לְצַוָּארִי אִמִּי הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת

בְּחֹרֶף קַר סוּדָר מֵעֵין הַדָּם,

עָלָיו בָּעֲרָבִים הָיְתָה מְסַפֶּרֶת

הַפָּרָשָׁה מִסֵּפֶר־הָאָדָם.

הַמַּעֲשֶׂה לֹא כְלָל הָיָה שָׂמֵחַ:

אָבִי, אֲזַי אַבְרֵךְ, בִּגְזַר־מַלְכוּת,

בְּחֶבֶר שֶׁל פּוֹשְׁעִים – אֶחָד רוֹצֵחַ –

הָכְרַח בַּחֹרֶף לַעֲרֹךְ גָּלוּת.

גַּם הוּא חָטָא. כִּי בֵן הָיָה לַגֶּזַע,

אֲשֶׁר עָלָיו נִחֲתָה כָל יַד עַוָּל,

תָּשִׂישׂ תָּמִיד אוֹתוֹ שַּׁסֵּעַ שֶׁסַע, –

וְעַל לֹא כְלוּם הוּא לַפּוֹשְׁעִים נִכְבַּל.

אָכַל קוּרְצָא פְּלוֹנִי, כִּי מִתְחַמֵּק הוּא

מֵהַצָּבָא (וְהוּא, הַבְּכוֹר, שׁוּחְרַר)

וּבְלֵיל שָׁחוֹר אֶחָד כְּבָלִים הִדֵּקוּ

יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו, וּבְלִי עֲרָר…

הָיָה אָז חֹרֶף עַז. מִבֵּית־הַכֶּלֶא

הַשַּׁיָּרָה יָצְאָה, וּמִן הָעִיר,

לֵילֵךְ לְקַמֶנֶץ־פּוֹדוֹלְסְק בַּשֶּׁלֶג,

כִּסָּה הָאָרֶץ בְּסָדִין בָּהִיר.

קוֹדֵר הָלַךְ מִשְׁמָר עִם כְּלֵי־הַזַּיִן,

וּקְדוֹרַנִּית הָלְכָה הַשַּׁיָּרָה, –

נִשְׁמַע רַק בַּדְּמָמָה קוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם

וּבְכִי שֶׁל אֵם וְאֵשֶׁת צְעִירָה,

וְאוּלַי עוֹד קוֹל עוֹרֵב מֵעֵץ גָּבֹהַּ,

בַּבֹּקֶר הֶעָכוּר כְּהַגּוֹרָל. –

אַךְ לֹא נִשְׁמַע אָז קוֹל מַלְאַךְ־אֱלֹהַּ,

שֶׁיַּעֲצֹר מִצְעָד זֶה הַנּוֹרָא.

הַרְבֵּה יָמִים הֵם כָּךְ הָלְכוּ בָרֶגֶל,

הַרְבֵּה תַּחְנוֹת בָּעֲרָבִים חָנוּ,

עַד כִּי נְדוּדֵיהֶם פָּסְקוּ לָרֶגַע:

חוֹמוֹת הָעִיר בָּאֹפֶל נִסְתַּמְּנוּ.

וְשׁוּב אוֹתָם כָּלְאוּ בְּבֵית־הַכֶּלֶא.

חֲבֵר אָבִי בַתָּא הָיָה אָדָם,

מַר־נֶפֶשׁ וְרַגָּז עִם עֵינֵי־יֶלֶד,

רֹאשׁוֹ סָעוּר וּמַצְפּוּנוֹ נִכְתָּם.

אִשְׁתּוֹ רָצַח – אָמַר בְּקֹר־הָרוּחַ, –

שָׁעָה חָפַז עָלָיו יִצְרוֹ הָרָע,

בְּסַכִּינוֹ מִתַּחַת הָאַשׁוּחַ

בַּגַּן רָצַח אֶת קַטְיָה הַיְקָרָה.

מֵהַפֻּנְדָּק יָצָא בְעֶרֶב־חֹרֶף,

עִקְּבֵי אָדָם נִרְאוּ לוֹ בֶחָצֵר, –

אָז נְמָלִים רָחְשׁוּ אֶצְלוֹ בָעֹרֶף,

אֶת קַטְיָה עַל הַבְּאֵר עִם דְּלִי עוֹצֵר,

אֶת קַטְיָה הוּא סוֹחֵב אֶל הָאַשׁוּחַ,

וְסַכִּינוֹ תוֹקֵעַ בִּלְבָבָהּ –

מַדּוּעַ? מִי יֵדַע נְתִיב הָרוּחַ? –

וְהוּא אֶת קַטְיָה מְאֹד הֵן אֲהֵבָהּ!

“כֵּן, מַעֲשֵׂה־שָׂטָן – וְקֵץ לַנֹּעַר!”

בְּשַׁרְווֻלּוֹ מָחָה שְׁמוּרוֹת עֵינָיו,

עֵת לְאָבִי סִפֵּר בְּתָא הַסֹּהַר,

כִּי לֵיל חָרְפִּי חִפָּה בִשְׁחוֹר־כָּנָף

עַל הַכְּלוּאִים: אָבִי וְהָרוֹצֵחַ,

מְכֻנָּסִים בְּתוֹךְ מְעִיל אֶחָד,

אֲשֶׁר אִישׁ אִישׁ מֵהֶם רַגְלָיו תּוֹקֵעַ

בְּתוֹךְ שַׁרְווּל לְהִתְחַמֵּם מְעָט.

וַחֲבוּקִים כֹּה בַּלֵּילוֹת קָפָאוּ,

עַד בּוֹא הַיּוֹם פִּתְאֹם שֶׁהִפְרִידָם,

מֵהַסִּיּוּט הַסָּהֳרִי יָצָאוּ,

אַךְ לְסִבִּיר הָגְלָה אוֹתוֹ אָדָם.

וּבַפְּרֵדָה הֵסִיר אֶת הַמִּטְפַּחַת

מִצַּוָּארוֹ וּלְאָבִי מָסַר…

* * *

מֵאָז נִכְרַךְ עַל צַוָּארִי הַפַּחַד

מִפְּנֵי גוֹרַל־אָדָם דַּוָּי וָזָר.

תש"ו