לידידי יהושע שטיינברג אשר נָדַם כַּמֵּת

ולא יִשָּׁמע קולו עוד בארצות החיים.

אָח דָּבֵק הָיָה לִי אוֹהֵב וָרֵעַ,

מִגַּל-אֶבֶן נֻקָּר וּשְׁמוֹ הוֹשֵׁעַ,

וּבְעֶצֶם עֲלוּמָיו – כִּפָּה רַעֲנָנָה! –

לֻקַּח מֶנִּי, נַפְשׁוֹ דּוּמָה שָׁכָנָה!

לֹא חָלָה, לֹא נֶאֱנַשׁ, לֹא הוֹצִיא רוּחַ

וּפִתְאֹם בָּרְפָאִים דּוּמָם יָנוּחַ;

לֹא סָגַר עֵינָיו, לֹא אָסַף רַגְלֵיהוּ,

וּבְאַרְצוֹת חַיִּים לֹא נִשְׁמַע קוֹלֵהוּ.

הֵן רַהֲטֵי עוֹרְקָיו פַּעֲמַיִם מִשּׁשְׁתִּי,

עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, אֶל אַפּוֹ הִגַּשְׁתִּי,

אוּלַי יֵשׁ עוֹד תִּקְוָה, רוּחַ אַפָּיִם –

אַךְ הוּא שָׁכַב דּוּמָם, מֵת – בַּעֲצַלְתָּיִם.

בִּהְיוֹת בּוֹ קוֹל דּוֹבֵר אוֹתוֹ אָהַבְתִּי,

עַתָּה כִּי נָדַם לִמְאֹד הִתְעַצַּבְתִּי,

אַךְ נֶאֱמָן בִּבְרִיתִי אֶשָּׁאֵר אָנִי

גַּם עֵת יָרַד דּוּמָה, עֵת עֲזָבָנִי.

עַל גַּל–אֶבֶן גַּל אֲבָנִים אָקִימָה,

עַל הוֹשֵׁעַ שַׁוְעָה וּבְכִי אָרִימָה –

הַס! הֵן קוֹל כָּאוֹב מִקִּבְרוֹ יַעֲנֵנִי:

“מִי אַתָּה קָרָאתָ לִי? מֵת הִנֵּנִי!”

בֹּא שָׁלוֹם, וּבִמְנוּחָתְךָ הִנָּפֶשׁ,

חַי אֵין בּוֹ הַדִּבֵּר, מֵת עוֹד בּוֹ נָּפֶשׁ!

בֹּא שָׁלוֹם, אַף יִשְׁכָּחֵנִי רוּחֶךָ –

אָנֹכִי לָנֶצַח לֹא אֶשְׁכָּחֶךָ!