שִׁיר זָהָב לָקוּחַ מִטָּרְקְוָטוֹ טַסּוֹ (Veglia VII)    🔗

– – ͝ – – – ͝ – – – –

רוֹפֵא אֱלִיל תִּקְרָא חָלְיִי קַדָּחַת

כִּי אֵשׁ בְּעַצְמוֹתָי יוֹם יוֹם בּוֹעָרֶת

עַל־מוֹקְדָהּ תַּחְשֹׁב לִשְׁפֹּךְ מֵי נָחַת

אַךְ מַחֲלַת לִבִּי לָךְ מִתְנַכָּרֶת.

צֵא־נָא רְאֵה זִיוֹת שֶׁמֶשׁ זוֹרָחַת

בִּגְדֹל תְּקוּפָתָהּ בִּרְחוֹבוֹת־קָרֶת

תִּהְיֶה כְאִישׁ עִוֵּר נוֹפֵל בַּפָּחַת

אָז עֵֽינְךָ תִּהְיֶה פִתְאֹם קוֹדָרֶת.

הִנֵּה כְמוֹ חַמָּה לַפִּיד וָנָשֶׁק

אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אֵלַי נִגְלָתָה

וּבְאוֹר בְּרַק חִצָּה עֵינִי נִכְסָתָה.

גֵּוִי בְאֵין מַדְוֶה, אוּלָם רַק חֵשֶׁק

יַשְׁבִּית יְגוֹן חַיַּי הוּא יִרְפָּאֵנִי

רוֹפֵא אֱלִיל לֶךְ־נָא הֶרֶף מִמֶּנִי.