“דם יהודי”    🔗

כשהכריז ראש־הממשלה מנחם בגין – לאחר הטבח בכביש החוף – בפאתוס חנוק ורועד ש“דם יהודי” לא יהיה הפקר (“חלפו הימים בהם אפשר היה לשפוך דם יהודי… יד זר לא תוּרם על ראשו של ילד יהודי או על אשה יהודיה”) – עברה בי חלחלה. אבל לא אותה חלחלה שביקש להעביר בשומעיו. הוא חזר על הדברים כמה פעמים גם באנגלית, וכשאתה שומע את המלים “Jewish Blood” מהדהדות מתיבת הטלוויזיה בארץ אחרת (והן נשמעו בכל העולם) – אתה משפיל את עיניך ומתפלל בלבך שהן וצליליהן יימחקו, יישכחו, יהיו כלא־היו.

“דם יהודי”. “Jewish Blood”. ולאלה יש גם תרגום בגרמנית, בפולנית, ביתר לשונות העולם הנוצרי. היה רצח מזעזע. דם אנשים חפים־מפשע נשפך. דם אנשים. “דם יהודי”?

מאין מתגלגלות שתי המלים האלה אל חלל העולם של ימינו?

הן באות מן הפוגרומים בפולין, ברוסיה, בגרמניה, כשהפורעים קראו “הכו ביהודים”, או “שחטו את היהודים”, וטבחו אנשים חסרי־מגן. “התליין! הא צוואר – קום שחט! – – ואנחנו, אנחנו המעט!” מנהיג יהודי גאה היה קורא אז: “דם יהודי לא יהיה הפקר!” או מכריז בחירוק־שיניים: “נקם!”.

“יד זר לא תורם…” – ועל ראשו של ילד לא יהודי, ועל אשה לא־יהודיה, מותר שתורם?

כאן, בישראל העצמאית, הלוחמת, שיש בה אחד הצבאות החזקים שבעולם, שכל בוגריה אוחזים בנשק – “דם יהודי”? במלחמת שלושים השנה נשפך דם רב, משני הצדדים, יהודי וערבי. איך יכול ראש הממשלה של מדינה ריבונית, שיש בה אזרחים (שווי זכויות בתחיקה), יהודים, מוסלמים ונוצרים, ומאלה ואלה נופלים קורבן לטרור ולמלחמות, לזעוק: “דם יהודי”? האם זה אותו דם שנשפך בפוגרומים? האפשר לתאר שראש־ממשלה במדינה דמוקרטית במאה העשרים יזעק באוזני העולם לאחר רצח שפל, שרבים כמותו בימינו: “דם צרפתי לא יהיה הפקר” או “דם הולנדי לא יהיה הפקר”? או “דם נוצרי”?

למלים אלה – לאחר היטלר פ יש צליל מחריד, אנטישמי, גזעני. וכשאתה שומע אותן מפיו של מנהיג ישראלי, נדמה לך שרק אויביו, מעשה־שטן, שמו אותן בפיו, כדי להכשילו.

 

“קדושת חיי אדם”    🔗

אני שואל את עצמי אם הביטוי הזה, שנכנס לשגרת הלשון הלאומית שלנו מזה עשרות רבות בשנים, הרבה לפני קום המדינה, לא הפך למליצה ריקה, חסרת כל משמעות.

לפני שבוע צפיתי – כמו מיליוני צופי טלוויזיה בעולם – בדראמה שהתחוללה סביב השתלטות חבורה מן “המאלוקים הדרומיים” על בניין ממשלתי בהולנד ועל אנשיו. ראיתי באיזו זהירות נהגו השלטונות, דרגי הפקידות השונים, הצבא והמשטרה, במאמץ להבטיח שאיש לא ייפגע בפעולה. המטרה היתה – דבר זה היה ברור ונראה־לעין מראשית הדראמה ועד סופה – לא רק להתגבר על הטרוריסטים ולזכות בנצחון, אלא להציל את כל האנשים עד אחד. לאחר סיומו המוצלח של המבצע (אדם אחד נהרג בכל־זאת, ושניים־שלושה נפצעו) – הודיעו על כך ראש־הממשלה, שר הפנים ואחרים, בטון נמוך, מוצנע, ללא ההתהללות־העצמית השכיחה כל־כך אצלנו, כששרים ומפקדים שולפים בהזדמנויות כאלה את כל ביטויי הגבורה והצושייה מאוצר־המלים ההיסטורי.

אינני יודע אם בהולנדית קיים הביטוי “קדושת חיי אדם”

נזכרתי במעלות. במעלות היו ילדים, תלמידי בית־ספר. במעלות נהרגו 22 מהם. במעלות היתה הסתערות שמטרתה היתה לזכות בנצחון. הנצחון היה חשוב מן ההצלה.

נזכרתי במינכן, במלון “סאבוי”, במקרים רבים בצבא – בין מלחמה למלחמה – שעשרות רבות של חיילים נהרגו כתוצאה מ“טעות אנוש”. ב“טעות אנוש” זו נכללו לא אחת – פחז, התרברבות, רשלנות, נועזות ללא־צורך, רצון להפגין כוח, זלזול.

ואת האמת כולה על מה שהתרחש באוטובוס בכביש החוף איננו יודעים, ואולי גם לא נדע.

תאונות דרכים מחרידות קורות יום־יום, מספר הרוגי הדרכים מאז קום המדינה מגיע ליותר מעשרת אלפים, לעומת כתשעת אלפים הרוגי מלחמות. ומספר הפצועים והנכים עולה על אלה כמה מונים.

איך אפשר לדבר על “קדושת חיי אדם” – כעל נורמה מקובלת במדינה כביכול, או על כעקרון מוסרי מנחה – כשאין כבוד לאדם יום־יום, לא מצד איש לרעהו ולא מצד המדינה לאזרחיה. כשם ש“המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים” – כך הבריונות היא המשכו של הזלזול היומיומי באמצעים אחרים. צלע המכונית הפוגעת בעומד על המדרכה, או במכונית הסמוכה היא המשכו של המרפק הדוחק בתור, ברחוב, באוטובוס; מצח המכונית המתנגש עם הבאה ממולה – הוא המשכו של האגרוף השלוח להכות; הצפירה התוקעת בקוצר־רוח, בחציפות, כדי להאיץ ולדרבן – היא המשכם של הגידוף ושל התשובה הגסה.

“גברת! אני לא יושב פה בשביל לגיד לך מחירים! תסתכלי על הלוח!” קורא פקיד־דואר בקול לאשה קשישה השואלת על מחיר בול לאירופה! “זה לא מעניין אותי! תעשה מה שאתה רוצה!” – גוער פקיד־המכס בשדה־התעופה – שער הכניסה לארץ – באדם השואל על מזוודתו. הפקידים האלה מייצגים את המדינה.

“קדושת חיי אדם”…

האפשר להתפלא אם בשירות־המילואים, בצבא, או בתפקידים אחראיים אחרים, הזלזול הזה פוגע לא בכבוד החיים אלא בחיים עצמם?

כן, “קדושת חיי אדם” נשמרת אחר מותו. בהלוויות, בהספדים, בספרי־הזכרון. בבתי־הזכרון. בחיפוש אחר החללים, בהחלפת שבויים בחללים. החידוד היהודי “אחרי מות קדושים אמור”, מקבל כאן משמעות מפחידה.

 

“טוהר הנשק”    🔗

הביטוי העברי הזה אין לו מקביל בשום לשון אחרת. מי שמנסה לתרגמו ללשון אחרת, מעלה בידו ביטויים מגוחכים.

לכאורה, זה אבסורד, דבר והיפוכו. האם נשק, כלי־הרג, יכול להיות “טהור”? כאילו אמרת “נקיון הלכלוך”, או “צדקת הרשע”.

ובכל־זאת, זהו מטבע מקובל בארץ, מאז ראשית ה“הגנה”. באחת ממגילות היסוד של ה“הגנה” נאמר: “הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש לרע בזכותנו זו הוא פגיעה בקודש־הקודשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו ובצדקת־מעשינו.”

תנועות־הנוער חינכו על ה“ערך” הזה. מפקדים הטיפו לו. מן ה“הגנה” הוא עבר לצה"ל. היה נושא לחשבון־נפש ולחיטוטי מצפון לאחר כל מלחמה ומבצע.

מה משמע “טוהר הנשק”? – שהוא משמש להגנה ולא לרצח, שהוא לא מתגעל בהריגת אנשים לא־לוחמים, חפים מפשע. שהוא מקפד חיי אנשים רק מתוך הכרח. “מעולם לא היתה מלחמה טובה, או שלום רע”, אמר בנימין פרנקלין.

מייסדי המדינה עמדו על כך, שצבאה ייקרא “צבא ההגנה לישראל” ולא “צבא ישראל” גרידא.

כמה וכמה “דורות” של חיילים האמינו ב“טוהר” הזה בתום לב, דיברו וכתבו עליו.

הרמטכ“ל היוצא, מוטה גור, בראיון ל”על המשמר", ערב יום העצמאות ה־30, מדבר על האמונה הזאת בביטול, כעל אשליה של תמימים.

“מה קרה לכם, אתם שוכחים את ההיסטוריה?” – הוא עונה לטוענים נגדו בדבר הפגזת אוכלוסיה אזרחית בדרום לבנון. “אתם יודעים כמה כפרים וערים הפצצנו והפגזנו כדי לשמור אל בית־שאן?” והוא מגלה לנו שזה 30 שנה, ממלחמת השחרור ועד היום, נלחמים באוכלוסיה שחיה בכפרים ובערים: כך היה בחזית המזרחית, כך היה לאורך התעלה בזמן מלחמת ההתשה, כך בדרום־לבנון, עוד לפני הפלישה האחרונה. הוא עצמו, עוד בהיותו אלוף קוד הצפון, הפגיז כפרים, ללא אישור, לאחר הטבח באביבים.

על השאלה איך הדברים מתיישבים עם ההודעות הצבאיות, שדיברו על “השבת אש למקורות־הירי” וכו', הוא עונה: “נו, באמת…”

כלומר, אין עוד להאמין להודעות הצבאיות הרשמיות, כשם שאין להאמין בחינוך לשמירה על “טוהר הנשק”. זה היה עניין ל“יפי נפש”. או כמו שאומר מוטה גור: “לא יעזור בדיעבד להיות יפי־נפש.”

אבל כדאי לשים לב, בהזדמנות זו, לענייני עברית. למחרת פושטו את מדי הרמטכ“ל, פשט מוטה גור גם את מחלצות הלשון החגיגית השגורה בפי מפקדים, בעומדם לפני צה”ל או לפני העם, לפני ואחרי “מערכות ישראל”. לא עוד ביטויים תנכ“יים, לא עוד ביטויים של מסכות־גבורה, או כאלה השאובים ממיטב הנאומים של ברל כצנלסון ובן־גוריון, או מפקדי הפלמ”ח. עכשיו, כשאפשר לדבר דברים גלויים, בלי כחל ושרק של “יפי נפש”, באה שעתה של העברית הישראלית השורשית, זו שיש בה מטעם בני־החיל הפקחים והמפוכחים:

“נו באמת… איפה אתם חיים!… מה קרה לכם?… אבחנה? איזו אבחנה?… אז זה נראה לכם?… לי אין זכרון סלקטיבי… אינני יודע מה עשינו 30 שנה?… כמו כלום! אף רגע לא היה לי ספק בכך!… אני יודע מה שאני עושה!”

ולאורך התעלה – “מליון וחצי פליטים עשינו!”

“עשינו” פליטים.

כמו “דפקנו” תושבים.

זו עברית ארצית! לא כמו “טוהר הנשק”!

 

פניני לשון    🔗

בכתר הלשון העברית, הנכתבת והמדוברת, משתבצות בכל חודשיים־שלושה כמה פנינים הנקבעות בה בעקשנות עד שהן מפנות את מקומן לאחרות. מאין הן באות? מפי עוללים ויונקים? לא, מפי עיתונאים ועסקנים. כבר שנתיים לא זזה הפנינה “קונצנזוס” ממקומה. כבר שנה לא זזה הפנינה “כימיה”, כבר יותר מחצי־שנה לא זזה הפנינה “מומנטום”. אין לך מאמר רציני שאין בו שלוש אלה. וה“קונצנזוס, קונצנזוס” נשמע בכל מקום כמו פיצוח־גרעינים וזריקת הקליפות מסביב.

תיירים אמריקאיים הבאים ארצה, כדי להיראות יותר בני המקום, חובשים כובעי “שלום”, תכלת־לבן לראשיהם. רביי ארתור הרצברג, נשיאו־שלעבר של הקונגרס היהודי אמריקאי, רוצה גם הוא להיראות – או לפחות להישמע – ישראלי־צבר אמיתי בבואו ארצה. בראיון בטלוויזיה הוא אומר, במבטא אמריקאי, אך בעברית ישראלית: “לגבי התמיכה בישראל יש קונצנזוס ביהדות ארצות־הברית (פעמיים: “קונצנזוס”). ואת זה אני אומר דוגרי!” (פעמיים: “דוגרי”).

כשהיינו צעירים יותר, היו לנו מורים בבית־הספר, שכדי להתקרב לחברת הילדים ולהתערב ביניהם, היו מסגלים לעצמם ביטויים שלהם. מה היו אומרים? “חברה’מן!” או “התחרבנת!” (“התחרבנת” היתה אז מלה גסה).

בכל־זאת הם נשארו מבחוץ. כי המלים התחלפו מהר מאד והם תמיד פיגרו.

19.5.78