רַק עוֹד דְבָרִים פְּשׁוּטִים.

רַק עוֹד דְבָרִים,

שֶׁלֹא תוּכַל לָהֶם יַד הָאָדָם.

רַק עוֹד דְבָרִים שֶׁלֹא יוּכַל אִישׁ לְעַוְתָם.

נֵלֵךְ נָא עִם הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלוֹתָם

וְנִתְנוֹצֵץ אִתָּם, תְּמִימִים.

לְלֹא שִׂנְאָה, לְלֹא חֶרְפָּה, לְלֹא מָמוֹן.

בְּלִי דָם שֶׁל גְאֻלָה.

רַק נוֹאָשִׁים כָּל כָּךְ,

כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ הַכְּאוּבִים בִּבְנֵי תְּמוּתָה.

נֵלֵךְ נָא עִם הָאֲדָמָה בִּמְסִלָתָהּ.

הִיא בָּאָבִיב תַּשְׁלִיךְ גַלֵי צְבָעִים,

בַּקַיִץ – יְבוּלִים.

לֹא הַפְּלָדָה, הַדָם, לֹא הַנְחָשִׁים בִּמְאוּרוֹתֶיהָ,

לֹא עִרְעֲרוּהָ מִנְצָחִים.

כַּמָה פְּשׁוּטָה הָאֲדָמָה,

רַק אָנוּ, גַם אִם נֶחְכַּם, לֹא נָבִין.

נִסְעַר נָא עִם רוּחוֹת הַיָם.

הֵן מַתִּישׁוֹת אֶת הָעֵצִים שֶׁעַל הַחוֹף.

הֵן מַקִישׁוֹת אֶת הַתְּרִיסִים.

בַּקַיִץ הֵן קַלוֹת, כֻּלָן צִנָה.

הֵן מְנַשְׁבוֹת בֵּינֵינוּ וְהַשֶׁמֶשׁ.

אֵינָן קוֹרְאוֹת סְפָרִים.

נֵלֵךְ עִם הַשָׁרָב, עִם הַגְשָׁמִים,

עִם עֲנָנִים קַלִים אַף כִּבְדֵי־אֹפֶל,

נָרוּץ עִם מַעְיָנוֹת מִן הֶהָרִים,

בָּאֲגַמִים הָרוֹחֲשִׁים דָגָה.

נֵלֵךְ עַל הַסְלָעִים, נִצְעַד בַּחֲרוּלִים;

וּנְהַרְהֵר דְבָרִים פְּשׁוּטִים,

כְּמוֹ הַשָׁמַיִם,

כְּמוֹ הַמַיִם,

כְּמוֹ הָאֵשׁ,

פְּשׁוּטִים וְנֶאֱמָנִים.

אוּלַי אַחַר כָּל אֵלֶה שׁוּב נוּכַל

דַבֵּר שָׁלוֹם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,

לִהְיוֹת שׁוּב יְשָׁרִים,

גֵאִים, גְבוֹהִים –

לִתְהִלָה.