בְּחוּצוֹת הַקַיִץ סוֹבְבִים הַנְעָרִים.

שִׂיחוֹתֵיהֶם גְלוּיוֹת וְנִשְׁמָעוֹת בְּלִי סֶכֶר.

אֶת הַמַכְאוֹב מְנַעֲרִים

מֵעַל לִבָּם, כִּי אֵין לוֹ זֵכֶר.

לְחֶדְוָתָם אֵין אוֹת וְאֵין שָׁעָה.

הִיא בְּהִירָה וְלֹא נֶחְסֶמֶת.

אֵין דְפִיקַת־לֵב אַחַת אֲשֶׁר קָפְאָה,

וּבִפְנֵיהֶם אֵין קֶמֶט.

עַתָּה שָׁבְרוּ אֶת סֵדֶר הָאָבוֹת,

עַתָּה שְׁעַת זִנוּק גְדוֹלָה נִפְקַחַת.

וְלֹא יִרְאוּ: הַיַעַר מֶה עָבֹת.

וְלֹא יֵדְעוּ אֶת מִסְתְּרֵי הַפַּחַד.

לָאַהֲבָה עִוֵר כֹּחָם.

עַד הַגָדוֹת הִיא מִסְתָּעֶרֶת.

הַיוֹם הוּא בֵּן נָכְרִי שֶׁל הָעוֹלָם,

עַל כֵּן הֵם מְצַפִּים לְבוֹא הָעֶרֶב.

יוֹצְאִים אֶל הַחוּצוֹת הָאֲהוּבִים,

וְעִמָהֶם צֵל נְעוּרַי פּוֹסֵעַ,

הֵם מְצַפִּים, הֵם מְצַפִּים עוֹד לְשׁוּבִי,

וְכִי לִבִּי אִתָּם, אֵין נַעַר הַיוֹדֵעַ.

אֲנִי עוֹבֵר כְּזָר וּמִסְתַּכֵּל

נְעוּרֵיהֶם גוֹאִים מִשֶׁפַע כֹּחַ.

בְּבוֹא הָעֵת יֵדְעוּ, כִּי עֲבָרָם הָאֹשֶׁר הַצוֹהֵל,

כִּי חַיֵיהֶם פָּרְחוּ רַבֵּי נִיחוֹחַ,

כִּי בְּחוּצוֹת הַקַיִץ סוֹבְבוּ הַנְעָרִים

וְהַלֵילוֹת הַיְקָרִים גָאוּ בְּלִי סֶכֶר.

וּמוּעָקָה כָּזֹאת שֶׁאֵין מְנַעֲרִים

תָּעִיר בַּלֵב שָׁעוֹת נוּגוֹת שֶׁל זֵכֶר.