חִצֵי הַלַעַג הַקָשִׁים,

רִמְזֵי הָאֵיד הַלוֹחֲשִׁים, –

הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן יוֹרֵד

אֶל גֵיא הַנוֹאָשִׁים.

כַּמָה הָיְתָה שָׁם הַדְמָמָה

בַּת נֶאֱמֶנֶת לַשְׁמָמָה;

וּלְפֶתַע, יוֹם הַהַפְתָּעוֹת,

הֻכְּתָה מַבּוּל, הָאֲדָמָה.

וּכְמוֹ הָיְתָה זוֹ יַד קְסָמִים,

שֶׁתְּנוּעָתָהּ, סַמֵי סַמִים,

הָאֲדָמָה בְּשִׁכְרוֹנָהּ

הָיְתָה שׁוֹפַעַת בִּבְשָׂמִים.

קְרוֹבִים אָנוּ אֶל הֶעָפָר

כַּמָה צְמוּדִים. עָתִיד. עָבָר.

אַךְ כָּל אֵימוֹת הַמֶרְחַקִים –

בֵּין הֶעָפָר וְהַבָּשָׂר.

הָאֲדָמָה בְּמוֹ פְּרָחִים

וּבָרֵיחוֹת הַנִפְקָחִים.

אֲבָל הַלֵב, בְּלַעֲנָה,

פִּצְעֵי עָבָר לֹא־נִשְׁכָּחִים.

וְגַם נַרְחִיב אֶת הַנְשָׁמָה

אֵין בָּנוּ מְתֹם לִנְשִׁימָה,

כִּי עִזוּזִים רֵיחוֹת הַבָּר,

עַזָה מִדָם הָאֲדָמָה.

וְכָךְ אֲנַחְנוּ עוֹד שָׂרִים:

רֵיחוֹת שָׂדֶה וַהֲרָרִים

מוּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם.

וְהֵם זָרִים, אֵימָה, זָרִים.