לוגו
רוכל יהודי במחנה אלכסנדר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

“הגווילים הם לחם חוקי מדי יום ביומו. לפני יומיים ביקרתי יחד עם קליסתנס בעיר ביבלוס1 הצידונית שמפותחת בה תעשיית מגילות־הספר. בבתי־מלאכה שלה יודעים לעבד יפה את גווילי הגומא, וכן מגילות־קלף. רוכשים אנו שמה את כל הגווילים המשובחים הנחוצים לנו לצורך עבודתנו. מצויים שם גם הרבה תלמידי־חכמים מן הכנענים, היודעים להפליא את מלאכת הכתב וההעתקה, הן בלשונם והן בלשון יוון, שכן רבים הפונים אליהם לצורך זה, לפי דבריהם בעיקר משתי מדינות: מיוון ומיהודה”.

“מיהודה זו הקטנה”?

“תתמה תמוה! מרבים לעסוק בכך. את מגילותיהם שולחים הם צרורות־צרורות ליהודי בבל ומצרים. גם לארצות אחרות לתוכן נקלעו מבני עמם. קליסתנס נפגש עם אחדים מהם והוא מרבה לשוחח איתם על עיקרי תורתם וחכמתם. גם על אורח חיים שלהם ונימוסיהם. אחד מהם, רוכל יהודי המלווה את המחנה, מספק לנו את הגווילים. מנחם שמו, וקליסתנס מרבה לשוחח עימו, וכבר שגורות בפיו הרבה מלים מן העברית, שכן לשון זו, המכונה גם כנענית, משותפת להם ולצידונים, וגם לעמים אחרים בתחומי ארצם”.

“דברים של ענין אתה סח לי קליארכוס”.

“ועוד דבר מופלא הוגד לי עליהם. דבר שאירע כאן בעבודת הסוללה. רבים מבני יהודה, מן השבטים המצויים לחוף הים, שעוסקים הם בספנות יחד עם הצידונים, עובדים בשפיכת הדייק. דימיאס מהלל חריצותם ומסירותם. הם גם מסייעים בידו, לפי דברי המהנדס, בכמה וכמה תחבולות שמביאות הן תועלת רבה. אך לראשונה ניתגלה בהם דבר תמוה למדי: ביום השביעי לשבוע שהם מונים, שובתים הם מכל מלאכה והיום קודש הוא להם לתפילה ולמנוחה. גם בארצם אינם חוגרים חרב ביוםהשבת שלהם, אינם חורשים אדמתם, ואינם עובדים כל עבודה עד שקיעת החמה”.

“מנהג תמוה באמת”. – מחייך ליזיפוס.

“קליסתנס אומר כי מנהג ראוי לשבח הוא. כי יום זה, לדעתם, מבדיל בקדושתו בין שאר ימות החול. גם מפי אריסטו שמעתי שבחו של מינהג זה”.

ליזיפוס מקשיב בפליאה רבה:

“הברברים הללו”!

“גם הצידונים הברברים מצטיינים בחכמת התכונה, והם־הם אבות הספנות מהם למדו גם היוונים, כשם שלמדו מהם את תורת הכתב. העברים טוענים כי הם המציאו את חכמת הכתב ואילו הצידונים שנדדו בספינותיהם לאיי הים שימשו רק שליחים לאמנות זו, ולדברי קליסתנס יש צדק בדבריהם. אך הם, הצידונים, נהירים להם שבילי רקיע וים כשבילי ארצם”.

ליזיפוס מגלה מורת־רוח קלה:

“אין הם חביבים עלי, הצידונים והעברים כאחד. העברים משום שפורצי־גדר הם ואין הם יודעים לוותר בשעת־הצורך, כגון עיקשות זו שלהם בעבודת היום השביעי בסוללה. מין גאווה היא זו להיבדל מאחרים, ובבלואי בגדים שלהם נראים הם כבזים לנו.. והצידונים האלה, סוחרים ותגרים שעיניהם רק לביצעם, אינם נירתעים מחטיפת נשים בארצות סחרן, ובמראה שלהם לא ייבדלו מן העברים הברברים”!

“לאריסטו רבי ידעה אחרת לגמרי על הברברים הללו”! – סח לו קליארכוס בקיצור – “עלי לרוץ ולחזור אל קליסתנס להמשיך במלאכתי. שכן המגילות רבות הן מיום ליום. מלאכת ההעתקה מוטלת כולה על שכמי וכתפי. משא כבד הוא, ואני – צרור לי גם משלי”.


ב

יום אחד מעיר קליארכוס לקליסתנס כי מלאי הגווילים לכתיבת המגילות פוחת והולך ואין מנחם, הרוכל היהודי, מספר אותם כדרכו. הלה רוכש אותם בביבלוס מפעם לפעם. לאחרונה מורגש מחסור בהם וערכם מאמיר והולך. קליסתנס גוחן על פני התרכוס, בו הוא מחזיק את הגווילים וסימני תמהון בפניו. לפני זמן לא רב מצויה היתה בו כמות ניכרת. מרים ראשו ופליאה בפניו:

“מיספר רב של גווילים היה שמור”!

קליארכוס לובש פני רוגע ותום:

“משתמשים אנו בהם מדי יום ביומו”.

“ואף־על־פי־כן נעלמה כמות רבה מדי ללא שימוש”.

קליארכוס מיתמם ולבו נוקפו:

“כמה וכמה מהם מקולקלים היו”.

“פליאה היא בעיני”.

קליארכוס מרכין ראשו וממשיך לטייט על גבי הגוויל המונח לפניו. הואיל ומורגש מחסור בגווילים והוא עוסק כל הזמן באוהלו בכתיבת הפרקים שלו, נוטל היה משל הגווילים שנועדו לצורכי המלך. קשה היה לו לרסן את יצרו ולהיבטל מעבודתו שהוא שקוד עליה. עתה מרגיש הוא את עצמו כגנב העומד להיתפש בשעת מעשה. לא נוח לו. מבקש אמתלה להסיח את דעתו של קליסתנס:

“ודאי יופיע בקרוב הרוכל ולא נחסר גווילים”.

“עד שיופיע נמצא עצמנו בטלים מעבודה”!

“שמא עלינו לחפש אחריו ולזרזו”?

“האם תדע היכן למצוא אותו”?

“במחנה הרוכלים. מוטב שנקדים ללכת אליו”.

סיבה מספקת לזכות בהפסקה שמנוחה בה. קליסתנס קם, אוסף קולמוסיו, מניח את הגוויל הכתוב כמעט עד גמירא, מהדק את הצמיד של קסת הדיו ומזדרז לצאת מן האוהל. קליארכוס מלווהו בשתיקה. שבע־רצון שאין קליסתנס חוקרו בדבר הגווילים החסרים. אין זאת, כי אינו חושד בו. התלמיד מכיר לו טובה בלבו על כך ומהרהר כי אסור לו להעמיד את קליסתנס בנסיון נוסף. ואשר לגווילים, אף כי עולים הם ביוקר, יזמין שוב כמות מספקת לצרכיו, כאשר ייפגש עם הרוכל שלא בנוכחות קליסתנס.

מחנה הרוכלים סואן וגועש כדרכו, על קולותיו, תגרניו, נדף תבשיליו, ריח צלי בשר וניחוח רקיקי דבש ומעדני רקח של פירות. בתוך סוכות ארעי, שמחצלות קנים מהוות להן קיר וסככה, יושבים חיילים הוללים וזוללים הסועדים לבם, לוגמים יינם ומקנחים במיני תרגימא. אחרים מקישים בקוביות שלהם על גבי לוח עץ צבוע שחור; שרטוטים גיאומטריים וקווים אדומים צולבים אותו ומחלקים לשטחים מסומנים במספרים, מהם המביאים מזל ומהם המכשילים; המכובד שבמיספרים, עשרה רב־הקסמים, האוצר כוחות סמויים, המצוייר בטבורו של הלוח, קטן בהיקפו והקוביה הנופלת עליו מזכה את בעליה בזכייה רבת־ערך. זוהי נקודת־המוקד והריכוז של כל המפלל לחסדה, ושעה שהקוביות מוטלות בזעף או בניחותה, תלווינה אותן העיניים כמבקשות לאלץ אחת מהן בכוח, שתנוח על גבי המיספר המיוחל שאינו נענה כי אם לעתים נדירות. רבים הם המנסים את מזלם שרובו הפסד ודאי ומיעוטו ריווח. בליל של שפות גועש בזעפו מסביב ויוצאי עמים שונים צובאים על הלוחיות ברעש בלתי פוסק. הצחוק בוקע מתוכם מלווה גידופים חריפים, שגם פני נחתומית שבשוק תסמיק לשימעם.

קליסתנס ולבלרו חולפים בצעדים מהירים, שכן יודעים הם כי עגלות הרוכלים מצויות מעבר מזה של המחנה, שם מוכרים הם את רכולתם שמכילה היא גודש של כלים, חפצים ומיני סדקית, זוטות לנוי ולשימוש, פרקמטייא של כנען, בבל ומצרים, וגם מן המדינות שבאיי הים. אין חייל שלא יסור לכאן לרכוש לו מן הדברים החסרים לו משרוך נעל ועד לבוש, שכן רגילים הם לאבד חפצים וגם הגנבות הפוגעות בהם הן מעשה של יום־יום. עתה עוברים הם, סופרי המלך, מקום שאינו מיועד לשכמותם. הלא הן קובות הזונות, שעומדות הן על פיתחיהן וקורצות קוראות לעוברים ושבים. אין הן לבושות על דרך הצניעות. כל אחת עשויה למשוך את עינו של הגבר החומד לפי טעמו ונטייתו לראות באשה את משאת־נפשו הסמוייה, או בת־דמותה השאולה של זו אשר הניח במכורתו. רבות הן, בנות עמים וגזעים שונים. צהבהבות מארצות הצפון הרחוקות, ושחורות־שיער, מקורזלות, בנות כושים מאפריקה, ובתוכן גם מטרונות שירדו מגדולתן, או שבויות יווניות מתבי שנמכרו לעבדות ולקלון.


ג

את מנחם, הרוכל מיהודה, מוצאים הם כשהוא שרוע על גבי מחצלת קנים מתחת לעגלה שלו שמכוסה היא בד מדונג בלתי חדיר לגשם. שקוע במגילת־ספר שכתובה היא בכתב העברי. למראה אורחיו הנכבדים ימהר לצאת ממקום מיקלטו כשהוא מצטדק:

“אני יודע. הגווילים שלכם. הבטיחו להכינם בעוד יומייים או שלושה”.

“בלי הגווילים”, – מסביר לו קליסתנס בחיוך – “תועים הדברים שלנו בחלל האויר”.

“גווילים ריקים הם כמו ילדים שטרם נולדו. עוד אין בהם רוח חיים”…

|אכן, יודע אתה. ואנו מבקשים לגאול אותם ולהעניק להם חיים".

“כמו המגילה שלי”… – מחייך מנחם בביישנות – “רוח חיים בה”!

“זו שאתה קורא בה”?

“זו ורבות אחרות. מרוב בטלה קורא אני במגילה אחת שאני בוחר בה. קורא אני פה בנכר ורואה מראות שלי ביהודה ארצי”.

קליסנתנס נוטל את המגילה בידו וסוקר אותה. כתובה היא לא משמאל לימין כדרך היוונים, כי אם מימין לשמאל כדרך הכנענים. דבר זה ידוע לו מזמן ואין בכך כל חידוש, פרט לכתב שישר הוא וברור; שלא ככתב הכנעני העתיק, שמפותל הוא, ואילו אותיות אלו מרובעות הן ונאות. קליסתנס הופך בה כמבקש לעמוד על מהותה. תוהה על הרוכל המוצא לו פנאי לקרוא בה ואף ענין. הוא פונה אליו כמבקש לבחון אותו:

“מה כתוב בה במגילת־ספר זו”?

הרוכל, זקנו קצר ומחודד ופניו שזופות שמש. בעיניו השחורות מרצד ניצוץ של משובה. דומה, בבת־אחת נימחקים מעל פניו סימני רוגז. שכן אין המחנה מסביר פניו לרוכלים ונתונים הם לפגיעה בגופם ובממונם. לקליסתנס יבקש להסביר בנועם־פנים, דבר שמתקשה הוא קמעה. שכן כיצד יוכל למסור לו מושג מעולם זה המתרחש בין השיטין תוך כדי־קריאה, והריהו אומר לו:

“הרבה דברים. כל מגילה ומגילה יש בה דבר נאה”!

“מה, למשל? ספר לי”.

“הנה בזו שאני קורא כתוב על רות המואביה האצילה בנשים, ואיך בועז מבית־לחם, מן האפרתים, נושא אותה לאשה; ובמגילה זו קורא אני על אהבה בין אחד לבין רועה יפה, השולמית; זהו שיר השירים למלך שלמה; וזו מגילה על הפרסים, שאחד מהם המן הצורר, הציק לאחינו בשושן; מגילה זו אסרו הפרסים להפיץ אותה ברבים, ואילו עתה.. ועוד מגילה שמורה אצלי והיא מספרת על אדם אחד קשה־גורל. איוב שמו. אלוהים הרע לו מאד וריב־דברים לו עם רעיו. טרוניות קשות כלפי אלוהים וגורל. מה שאתם היוונים קוראים פילוסופיה”… – הוא מחייך חיוך רב־משמעות ומוסיף בענוות־רוח ־ “לא הכל יכול אני לספר כמו בלשון יוון. זה צריך לקרוא כפי שכתוב”…

“כלומר בלשונך אתה”?

“כן, כן, זהו הדבר. בלשוני אני”.

“היפה הסיפור על אהבת הרועה”?

הרוכל מסמיק קצת ושזף פניו נוהר:

“מאד יפה. מושך את הלב”!

“מלים יפות, חיבוקים ונשיקות”?

“גם זה”… – הבעת צער הכיסופים מסתמנת בפניו – “הרבה מלים יפות ומושכות את הלב”…

“מבין אני”, ־ משיב קליסתנס – “בספר בודאי כתוב עוד יותר יפה”.

“מאד יפה! – חבל שאינכם יודעים לשון בני־יהודה”

“האם לא מוטב שאתם תדעו לשון בני־יוון”?

“צריכות האומות לדעת אחת לשון חברתה”.

“לשם מה”? – מיתמם קליסתנס.

“אמשול לך משל: ספינה שמביאה פרקמטייא שלכם, כלום חוזרת היא ריקם”?

“לא, ידידי. מביאה היא פרקמטייא שלכם”.

“זה הדבר”!… – מדגיש מנחם בנעימת נצחון “כספינות הללו שהולכות הלוך ושוב ועוסקות בחליפין. והרי שני העמים נישכרים”…

“האם המרכולת שווה בערכה”?

“גם אם אין היא שווה ילמדו שניהם להכיר מהו הטוב והמשובח”.

“שמא יקחו מן הזבורית”?

“לרוב יבחינו בני־אדם בין סולת לפסולת”…

“אם כן מבקש אני מן הסולת שלכם. הרבות הן המגילות המצויות ברשותך”?

הרוכל מושיט ידו לעבר שתי העגלות שמכוסות ומקורות הן. פרדים שלו, המושכים בהן, להעבירן ממחנה למחנה, בעקבות חיל הכיבוש של אלכסנדר, רועים בקירבת מקום על פני האחו. קשורים הם בחבלים אל גזעי שיחים למען לא יברחו. סייס צדוני, שפרנסתו על שירות הרוכלים, מטפל בהם. קליסתנס מביט כה וכה תוהה על הרוכל:

“בעגלות הן”?

“כן, בעגלה אחת המגילות, ובשניה – סחורה אחרת”.

“עגלה מלאה מגילות? אינני מבין”! – טוען קליסתנס.

“כן, מגילות־ספר. בשביל יהודי בבל”.

“בשביל יהודי בבל”?

“בודאי! הם מקבלים מגילות שלנו מירושלים. סומכים הם על סופרי יהודה שמיטיבים להעתיק את דברי התורה וכל הגווילים האלו שאני קורא בהם. הם משלמים בכסף מלא בעד כל מגלה ומגילה, לפי שעקב הפולמוס הזה בין המלכים נשתבשו הדרכים, ואין קשר עתה בין יהודי בבל לבין אחינו ביהודה. ואני אהיה הראשון המביא להם מגילות חדשות”…

הה… מבין אני", ־ ממלמל קליסתנס – “הרי זה חידוש. כנראה בשביל הזקנים יש לי משהו אחר. בעגלה השניה”.

“מה ישלך בשביל הזקנים”?

מנחם ניגש לעגלה, מתיר בזריזות את הקישורים של שולי היריעה, מוציא שקיק קטן עשו בד אפור ופשוט. הוא מחזיק אותו בכף ידו כשוקל ערכו ומראה אותו לקליסתנס:

“זה בשביל הזקנים ההולכים למות”.

“ודאי מין רפואה לחזק את לבם, לא כן”?

“לא. לא”… – מנחם חושף שיניו בצחוק קל – “זה לא רפואה לגוף אלא מעין רפואה לנפש. לאחר מותם. זהו עפר מארץ יהודה”.

“עפר”?

“כן, עפר. כמו ידי חפרתיו באדמת ירושלמים ומילאתי בו שקיקי עפר אלה”.

“אינני מבין”! – קורא קליסתנס כאדם שמבקשים לתעתע בו. נוטל את השקיק בידו שוקלו אף הוא ־ “מה צורך להם בעפר זה”?

“זה כדי להניח למראשותי המת”.

דומה שפני קליסתנס מוארים לפתע באור של בינה יתירה. הוא קורא לקליארכוס כמבקש להעמידו על הדבר:

“האם דתכם מצווה על כך”?

“לא. מינהג שעדיף הוא על דין”.

“לשם מה”? – מנחש קליסתנס, אך מבקש הוא לשמוע הסבר.

“מבין אתה? שלא יאבדו את הקשר עם מכורתם גם לאחר פטירתם! בחייהם – המגילות, לפרנס רוחם; ובמותם – עפר הארץ, לגאול אותם מאדמת הנכר. שכן אדם השוכח בחייו את מולדתו כבן הוא המתכחש לאמו יולדתו”.



  1. הוא העיר גבל המקראית.  ↩