בֵּין לְבֵין הָלַכְנוּ בִּדְמָמָה סוֹפְרִים אֶת צְעָדֵינוּ
לָדַעַת שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת חַיִּים.
אַחַר־כָּךְ נִסִּינוּ לְהָבִין אֶת הָאֲבָנִים,
אֶת הַנּוֹצְצוֹת וְהַקֵּהוֹת שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרוֹת עַל הַחוֹף
וּבְתַחְתִּית הַגִּבְעָה,
אַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לְהַגִּיעַ אֶל שְׂפָתָן
וְהִסְתַּפַּקְנוּ כָּל אֶחָד בִּבְחִירַת אֶבֶן לְעַצְמוֹ.
אָז תָּסִירוּ אֶת יְדֵיכֶם מֵאִתָּנוּ
כִּי הַמַּכּוֹת לֹא סוֹפְרוֹת אוֹתָנוּ,
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאִמָּא שֶׁלּוֹ בּוֹכָה מִתּוֹכוֹ
לֹא מוּכָן לְהוֹדוֹת בַּהֶפְסֵד
אָמְרוּ לָנוּ שֶׁזֹּאת הָאָרֶץ הַיְּחִידָה.
אֲבָל שָׁכְחוּ לְהַגִּיד לָנוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּגְלָלוֹ
הָאֲבָנִים מָרְדוּ בָּנוּ.
זֶה בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פָּשׁוּט מִפְּנֵי שֶׁבְּתוֹכֵנוּ רָבְצָה
אַהֲבָה כְּבֵדָה וּמַטְרִידָה שֶׁאֵינֶנָּה מוּכָנָה לְוַתֵּר.