אָדָם לֹא יֵדַע מֶה עָמֹק הוּא שָׁתוּל,

עַד שְׁעַת הַטִּלְטוּל.

עַד שָׁעָה וְיַרְגִּישׁ מִי אוֹחֵז בּוֹ בִּצְבָת,

וּמוֹשְׁכוֹ מִכִּבְרַת אֲדָמָה בָּה נָבָט.

אָז קוֹל שָׁרָשָׁיו – צַעַק חַד וְזָקוּף,

כְּקוֹל יְצִיאַת נְשָׁמָה מֵהַגּוּף.

וּכְמוֹ מַלְתָּעוֹת נִשְׁלָפוֹת לְאִטָּן

יִתְפַּלֵּץ‏־יִתְחַלְחֵל כָּל בְּשָׂרוֹ הָאֵיתָן.

וְאַחַר – דְּמָמָה, וְעוֹד קָט וְיֶעְתַּר

כְּבָר מֵרֶגֶב אַחֵר עַל טַל וּמָטָר.

אַךְ טַבַּעַת־פְּחָדִים, שֶׁהַזְּמַן לֹא גְלָפָהּ,

יְרֻשָּׁה הִיא בִּפְנִים מֵאוֹתָהּ הַשְּׁלִיפָה.