ספר זה, העשירי בכינוס כתביי בהוצאת דביר, ממשיך בסידרת “המסות הקטנות” שהתחילה בתוך “ספר המסות” (דביר, תשל"א) ומכיל שש עשרה המסות שהוכללו בספרי “מלים ודממה” (ספרית פועלים, תשל"ח) ושמונה שהופיעו בכתבי עת ועוד לא הגיעו לריכוז. ופרט ל“שונות” שבסוף, כולן מעין “הסתכלות בסוד הרוח והרושם”.

כניתין בשם “מסות קטנות” לא מבחינת הכמות אלא לציין אותן כסוג שירי מיוחד, מן ליריקה הרהורית, או הרהורים אשר מלה לירית מפרכסת בהם לצאת. ואמנם המלה הלירית תמיד רק מפרכסת לצאת (מתוך פתיחה לספרי “מלים ודממה”).

אולי זהו מה שקוראים הגרמנים דאס דיכטענדע דענקען. כי החשיבה המדעית היא ליניאלית, עילה ועלול, ועלול של עלול, וכו', ואילו החשיבה הפיוטית היא, ניתן לומר, מַשיקית. מחשבה ניתזה מתוך מהירות הגלגל ונלכדת תוך גלגל אחר, ושוב ושוב הַתָּזוּת, והכל מתוך עריגה על ההפשטה הכללית ביותר – דחיפה אנושית עמוקה ואי-מוּדעת. ולא כל כך בהלצה הציע פעם לודוויג ויטגנשטיין לחבריו לערוך מחשבותיהם על הכתב בסדר אלף-ביתי, כי העיקר לא קשריהן זו עם זו אלא זיקתן לאידיאה המוֹקדית כחישורים אל הציר.

ונאמנות זו לדינאמיקה הפנימית משפיעה על צורת ההבעה. כי המחשבה תמיד חדת זוויות, מפתיעת תפניות.

ומַפתיעוּת זו, לגבי עצמי, איפיינה התהוותו של הספר. לא תיכננתיו מראש, לא היתה לי שיטה מודעת על שרשיה וקומת ענפיה. כל מסה באה מתוך השראה משלה, וּבשנים האחרונות מתוך דחף אחד, סתום ומתמיד. ובכל זאת נדמה לי שיש רצף, ורעיונות הולכים ומתפתחים כאדוות על פני נהר שאיזה מאורע נפל אל תוכו ועורר התרגשות בכולו.