ש“י עגנוֹן הטיף עלינוּ שוּב מקוּפסת הבּשׂמים שלוֹ. דוֹמה היה שבּשׂמיו כבר נתייבּשוּ ונצטמקוּ קצת וצריך למעכם בּיד בּכדי שיתנוּ ריח, והנה הוֹציא בוֹשׂם רענן, מלא ונוֹדף ריח דק ועדין. בּלי משלים: הציוּר “עגוּנוֹת” היה בשעתוֹ דבר חדש בּספרוּתנוּ. שפע הצבעים, העויוֹת־החן, שלוּב הענינים העממי שָבוּ את הקוֹרא, ששׂבע את הקו הישר והרציוֹנלי. משוֹרר שמצליח לכתוֹב פּעם דבר כּזה, מתחבּבים הוא ודברוֹ. כּך עלה לוֹ למריקי, כּשכּתב את ה”הולצמנלין משטוּטגרט“. אבל אם סוֹפר, שהצליח בּדבר מנוֹסח ראשוֹן, הוֹלך וּמעתיק את נוּסחוֹ בּשינוּי מידוֹת וצעצוּעים, פּעם אחרי פעם, וניכּר שהוּא נהנה מן הדבר, הרי אתה מתחיל לפקפּק בּמשורר. ועוֹד: מציאוּת המקוֹרוֹת של הדברים מחליפה בך את מוּשׂג היצירה במוּשׂג העיבּוּד. בּעגנוֹן אי־אפשר היה להחליף את המוּשׂגים לגמרי. השירה העצמית שנמצאה בעין בּכל דבר עיכּבה. אבל הלב לא יכוֹל היה להיוֹת שלם עמו. נעוֹר בּכל פּעם החשק להגיד: דבּר בּלשוֹן אנוֹש ונראה! וּב”בדמי ימיה" מדבּר עגנוֹן בלשוֹן אנוֹש כּאשר לא דיבּר עוֹד עד היוֹם. מקצת המליצה התנ“כית והסנטימנטליוּת המחוּממה אינן פּוֹגמוֹת. זהוּ סגנוֹן הדבר, סגנוֹן־המשך בּרוֹמנטיקה העברית המיוּחדה בטהרתה הפּשוּטה: הרוֹמנטיקה של מאפּוּ ומיכ”ל. מוּבן שנלווּ בדרך עד עגנוֹן גם סממנים אחרים, סקנדינביים ולא סקנדינביים. טבעי הוּא. וגם תוֹכן־החיים יש בּוֹ כבר משוּם מזיגה וסינתיזה: חלוֹמוֹת גליציה מעוּטרים בּמלמלוֹת של מזרח גרמניה. דמעת התמימוּת והפּקחוּת הישרה עוֹלוֹת בּד בּבד בּנפשוֹת היפוֹת. עגנוֹן החיה אוֹתן לעינינוּ בעט־קסם, עטוֹ.