אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: כָּל הַדְבָרִים

אֲשֶׁר הָיוּ, – נֶחֱרַץ דִינָם.

הֵם לֹא יִהְיוּ כְּבָר אֲחֵרִים,

לְעוֹלָם.

הָפְכוּ לִנְצִיבִים שֶׁל זִכָּרוֹן

כָּל הַיָמִים הַסוֹעֲרִים,

נַסֵה, נַסֵה נָא לְשַׁנוֹת אֶת מַסְלוּלָם?

לְהַסִיחַ הַפְּגִישׁוֹת,

לַעֲצֹר אֶת הַדְמָעוֹת;

וְאֶת הַמַכְאוֹבִים

לָתֵת לְגַל שִׂמְחָה.

נַסֵה נָא לְהַכִּיר

נְעָרוֹת אֲחֵרוֹת

וְלִצְמֹחַ, נִפְתָּל כִּמְטַפְּסֵי הַקִיר,

בַּעֲבוֹתוֹת, עִם יְדִידִים שֶׁלֹא יָדַעְתָּ.

נַסֵה לִהְיוֹת חָכָם

מְקוֹם הִכְשִׁילַתְךָ אִוֶלֶת.

עַל כֵּן עֵינַי אֶל הֶעָתִיד.

מָחָר יָכוֹל לָבוֹא

הַיוֹם הַמְאֻשָׁר שֶׁבְּחַיַי.