יוֹם־אִיָּר אָז הָיָה שֶׁל זָהָב וְשֶׁל תְּכֵלֶת,

הָאַוִּיר מְבֻשָּׂם נִיחוֹחֵי הַתְּרָזוֹת;

אַחֲרֵי גַלְגַּלּוֹ רָץ פָּרוּעַ הַיֶּלֶד,

מִזְרָקוֹת מֵי־הַבְּדֹלַח אֶל מַעְלָה מַזּוֹת.

צָהֳרַיִם. בַּגָּן מְנַגֶּנֶת תִּזְמֹרֶת,

עַל שִׂיחִים יִלְהֲטוּ בַחַמָּה שׁוֹשַׁנִּים,

אַנְקוֹרִים מְצַיְּצִים? – אֵלּוּ בְּנֵי־הַתִּשְׁחֹרֶת

מַהְגִּים עַל סַפְסָל וּבְעֹז מִדַּיְּנִים…

זֶה אִיָּר: וַאֲנִי בֶן עֶשְׂרִים וְעוֹד שְׁתַּיִם,

וְהַיֶּרֶק צוֹהֵל וּפוֹרֵחַ לִילָךְ,

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי עֲמֻקִּים הַשָּׁמַיִם,

וּבִכְּחוֹל־יְאוֹרָם צָף וָנָם בַּרְבּוּר צָח…

בְּנֵי־אָדָם מְאִירִים וְיָרֹנּוּ עִם רוּחַ,

מַלְחִיתִים הַכְּלָבִים לְנֶגְדִּי בִתְבוּנָה,

הוֹי, מְאֹד הַלֵּבָב כַּנִּימָה הוּא מָתוּחַ,

רַק מַחְרִיד הַקַּבְּצָן הָעִוֵּר בַּפִּנָּה…

צֵל חָלַף לְפָנַי – אַלְמוֹנִי בָא לְפֶתַע,

“הִתְעַלֵּף אִישׁ בַּשֶּׁמֶשׁ” – הִפִּיל לִי דָבָר,

בְּבַת־יָד נִזְדַּעְזַע מִסְּבִיבִי כָל הַשֶּׁטַח,

“הִתְעַלֵּף אִישׁ בַּשֶּׁמֶשׁ” אָמַר וְעָבַר.

צֵל חָלַף לְפָנַי – וְשֵׁנִי לִי מוֹדִיעַ:

“אִישׁ נָפַל – וּנְשָׂאוּהוּ בְרַעַשׁ בַּשּׁוּק” –

הֵן רַבִּים כָּךְ נוֹפְלִים, וְלָהֶם אֵין מוֹשִׁיעַ,

מַדּוּעַ נִלְפַּתִּי וְהַלֵּב בִי דָאוּג?

וּכְשֶׁבָּא הַשְּׁלִישִׁי וּבְשׂוֹרָה לוֹ: הַמָּוֶת.

כְּבָר יָדַעְתִּי בָרוּר מָה הִפִּיל יוֹם־אִיָּר…

בַּחֲדַר־הַמֵּתִים. הָאֵם שָׁם יוֹשָׁבֶת,

מִסָּבִיב יְתוֹמֶיהָ, וּמְקוֹנְנָה מָר.

אַךְ שֶׁמֶּשׁ־אִיָּר לֹא חָדַל אָז לִזְרֹחַ,

וְצִיּוּץ־צִפֳּרִים לְעוֹלָם לֹא יִדֹּם, –

“הַנּוֹפֵל – הֵן אָבִי הוּא” רָצִיתִי לִצְרֹחַ,

אַךְ נֶחְנַק זַעֲקִי בְּבִכְיַת־הַיְּתוֹם…

תש"ו