זה, הצביע שלום מלמד על היסודות ההומניים של היצירה, והראה שכל ה“דמוניות” של הֶר הופשטאט נובעת מסבלו ודיכאונו העמוק, הן כיהודי שחי בבדידות בין נוכרים בבוואריה, מוקף משטמה, והן כעולה בארץ, שמצא גם כאן זרות ונכר סביבו, ללא יכולת להכות שורש. בכך ראה מלמד עדות לתחושה החריפה של הגורל היהודי בכלל, ושל הטרגדיה של יהודי גרמניה בפרט, אצל ריכטר.

על מצב רוחו של ריכטר באותם הימים לאחר הופעת מאמרו של רוזנטל, כדאי להביא את עדותה של גברת שולמית הלמוט:

היא לא ראתה אותו יותר משלוש שנים, מאז קיץ 1941, לכן הופתעה כל כך כאשר ערב אחד, בשעה מאוחרת, דפק על דלת ביתה, הוא היה שתוי במקצת, ומדוכא כפי שלא ראתה אותו מעולם. ביקש “שתציל אותו מעצמו”, וכששאלה מה לו, אמר ש“האדמה נשרפת תחתיו”, כשהיה רוצה לברוח, אלא שאין לו לאן לברוח, כי הוא יהודי. העולם שונא אותו כיהודי, והיהודים שונאים אותו, כי היהודים שונאים את עצמם ושונאים זה את זה, וארץ שיש בה רק יהודים היא ארץ אוכלת יושביה. לדבריה, דיבר דברים מבולבלים מאוד, שהעידו על מרירות עמוקה.


רשימתו של שופמן, “אחד” (עמ' 405)

רשימה זו הופיעה ב“דבר” בכ' תמוז תרצ"ט, 7 ביולי 1939. על יחסו החם של ריכטר אל שופמן מעידים רבים, ביניהם מר פריץ קאופמן, המספר שעוד בגרמניה הכיר את סיפוריו ואהבם. השניים לא נפגשו מעולם.


“בניו יורק עצמה עשיתי רק שלושה שבועות ומצאתי שאין אני לה ואין היא לי” (עמ' 410)

פרופסור צדרמן, מן הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, כותב, בתשובה לשאלותי:

“כשהגיע מר ריכטר לניו יורק, ערכנו לו מסיבה של ‘העברים’ בביתי שבבורו פארק, בברוקלין. אני דיברתי בקצרה על סיפוריו, והוא השיב בקצרה. גברת ליפמן סיפרה על רשמיה מחיי הספרות בארץ ישראל. לאחר ימים נפגשתי עמו בסמינר שלנו, הצגתי אותו בפני המורים והבאתי אותו לאחת המחלקות, להיות נוכח בשיעור. כשהצעתי לו לתת סדרה של הרצאות על הספרות העברית החדשה, בשכר טוב, אמר לי שאין הוא יודע ללמד. ידעתי שצריך הוא פרנסה כלשהי בתקופת שהותו בארצות הברית והצעתי לו עוד משרה חלקית בוועד החינוך של בתי הכנסת המאוחדים וכן שיכתוב בקביעות ב’הדואר' והיהי לו קצת שכר סופרים מזה. הוא לא נטה לקבל את הצעותי. אחר כך שמעתי שהוא מתגורר באחוזתה הכפרית של גברת ליפמן בהרי הקטסקיל ולא ראיתיו כשלוש שנים. בסוף שנת 1949 נפגשנו שוב בניו יורק. סיפר לי שהספיק לכתוב הרבה מאז התראינו באחרונה, ושאל אם יש אפשרות שיתרגמו דבריו לאגלית. התרשמתי שהוא חולם לעשות הון מספריו, אם יתורגמו ויוצאו לאור באמריקה. הסברתי לו שהדבר לא ריאלי, כי אין מתרגמים טובים מעברית לאנגלית, הוצאות הספרים לא ששות להוציא תרגומים של סופרים לא ידועים, ולא בכל יום מתרחש נס שספר זוכה להצלחה בשוק ומחברו מתעשר בן לילה. לפי ארשת פניו ראיתי שלא האמין לי. בכל זאת אמר: טוב, אם כך אוכל לחזור ארצה בלב שקט… לאחר זמן זה לא ראיתיו עוד.”


קיבלתי ממנו שלושים ושלושה מכתבים… אך אף במכתב אחד ממכתביו לא הזכיר ריכטר את המאורעות הללו, וכו' (עמ' 411)

בעיזבונו של לויטין נמצאו רק שלושים ואחד מכתבים של ריכטר מארצות הברית. בהקשר זה, כדאי להביא כאן קטע ממכתבו של ריכטר אל ד"ר לנדאוור מיום 7 באפריל 1947:

"האמן לי, ידידי, מכל המכות שניחתו עלי בשנים האחרונות, זו הקשה מכולן, שאיני יכול להיות איתכם בשעות אלו. כשאני קורא יום יום בעיתונים על החללים הרבים, על מצור ירושלים, על קרבות המעטים נגד הרבים, אימה חשכה נופלת עלי. חורבן שלישי, ישמרנו אלוהים, הוא לא רק חלום הגאולה, קץ כל היפה, הנהדר, שנוצר בשדות הארץ ובעריה בחמישים השנים האחרונות, אלא גם קץ העם היהודי. כי הרי לא רק מגופו, גם מרוחו לא ישרד דבר. ואני האמנתי, בכל פקפוקי האמנתי, שצפויה לנו התחדשות גדולה, רוח בעם שלא היתה בעמים. אני נמק כאן בבדידותי, בהרהורי הייאוש שלי, והייסורים גדולים פי כמה כאשר מסביבך הטבע ‘היפה’ הזה, יער, נחלים — כאילו לעג הבריאה למשבתנו. אלף פעמים ביום אני אומר לעצמי, לך ברח, צרור את מעט דפיך, שהשד יודע לשם מה הם נכתבים. למי הם נכתבים — וחזור. אבל קול אחר אומר לי: לאן תחזור, אל מה תחזור, והרי אפילו להחזיק ברובה לא תוכל, שאדם חולה אתה, ורק תהיה למעמסה על אחרים. אם כן אני קם בבוקר, אל האביב הירוק והצלול הזה, ורואה רק ירושלים בלהבות… "


למחברת ב': וידוי    🔗

"חידוש הרעיון הנפסד בדבר חלוקה בין פועלים ‘טבעיים’ לפועלים ‘אידאליסטים’ " (עמ' 417)

הד לוויכוח שהתנהל בציבור הפועלים בימי העלייה השנייה. י“ח ברנר, שראה מתוך ייאוש את ירידתם מן הארץ של מאות פועלים, כתב שהישועה תוכל לבוא רק מפועלים “טבעיים”, ושבפועלים “האידיאליסטים” אין לתת אמון; אך לא האמין ש”הטבעיים" יעזבו את הגולה ויעלו.


זכורני, כשיצא הגיליון הראשון של “טורים” (עמ' 420)

גיליון זה יצא ב־22 ביוני 1933 (כ“ט סיון, תרצ”ג), לאחר הפירוד שחל בין שלונסקי לשטיינמן ב“כתובים”, ועמד בסימן רצח ארלוזורוב. בין המשתתפים: שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, יצחק נורמן, י' זמורה, י' סערוני, אביגדור המאירי, יעקב הורוביץ, ועוד.


ואחר כך, ביודעי שהוא מכיר את ד"ר לנדאוור ואת פריץ קאופמן… לא בושתי לרוץ גם אליהם (עמ' 423)

לשניהם זכור אותו יום, כשלויטין בא לשאול על ריכטר. מר קאופמן מספר שהוא ניצב על המפתן, בהול, חיוור, ושאל אם יודע הוא היכן ריכטר. גם הוא עצמו נבהל, כי הימים היו ימי מאורעות, עוצר, ובכל יום התרחשו אסונות. בכל זאת הרגיעו ואמר לו שאין זה מחוץ לגדר טבעו של ריכטר שייעלם, ולא יודיע על מקומו. לאחר צאת לויטין, צילצל לפנסיון של גברת לזרוס, והיא אמרה לו שאומנם היה אצלה שני לילות.


כמובן, את החוב “שכח” (עמ' 428)

ריכטר היה תמיד שרוי בדוחק. גברת שולמית הלמוט מספרת שלעתים היה לווה אצלה פרוטות בשביל נסיעה באוטובוס. לעתים היתה “מלווה” לו ביוזמתה לירה או שתיים כי ראתה שידיו ריקות. מר קאופמן מספר שבחזרתו מארצות הברית, דרושים היו לו סכומים גדולים בשביל שכירת הדירה וקניית כמה רהיטים. הדירה הראשונה היתה רשומה על שם אולגה, ולאחר מותה מכרוה קרובי משפחתה על כל רהיטיה ולא ניאותו להשאיר דבר לריכטר, פרט לספריו ולחפציו האישיים. אז סידר לו קאופמן הלוואה מקופה של אגודת הסופרים, ללא ידיעתו, שהיתה, בעצם, “מתן בסתר”.


ושלחתי לו לאמריקה כתב יד של סיפור שכתבתי (עמ' 429)

הסיפור הנזכר, “שולקה פומרניץ”, לא נמצא בעיזבונו של ריכטר. בעיזבונו של לויטין נמצאו שלוש טיוטות שלו, הראשונה בת מאה עשרים ושמונה עמודים, השנייה בת שבעיים ושניים, והשלישית, שהיא כנראה העתק הנוסח ששלח לריכטר — בת חמישים ושניים עמודים. הסיפור עצמו סנטימנטלי מאוד, כתוב בנוסח קצת משכילי, וספק גדול אם היה מתקבל לדפוס. כדי לא להעליבו, כנראה, לא כתב לו ריכטר דבר עליו.


הה, "מה נעלה יותרלשאת באורך רוח" וכו' (עמ' 431)

מתוך “המלט” לשייקספיר בתרגום אברהם שלונסקי. מערכה ג‘, תמונה א’.


בהגיגי אותן — את “ספר יצירה” שלהן כתבתי (עמ' 433)

“ספר יצירה” מבוסס, כידוע, על מדרש קבלי של כ"ב האותיות וצירופיהן והשימוש המאגי בהן. “אוויר, מים ואש”, שמזכיר לויטין כאן, גם הוא לפי “ספר יצירה”, אמות האותיות א‘, מ’, ש'.


פרשת הקובץ “אלומות” וחגיגת היובל (עמ' 437 ואילך)

הראתי למר יהושע לבינזון את הדברים שכתב לויטין, ואני מביא את גרסתו: לעניין חגיגת היובל, נכון שלויטין פנה אליו כמה חודשים לפני יום הולדתו החמישים של ריכטר והציע להקים ועד יובל, אולם אין זה נכון שהיתה זו יוזמתו, ועל כל פנים, לא יוזמתו בלבד. כבר זמן מה לפני כן נפגשו כמה ממוקיריו של ריכטר ונמנו וגמרו ביניהם לציין את תאריך היובל בצורה זו או אחרת. לויטין ודאי לא ידע על כך, על כן כתב מה שכתב. לוועד אי־אפשר היה לצרף את לויטין כי הוא לא היה ידוע כלל לציבור.

לעניין הקובץ — המאמר ששלח לויטין על “שומר הבית” היה מעניין; אך ראשית, היה ארוך מדי; ושנית, כיוון שהיה כולו פולמוס נגד ד“ר לנדאוור, וד”ר לנדאוור עצמו היה חבר ועד היובל, חששו לפגוע בו ומשום כך נמנעו מלפרסמו. אין זה נכון שריכטר הכריע בדבר. ריכטר עבר, אמנם, על החומר לפני שעבר לדפוס, אולום השאיר את ההחלטה לגבי כל מאמר ומאמר לעורך עצמו.

עד כאן גרסת מר לבינזון.

ד"ר לנדאוור טוען שלא ידע כלל על המאמר של לויטין בשעתו. עכשיו, שהראיתי לו אותו והוא קראו, הביע צער רב שלא נכנס לקובץ. אם כי הוא חולק על תפיסת לויטין את “שומר הבית”, הוא מודה שיש במאמר הארות עמוקות ומעניינות מאוד, בעיקר לגבי המקורות האסכטולוגיים והליטורגיים שמהם שאב ריכטר.

שאלתי את אנשי ועד אגודת הסופרים בדבר הערתו של לויטין על סירובה של האגודה לערוך את חגיגת היובל, אך כיוון שמאז התחלפו כמעט כל חברי הוועד, איש לא זכר מקרה זה.


“איזה עם מכוער יש לנו, לויטין!” (עמ' 439)

דברי קטרוג אלו על היהדות שמביא לויטין בשמו של ריכטר, מעוררים תמיהות וספקות. אין להניח שהוא רשם אותם מפיו, או אפילו שזכרם כלשונם. סגנונם, כפי שהוא ניתן כאן, אינו סגנון הדיבור של ריכטר, לדעת אלה שהכירוהו. יש בו, בכמה מקומות, הדים ל“הדרשה” של הזז, שלויטין זכרה ודאי יפה. אפשר שריכטר אמר דברים קשים בעידנא דריתחא, כפי שהיה נוהג לעתים, ולויטין כתב מתוך התרשמותו הכללית והוסיף עליהם נופך משלו, במרי רוחו. עד כמה אין קטרוג זה בבחינת ה“אני מאמין” של ריכטר, אפשר ללמוד מתוך הדברים שסיפר לי ד"ר לנדאוור, ושאני מביאם כאן כלשונם:

“יושבים היינו על מרפסת ביתי, שבאבו טור. היה זה ב־1935 או 36‘. השעה היתה שעת בין הערביים, וקרני השמש הדליקו באור של זהב את החומה, את כיפות המגדלים על הר הבית, את הר הזיתים. ריכטר היה שרוי כבהזיה. לעתים רחוקות היה מדבר מתוך השתפכות נפש, ואילו עתה אמר לי דברים מעין אלה: זיו כזה, שלא מעלמא הדין, הלוא הוא גם המאיר את כל תולדותינו. זיו שממקור הנצחי, שמעבר לזמנים, שאבותינו היו קוראים לו זיו השכינה. זה שבא מ’היכל נוגה’. כל כמה שלא יהיו יהודים אנשי מעשה, אנשי מסחר ובצע, אפילו גסים בהליכותיהם ובצורתם, תמיד קורן מתוכם איזה אור פנימי, נסתר, מוצנע, שהוא שבריר של אותו זיו. אספקלריה שלו שלעתים היא מטושטשת מאוד, ואף על פי כן היא קיימת. וזה אותי הדבר היחיד המאחד אותנו לכל דורותינו. כמה גלגולים כבר עברנו! כמה שינויים השתנינו! כמה דומה חנווני יהודי מפולין, או מלומד יהודי מגרמניה, או רצען יהודי מתימן — לאבות אבותיו בימי בית שני? כמדומה, אין שום דמיון. ובכל זאת, אם יהיה מהם מוטל חולה בבית אפל ויגלה את זרועו, תקרן נהרה מזרועו, כמו אתה נהרה שקרנה מזרועו של רבי אלעזר העני, שנכנס אצלו רבי יוחנן. אור גנוז הוא בתוכנו, שלרוב עינינו לא רואות אותו, אבל צריך לחשוף, צריך לחשוף…”

כששאלתי את ד"ר לנדאוור את דעתו על אותו קטרוג שהביא לויטין משמו של ריכטר, אמר: “והלוא כל יצירתו מכחישה זאת…”


למחברת ג': “שומר הבית” ופני הדור    🔗

“שומר הבית” ופני הדור (עמ' 445)

בעניין שם הסיפור, “שומר הבית”, סיפר לי מר יהודה נעמני מלתא דבדיחותא: פעם שאל מר נעמני את ריכטר לפשר השם “שומר הבית”. אמר לו ריכטר: באמת הרבה פיקפקתי בדבר השם. עתים חשבתי לקרוא לסיפור “שומר הבית” ועתים — “שולחן הביליארד”, ומכיוון שפסחתי על שתי הסעיפים, וראשי התיבות של שני השמות הם שי“ן־בי”ת, כמעט קראתי לו “שין־בית”. אמר לו מר נעמני: הקוראים היו טועים לחשוב שכתבת סיפור על “שירות הביטחון”… על כך ענה ריכטר: באמת אין זה רחוק מזה, כלל לא רחוק כל כך…


למחברת ד': לונדון    🔗

היוזמה לחגיגת יובלו של ריכטר וכו' (עמ' 456)

בעניין זה ראה הערה למחברת ב' ודברי מר יהושע לבינזון.


“סיימתי רומן, הבאתי לך אותו לקריאה” (עמ' 456)

הכוונה לרומן “בעל פעור”, שריכטר סיים את כתיבתו בסוף 1954.


פרשתי מעבודתי בבית ההוצאה (עמ' 457)

מר אלכסנדר גורביץ מספר שאם כי פרש לויטין מעבודתו כמגיה לפני צאתו לאנגליה, הרי בשובו משם ביקש לחזור לעבודה, והדבר ניתן לו. הוא המשיך עוד כשישה חודשים ואחר כך הפסיק.


ארבעה חודשים עשיתי באוקספורד (עמ' 458)

כתבתי לידידי באוקספורד, ד"ר אהרן ארקין, ושאלתיו אם הכיר את לויטין בהיותו שם. על כך ענה לי:

“נפגשתי עם אביתר לויטין פעמים אחדות, ופעמיים אף היה בביתנו. הוא היה אדם נעים, איש שיחה, ובעל הומור. ידען גדול היה בספרות עתיקה וחדשה. אף כי ידע אנגלית רק מן הספר, השתדל מאוד לדבר בה, כי מתוך סקרנות של תלמיד חכם שהיתה בו, אמר לעצמו, כפי הנראה, אין הביישן למד, והִרבה לשאול על כל מה שראה ושמע וקרא. זכורני שישבנו בביתנו, בחברת כמה מלומדים יודעי עברית שבכאן, ריתק את כולנו שעה ארוכה בשיחו. דרש בפנינו על אטימולוגיה של מילים עבריות ועל שעשועי ניגודיהן בהיפוך האותיות, כגון, ענג — נגע, חלד — חדל, שכל — כסל, עלם — מעל; על שורשי הפעלים המתחילים בעי”ן קו“ף, ושלכולם מובן מנטיבי, כגון עקב, עקד, עקר, עקש וכיו”ב; סיפר לנו על כתב יד של ‘ספר המלבוש’ שמצאו בבודליאנה מעורבב עם ‘ספר הישר’, וכיצד גילה שמחבר ‘ספר המלבוש’ העתיק מ’ספר הרזים' משפטים שלמים וביטויים כגון ‘נהרי אש מושכין לפניו’, ‘מקולו ינועו אמות הספים’, ‘יהיה נוטר עצמו בכל יום’ וכו' וכו‘; ושיעשע אותנו במיני השבעות ומעשי כשפים שמצא ב’ספר הרזים’. זכורני עוד שדיבר על גורלם של כתבי יד אבודים, המתגלגלים מיד ליד, לעתים מארץ לארץ ומדור לדור, ונעשים בהם זיופים, שכל המחזיק בהם, אם רואה עצמו סופר, מוסיף עליהם משלו, משנה ומתקן.

רק ממכתבך למדתי שהכיר את הסופר יוסף ריכטר ושהיה מקורב אליו, כי הוא לא הזכירו לפני. היתה לי הזכות להיפגש גם עם סופר חשוב זה, שאחדים מסיפוריו אני מכיר היטב, בעת ביקורו הקצר אצלנו. אדם חביב מאוד. הוא היה רץ ומקפץ ממקום למקום ומתפעל כילד מכל מה שהראוהו בקולג’ים ובספריות של אוקספורד. כשהראנו לו את ‘לשכת רדקליף’, שהוא אחד הבניינים המפוארים באוניברסיטה, מן המאה השמונה־עשרה, ששימש כספריה לפנים, וסיפרנו לו שכאן קרא המשורר שלי משיריו ונשא כמה מנאומיו, אמר למלוויו: ‘מדוע לא סידרתם שגם הרצאתי תתקיים כאן ולא בלונדון האפורה?…’ ואחר כך הציע, ספק ברצינות ספק בלצון, שהספרייה הבודליאנית תרכוש את כתב ידו… הצטערתי מאוד לשמוע שאביתר לויטין נספה בתאונה. הוא התחבב עלינו מאוד, וכפי הנראה היה גם חוקר חשוב."


הרצאה על “אגדות ראשונים ואגדות אחרונים בספרותנו” (עמ' 464)

הנוסח המלא של הרצאה זו, שנשא ריכטר באוניברסיטת לונדון, ייכלל בכרך האחרון של המהדורה החדשה של כל כתביו. בידיעה קצרה ב“ג’ואיש כרוניקל” של אותם ימים, נאמר: "ההרצאה השאירה רושם עז על הנאספים, שמילאו את אולם גולדסמית מפה אל פה. עוד שעה ארוכה לאחר מכן דובר בה על כבמשב רוח רענן מישראל ומספרותה החדשה, שרק מעט ממנה מגיע אל יהדות אנגליה. "


במהלך עיוני בספרות הקבלית נתקלתי בספר “גינת ביתן” (עמ' 457)

עם השלמת עריכת הספר הזה לדפוס, כלומר, כשנתיים לאחר מות אביתר לויטין, הגיע לידי הספר “מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות”, מוגשים לגרשם שלום, שהופיע לפני זמן קצר בהוצאת “מגנס”, ירושלים. מה נדהמתי כשמצאתי בו מאמר בשם " ‘גינת ביתן’ על שני פירושיו" מאת אפרים גוטליב, שבו מגיע המחבר לאותן מסקנות עצמן בדבר מקור הספר וגלגוליו, שהגיע אליהן לויטין במחקרו. השוויתי את המאמר עם כתב היד של לויטין שנמצא בעיזבונו, ומצאתי אצל שניהם אותן ראיות ואותן עדויות בדבר זהות המחבר ומעשה הזיוף.

כמה צר לחשוב שהחיבור היחידי השלם, בעל הערך, של אביתר לויטין, שעמל עליו שנים רבות והשקיע בו ממיטב רוחו, אף הוא לא יראה עוד אור לעולם.


  1. וראו לעניין זה מאמרו של ד“ר לנדאוור; ”מיסטיקה של שמות ונוטריקונים בסיפורי יוסף ריכטר“, בקובץ היובל ”אלומות".  ↩

  2. 32 מאלה תיכללנה, ברשותה האדיבה של גברת רוז'קובסקי, בספר “איגרות יוסף”, העומד להופיע בקרוב.  ↩

  3. יוסף ריכטר נפטר בכ“ו טבת, תשכ”ה (1.1.1965), מהתקף לב בביתו בתל־אביב. מן הראוי, אולי, להוסיף כאן פרט שנודע לי רק בזמן עריכת הספר הזה, שלויטין עצמו נעדר מהלוויית המת.  ↩

  4. יידיש: “החרדה והסבל של הרייך השלישי” ו“ארטורו אוי”.  ↩