ר' קלונימוס נולד בנגב צרפת בשנת ה“א מ”ז (1287), ושנת מותו לא נודעה בדיוק. הוא היה חכם גדול בתורת ישראל ובכל המדעים, ועוד בימי עלומיו תרגם ספרים רבים מלשון ערב בעניני חכמת הרפואה, התכונה והפלוסופיא. בהיות המלך רוברט, מלך ניאפול, בפרובינצה (נגב צרפת), התודע החכם הזה אליו, וימצא חן בעיניו בגלל רוב תבונתו, טוב טעמו ויקר רוחו, ויקחהו המלך אתו אל איטליה, ועל פיו בא ר“ק לעיר רומא, ושם ישב בסוד חכמים ונבונים גם בסוד עלזי לב וחומדי לצון, ועפ”י בקשת רעיו החדשים האלה כתב את הספר הידוע “מסכת פורים” (שהיא פַרודיה נפלאה ומחודדת בסגנון התלמוד). ראשי קהלות איטליה נתנו כבוד גדול לחכם הזה, וגדולי חכמי ישראל בעת ההיא התימרו והתפארו בו, כי הוא היה באמת איש חמוּדות וגם קרוב למלכות (כי על כן קראו לו בשם הכבוד “הנשיא”). ביחוד מרומם שמו בפי בן דורו ובן עירו עמנואל הרומי, אשר יפזר לו מלוא חפנים כבוד ותהלה ב“מחברותיו”, כיד ההפרזה וההפלגה הטובה עליו. מספרי ר' קלונימוס שנשארו בידינו, הכי נכבד הוא הספר “אבן בוחן”, אשר יכיל תוכחות מוסר לבני דורו על נטותם מדרך הישר. בספר הזה יעביר לנו המחבר תמונה נאמנה מחיי ישראל באיטליה וכל הליכותיהם עם אלהים ואנשים, ודבריו שנונים וחדים ומלאים מהתלות וסטירה נחמדה. גם הוא כהבדרשי, ידבר גדולות על סגולות הנפש, וככלל יש דמיון גדול בין הספר “בחינות עולם” ובין “אבן בוחן”, אבל רק בעיקר תכנם נשתוו, ולא בסגנונם ולשונם. שפת הבדרשי צחה ויפה הרבה יותר משפת ר“ק, אבל תחת זה מצטיין סגנון “אבן בוחן” בעושר סטירתו וגם בעושר רעיוניו. שפת ר”ק איננה יפה ולא צחה, ולצרכי חדודיו ו“שעשועי מליו” הוא לוקח מאמרים לא רק מהתנ“ך כי אם גם מהמשנה והתלמוד ביד רחבה; ועפ”י רוב מליצותיו (הכתובות ברובן בפרזה חרוזית) קשות מאד, ורק האיש הבקי בתלמוד יבין אל כל חדודן. מלבד סגננו הסטירי ראוי ספרו לשבח גם בגלל הערך הקולטור-היסטורי שיש לו.

מס' “אבן בחן”.    🔗

אוי למי שבניו זכָרים! הוטל עליהם עול כבד סיָגִים וגדרים… חקים חזקים ומצות נוראות, שלשה עשר ושש מאות; ומי האיש הלזה, שיקַיים מה שכתוב בזה? והיך יוכל להנצל, זריז או עצל, שלא יכשל ויֵחָת, או יפול באחת? ואף גם זאת לא יצא ידי חובתו הרשומה, כי נָצַר תושיה ומזִמה, אם לא יעסוק בתורה ויפלפל בחכמה, פירושי תורה ותעודה, ספרא וספרי תוספתא וכֻלא תלמודא, והחכמה עמודיה שבעה¹, אל עָל ינשאו מהר וגבעה…

אִלו ברָאַנִי, אוּמָן שֶעשאַני, אשה הגונה – היום הייתי חכמת לב ובעלת בינה. בידיה טוו אני ורעותי מחזיקות בפלך מוזרות בלבנה, מספרות זו עם זו פעם באור פעם באפֵלות, דברי הימים והבלי הטפֵלות; ואולי כי חכמתי ביותר מֵהַטְוִיָּה ואָמַרתי אַשְרָי, לדעת מעשה פשתים שריקות ואורגים חורָי. ולעתים מזֻמנות כדרך נשים כמשפט הבנות, בתוך האֵפר אשכבה בין שפַתָּיִם, מקום שפִיתת הקדרות בין תנור וכירים, חוטבת עצים וחותָה בגחלים, וטועמת מיני תבשילים, ולמועד ורגָלִים, הנֶזֶם על אַפּי והעגילים… ולקץ ימים בהגיע פִרקי ומזלי, בחור וטוב יעלה בגורלי; יאהבני אישי יושיבני בקתדרא, יעדה עֲדִי זהב על מעילִי, הנטיפות והשֵירות וגם כל חֲלִי². וביום מועד, בעִדן חדוה והכנסת כלה ובשבוע הבן, תרבה שמחתי וגילי… חוק ומוסר לא יִפרָע, ועונָתי לא יגרע; שבת בשבתו וחדש בחדשו, עלי יניח צדיק ראשו; שלש אלה יעשה לי כמִצות שוכן מְעונָה: שְאֵר כסות ועונה. גם אני שלש כנגד שלש אשמור ואָקים, שלשה המה לא נפלאו ממני ולא רחוקים: דם ואש וחלת לחם³… עליהם אין להוסיף מספר ומנין, אין לשאל אחריהן: הני נשי במאי זכיין?

אבינו שבשמים, שעשית נסים לאבותינו באש ובמים: הפכת אור כשדים לבל תשרף בחֵמה, והפכת דינה במעי אמה⁴, הפכת המַטה נחש לעיני אלפי רִבבָן, והפכת היד הטהורה לָבָן, והפכת ים סוף ליבשה ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים, מי יתן ותהפכני מזכר לנקבה! אלו זכיתי לכך, כמה חננתני טובה! גברת הבית הייתי וחניתי לביתי מצבא.

ומה אדבר ומה אומר, למה אבכה ולמה אתמרמר, אם אבי שבשמים גזר עלי, ונתן בי מום קבוע אי אפשר להסירו מעלי… ואחר שכך למדתי מפי השמועה, שמבָרכין על הטובה ועל הרעה, אברך בקול נמוך בשפה חלושה: ברוך אתה ה' שלא עשַנִי אשה!

___

אספר אל חוק-אדנָי, כמה הוא שָמור בידי בני ישראל כמו שמקובל מסיני. זריזות גדולה נמצאת בהם בקיום המִצות בדקדוק ותנאי. חדשיהם ומועדיהם לכבדם כראוי אינו עליהם לטורח, רגליהם ירוצו להיות בטוב ביום טובה כגבור לרוץ אורַח… מה נפלאו פניהם פני להבים, בערבי שבתות וימים טובים, בשחרם לַטרף בהיותם כואבים, לתור להם כל נתח טוב בבית הטַבָּח, והכינו את אשר יביאו: הפוחת לא יפחות משני תבשילים והמוסיף הרי זה משובח, מעדני מלך ביום ובלילה הקָּהָל חוקה אחת התעודה, ובמלואת כּרֵסם סִפקו מיני מגדים בקנוח סעודה.

ולמען דעת צדקות עמֵנו וכשרון מעשיהם, אגיד מנהגם בחגיהם ובמועדיהם, היך⁵ הם נוהגים ורגילים, בכל מועדי השנה הקטנים עם הגדולים.

בריש שַתא – בצאת השם ממקומו לדין עמים… אזי ראיתי העם יוסיפו לחטוא… לא יצעקו לאל, לא צוחו למיכאל ולא לגבריאל, ולא למטטרון. העם לא נזהר למגדול ועד קטן, בתקוע שופר לערבב השטן… לפנים נהגו כל ישראל, בלילות האל, לחלות פני אל, לקדם אשמורות – והיום הזה עול ימים וזקן משכימי קום אל הכרמים, להביא אל היקב פורה בספינה או בקרון… ובעשרת הימים הספורים, בין ראש השנה ויום הכפורים… אז איש את אחיו עשר פעמים יכלימו, ואגרוף רשע ירימו, יחרפו זה את זה במאוס וסחי, ועשר מכות על הלחי, זה את זה יונו יחד אבות ובנים, במקח ובממכר עשרת מונים. הצד השוה שבהם, מה שיתעסקו בישובו של עולם בימים ההם, יאספו כתות, יכינו להם לשתות, כי הימים ימי בכורי ענבים… אלה טרדות היהודים מפרשנדתא ועד ויזתא, עשרת בני המן בן המדתא…

ביום הכפורים… אז יֵחָלֵק העם לשנַיִם, זה יתרומם ויתנשא, שהוא יקום על הכסא, וזה יתפאר ויתהלל, שהוא יעמוד וִיפַלל⁶. וזה יאמר אם לשוני לא תִמַק ואשורי לא תמעד, בקרובי אֶקָדש ופלוני קרובי יכפר בעד. וזה יאמר – לא כי אריוך רב טַבָּחיא, נוקמיה רבא דמן חבריא. בין כך ובין כך ירבה החירום⁷, השלוה תסור והשלום ידַל⁸… וביום מחר איש לעברו תעו על ימין או על שמאל, לא זכרו קדושת יום שעבר ולא יחושו ליום אתמול…

ובחג הסכות – תכלית כל זריז ומאמין לעטור הסכה בקרמין⁹, ובסדינים מצוירים ומרוקמין; שלחן ערוך ועליו מכל מין ומין… מִקלַעת פקעים מזוזות פתחיה, וקלעֵי שֵש יציבו בדלתותיה. אכן אם חס ושלום ירדו גשמים אפילו טִפה שלא כנגד טפה, עוקרים את השלחן וכורכים הכל עם המַפה… ונִענוע הלולב, יערב להם מדבש וחָלב… ובחול המועד הזריז בהם והעובד, יתעסק במלאכת האבד, מלאכה נמבזה ובזויה, כלי מפציר¹⁰ הקלפים והקוביא, כנקלה כנכבד הכל בערבוביא, למקצעות כל משכן בירכתים, ערוך השלחן את כל לוחותים… זה ילך צרור כספו בשקו, וזה – לחרדה נשף חשקו; זה יקנה עולמו בשעה אחת כשאול בן קיש, וזה ילך אִסתרא בלגינא קיש קיש¹¹. ואלה ירגנו באהליהם, עד קרוע מעיליהם, ועד שפָך דם עליהם.

ובחדש התשיעי בכסלו… יאספו הנשים החשובות, בקיאות לעשות הבִריה וללבב הלביבות, עגֻלות גדולות, בהקף המרחשת, ומראיהן טוב יֵיני וארגמָנִי כמראה הקשת, יאפו את הבצק ומיני מטעמים יעשו מהעיסה… והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוס, להעביר רעת נקנור ובגריס וצרת אנטיוכוס.

ובארבעה עשר לחדש אדר, בַחורי ישראל לכבוד ולהדר, יתפארו ויתהללו, כי ישתגעו וכי יתהוללו. זה זֵכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים, כי יעטה כמעיל תפארת העכסים; וזה לכבוד מרדכי ואסתר, סחיף דיקולא ארישיה¹² וכופה עליו פסכתר¹³. זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה¹⁴ כאחד הריקים… ולעת ערב סעודת פורים, איל וצבי ויחמור וברבורים. משלוח מנות איש לרעהו משבעת המינים, אבל מתנות לאביונים מתמעטות בכל השָנים… ביה בלילא יחופש בית היין בנרות, וְנָשְתו מים מן הבתים ומן החצרות; גזרה היא מלפני חמת אלהי ספרוָיִם, בלילה ההוא אל תאמרו מים מים… אשריך ישראל מי כמוך ומי לך דומה, לקיים מצוַת חיב אינש לבסומי!

ובארבעה עשר (בניסן) בין הערבַים, מועד צאתנו ממצרים, נערי בני ישראל מערכה מול מערכה, טָחנו ברֵחַיִם או דָכו במדוכה, לעשות חרסות מקובץ מכמה מינים, זֵכר לטיט רעמסס ולחומר לבנים… ביום ההוא כל איש שורר בביתו, יתן קולו ממעונתו ואמר אל אשתו: זריזותך הָרַבה כיום הַראִיני, לבקש טלה חלב ומריא וצאן השמאילי הַימִיני… ליל שִמורים הוא משומָר ובא מרעב וצָמָא, ובני ישראל מחזיקים בבשר ובלחם ביד רָמה. איש על תרנגולים ויוני-שובך לא יחמול, אוכלים למעדנים ושותים בהסבת שמאל… ובעה"ב כטוב לבו בסעודתו, ידבר נחומים אל הכבודה צלעתו, לאמר: אַת הגבירה כמה יָגַעת היום, נפשי יָרעה לי בראותי כמה תֶהמי ותֶהגי, ועתה אחותי רָני ושִמחי, חגיך חָגִי, קומי אִכלי בשר סַנִיא, מהרי לבשי בגדי תפארתך ערכם אדרכמונים רִבוא, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

בחדש השלישי – בהִגלות מלכנו המלך ה', באותות ובמופתים על חורב וסיני – יום נִתנה תורה ונתחדשו הלכות, משפטים צדיקים למכיריהם, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: ולמָתקם הרב הִמשילום צופים¹⁵, לחָלב ונופת צוּפים, ולזה בני ישראל הנמצאים, יהֶמו ערב-עצרת כדובים ולבָאים – איש בחזקת היד לאסוף דבש וחָלב, ואשר אין לו ממַשכן את כליו, בעד חריצי חלב, וקמח סולת, ולבנון אין דֵי בָעֵר לשרפה מאכולת, עד אשר יאפו לחם משונה מעשה רשת… רקועי פחים מעשה עֲבות וסֻלמות שאינן של עלִיה, – וטעמם בזה שסֻלם כמו סיני בגמטריא… שמחים בקיימם המצות העוברות דרך הפה… והלכות עצרת בעצרת, אחת מהנה אינה נזכרת, זולתי קריאת “האזהרות” בבית התפלה, וכשנגמרו עמדו קוראיהם נעור וריק כבתחילה…

זה הכלל: קִבלו עליהם ישראל כל חומרי טַיָילים במצות עונה¹⁶, וקוּלי תלמידי חכמים בקרוא בתורה בתשעה באב וכל השנה…

- - -

כמה מעלות טובות, מצאו בני זמננו אחרי האבות, כמה יתרונות מהוגנים, חדשו האחרונים… זה יסַפר את כבוד עשרו וקניָנו, קול שאון מֵעִיר, על נכסיו שהם מצליחים… והיה האיש ההוא עני בדעת – ובהתאסף ראשי עם יענה עזות במקהלות ורבבות, יטיח דברים.¹⁷ כנגד גברים – ואמר: אני ואַפסי עוד, “ההן” ו“הלאו” אקבענו חובה, בכח ידי עשיתי זאת העיר שנתישבה… בשעת הסכנה בעת צר, כאבן חן בכסף אשקול, והכסף יענה את הכל. ומי זה בלעדי את לבו ערב, פניו ילכו בקרָב!… משתבחים בכשרון המעשים, אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, יתנדבו לגבאי צדקה מעט ועושים פחות – אכזרים המה ולא ירחמו, כבֵדִים לתת, אבל לשלול ולגזול מנשרים קַלו וּמִצְבִי, משקל שקל מיה לא יהבי¹⁸…

ויש שיתפארו באבות וביחס, ואולי משפחתו הצעירה מנשים בציון עִנו ביום מר בעת הלחץ, ולפי דעתו הוא מלך על כל בני שחץ… יאמר: בן חכמים אני בן מלכים, וקרובי מסביב ראשי בני ישראל הם… המולידי נחום המדי, ואדוני דודי – ערי וארודי… ומצד אדונתי אמי, שכם ממשפחת השכמי, אחי אשכול בן כרמי – וגדולי משפחתי, אתי הגתי ועפרון החתי, ואתחששתא בן וַשתי, מזרע ברע בן פלג, אשר הכה הזבוב בתוך הבור ביום השלג… גם במשפחתנו נשים בָאות, את היחס מאירות – מהן מרת סרח, בת הרב ר' תרח, שהיתה ממשפחה כפתור ופרח; ומהן כָזבי, אשת ר' בקבוק הנביא… הם רבים עתה באומתנו, נגועים בזה החלִי מכמה שָנים, יותר משאר חלָיִים רעים ונאמנים. זה כחם כל אחד במקום אספות מר צורח, שכִסא יַחסוֹ כשמש מאיר זורח, גבוה מעל גבוה למעלה מגלגל הירח… ועל האמת (בלתי מעַטֵי המִנין) עָרו יסוד היחס והרסו הבנין… אין בהם עושה כפי המוטל עליו, כל אחד מתנכר במעלליו; כדבעי למעבד לא עָבד, לא נשאר להם כי אם השֵם לבד…

ויש שיתפאר בחכמת הרפואות, סִפֵּר על עצמו לעשות נפלאות, וכי עִמו סודות בקירות לבו חרותִים, להחזיר נשמות לפגרים מתים… שִמעו עמים כמה יתנהג זה באמונה במלאכתו. כשיקרב לחולה ביום מפלתו, יאמר שהוא מסוכן, מורסא¹⁹ גדולה במוח תחת גֻלגָלתו, “בִינותי יפה עניָנו מתוך דפקי הידים, ועביט של מימי-רגלים, אותותינו אותות ידועים לא מאתמול ואמש, בָרור לי הדבר כשמש. ועתה הבו לי שכרי חמשים כסף, אם לא ואדעה מה חדל אני; מה אני בשכר – אַתֶּם גם אַתֶּם, כי לא בחנם מלמדי הורַנִי, עֲשו אַתם ראשונה פִרָעון חָשוב, והנשאר – אחרי אשר לבריאותו ישוב; בזאת אֵאות לכם להתעסק בו, אשיבנו רענן כאִבּו, והסירותי מחלה מקרבו”… והעניים גואלי החולה אשר ברפואתו ירצו, זהב לא יחפצו, ככל היוצא מפיו יעשו, מה שֶגָמַר אומֶר, יָמודו בעומֶר. והרופא אחרי שֶמָעות מָשַך והכל בכיסו שָׂם, יקרא אל הַבַּשָׂם²⁰, לאמר: כתוב זאת זכרון בספר, קח לך סמים נָטף ושחֵלת הבאים מארץ חֵפֶר, ושָחַקת הָדֵק כעפר ואֵפר, תערב עמהם קמוש וחוח, ועפר תחוח, שְרָף ערלה ושורש רתמים, עלי זית ודם צפורת כרמים, קליפות צנונות, ומיץ חלב מעשר אתונות, ²¹??? וזרע מרעים ואבק לשון הרע, לא תוסיף על אלה ולא תגרע… יתחבר אליהם???, ומעט קול הבָרה, ותעביר הכל בכבָרה, בד בבד יהיה. בטחוני בקוני בזאת ההרכבה מֵחֳלי זה חיֹה יחיה… מיד יסור כאֵבו ועין בעין תחזה, למחר יהיה האות הזה. והמקחת שעשיתי לצִירו²², מלבי יסדתיו, אני היום ילדתיו, זה תארו: קח אזוב יון שרוך המִנְעָל, ושן של שועל – מיץ אבן שַיִש, צפרני לַיִש, ראש שבולת, וחלב תרנגלת, עצי הכלוב, ומַסְמֵר הַצָלוּב²³, אבוב רעיא²⁴, זרקע תביר וגעיא, כמו שכתוב בספר שגזה יהזקיה²⁵, מכל אחד אונקיא… אבן תקומה²⁶, ודמדומי חַמה²⁷ - קנה וכמון, ומי דִמון, מכל אחד דרכמון. – צל דפנות, ענן בקר, זיקא דבתר מטרא²⁸, מכל אחד חצי ליטרא… והיה ככלות הרופא דבריו, ותחבולותיו ושקריו, ישוב לביתו שָמֵח, ישתה ויאכל. והאנשים קרובי החולה ימהרו אל בית הרוכל, להביא הרפואות, וכל אותן הנוסחאות… לא יעברו ממצותיו ולא ישכחו, כל אחד ואחד בזריזות יעבדנו; ועם כל זה בחצי הלילה המות יחפשנו. – והרופא על זה לא יקפיד, מאחר שנפרע לא יבכה לו…

ויש שיתפאר בשירים ומליצות – כי ימהר לדבר צחות. בבנותו “בתים” מחוטבים תבנית היכל, כמדומה לו יָשור אל מלאך ויוכל… יודע אני מאלו שכל ימיו זריז וחרוץ, להריק חניכיו ילידי עטו המונים המונים בעמק ???… הלוך וטפוף ילך, ידקדק בפסיעותיו בחוצות עיר ברחובותיה, עקֵב בצד אגודל כיונה??? בכסף ואברותיה, כי הִפְלָה ה'??? לו מליצה משונה מחברותיה – לא כאותן שהורגלו בהמון מליצים ודלא כטופסא דשטרי – וכי יקבץ מאלו מליצות נמרצות מגלת ספר בכתב רשום, חכמי ישראל בעיניו כקליפת השום… ובעת קָראו באזני אנשים יהודים יאמר בכל שעתא ושעתא: פְנוּ אלי והָשַמו! הלא תבינו כמה מעליא הא שמעתא! – ואם הַחרש יחרישו מפֹה ומפה, אז ידבר אלימו באַפו…

אלה ראשי מומי הזמן הזה… זולתי חסרונות אחרונים פרטיים אִתם אין מספר. כי יש מהם שיתפאר באוהביו ומיודעיו, מליציו ורעיו, נגידיו ושועיו, “נושא חן אני בעיני הנוצרים, מדרגתי נחשבת בבתי החצרים, יכל אני להנקם מִמוֹנַי ומוֹנַי, יד ושם לי בחצר המלך עִם שעשגז והֵגַי”…

___

האף על זה לא תפקח עיניך עני ונכה רוח? התשכח יום יעבור עליך כוס מרורות, מבחר אוהביך יורידוך מערש כבודך, השכב אותך ארצה ושמוך בארון – והשליכוך באחד הפחתים, תחת היותך עליהם כאחד הפחתים²⁹ – המון רב סביביך נאספים, להטמינך בחורי עפר וכֵפִים – והיה בשובם מקבר פנרך בניך ובנותיך יִבעו מצפונים, כל הון יקר אשר עמלת בו וגִדלתו, וחולק שללך בקרבם – כל טמון לצפונים אשר הסתרת שם בימי המעשה בחשאי, יחדיו יָבוזו ביניהם בקולי קולות. ואם יראו בַשָלל איזו חמדה שכִיָה, תגדל תִגרא³⁰ בין האחים בעודך יושב בעמק הבכא, זה יאמר כֻלה שלי וזה יאמר כֻלה שלי וכל הקודם זכה. יום מותך יזעקו מרה, יאנק כאנוק חלל, ומחרתו יגילו בחַלקם שלל. ואם לכבודך יזמינו שחורים מבחוץ³¹, הלא המה מבפנים בלבותם כצמר יהיה… ישישו כי ימצאו קבר נכון לך – והאבן³² גדולה על פי הבאר, כי אמרו יורשיך בלבם: פן יִנָחֵם האיש כי עזב לאחרים חילו ועלה מן הארץ וישוב לביתו…