אַדִּיר הַיַּעַר בַּשַּׁלֶּכֶת

וְאֵין מִשְׁעוֹל וְאֵין מִשְׁעוֹל

וְהַמֶּרְחָק גּוֹזֵר לָלֶכֶת

וּמֵחָדָשׁ לַתְחִיל לִשְׁאוֹל.

אֶל מִי דָמִיתָ כִּי דַלּוֹתָ

הָיוּ צֹאנֶיךָ לְבָרוֹת

וּכְמוֹ הָעֶרֶב הַחִלּוֹתָ

צָרֵף מִלִּים מֵהֲבָרוֹת?

אֶל הַכַּסְפִּי עָלָיו הַיֶּלֶד

שָׁמַע סִפּוּר מִפִּי אִמּוֹ

אֵיךְ נִסְגְּרָה עָלָיו הַדֶּלֶת

וְהַמַּפְתֵחַ בַּל עִמּוֹ.

אֵיךְ כְּעַכְבָּר לָכוּד שִׁוֵּעַ

עַל דִּינָרָיו – עַד הִתְעַלֵּף:

כִּי לֹא עָנָהוּ קוֹל שׁוֹמֵעַ

זוּלַת הֵדוֹ שֶׁלַּמַּרְתֵּף.

תַּם-וְנִשְׁלַם סִפּוּר שֶׁל אִמָּא.

חָתַם הַהֵד עַל מוֹרָאָיו.

וְרַק הַדְּמוּת הַדְּמוּת הִפְנִימָה:

אַדִּיר גּוֹוֵעַ בָּרָעָב.

אַדִּיר הַיַּעַר בַּשַּׁלֶּכֶת.

נִמְחוּ נִמְחוּ עִקְּבֵי הַשְּׁבִיל – –

אַל עוֹד תִּבְנֶה גָזִית מִלֶּיךָ

חֲצוֹב דְּבָרְךָ מֵאֶבֶן-גְּוִיל.