א. וריאציה על נושא ישן-חדש 🔗
השנים חולפות, אך תהלוכות תינוקות של בית רבן לבתי הספר וילקוטיהם על שכמיהם מתקיימות מדי שנה בשנה.
השנים חולפות, אך ההזמנה לכתיבת חיבורים על נושאים ישנים-חדשים על ספסלי בתי הספר חוזרת ונשנית.
זכורה לי התינוקת: בהגיחה כירח מתחת לענני תשעת החודשים; בהתייצבה לראשונה בתוך ערשה-כלובה על רגליה; בעומדה על דעתה, שנוצצה בעיניה הפקוחות, עלתה וזרחה באור בראשית. באגלי-טל, שהתחילו נושרים מפיה בשאלות “למה” לאין קץ; בכניסתה מפוחדת לגנון וביציאתה משם על מנת לצעוד יום אחד קוממיות בדרכה לכתה א' של בית הספר.
כן, השנים חולפות ופתאום לפתע התינוקת כבר נתכבדה לישב בכיתה ג‘. האצילות מחייבת. כאן בכיתה ג’ נתבקשה מילת כמו כל יתר חברותיה לספסל להביע בחיבור ברור ומפורש מה היא מבקשת לקראת השנה החדשה.
מיד עמדה וכתבה דברים ברורים ופשוטים, ולוואי על כל כותבי העתים להביע את מחשבותיהם בשפה כה ברורה ופשוטה, ובאופן כה חד וחלק.
מבקשת אני לקראת השנה החדשה כך:
לארצנו – שתהיה שנת שובע והשדות יתנו יבולם.
שישרור שלום בין העמים.
שכל העם והאנשים יהיו בריאים.
וגם בין החיות ישרור שלום רב.
ושאני אצליח בלימודים ואהיה חרוצה ואקבל ציונים טובים כל השנה.
ושחברי וחברותי יהיו חרוצים כמוני.
שהשנה תהיה מתוקה וטובה ומלאה ברכה מראשיתה ועד אחריתה. אמן.
ב. משא ומתן על האהבה 🔗
שואלת הנכדה:
“את אוהבת אותי?”
“כבר אמרתי לך לא פעם שאני…”
“שאת אוהבת אותי מאוד… כן, שמעתי. אבל אני רוצה לדעת כמה זה מאד. אם זה הרבה-הרבה, או רק קצת הרבה.”
“הרבה-הרבה.”
“אז הגידי לי כמו מה את אוהבת אותי.”
“כמו את החיים שלי. וגם יותר.”
“גם יותר מן החיים שלך? הכי את רוצה למות כדי שאני אחיה?”
“אל תדברי כך, חבובה. אני רוצה לחיות גם כן, כדי שאוכל עוד הרבה הרבה שנים לאהוב אותך… ולראות אותך תמיד.”
“מה זה לראות אותי תמיד? את כלל לא רואה אותי תמיד. את רואה אותי רק פעם ביום. אתמול היה יום ואת כלל לא ראית אותי.”
“לראות אותך אני אומרת. גם מרחוק אני רואה אותך. רואה אני אותך, חמודה שלי, גדלה מיום ליום, נעשית מיום ליום יפה יותר וחכמה יותר.”
“ואם פעם לא אהיה עוד כל יום יפה יותר וחכמה יותר לא תאהבי אותי עוד ואף לא תרצי עוד לחיות?”
“הכי אמרתי לך, שאני אוהבת אותך, מתוקה שלי, רק משום שאַת יפה וחכמה? אני אוהבת אותך משום שאני אוהבת אותך.”
“ואת רוצה לחיות משום שאת רוצה לחיות ולא משום שאת אוהבת אותי. לא כן, סבתא?”
בעיני הנכדה נצנצו דמעות עלבון ואכזבה.
ג. שיח-פיה 🔗
המשא אשר נשאה התינוקת באוזני השמים והארץ, העצם והאבנים, הציפורים וכלי הרכב ואל הכול, הכול. בעמדה על הגזוזטרה הנשקפת לרחוב הרועש.
שתקו. שתקו כולכם, שתקו, אני אומרת לכם, דליתי מדברת. שתקו העצים, שתקו השמים, שתקו האבנים, הכלבים, הסוסים, כל האנשים וגם הגננת שלי בגנון שתקי הרבה, וגם את סבתא צריכה לשתוק, דליתי מדברת. גם אתה אוטובוס, שתוק.
פרחים ועצים, בואו לשחק עם דליתי. גם אתם בשמים תשחקו אתנו. והסוס והאוטובוס ישחקו גם כן. כלב, כלב, לאן אתה רץ? עמוד כאן, על יד המרפסת שלי תעמוד ושאלי תביט. השמעתם? כן. שמעתם. אז אני אוֹמרת לכם, פרחים, עצים, בתים, חלונות. נשחק יחד בלהתחבא ודליתי לא רואה אתכם. אז דליתי שואלת אתכם: איפה אתם? איפה אתם? ואתם לא מדברים שום דבר, שום דבר. דליתי עוד פעם שואלת, ואתם רק שותקים. וכשדליתי בלהתחבא אז דליתי שותקת. כמו לא יש דליתי. לא יש דליתי. תשמעו עצים, כלבים, סוסים, אוטובוס, גם אתה שמע. אוטובוס אל תצעק. עמוד, אני אומרת לך. סבתא, זהו אוטובוס רע, לא רוצה לעמוד. לא אוהבת אותך, אוטובוס, בוס רע אתה, בוס. אתה לא כלב, לא ציפור, לא חתול, אתה רק בוס, בוס. דליתי רואה ציפור עפה, עפה שם למעלה. ציפור, ציפור. את רוצה לשחק עם דליתי? אז אנחנו נעשה כך. פעם את ציפור למעלה ודליתי למטה, ופעם דליתי למעלה ואת ציפור למטה, פעם כך ופעם כך. פעם כך ופעם כך. ציפור טיפשה, ציפור לא שומעת. ציפור עפה, עפה. דליתי לא בוכה. לא רוצה לבכות.
חוששני שהיא רוצה לבכות, כי היא צוחקת הרבה וקוראת בזעם אחרי הציפור. “ציפור טיפשה, תמיד את טיפשה, עפה לה, לא באה אל דליתי.”
ד. יום הולדת 🔗
יום-הולדת הוא דבר מאוד נחמד. לדליתי עשו אותו והיה נורא שמח. הדליקו ארבעה נרות, ואמרו שהיא בת שלוש. נתנו לה מתנות הרבה-הרבה, אכלו דברים טובים. אבא ואמא ועוד אנשים הרימו אותה אחת שתיים שלוש ארבע ושרו: יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד, שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד. ורק דליתי לבד. לבד.
אולם מאז עשו לה יום הולדת עבר יום ועוד יום ועוד ועוד יומיים ולא עשו לה שום יום הולדת. דליתי רוצה יום הולדת כל יום, תמיד יום הולדת. אז מה עושה דליתי? עושה לה מפעם לפעם יום הולדת בעצמה, שיהיה לה שמח נורא. וכשדליתי עושה יום-הולדת לדליתי היא נוהגת כך. אומרת ליד אחת שלה: “יד שלי, אני עושה לך יום-הולדת. אתן לך מתנות הרבה-הרבה. אבל שתהי ילדה טובה. השומעת את? ואם תהיי ילדה טובה אעשה לך כל פעם יום הולדת ויהיה שמח נורא. אני מרימה אותך יד שלי, אחת שתיים, שלוש ארבע. כעת אני שרה: יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד שכל בן וכל בת… מה. יד שנייה שלי, גם את רוצה יום הולדת? חכי, חכי. אני עוד שרה שיר. מה יפה ומה נחמד שכל בן וכל בת… מה יש, רגל שלי? גם את רוצה יום הולדת? חכי, חכי, אל תכעסי, אני שרה ליד שלי. אין לך זמן, רגל שלי? יש לך זמן, יש לך. אעשה לך, רגל, יום הולדת. וגם לרגל השניה שלי אעשה יום הולדת, ולראש שלי אעשה יום הולדת, ולעיניים שלי ולאזנים שלי ולפה שלי, לכולכם אעשה יום הולדת ואשיר לכם שיר יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד, שכל בן וכל בת… אבל חכו, אני אומרת לכם, כולכם חכו. שתהיו ילדות טובות. ואני אשיר לכן וארקוד עמכן, ארקוד, ארקוד.”
דליתי רוקדת עם דליתי, פעם עם יד זו שלה, פעם עם יד שנייה. פעם עם רגל זו ופעם עם זו, יוצאת במחול עז ונמרץ, הרבה-הרבה מסתובבת במחול. מתעייפת וגוערת:
“אתה הראש שלי לא ילדה טובה, למה את נופלת?”
ה. חברים וחברות 🔗
לא טוב היות האדם לבדו. כל אחד רוצה בחבר וגם בחברים הרבה. גם דליתי רוצה בחברים ובחברות. ובאמת יש לה חברים וחברות מן הגנון ומן הילדים והילדות שבבית שלה הבאים אצלה לשחק עמה. כן, יש לה חברים וחברות ואין לה. הנה יש לה והנה אין לה: ברוגז. באה עפרה והתחבקה עמה וביקשה אותה לרוץ עמה. רצו, מחובקות, נפלה דליתי ונחבלה בחוטמה. געתה בבכי ולבסוף אמרה: “ברוגז. לכי לך, עפרה.” באה גבעולה, חוטפת את הצעצועים ואומרת שהם שלה. אסתרקה מניחה את היד על האופניים שלה ואומרת שלי הם. בא אמנון ומכה. זהרה שורטטת בצפרניה את הפנים שלה. גדי צובט. דליתי הקטנה כבר צברה נסיון מר ביחסי חברות וידידות ולמדה לקח, כנראה. לכן המציאה מרת הנפש הקטנה אופן משלה ברכישת חברים. היא כך סחה, בהרימה את שתי ידיה מול פניה:
“יד שלי, תגידי ליד שלי, שאתן חברות. השמעת, יד שלי?”
לאחר כך היא סחה:
“ועכשיו יד שלי, תני שלום לרגל שלי ואמרי לה: ‘את חברה שלי ואף פעם לא נעשה ברוגז.’ השמעת יד שלי מה שאני אומרת לך?”
“כן,” עונה דליתי בשם היד שלה, “שמעתי, שמעתי. אני אהיה ילדה טובה ולא אכה אותך, רגל, חברה שלי, ואפילו אכעס הרבה-הרבה עליך לא אכה אותך, כי אנחנו חברות טובות לתמיד.”
כיוון שהיד הביעה במפורש את הסכמתה לשמור את ברית הידידות והחסד לרגל שלה לתמיד, נמלכה בדעתה להכניס לתוך חוג הידידים הנאמנים גם את הראש ואת הפה ואת הלב ואת השיניים והשפתיים והעיניים ואת דליתי כולה. שנהיה, אומרת היא, חברים וחברות לתמיד, ובאמת אבל באמת-באמת, ושלא נעשה ברוגז אף פעם, שכל הצעצועים יהיו של כולנו, של כולנו, יחד. שהידיים שלי יאהבו את הרגליים שלי ואת הראש שלי והפה שלי והכול שלי.
ו. ככה ודי שתוק 🔗
שניים השווים בגיל, בקומה ובכמה סימני-זהות אחרים, בכל זאת אינם שווים בתפקידיהם, אפילו הם קשורים בברית-חברות נאמנה. לעולם אחד מהם ידו על העליונה, כי הוא המנהיג וחברו המונהג, הוא הרוכב וחברו הסוס, הוא הרשות המצווה והשופטת וחברו הרשות המוציאה אל הפועל.
גדעון וארני בני הארבע קשורים בעבותות הידידות ואין ידו של זה זזה מידו של זה. שני קולותיהם מצלצלים כל היום בסביבת ביתנו. הם משחקים יחד תמיד, אף צחוקיהם ובכיים מעורבים על הרוב. גדעון הוא שותף גמור לאופניים של ארני ולצעצועיו, וארני מלוה את גדעון לכל מקום, כגון לחנות הסמוכה, שהוא נשלח לשם על ידי אמו המטופלת בילדים (ארני הוא בן-יחיד). אולם בחינה כל-שהיא מוכיחה אף למי שאינו בקי בקשרי היחסים שבין שני החברים, כי גדעון אוחז את המושכות במערכה הזאת.
דרך משל, הוא על הרוב רוכב על האופניים של ארני. וזה, בעל האופניים, רץ מאחוריו ברגל. פעם סירב ארני, מיד פסק גדעון “ברוגז”. הסמיך עשיה לאמירה והפנה עורף לסרבן. רדף אחריו ארני והאופניים עמו, התחנן לפניו, מסר לידיו את כל המלכות, ובלבד שיתפייס עמו. אך גדעון אינו נוח לרצות. קבלה בידיו שעונש הוא עונש וצריך לקיימו לפי הצורך. ואם לאו, גדעון לא יהיה גדעון. באין מרותו מוטלת, אף המושכות לא תהיינה בידו.
סח ארני בתחנונים: “אבל, גדעון, אני נותן לך אותם, נותן לך.” אך גדעון במריוֹ עומד. שותק. הפציר ארני בו ושאל: “למה אתה ברוגז אתי?” החזיר לו גדעון בריטון: “ככה ודי ושתוק.”
אימתן של שלוש מלים אלו רובצת תמיד על ארני, ומתוך שהוא כרוך ביותר אחרי חברו התקיף, הריהו מלכתחילה מעביר על הרוב על מידותיו וממלא את כל פקודותיו של החולש על גורלו. אומר לו גדעון: “הנה עץ, בוא ונטפס עליו.” מיד מציית לו ארני ומתגבר כבן-חיל, מטפס ואינו חושש לשריטות הנגרמות לרגליו. מטפס ואינו משגיח גם בקריעות הנעשות במכנסיים. אף לא איכפת לו כלל שאותה שעה עומד גדעון למטה, ידיו תקועות בכיסיו, מעיף מבטים כלפי מעלה כאחד העומד וסוקר אם פלוני שליחו ממלא כהלכה את המשימה שהוטלה עליו. כיוצא בכך בימות הגשמים, שהשלולית הקרובה קורצת ומפתה “בואו, ילדים, לתוכי ושכשכו בי יפה-יפה בנעליכם החדשות”, יוזם גדעון פלישה לתוך השלולית על מנת שארני יגשים את חזונו, והוא, יועץ פלא, יעמוד מרחוק להתבונן אל המחזה.
הנאמנות והציות הן תכונות שאי אפשר לעקרן מלב מי שחונן בהן ואי אפשר לנטען בלב מי שלא טובעו בו מברייתו. ארני בן-יחיד לאבא ואמא ומפונק במחיצתם, כמה משתנה טבעו בצאתו מתחת לקורת-גגו לאוויר החוץ. הוא נהפך לאיש אחר ממש, איש הנושא בעול גדעון ונושא-כליו. כזהו ארני. אין הוא יכול לקפוץ מעורו.
פעם אחת קפץ… והתמרד וסירב, אבל באמת סירב, להעמיד את האופניים שלו, מתנת אבא ואמא שלו, לבעלותו המוחלטת של גדעון. מה עשה גדעון? פסק “ברוגז” ו“ככה ודי ושתוק”, נשא את רגליו וחמק, רדף אחריו ארני, התחנן לפניו בקול היוצא מלב קרוּע מחרטה:
“אבל, גדעון, אני נותן לך אותם, נותן לך. קח. ומה אני עשיתי לך שאתה עמי ברוגז? מה? מה? אני יותר לא…”
ארני געה בבכי.
וגדעון בשלו:
“ככה ודי ושתוק.”
שתוק – היינו, גם לא לבכות.
ארני טרח לעצור את בכיו ולא עלה בידו. פיו נדם, אבל לבו בכה.