וּאַנַא מִתְל אִל טֵיר מַקצוּץ אִלג’נַח

בִּשוּף בּאִלעֵין כֻּל טֵיר טַאר פִי אִלשׂמַא – – –

… ואַנַא מִתְל אִלעַטשַאן עַלִי בִּיר מאָי

אֵלִּי בִּדֻּה יִשְׁרַבּ ואִלחַבְּל קַצִיר – – –

וַאֲנִי כְמוֹ הַצִּפּוֹר קְטוּעַת הַכְּנָפַיִם,

הָרוֹאָה בָעַיִן כָּל צִפּוֹר עָפָה בַּשָּׁמַיִם – – –

וַאֲנִי כְמוֹ צָמֵא עַל שְׂפַת הַבְּאֵר,

הָרוֹצֶה לִשְתּוֹת וְהַחֶבֶל קָצֵר – – –

כך וכדומה שרים לאשה הבדואית. כך וכדומה שופכים הצעירים את לבם בגעגועי שירה וכוסף לוהט לאהובת נפש, לזו “שחורת העיניים”, בעלת “עיני צבי”, לזו, ש“בלעדיה אין חיים”, “בִּנת־אללה” (בת אלוהים) המתעלה ונערצת כקדושה. זו – המסעירה כים את הלב ומרתיחה את הדם בעורקים בימים ובלילות, בהקיץ ובחלום, הגוזלת את שלוותם ומנוחתם.

היא – מרום השאיפה של הצעיר הבדואי, בן השייך כבן נוקד הצאן, בהרים ובעמקים. למענה עובד הרועה שנים רבות, שנות הילדות והנוער, וחי חיי כלב בשדה – כדי לקבץ על־יד את דמי מחירה. היא – מרכז עולמו.

וכשמשיגים אותה? חלף ועבר הכל, כקשת אחרי הגשם. האשה נעשית פתאום כאותו חמור אשר נוצר לעבודה ולמשא, “כלי קיבול” לקללות ולחרפות, ולפעמים קרובות – למכות…

עמשי, אשה אלמנה, כבת ארבעים, לבושה נקיים, רזה, בעלת פנים צנומים ועיניים פקחיות לה, שחורות וגדולות. פיה אינו פוסק מעישון. אחות השייך היא ומכובדת על כל בני השבט. היא נכנסת לכל אוהל ויושבת לרוב במסיבות הגברים, מכבדים אותה בקהווה כיתר האורחים. אשה טובת־לב היא: רואה את מישהו לבוש קרועים – היא מוציאה חוט ומחט ומתקנת, רואה שבגדיו מלוכלכים והכִּנים מטיילות על בגדיו ושערותיו – אומרת היא מיד להביא אליה את הבגדים לכביסה ומחממת מים לחפוף את הראש…

שאלתיה פעם:

– למה, עמשי, יַא־אוּחְתִּי, אינך מתחתנת? את עודך יפה וצעירה…

– למה להתחתן? – ענתני בבת־צחוקה הסלחנית, השוהה תמיד על שפתותיה – באללה, טוב יותר לחיות לבד, אין צועק, אין כועס, אין מעליב, אין מקלל… ובעלי – ירחמהו אללה – היה מכה תמיד, כך… היה רוגז ומכה …

הרהרה רגע ופניה נתעננו, והמשיכה:

– כן, בלי ילד חבל מאוד… אם יש ילד – טוב, עוזר הוא לעת זיקנה… אבל, בעל? מי צריך לו? מספיק זה שהיה… באללה, כַאפִי… מספיק – –