באוהל “חנות” עלובה.
תיבת תאנים, סוכריות זולות, סיגריות ממין אחד ומספר מטפחות צבעוניות – זוהי כל “סחורתו” של בעל החנות הזאת, אברך צעיר. הוא מחליף את סחורתו בתוצרת חלב, ביצים, ירקות, תבואה וכדומה. והוא מוביל את “קניותיו” אלה בכל שבוע לעיר או למושבה הקרובה ומוכר זאת בכסף מלא.
בפתח האוהל יושבת זקנה ועל ברכיה תינוקת פעוטה, כבת חצי שנה, מעוטפת סמרטוטים מלוכלכים. הידיים והרגליים דקות כקנים דקים, חיוורת, עיניים סגורות, טרוטות וחולות דלקת, מפעפעת בבכי חרישי, בלתי פוסק. מנסה הזקנה להרגיעה ולהשקיטה, מכה על כתפיה הרזות, אבל ללא הועיל.
פתאום פרשה הזקנה את ידיה לשמים, הרימה את עיניה מעלה ואמרה:
– יא ראבי! למה אינך לוקח אותה אליך?…
והיא, כמצטדקת, ביארה לרועים שיצאו מה“חנות” והסתכלו תמהים:
– אין למסכנה הזאת אֵם, מתה בלידתה אותה… האב הלך לעבוד ולהרוויח כסף, והיא נשארה בעולם “הֶק”, ככה… למה לה חיים… למסכנה הזאת?… אין מי שיטפל בה ויניקנה חלב משדי אם, אין מי שישגיח… אין מי… אח, יא ראבי, יא ראבי!…
בעל ה“חנות” נתן בין אצבעותיה הצנומות והקטנטנות של התינוקת תאנה מלוכלכת, וזו הגישתה כהרף־עין לפיה, מצצה ברעבתנות והשתתקה לרגע, אבל תיכף הפילה מידיה את התאנה והוסיפה ליילל חרש…
הזקנה מנדנדת אותה באהבה וברחמים על ברכיה, נושאת עיניה למרום ומתפללת:
– אח, יא ראבי!… למה לה חיים למסכנה הזאת – למה?! – – –
