א
כפר בפלך ווהלין אשר באוקרינה.
שדות רחבי־ידים וכרי־דשא ירוקים משתרעים לאורך חופיו של נהר שוטף; מימיו זורמים בין חורשות עבותות של עצי ערבה ואלונים נשאים, עבי־גזע, עד הגיעם ליערות־הארנים המצטיירים באופק כרצועה שחורה.
והשדות בקיץ – ים תבואה מזהיב ומכה גלים לנשיבת הרוח; קמה בשלה ועמוסה דגן, חטה ושעורה. ובהגיע תור הקציר, יוצאים האכרים, הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם, החרמשים מבריקים בידיהם בלי־הרף לעין השמש, ועמרים־עמרים, מופיעים ונצבים על פני השדות הקצורים לכל מלוא העין.
עם שקיעת השמש חוזרים הקוצרים בעגלות מלאות הגורנה, ושירת בנות אוקרינה העליזה, נישאת על פני שדות, מהדהדת במרחב, ומסתיימת באו־או־הו־הו־הו ממושך…
ואחר עם גמר הקציר, מתחיל דיש קדחתני, ועגלות עמוסות תבואה נוהרות לטחנה הבנויה אלכסונית על שפת הנהר, כנוטה להיסחף עם הזרם. שייכת היא ליהודי היחידי בכפר, ליעקב הטוחן. בבחרותו קנה אותה מאת בעל־אחוזה שהלך לכרכי הים. כאשר השפיעה עליו הטחנה ברכת־פרנסה בשפע, נשא לו אשה מן העיירה הסמוכה, הביאה לכפר ויבנו בית בישראל. ילד נולד להם והוא עליז, שחור־עיניים ומתולתל. הם חיו בשלום בין האכרים השלוים, השקועים בעבודתם.
על האיכרים נתחבב הטוחן מיום בואו לגור בתוכם. ידע האיש כיצד להתהלך איתם, ולכלכל את מעשיו בתבונה. ביושרו קנה את לבם ואמונם.
בתוך הטחנה – מקום שם מבלה הטוחן רובו של יום – שוררת אפלולית גם בצהרים, ומנסר רעש הריחיים. הקירות מאובקים, מקומחים ומכוסים קורי־עכביש. אבני הריחיים מסתובבות לפעמים יומם ולילה. האכרים מכניסים בתור את שקיהם המלאים, ממלאים את ארגזי העץ הקולטים את שפעת הבר, והקמח הלבן, החמים עדיין, הולך וניגר כחלב צח לתוך השקים הרחבים.
בשעות הפנאי, מתחמק הטוחן מתוך הטחנה האפלה ויוצא החוצה. כשאין מטרידים אותו, הריהו עומד לו שעה ארוכה, מסתכל בסכר המפיל את מימיו על שלבי גלגל־העץ הגדול, שהשחיר מרוב ימים. המים סואנים, מזנקים על הגלגל לסובבו, מתכרבלים בקצף, מהווים מערבולת ונישאים הלאה בזרם הזועף־סוחף. כבש הנהר את לבו.
ובצאתו לחצר, מקום שם מצטופפות עגלות מלאות בר וסוסים צונפים, הוא ניגש לאכרים, מסביר להם פנים, ומשוחח איתם על דא ועל הא, בלשון המיוחדת להם. כשהשנה היא שנת ברכה ושפע – הוא מרבה להתבדח בחברתם, והינו שותף בשמחתם; ובשנת בצורת – צר לו בצרתם. יודע הוא הטוחן, כי ברכת האדמה שורה לא רק בשדות, כי אם גם באבני הריחיים…
בחגים ובמועדים הוא מפקיד את הטחנה בידי אחד משכניו, אכר טוב־לב וישר, לוקח את אשתו ובנו, ועולה לעיירה הסמוכה, הנמצאת במרחק כמה פרסאות מן הכפר, במעלה הנהר. שם בעיירה, על שפת אותו הנהר גרים הוריו ואביו – הרב בעיירה. אל ביתו הם סרים וביחד הם חוגגים, מספרים מעשיות מני קדם, וחולמים לעלות ארצה ישראל. הבן – לבנות טחנה על שפת הירדן… והאב – לחונן אדמת ירושלים עיר הקודש, ולהתפלל על־יד הכותל המערבי…
ב
והנה התחוללה המלחמה וברוסיה פרצה המהפכה. כסא מלכותו של הצאר הצורר ניקולאי התמוטט. שונא ישראל היה, ושמחו היהודים למפלתו. אבל לא ארכו הימים ולאומים רגשו. מלחמת האזרחים פרצה והארץ הזדעזעה. יצר לב האדם הרע מנעוריו התעורר. צרות נתרגשו ונתכו על ראשי התושבים ובעיקר, כמובן, על היהודים.
“באטקה” פטליורה הופיע,ואנשים ריקים ופוחזים פושעים, אשר דרור קורא להם, התלקטו תחת דגלו, פשטו בדרכים, ושלחו ידיהם בבזה ושוד. שנאת ישראל הישנה תססה, עשתה פרי, והקצף יצא על היהודים.
על מושבות ישראל באוקרינה עבר חורף קשה.
ג
השלגים הצהיבו, הפשירו. הקרח העבה, שרבץ על פני הנהר כשריון מוצק, החל מתבקע ופרצים ניבעו בו. המים עלו על גדותיהם וגלידי קרח גדולים החלו צפים, נשאים מעל לסכר בקולות נפץ ונהם. האכרים הצטופפו משני עברי הנהר, הסתכלו בדאגה לגאות וחששו לשטפון. דומה היה, כי עוד מעט והנהר יפרוץ, יחרוג ממסגרת חופיו ויסחף את הכפר על שדותיו, בתיו ואסמיו..
אבל דאגה אחת כרסמה את לבו של יעקב הטוחן. הוא כאילו לא חשש כלל לסחפון המאים על הכפר. חשקה נפשו לעלות לעיירה לחג הפורים, כמנהגו מאז, להיות ימים מספר בתוך אחיו ובני עמו. אבל אי־אפשר היה אפילו להעלות על הדעת דבר זה, יהודי היוצא לדרך באותם הימים – היה עליו להפרד מאת בני ביתו ולומר וידוי כהולך למות… הפורעים כיסו אז את עין הארץ, וידיהם דמים מלאו.
ולפיכך נשאר יעקב הטוחן בעל כרחו בחג הפורים בכפר. אשתו טרחה ואפתה “אזני־המן”, חלות קלועות, צהובות משמן וביצים, בשלה דגים וכל מיני מטעמים; אף יין הכינה, ערכה את השולחן, וכל הבית הקטן הבהיק בנקיונו. אולם יעקב הסב לשולחן בעצב, נאנח ואמר לזוגתו:
“הה, חנה, – איך אוכל לשמוח והמן חדש קם עלינו לכלותינו?”
נאנחה אשתו אף היא לעומתו ופלטה בקול עצוב:
“גם עליהם תעבור הכוס, כעל כל צוררי ישראל”.
“הלואי רבוש”ע!" – נענה לה בעלה, אך מן היין לא טעם ושאל:
“ומה נעשה בחג הפסח? מצות כשרות כדת וכדין מאין תמצאינה?”
והילד היושב על ידם, אף הוא הבין לפשר תוגת הוריו, הוריד את ראשו על השולחן, שם כף ידו הקטנה תחת לחיו ונרדם. מקרן־זוית עלה צרצורו של הצרצר; הנרות החלו להבליח, לדעוך ולהרקיד על גבי הקירות צללים, ועל פני הבית הקטן, ירדה קדרות מעיקה.
ד
בינתים וחג החרות ממשמש ובא, והאביב הולך לפניו לרפד את הכרים בדשא, בפרחים, ולקשט את העצים בעלים. השדות הוריקו, השמים התכילו, והחסידות שהרחיקו נדוד לארצות החמות מאימת החורף, חזרו לקניהן וקול קשקוש מקוריהן נישא מסביב כמתרה בצפרדעים. אף האנקורים העלובים שסבלו מקור ומרעב, פצחו בציוץ עליז לקראת קרני השמש המחממות. אור וזוהר ניתך על פני היקום. האכרים יצאו לחרוש את השדות ואפילו הזקנים שבהם שכל ימות החורף שכבו והתחממו על גבי התנורים, יצאו החוצה לעשן ולשאוף רוח צח.
ובביתו של יעקב הטוחן רבה התכונה. מתכוננים לחוג את החג בכפר… כנראה, שכך נגזר עליהם. המצב לא נשתנה לטוב, ואת הכפר מן הנמנע היה לצאת. שעת חרום וצרה. ודואג הטוחן למצות וחרד לשלום הוריו שבעיירה, כי בימים ההם ניתקו הקשרים ואין האחד יודע מאומה על השני.
בינתיים מתכונן הטוחן לחג ברוח נכאה. משנן לילדו את ההגדה ואת “ארבעת הקושיות” בקול נמוך ורוה־עצב. האשה – עקרת בית מסורה – טורחת וידיה מלאות עבודה: מנקה משפשפת, ממרקת ומכשירה את הכלים; מסיידת את הבית מבחוץ ומבפנים בסיד כחלחל־לבנבן, אבל מצות – אין… ומה טעם לחג הפסח בלי מצות?
ה
והעירה הקטנה סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא, פחד הגייסות הפרועים נפל על היהודים. ידיעות מבהילות, שמועות נוראות על פרעות בישראל, עשו להן כנפים והילכו אימים. והרעה כבר הדביקה את הישובים הסמוכים.
מתהלכים היהודים קודרים ועצובים. חרב חדה מונחת על הצואר. וחג החרות היפה, החג שבו מרבים לספר על יציאת מצרים ועל התקוה לחזור לארץ האבות – החג היפה הזה עומד להעכר… פחד, יאוש, וגם פרנסה אין. כל מקורות ההכנסה נסתתמו. האכרים אף הם פוחדים לבוא העירה, ואין קונה ואין מוכר. כלתה רגל מן השוק. רע ומר. הדלות מתדפקת על פתחי הבתים, מציצה ואורבת מכל קרן זוית, וסכנת הפורעים מרחפת בחלל האויר, ומעיקה עד דכא!
אבל בכל־זאת מתכוננים לחג. על שפת הנהר עוסקות הנשים במרוק כלי־נחושת עד היות להם ברק. בחוצות העיירה עוברים סבלים, בוססים במגפיהם המלוכלכים ברפש, וסלים גדולים, סלי נצרים קלועים, עמוסים על גביהם: מצות הם מביאים לבתי ישראל.
ור' ברוך – רב העיירה – מהלך בחוץ על שפת הנהר אף הוא טרוד, ועוזר לזוגתו לשאת ולהביא כלים. בינתיים הוא מסתכל במי הנהר השוטפים בדרכם לכפר, לטחנה, לבית הקטן, מקום שם גר בנו יחידו, ולזכרו פניו מתקדרים, והוא מתאנח אנחה השוברת חצי גופו. יודע הוא יפה מה גדול צערו של בנו על שאין הוא יכול להשיג מצות; על שאין הוא יכול לבוא אליו לחג, ומחר – ליל־הסדר…
וכה, בעמוד הרב על שפת הנהר שקוע במחשבותיו הנוגות, והנה רואות עיניו קורה הצפה על פני המים, ורעיון נצנץ במוחו לפתע פתאום. הוא הזדרז ללכת השוקה, קנה לו חבית חדשה ונקיה, העמיסה על גבו ולתמהון בני העירה טרח להביאה לביתו. הוא קרא לאשתו ולחש לה סוד כמוס. תמהה האשה למחשבה המשונה, ואם כי מוזר היה הדבר בעיניה, שמעה בקולו ועזרה לו הרב מילא את החבית מצות, שם על פיה את המכסה והצמידו יפה־יפה, הדק־היטב, ללא סדר ובקיע כל שהוא.
ובדיוק בחצות לילה – אור לערב החג – יצא הרב לנוגה הלבנה, ובזהירות, לבל תשורהו עין איש, גלגל והוריד את החבית המימה. לתוך הזרם הסוחף. וילחש כמתפלל:
“שלח מצתך על פני המים…”
ו
באותו לילה נדדה שנתו של הטוחן.
לשוא התהפך על משכבו מצד לצד. התנומה לא אחזתהו, ומנוחה לא ידע. המחשבות על החג הרחיקו שנה מעיניו. זו לו הפעם הראשונה בחייו שלא יסוב ל“סדר” בחברת הוריו הזקנים, ונוסף לזה – אין לו מצות, ומה טעם לחג החרות בלי מצות?…
כאשר גדל צערו ונדודי־ליל ענוהו, קם בלאט, לבש את בגדיו ויצא החוצה. הלבנה כבר נטתה לשפולי המערב. והכוכבים נצנצו ברום. מסביב שלטה דממה עמוקה. הרוח הקלה שנשבה הפיגה את מרירותו, ומשום מה רווח לו.
והנה החויר במזרח פס רקיע, אחר כך הלבין והפך ארגמן, הכוכבים הלכו ונעלמו. קריאת התרנגולים נשאה ובאה מן החצרות. קרני השמש הראשונות פרצו באופק, נפלו על פני חלקת מי הנהר והזהיבו אותה.
הסתכל הטוחן במראה הנהדר של השמש העולה, באלומות קרניה המפזזות על פני השדות והנהר, והנה נתקלו עיניו בדבר־מה עגול ושחור, הצף על פני המם ונישא עם הזרם. התקרב הטוחן, ולתמהונו ראה והנה חבית סגורה היא זו, הצפה בכיוון ישר לנוכח פניו, אל מול הסכר. וימהר לחלוץ את נעליו, הפשיל את מכנסיו למעלה מברכיו, נכנס המימה, שלח ידו וימשנה.
בלב דופק מהר לגלגלה לחצרו, כי לא ידע מהו הדבר החבוי בתוך החבית, אבל משפתחה – נשאר על עמדו פעור־פה ומוכה תמהון, כי לא האמין למראה עיניו… אחר התפרץ לביתו ויקרא לזוגתו בשמחה:
“חנה! –מצות זימן לנו הקדוש ברוך־הוא!”
חרדה האשה ממשכבה, יצאה מבוהלת החצרה, הסתכלה באוצר המצות שנזדמן להם באורח־פלא, ולחשה:
“אין זאת כי אם אליהו הנביא…”