לוגו
דרכנו במשק ובקליטת העליה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 8 באפריל 1959


 

משק ישראל בראשית העשור השני    🔗

ישראל נתבכה במשק דינמי, הגדל ומתפתח בקצב מהיר. קנה־המידה המקובל ביותר בעולם לגבי קצב הגידול הוא גידול התפוקה הלאומית. על פי קנה־מידה זה, גדל המשק בעשור הראשון בשיעור ממוצע של 11 – 12 אחוז לשנה – שיעור שרק משקים בודדים הצליחו להגיע אליו.


לוח 1

אינדיקטורים לגידול החקלאות והתעשיה


שנה חקלאות תעשיה, כולל מלאכה
תפוקת החקלאות (במחירי 1956 במיליוני ל"י) השטח המעובד הכולל (באלפי דונם) שטח השלחין (באלפי דונם) תפוקת התעשיה (במחירי 1956 במיליוני ל"י) ייצור חשמל (במיליוני קו"ש)
11949 172 1,650 300 467 404
1950 223 2,480 350 770 560
1951 246 3,350 400 832 677
1952 308 3,475 540 849 809
1953 341 3,550 650 917 914
1954 418 3,560 760 1,100 1,076
1955 452 3,600 890 1,237 1,258
1956 527 3,700 980 1,348 1,348
1957 580 3,820 1,100 1,523 1,305
1958 667 3,957 1,230 1,675 1,445

בעשור הראשון הונחו היסודות למשק מודרני, העתיד לקיים ישוב בן שני מיליוֹן נפש ומעלה: הוכשרה הקרקע בשפלה ובהר, מספר הישובים הכפריים והעירוניים מתקרב לאלף, נחשפו אוצרות מים והונחה רשת ענפה של קוי מים, הוכפל שטח ההדרים והמטעים, נטעוּ יערות, יובשה החולה, נסללו הדרכים, נבנו הנמלים והוקמו ציי ים ואויר, סופּק כוח חשמלי, נגלו אוצרות טבע והוקמה תעשיה ענפה. כל אלה הם שלבים ראשונים – ועתים מן הקשים ביותר – בתהליך הקמתו של משק מודרני.

ואלה הקוים העיקריים המאפיינים את המשק הישראלי במצבו הנוכחי:


 

גידול מהיר של הייצור    🔗

כאמור, גדל הייצור במשק בשיעור מהיר ביותר. בעשור הראשון גדלה התפוקה הלאומית הריאלית פי שלושה. הייצור הריאלי של מוצרי החקלאות ותעשיה גדל בשיעור דומה, ואף למעלה ממנו, כפי שמראה לוח 1 לעיל.

גם בשנים האחרונות, שלא היו שנות עליה המונית, גדל הייצור הריאלי ב־10 – 12 אחוז בקירוב מדי שנה בשנה.

לשם השוָאה נביא כאן כמה מספרים על שיעור הגידול של הייצור הריאלי בארצות שונות:


לוח 2

גידול הייצור הריאלי בארצות שונות

(ממוצע שנתי, 1950 – 1955, באחוזים)


הארץ ממוצע שנתי2
גרמניה 9.8
אוסטרליה 6.8
יוָן 6.4
הולנד 4.9
קנדה 4.5
צרפת 4.0
ארצות־הברית 4.0
גוּאטמלה 3.9
שבדיה 3.1
בריטניה 3.1
צ’ילי 2.2
דנמרק 1.8
אירלנד 1.7
ישראל (1950 – 1958) 11.5

המקור: האומות המאוחדות, דין וחשבון על ההכנסה וההוצאה הלאוּמית, 1957.


גידול הייצור בישראל הוא מהיר לא רק ביחס לארצות־הברית ולאירופה המערבית, שכבר השיגו רמת־ייצור גבוהה ביותר, ולכן קשה להן יותר להגדיל את הייצור במהירות. גידול הייצור בישראל הוא גם מהיר יותר מאשר בארצות מפותחות־פחות, כגון: אמריקה הלאטינית ואסיה, שרמת ייצורן לנפש נמוכה מזו של ישראל.

הגידול המהיר של הייצור בישראל מקורו בשלושה גורמים:

1. הגידול המהיר בכוח העבודה, בזכות העליה והריבוי הטבעי;

2. השקעות־הון עצומות;

3. גידול פריון הייצור.

ראוי להדגיש, כי הייצור גדל בקצב כה מהיר, על אף העובדה שלמעלה ממחצית המועסקים עלו לארץ רק אחרי הקמת המדינה. מספר המועסקים מגיע כיום ל־700,000 נפש, ומהם כ־400,000 עלו לארץ רק לאחר הקמת המדינה. רוב העובדים החדשים בענפי החקלאוּת ובתעשיה הועסקו בארצות מוצאם בענפי שירותים, ולא ידעו כלל עבודת כפים או עבודה מקצועית.

עליית הייצור בישראל מקורה בגידול “לרוחב” ו“לעומק” כאחד. “לרוחב” – במובן של הגדלת היקף ייצורם של מוצרים שכבר יוצרו גם קודם לכן; “לעומק” – במובן של ייצור מוצרים חדשים שקודם לכן לא היו מיוצרים בארץ והיו מיובאים מבחוץ, או שלא היו מצויים בארץ כלל.


 

רמת תעסוקה גבוהה    🔗

שיעור התעסוקה בישראל, היינו: חלקם של מועסקים בפועל בכלל המבקשים עיסוק בעבודה – הוא גבוה. עתה מצויים כ־10 אלפים מובטלים הרשומים בלשכות (לפי ממוצע יומי), וכן כ־10 עד 15 אלף איש העובדים בעבודות יזומות. שיעור המובטלים הממוצע, בהתאם לרשומים בלשכות בלבד, מגיע ל־1.5 אחוזים מכלל כוח העבודה, שהוא כ־700,000 נפש; ואילו שיעור המובטלים, כולל עובדי העבודות היזוּמות, מגיע לכדי 3 אחוזים.

כפי שמראה לוח 3, נמוך שיעור האבטלה בישראל מזה השורר בארצות אמריקה ואירופה אפילו בתקופות של “תעסוקה מלאה”.

למרות הגידול המתמיד בכוח העבודה בישראל מהעליה ומהתבגרות האוכלוסיה, חלה בשנים האחרונות ירידה מתמדת במספר המובטלים ועובדי העבודות היזומות. מרבית העובדים המתוספים למשק נקלטוּ במקוֹמוֹת עבוֹדה קבועים, וחלק ניכר מעוֹבדי העבודות ביזוּמוֹת בעבר הועברוּ אף הם לעבוֹדה קבוּעה.

באופן זה, הונהג בישראל הלכה למעשה העקרון של “תעסוקה מלאה”, המשמש בסיס לכל מדינה מתקדמת, ועל אחת כמה וכמה – למדינה המבוססת על העקרון של עם עובד.


לוח 3

שיעורי האבטלה בארצות שונות

(באחוּזים מכוח העבודה)


1955 1956 1957
קנדה 4.1 3.3 4.6
ארצות־הברית 4.4 4.2 4.3
יפּן 1.6 1.5 1.2
אוסטריה 5.7 5.4 5.1
בלגיה 5.7 4.4 3.5
דנמרק 9.7 11.1 10.2
גרמניה 5.1 4.0 3.4
איטליה 9.8 9.9 9.0
הולנד 1.3 0.9 1.3
נורבגיה 1.2 1.4 1.4
בריטניה 1.1 1.2 1.5
ישראל 1.4 1.5 1.5

המקור: ארגון העבודה הבינלאוּמי, סקר חדשי לעניני עבודה, יוני 1958. לישראל: משרד העבודה, נטיות התעסוקה והאבטלה מס' 20.


האבטלה מרוכזת בעיקרה בשכבות מסוימות ובאזורים מספר. כמעט כל המובטלים הם חסרי כל מקצוע, ואילו בין עובדים מקצועיים שוררת בדרך כלל תעסוּקה מלאה ובמקצוֹעוֹת לא מועטים יש אפילוּ מחסוֹר בעובדים. מכאן, שהאבטלה הקיימת נובעת בחלקה הרב מקשיי הסתגלות סוציאליים, ובעיקר מהעדר הכשרה מקצועית כלשהי, דבר הבא על תיקונו בהתמדה.

זאת ועוד, האבטלה מתרכזת באזורים מספר, בעוד שבאזורים אחרים – ובכלל זה אזורי־ספר אחדים – שורר מחסור בעובדים.

אם זאת ראוי להדגיש, כי על אף השיעור הנמוך של אבטלה גלויה, קיימת, מבחינת הפרודוקטיביוּת, גם אבטלה סמוּיה, בשתי צורות:

א. חלק מן הראויים לעבודה אינו מחפש עבודה באופן פעיל. כתוצאה מכך נמוך בישראל חלקו של כוח־העבודה מכלל האוכלוסיה;

ב. חלק מהמועסקים, בין בענפי הייצור ובין בענפי השרותים, תרומתם לייצור הלאוּמי היא מועטה ביחס.


 

יבוא הון רב    🔗

הגידול המהיר של הייצור נתאפשר בזכות הפיתוח שהיה מבוסס במידה רבה על יבוא ההון. יבוא ההון הגיע לסכום של קרוב ל־300 מיליון דולר לשנה בממוצע. הון רב זה מקורו בחלק מיהדות התפוצות, בחלק משילומים ופיצויים אישיים מגרמניה, בחלק ממלווֹת ומענקים של ממשלת ארצות־הברית וממשלות ידידותיות אחרות, אולם גם מהשקעות והעברות פרטיות.

להלן מובא סיכום אומדן יבוא ההון בשנים 1948 – 1958 למקורותיו:


לוח 4

אומדן יבוא ההון לפי המקורות בשנים 1948 – 1958

(במיליוני דולר)


מגבית יהדות התפוצות 765
מִלוה העצמאוּת והפיתוּח 315
שילומים מגרמניה 425
פּיצוּיים אישיים מגרמניה 160
מלוות וּמענקים ממשלת ארצות־הברית (כולל הבנק ליצוא וליבוא) 490
יתרות שטרלינג 150
העברות והשקעות פרטיות 525!
הלוָאות אחרות 45
סך־הכל 2,875

לוח 5

יבוא, יצוא ועודף היבוא – סחורות ושירותים

(במיליוני דולר)


השנה יבוא יצוא עודף היבוא אחוז היצוא מהיבוא
1949 274.1 43.5 230.6 15.9
1950 327.6 45.7 281.9 13.9
1951 420.1 66.6 253.5 15.8
1952 393.1 86.5 306.6 22.0
1953 365.2 102.3 262.9 28.0
1954 375.0 135.0 240.0 36.0
1955 426.7 134.9 291.8 31.6
1956 534.5 177.9 356.6 33.3
1957 559.9 222.5 337.4 39.7
19583 575.0 253.0 340.0 40.9

לא כל יבוא ההון עמד לרשות הממשלה או הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים להשקעות. חלק רב ממנו נועד לפרטים (כגון: פיצויים והעברות פרטיות) או למוסדות, שבידיהם האפשרות להפנותו לא להשקעות יצרניות אלא לצריכה.

יבוא ההון רב־ההיקף מממן את מרבית היבוא. כלל יבוא הסחורות והשירותים מגיע עתה ל־575 מיליון דולר לשנה (ראה לוח 4); רק כ־235 מיליון דולר מכוסים, לפי שעה, על־ידי היצוא. השאר ממוּמן כמובן על־ידי יבוא ההון.

בשנים האחרונות היה יבוא ההון בקו של עליה, ודבר זה הסב גם גידול הגרעון במאזן הסחורות ובשירותים. חלק מגידול זה מקורו בגידול היבוא של נכסי ההשקעה, וחלק אחר בעליית המחירים בשוּקי חוץ. גם היבוא הריאלי לצריכה עלה מאז שנת 1956.

רמתו הגבוהה של יבוא ההון היא פרי צירוף של מקורות שונים, שחלק מהם עתיד להצטמצם בעוד שנים מספר. הצמצום הצפוי ביבוא ההון חייב להיות גורם מרכזי המכוון את המדיניות הכלכלית לעתיד.


 

פיתוח רב־היקף    🔗

אחד הגורמים העיקריים לגידול המהיר של הייצור ולהגדלת התעסוקה הן ההשקעות העצומות בפיתוח המשק. קרוב לחמישית מכלל התפוקה הלאומית והיבוא הופנו להשקעות. שיעור זה גבוה למדי בהשוָאה לארצות אחרות.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח המשק. כמעט כל ההשקעות בפיתוח היסודי של המשק – ובכלל זה פיתוח מקורות המים, החשמל והמחצבים, סלילת הכבישים, יצירת ציי הים והאויר – הן השקעות הממשלה. נוסף לכך מממנות הממשלה והסוכנות היהודית מרבית ההשקעות (כ־70 אחוז) בחקלאוּת וחלק ניכר מההשקעות (כדי 30 אחוז) בתעשיה. כמעט כל ההשקעות בבניית דירות לעולים ולשכונות העממיות נעשו אף הן על־ידי הממשלה.

השקעות הממשלה, שניתנו בחלקן הניכר כהלואות למשכיעים, שימשו מנוף לגיוס השקעות פרטיות – בין מהארץ ובין מחוצה לה. למעשה, מהוָה הממשלה גורם עיקרי ישיר בהכוָנת ההשקעות העיקריות בכל ענפי המשק, פרט לבניה הפרטית.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח עקב שתי סיבות:

א. מיעוט החסכון הפרטי;

ב. מיעוּט היזמה הפרטית היוצרת.

עקב מיעוט החסכון המקומי, מהוה יבוא ההון מחוץ־לארץ מקור עיקרי לפיתוח. ההיקף הגדול של יבוא ההון הוא הגורם העיקרי לפיתוח המהיר. חלק הארי של ההשקעות הציבוריות (של הממשלה ושל הסוכנות ושאר המוסדות הציבוריים) מקורו ביבוא ההון, ואף חלק מההשקעות הפרטיות הן השקעות חוץ או שמקורן בהעברות מחוּץ־לארץ.

סכוּם ההשקעות הנקיות (היינו, ללא ההשקעות להחלפת הציוד שנתבלה), היה במשך רוב שנות קיומה של המדינה נמוך מסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, כי על אף החסכון המקומי, היה סכום גדול יותר של יבוא הון מופנה לצריכה ציבורית (בכלל זה – להוצאות בטחון או לצריכה פרטית, כולל ההוצאות השוטפות לקיום העולים בעת הראשונה לבואם ארצה). כתוצאה מכך היה קיים “חסכון שלילי נטו” במשק.

בשנים האחרונות גדל סכום ההשקעות והוא מתקרב פחות או יותר לסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, שכלל הצריכה הפרטית והציבורית, וכן הבלאי, משתוה פחות או יותר לתפוּקה הלאוּמית. עם זאת, הרי ערך ההשקעות הנקיות עדיין אינו עולה על סכום יבוא ההון, וחלק רב של ההשקעות היצרניות מקורו ביבוּא הון.


 

רמת־חיים נאותה    🔗

רמת הצריכה ההמוּצעת של מרבית הישוב, שכירים ועצמאיים, קרובה לזו של ארצות אירופה המרכזית ואף אינה רחוקה מזו של אירופה המערבית.

רמת החיים של מרבית האוכלוסיה היא גבוֹהה למדי, באופן יחסי לרמת הייצור של המשק; וזאת לאחר שמאז הקמת המדינה חלה עליה מתמדת ברמת הצריכה.יש שנהנוּ יותר מעליה זו ויש שנהנו פחות. אולם כמעט כל שכבה שיפרה את רמת חייה. אף הרוֹב המכריע של העוֹלים העלוּ רמת צריכתם, בהשוָאה לזו שבארצות מוצאם.

ברמת התזונה, הלבוש, הריהוט, החינוך והבידור של מרבית האוכלוסיה, חלה עליה בולטת. שיפור רב חל בשנים האחרונות ברמת התזונה, במיוחד של תוצרת חקלאית. הצריכה של בשר עוף ותוצרת חלב וביצים כמעט הוכפלה בתקופה של 2 – 3 שנים, וצריכתם בכמויות נאותות הפכה גם לנחלת השכבות העממיות. לעומת זאת פחתה הצריכה לנפש של לחם אחיד – וזה סימן מובהק לעליית רמת הצריכה.


 

דאגה לשכבות הנחשלות    🔗

עם זאת, קיימת עדיין שכבה לא־קטנה שרמת חייה נמוכה מדי, וביניהם כ־90,000 נפש, או כ־22,000 משפחות, המקבלות סעד. שיעור מקבלי הסעד בישראל ביחס לאוכלוסיה אינו חורג אמנם מהרגיל גם בארצות אחרות, שאינן ארצות עליה. אך יש לדאוג לשיפור רמת החיים של השכבות הנחשלות, ובעיקר יש להעבירן לעבודה יצרנית על־ידי הכשרה מקצועית והעלאת רמת הבריאות והחינוך.


 

ציוד חדיש ומשוכלל    🔗

המשק הישראלי הוא צעיר. כמחצית הציוד ואמצעי הייצור שלו הותקנו רק לאחר הקמת המדינה. מרבית הציוד החקלאי והתעשייתי חדיש ומשוכלל. ציי הים והאויר הם מהחדישים בעולם. בדבר זה טמון יתרון חשוב, העשוי לסייע לעילוי כושר ההתחרות של תוצרתנו בשוקי חוץ, אם אך נשכיל לנצלו במידה הראויה.

במשק קיימות רזרבות ניכרות של כושר ייצור, שבתנאים שיצוינו להלן ניתן להפעילן ולהרחיב בשיעור רב את הייצור לשם יצוא.


 

רמת־דיור משופרת    🔗

בזכות ההשקעות הציבוריות והפרטיות העצומות בבניה, חל שיפור בולט מאד ברמת הדיוּר של מרבית הישוב. התופעה של שתי משפחות פועלים המתגוררות בדירה שכורה בת שני חדרים עם מטבח משותף, שהיתה רוֹוחת ביותר לפני הקמת המדינה, נתחסלה כמעט כליל. לגבי חלק מהאוכלוסיה הותיקה חל שיפור מהפכני בטיב הדיור. “סקר הוצאות המשפחה”, שנערך לצורך הכנת הבסיס למדד המחירים לצרכן, מראה, כי קרוב למחצית (כדי 45%) של השכירים העירוניים מתגורר בשיכונים או בדירות אחרות בבעלות עצמית. גם בישובים החקלאיים – קיבוצים ומושבים – חלה עליה בולטת ביותר בטיב הדיוּר.

המעברות הן בתהליך של חיסול. בשנת 1952 התגוררו 256,000 נפש באוהלים, בדונים ופחונים. כיום מתגוררים בהם רק 6,000 נפש, וגם אלה עוברים במהירות לשיכונים.

על אף העליה המוגברת, נעשים מאמצים נמרצים להבטיח לכל עולה דירה – ולו גם צנועה בממדיה – מיד עם עלייתו ארצה.

הבניה תבעה אמנם מקורות עצומים – בכוח עבודה ובחמרים. כ־40 אחוז מכלל ההשקעות במשק הופנו לבניה. דבר זה צימצם כמובן את ההון הנותר להשקעות בענפי הייצור. אולם, שיכון העולים מהוה גורם חשוב בקליטה הכלכלית והחברתית ונודעת לו תרומה לא מבוטלת, אם כי עקיפה, להעלאת כושר הייצור. הוא הדין לגבי הבטחת דיור מינימלי לאוכלוסיה המקומית המתבגרת.


 

השקעות רבות־ערך באדם    🔗

חלק רב מההשקעות במשק, לא היו בנכסים חמריים, אלא באדם.

על אף היותנו ארץ עליה, שבאה בחלקה מארצות נחשלות, אין ישראל מפגרת אחרי המדינות המתקדמות ביותר מבחינת רמת הבריאות. אחד האינדיקטורים העיקריים לכך הוא אורך־החיים הממוצע שהוא עתה בישראל כ־68 שנה לגברים ו־71 שנה לנשים, והוא מן הגבוהים ביותר בארצות השונות.


לוח 6

אורך־השנים הממוצע בארצות שונות ב־1950


גברים נשים
הודוּ 32 32
מצרים 36 42
גוּאטמלה 44 44
סיאם 49 52
צ’ילי 50 54
ציילון 56 55
ספרד 59 64
יפּן 61 65
אוסטריה 62 67
ארצות־הברית 65 71
גרמניה 65 68
אנגליה וּואָלס 66 71
דנמרק 68 70
הולנד 71 73
ישראל 1950 66 70
ישראל 1957 68 71

המקור: השנתון הסטטיסטי של או"ם, 1957.


דבר זה הוא במידה רבה תוצאה של פיתוח שירותי הבריאות הממלכתיים והציבוריים, המרתים כל שכבות העם.

גם רמת החינוך היא בקו של עליה מתמדת. החינוך העממי – הניתן חינם – הוא כללי. כיום הוא ניתן ל־400,000 נער ונערה בקירוב. עם המעבר לשכר־לימוד מודרג, בהתאם להכנסה של ההורים, ובעזרת השתתפוּת גדולה של הממשלה, מתרחבות במהירות אפשרויות הלימוד התיכון גם למעוטי יכולת. מוסדות ההשכלה הגבוהה התפתחו בקצב מהיר, ואף בהם ניתנות מילגות למעוטי אמצעים.

בתחום ההכשרה הטכנית והמקצועית חלה התקדמות רבה, שנודעת לה השפעה חשובה על פריון הייצור במשק.

לרשות ישראל עומדים כוחות מדעיים וטכניים מעולים. רק מדינות מועטות נתברכו בהם בשיעור כה רב, באופן יחסי לגודל אוכלוסייתן. נוסף על הערך האנושי והתרבותי כשלעצמו, נודעת לכך בימינו גם חשיבות כלכלית ממדרגה ראשונה.


 

ביצור הבטחון    🔗

על מדינת ישראל רובצת מעמסה בטחונית כבדה, שיש לה תוצאות מרחיקות לכת גם מבחינת המשק.

הזדיינותן המהירה של הארצות השכנות האויבות מאלצת את ישראל להגדיל חימושה בהתמדה, דבר הבולע מקורות עצומים שבזמנים כתיקנם ניתן היה להפנותם לפיתוח המשק. חלקם של המקורות המיועדים לבטחון – בין בהחזקת כוחות־אדם ובין בחמרים מיבוא ומייצור מקומי – מתקרב לעשירית מהכנסתנו הלאומית. זהו שיעור גבוה מאד בהשוָאה לרוב המדינות.

בחישוב זה כלולות רק הוצאות הבטחון הישירות. נוסף עליהן מטילים צרכי הבטחון גם מעמסה עקיפה כבדה על המשק. ההוצאות היתירות הכרוכות בישובי־ספר חקלאיים ועירוניים, תשלומי־יתר של המפעלים בקשר לשירות במילואים, ההפסדים החמריים הנגרמים למשרתים בצה"ל, אלה והוצאות דומות אחרות אינן כלולות אמנם בתקציבי הבטחון, אולם הן נעמסות כהוצאות יתירות של המשק הנובעות מצרכי הבטחוֹן.


 

התחלות יישוב הנגב ואזורי הספר    🔗

בשנים האחרוֹנות נעשו התחלות ביישובם של הנגב ואזוֹרי־הספר. הישובים החקלאיים שבנגב, פיתוח אילת על נמלה, מפעלי התעשיה, המחצבים והמלאכה שבעיירות הפיתוח, יישובו של הגליל – הם יתדות ראשונות. מבחינת החישוב הכלכלי לטוָח הקצר מחייב הדבר ברוב המקרים הוצאות־יתר, אולם טעמים בטחוניים ומדיניים, מצד אחד, והסיכויים הגנוזים בכך לפיתוח המשק בטוָח ארוך, מצד שני – מכריעים את הכף.


 

מדיניות־שכר המעודדת העלאת הפריון    🔗

מאז הקמת המדינה עלה בהתמדה שכרם של כל השכירים. עליית השכר הדביקה את עליית המחירים ואף עלתה עליה באופן שהשכר הריאלי עלה במידה ניכרת.

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים חייבו הגדלת הנטל הריאלי של מס ההכנסה, שהוטל בשיטה פרוגרסיבית. למרות זאת חלה עליה גדולה גם בשכר הריאלי נטו לאחר ניקוי מס של כל השכירים. בדרך כלל עלה השכר הריאלי נטו פי 4.5 עד 5, בעוד שמדד יוקר המחיה עלה פי 3.


לוח 7

אינדקס הפרשי השכר נטו בשנים 1948 – 1959

(1948 = 100)


1948 1952 1955 1957 1959
פועל פּשוּט 100 159 362 433 458
פועל מקצועי 100 149 312 459 496
פּקיד תעשיה מתחיל 100 144 369 414 501
רופא ציבוּרי 100 160 297 440 472
מהנדס ציבוּרי 100 190 350 452 482
מורה 100 181 441 536 612
מדד יוקר המחיה 100 164 251 284 303

לוח 7א

השכר החדשי נטו4 בשנים 1949 – 1959

(בל"י)


1957 1955 1952 1948

תחילת1

1959

פועל פשוט 40.9 65.0 148.0 177.0 187.0
פועל מקצועי2 61.8 92.0 193.0 283.9 306.5
פקיד תעשיה מתחיל 35.8 51.5 132.0 148.1 179.0
רופא בשירות ציבורי3 92.6 148.5 275.0 407.4 437.44
מהנדס בשירות ציבורי5 78.6 149.0 275.0 355.0 6378.5
מורה7 48.2 87.3 212.5 285.2 8294.9
מדד יוקר המחיה, נקוּדות9 93 153 233 264 282

  1. נתוני 1959 הנם אומדן בלבד.↩︎

  2. פועל מתכת סוג א' או הדרגה הגבוהה ביותר הקיימת – נשוי עם ילד.↩︎

  3. רופא מרפאה, ותק 5 שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  4. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  5. מהנדס דרגה ד', דירוג מהנדסים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  6. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  7. מורה מוסמך בבי"ס ממלכתי יסודי, אחרי ותק של חמש שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  8. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  9. על־פי שילוב של המדד הישן והחדש (ספטמבר 1951 = 100).↩︎


לאחר שהאינפלציה גרמה להתקרבות יתירה בין השכר היחסי של עובדים שונים, חלו בשנים האחרונות תמורות רצויות במדיניות השכר. בעוד ששכר הוגן מינימלי מובטח לכל שכיר, הוגדלו אותם מרכיבי־השכר הקשורים בהעלאת פריון הייצור, או המחייבים השתלמות מקצועית. מדיניות זו תואמת הן את העקרונות הסוציאליים של שכר הוגן והן את צרכי המשק, המחייבים העלאת הפריון וקידום הרמה הטכנית והמקצועית.


 

הקלות במסים    🔗

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים מחייבים בהכרח גביית מסים בהיקף נרחב. עם זאת הופחתו בשנים האחרונות בהדרגה שיעורי המסים הישירים.


לוח 8

תשלומי מסים ישרים (כולל יהב מגן) של עובד נשוי ואב לשני ילדים

(בל"י)


בעל הכנסה שנתית

של

שילם בשנת

1956

שילם בשנת

1957

שילם בשנת

1958

2,400 117 1
2,700 184 77 21
3,000 250 155 80
3,600 428 304 200
4,200 635 498 342
4,800 869 697 516
5,400 1,152 902 690
6,000 1,515 1,176 900
7,200 2,434 1,750 1,374

נוסף להורדת שיעורי המס והגדלת הזיכויים הונהגו שיעורי מס מופחתים לשעות נוספות, לפרמיות על פריון עבודה וכיוצא באלה.

בעלי הכנסה נמוכה פטורים כליל ממסים ישירים. כך, למשל, פטור ממס הכנסה אב לשני ילדים, המשתכר 220 ל"י לחודש.

כדי לעודד את הייצור וההשקעות, הופחתו באופן ניכר שיעורי המסים על חברות הן על־ידי הורדת שיעורי המס והן על־ידי חישוב הפחת על ציוד לפי הערך השוטף ולא לפי הערך של קניית הציוד.

בשנים האחרונות חל שיפור בולט בגביית המסים, הן על־ידי הרחבת מעגל משלמי המס והן על־ידי התקדמות לקראת גביית מס־אמת.

בתקופות־חירום מיוחדות לא היה מנוס מהעלאת מסים. בתקופת סיני היה הכרח להטיל גם יהב מגן, אך הוא בוטל במארס 1958. עם הגברת העליה מרומניה הכרח היה לגבות מלוה־חובה לקליטת העליה. מלוה זה, שהנו בעל אופי ארעי, כולו קודש להוצאות לשיכון ולקליטת עליה.

לעומת זאת, חלה בשנים האחרונות עליה בשיעורי המסים העקיפים. אין בסיס לדעה כאילו כל המסים העקיפים הם בעלי אופי רגרסיבי, בעוד שכל המסים הישירים הנם פרוגרסיביים. הכל תלוי באופן המס ובדירוגו. מרבית העליה במסים העקיפים בשנים האחרונות באה לגבות רווחי־יתר על מוצרי יבוא. שאר המסים העקיפים הוטלו בשיעורים מודרגים. במידה שהדבר הקטין את ההכנסה הריאלית של מעוטי היכולת, נעשו סידורים כדי לפצותם על כך על־ידי תוספת יוקר ואמצעים אחרים.


 

הפיתוח מבטל את הפיקוח    🔗

הצלחת הפיתוח איפשרה ביטול הפיקוח. בשנים הראשונות של המדינה, עקב מחסור בשורה של מוצרים חיוניים, לא היה מנוס מקיצוב ופיקוח. הגידול הרב של הייצור וההסכמים עם ארגוני היצרנים בענפים מספר איפשרו ביטול הדרגתי של הקיצוב והפיקוח.

ביטול הפיקוח והקיצוב מסייע להגדלת היעילות ולהגברת כושר ההתחרות שלנו. כן הוא מניח בידי הצרכנים את החופש לקניית המוצרים שאותם הם מעדיפים, בלי שתהיה התערבות בכך על־ידי הוזלה מלאכותית, בעזרת סובסידיות, של חלק מהמוצרים. במידה שביטול הקיצוב כרוך בהעלאת מחירים של מוצרים חיוניים, ניתן לשכבות החלשות פיצוי על כך.


 

יציבות המחירים    🔗

הגידול הרב של הייצור, כמו גם היבוא הנרחב, איפשרו יציבות יחסית במחירים. עד לשנת 1954 חלו עליות מתמידות גדולות ברמת המחירים. אולם מאז הואט בהרבה קצב עליית המחירים. בשנים 1955 – 1957 עלה מדד המחירים לצרכן ב־5 – 6 אחוזים, מדי שנה. בשנת 1958 עלה המדד ב־53.3 אחוזים בלבד. אף בראשית 1959 נשמרת רמת המחירים. יציבות המחירים, אם כי עדיין אינה מספקת, מסייעת לפעילות תקינה ובריאה של המשק.


 

נקודות התורפה העיקריות של המשק    🔗


בפרק הקודם צוינו קוי־האופי העיקריים של המשק הישראלי בראשית העשור השני. בכמה וכמה תחומים חשובים בלטה התקדמות רבה. עם זאת, אין להתעלם מנקודות התורפה של המשק, שתיקונן הוא תנאי לקידום העצמאות הכלכלית. נקודות התורפה העיקריות הן:


 

גידול מועט מדי של היצוא    🔗

המשק הישראלי נזקק מעצם טיבו ואָפיו ליבוא רב. בהיותנו ארץ קטנה ודלה באוצרות טבע – לא נוכל לקיים ישוב ברמת־חיים שאנו חפצים בה ולא נוכל לקלוט עליה ללא יבוא רב. וזאת בדומה למדינות הקטנות שבאירופה המערבית, כגון: הולנד, בלגיה, נורבגיה, שוייץ ועוד, שבכולן רב חלקו של היבוא ביחס לייצור הלאוּמי.

רובו המכריע של היבוא ממומן עדיין על־ידי יבוא הון ורק מיעוּטו על־ידי יצוא. אמנם, חלקו של היצוא, בהשואה ליבוא, גדל והולך. בשנוֹתיה הראשוֹנוֹת של המדינה הגיע היקף היצוּא (כוֹלל יצוא שירותים) ל־15% מערך היבוא והוּא עלה והגיע עתה ל־40% מערך היבוא (ראה לוח 5 לעיל). אף־על־פי־כן, לא גדל היצוא בקצב הדרוּש, ובשנת 1958 כמעט לא חלה בו כל עליה.

נוכח הירידה הנשקפת ביבוא ההוֹן, הכרחי שבעתיד יגדל היצוא בקצב מהיר יותר.


 

תלות מסוכנת ביבוא הון רב    🔗

הגידול האִטי של היצוא הוא אחד הגורמים לתלותו המסוכנת של המשק ביבוא הון רב. יבוא ההון הכולל מגיע עתה ל־340 מיליון דולר לשנה, שהם כ־170 דולר לנפש. צמצום ניכר ביבוא ההון עלול לא בלבד להקטין את היקיף היבוא הדרוּש, אלא גם לגרום לצמצום הייצור המקוֹמי והתעסוּקה. שכן אין כמעט ייצור בענף מאנפי המשק שלא יהא נזקק במידה זו או אחרת ביבוא חמרי־גלם, דלק, חלפים, או ציוּד. בלעדי יבוּא לא יהא ביכלתנוּ לקיים רמה גבוהה של ייצור ותעסוקה.

אמנם, בענפים מספר הוחלפו חמרי־גלם מיובאים בחמרי־גלם מקומיים – אם מהחקלאות, אם מהמחצבים ואם מהתעשיה. בענפים אחרים – ביחוד בתעשיה – חלה העמקה בייצור, על־ידי מעבר לשלבי־עיבוד מוקדמים יותר וצמצום מרכיבי היבוא בייצור. עם זאת, עדיים נזקקים הייצור והתעסוקה בישראל ליבוא רב, וכל עוד לא גדל היצוא במידה מספקת, דרוש לשם כך יבוא הון רב. במיוחד תלוי היקף הפיתוח ביבוא הון, שכן חלקו של החסכון המקומי במימון ההשקעות מועט עדיין.


 

מיעוט החסכון    🔗

רמת החסכון בישראל נמוכה ביחס לצרכי המשק בהשקעות. לא זו בלבד שההשקעות ברמתן הנוכחית מועטות מכפי הדרוּש לקידום העצמאוּת הכלכלית, אלא שמרבית ההשקעות מקורן ביבוא הון ולא בחסכון.

רמת החסכון הנמוכה אינה אלא הצד השני של מטבע הצריכה הגבוהה ביחס לייצור. למעלה מ־90 אחוז מתוספת ההכנסה של הציבור מופנים לצריכה. בשנים האחרונות נאכלת מרבית תוספת הייצור על־ידי העלאת הצריכה.


לוח 9

חלוקת תוספת המקורות לרשות המשק בין 1953 ו־1958

(במיליוני ל"י, במחירים קבועים של 1957)

1953 1958 שינוי ב־% מס"ה
תפוקה לאומית גלמית 1,828 3,440 1,612 90.5
נוסף: עודף היבוא על היצוא 521 690 169 9.5
ס"ה המקורות שלרשות המשק 2,349 4,130 1,781 100.0
הצריכה הפרטית 1,506 2,545 1,039 58.1
נוסף: הצריכה הציבוּרית 369 700 331 18.7
הבלאי 114 338 224 12.5
ס"ה הצריכה והבלאי 1,989 3,583 1,594 89.3
נוסף: ההשקעה הנקיה 360 502 142 8.3
מלאי ממשלתי 45 45 2.4
ס"ה ייעוד המקורות שלרשות המשק 2,349 4,130 1,781 100.0

אף מהחסכון המועט מופנה חלק־הארי להשקעה בדירות למגורים ולא לחסכון מסוג שאין בו משום הגברת הביקוש.

כדי שחלק רב מתוספת הייצור יכוּוָן להשקעות יצרניות, או לצמצום הגרעון המסחרי, ולא ישמש להעלאת רמת הצריכה והדיוּר – מן ההכרח שיחול גידול רב בחסכון.


 

מיעוט חלקם של התעשיה והחקלאות בתעסוקה ובתפוקה הלאומית    🔗

רק כ־40% מכלל המפרנסים בישראל מועסקים בתעשיה (כולל מלאכה) ובחקלאוּת. כ־15% נוספים מועסקים בבניה ובתחבורה – שאף הם נחשבים, בדרך כלל, לענפי ייצור. אולם כ־45% מהמפרנסים מועסקים בשירותים.

במקורות ההכנסה הלאוּמית אין חלקן של התעשיה והחקלאות עולה על 35%. אם נצרף לכך את הבניה והתחבורה – יגיע חלקם של הענפים היצרניים לכדי 50% בלבד מההכנסה הלאוּמית.

הרכב כזה של תעסוקה והכנסה אינו מצוי בארצות אחרות, בין בארצות שאינן מפותחות ובין בארצות המפותחות.


לוח 10

חלוקת המפרנסים בארצות שונות

(באחוזים)


בריטניה 1951 בוליביה 1950 גרמניה 1950 דנמרק 1950 ארה"ב 1950 תורכיה 1955 צרפת 1954 קוסטריקה 1950 בוּרמה 1953 פיליפינים 1953 ישראל 1957
חקלאות 5.1 64.1 23.2 25.1 12.2 77.4 27.7 54.7 11.0 54.1 17.3
חרושת6 42.8 18.4 34.7 26.9 29.7 6.6 29.1 11.9 18.9 11.8 21.0
בניה 6.3 2.5 8.2 6.4 6.2 1.6 7.2 4.3 2.9 2.4 9.6
תחבורה 7.7 2.0 5.2 6.8 7.0 1.5 5.3 3.5 7.8 2.6 6.8
ס"ה ענפי הייצור 61.9 87.0 71.3 65.2 55.1 87.1 69.3 74.4 40.6 70.9 54.7
מסחר וכספים 14.0 5.4 9.6 13.5 18.5 2.7 14.0 7.9 32.1 8.7 12.9
שירוּתים אחרים 23.7 6.6 16.9 20.2 22.0 4.3 15.3 14.8 15.7 10.3 32.4
ס"ה שירותים 37.7 12.0 26.5 33.7 40.5 7.0 29.3 22.7 47.8 19.0 45.5
לא מפורט 0.4 1.0 2.2 1.1 4.4 5.9 1.4 2.9 11.6 10.1
ס"ה כללי 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0

המקור: לארצות השונות – האומות המאוחדות.

לישראל – דין־וחשבון של בנק ישראל 1957.


בארצות הפחות־מפותחות נודע משקל רב לחקלאוּת, וברבות מהן מועסקים בענף זה למעלה ממחצית המפרנסים. בארצות המפותחות נודע משקל רב לתעשיה, ברובן של אלו מגיע חלקם של המפרנסים בחקלאוּת ובתעשיה ל־55% עד 60% ומעלה. אפילו בארצות־הברית, בה רמת החיים היא הגבוהה בעולם ועל כן הביקוש לשירותים ופריון העבודה בענפי הייצור הוא עצום, הגיעו התעשיה והחקלאוּת ל־42% של המפרנסים.

מיעוּט חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת בישראל מקורו בגורמים מספר: ראשית, כושר־ההתחרות המועט של המשק הישראלי מתבטא בעיקר במוצרים תעשיתיים והחקלאיים. כושר ההתחרות המועט מכביד על קליטת עובדים רבים נוספים בתעשיה ובחקלאוּת. שנית, חלק מהעולים, שעסקו בארצות מוצאם בשירותים, נוטים להמשיך לעסוק בהם. שלישית, אין ההשקעות בענפי הייצור מספיקות כדי ליצור תעסוקה יצרנית נוספת בהם.

שיעור נמוך של ייצור ותעסוקה בתעשיה ובחקלאוּת אפשרי כל עוד קיימת רמה גבוהה של יבוא הון. לקראת צמצום יבוא ההון, הכרחית הגדלת חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת. תנאי לכך הוא הגדלה מהירה של ייצורם לצורך היצוא. העלאת הפריון וכושר ההתחרות של ענפים אלה בד ובד עם הכשרה מקצועית מתאימה, הם התנאים הדרוּשים לשיפור המבנה המקצועי של האוכלוסיה.


 

אינפלציה    🔗

רוש שנות קיוּמה של המדינה היוּ נתוּנוֹת להתפתחות אינפלציונית. בחלקה נבעה התפתחות זו מהרחבה יתירה של האשראי לממשלה, למימון גרעונות שנוצרו בתקציבי המדינה, ביחוד להוצאות גדולות ובלתי צפויות לבטחון (כגון בתקופת מבצע סיני) ולשיכון עולים. נוסף לכך, הורחב בשיעוּר רב האשראי לציבור, ביחוד לחקלאוּת ולתעשיה.

גורם אינפלציוני אחר היו העלאות בהוצאות ייצור, ובכלל זה בשכר וברוָחים. במדיניוּת השכר נעשו בשנים האחרונות שינויים חשובים במגמה של ריסון האינפלציה ומניעת פגיעה בכושר־ההתחרות של תוצרתנו.


 

התכנית לעתיד    🔗


מטרות התכנית    🔗

השנים הקרובות עתידות להיות שנות־מפנה למשק הישראלי. בעוד שהאוכלוסיה תוסיף לגדול בקצב מהיר, הרי אין להניח שיבוא ההון יתמיד לעלות. אדרבה, כמה מהמקורות העיקריים של יבוא הון עשויים להצטמצם בהדרגה וכעבור שנים אחדות אף להיסתם כליל. יהא עלינו, איפוא, בשנים הקרובות לקדם את העצמאוּת הכלכלית ובעת ובעונה אחת גם לקלוט תוספת אוכלוסיה מעליה ומריבוי טבעי.

משקנו הוא רב־תהפוכות. תכופות חלים בו שינויים פתאומיים כתוצאה מגורמים שאין לנו שליטה עליהם, כגון פתיחת דלתות של ארצות־גולה, או נעילתן, שינוּיי פתע במצב הבטחון, תנודות בהיקף יבוא־הון ועוד. במצב זה, תכנון לקראת העתיד הוא מן הדברים הקשים ביותר. ודאי שתכנון כזה קשה יותר לישראל מלארצות אחרות.

עם זאת מן ההכרח לקבוע את כיווני־ההתפתחות העיקריים לעתיד על פי הנחות הנראות סבירות. אם משתנות הנסיבות, הכרחי כמובן גם להכניס שינויים מתאימים לתכנית.

התכנית לחמש השנים הקרובות מתבססת על הנחות־האב הבאות:

1. גידול אוכלוסיה ב־400,000 נפש לערך, מחציתה מעליה (נטו) ומחציתה מריבוי טבעי.

עליה בשיעור ממוצע של 40,000 נפש לשנה תבוא כנראה בחלקה מאירופה המזרחית ובחלקה מאפריקה הצפונית ומאסיה.

הריבוי הטבעי לשנים אלו עשוי לגדול בהדרגה כדי 40,000 עד 45,000 נפש לשנה. שיעור הריבוי הטבעי בישראל, העולה על 20 לכל אלף נפש לשנה, הוא גבוה. שיעור זה עולה במידה רבה על השיעורים הרגילים באירופה ובאמריקה הצפונית. אחת הסיבות לריבוי הטבעי המהיר בישראל הוא הרכב הגילים הצעיר של האוכלוסיה וכן שיעורי־הילודה הגבוהים של יוצאי ארצות אפריקה ואסיה.

על פי הנחות אלו תגדל האוכלוסיה כולה ב־4% – 5% לשנה, לערך. זהו שיעור־גידול מהיר, שאין דוגמתו בארצות אחרות.

ייתכן שמספר העולים יעלה על 40,000 נפש לשנה. במקרה זה יהא צורך באמצעים גדולים יותר מאלה שצוינו בתכנית. מובן שהדבר ידרוש יבוא הון רב יותר ממקורות חוּץ, הן מיהדוּת העולמית והן ממקורות בינלאוּמיים. כמו־כן לא יהיה מנוס במקרה זה ממאמץ מיוחד גם מצד האוכלוסיה המקומית.

2. יבוא ההון, המגיע עתה כדי 350 מיליון דולר, עשוי לרדת בהדרגה ל־200 עד 250 מיליון לשנה, בעוד כ־5 שנים. בתקופה זו יפחת סכום השילומים והפיצויים האישיים ויתקרב לקצו. ייתכן שיצטמצמו כמה ממקורות־חוץ האחרים.

עם זאת, ניתן לצפות להמשך השתתפוּתה של היהדות העולמית בבנין המדינה ובקליטת עליה, בין בצורה של קניית אגרות מלוה של הממשלה ובין על־ידי תרומות למוסדות קליטה, חינוך, השכלה גבוהה וכדומה. כן יש להניח שיגבר זרם ההשקעות הפרטיות והבינלאוּמיות, שכן לאחר שבעשור הראשון הונחו היסודות לפיתוח המשק ולאחר הכשרת התנאים להגדלת הרווחיוּת ולהשקעוֹת־חוץ, גוברים הסיכויים למשיכת הון השקעוֹת. עדיין יהא צוֹרך, כנראה, גם בקבלת מלווֹת נוספים לפיתוּח.

גם לעתיד הרחוק יותר ניתן לצפוֹת להמשך יבוא הון שנתי בהיקף של 100 עד 200 מיליוֹן דולר. יבוא הוֹן בהיקף כזה המיועד בעיקרוֹ להשקעות, אין פירושו תלוּת כלכלית. למעשה, מסתייעות ביבוא הון כל המדינות העושות מאמצי־פיתוח נמרצים. עיקר משימתנו לעתיד היא לקלוט עליה נוספת, לקיים היקף הייצור, התעסוקה ורמת החיים הנוכחית למרות הצמצום הניכר ביבוא ההון. אם יעלה הדבר בידינו – תהיה בכך התקדמות חשובה לעצמאוּת הכלכלית.

משימה זו קשה וחמורה. היא מחייבת מפנה בעיקר בשני הכיוונים הבאים: ראשית, הפניית מרבית הייצור הנוסף להגדלת היצוא, ולא להגדלת הצריכה, כבעבר; שנית, יצירת חסכון לאומי בהיקף ניכר.

באופן מפורט יותר ניתן לקבוע את עיקר המטרות שלפנינו כדלקמן:

א. הגדלה מהירה של היצוא. – בעתיד יש להגדיל את היצוא מדי שנה בשנה ב־20 עד 25 אחוז לפחות, לעומת כ־15 אחוז בעשור הראשון. בתקופה זו של חמש שנים יהא עלינו לשלש את היצוּא.

משימה זו היא קשה. יש לזכור כי הגברה זו של היצוא תדרוש בתקופה של ביטול הסכמים מסחריים ומעבר לסחר בינלאוּמי חפשי ולהתחרות קשה בשוקי היצוא. גם הגידול האבּסוֹלוּטי הרצוי ביצוא ילך ויגדל משנה לשנה.

החקלאוּת נתבעת להגדיל יצואה בתקופה של חמש שנים עד 130 – 150 מיליון דוֹלר, לפחות. ניתן לצפות להגדלת ההכנסות מיצוא הדרים עד ל־80 – 90 מיליון דולר (וזאת בשים לב להכפלת כמות היצוא, בעוד שהמחירים עשויים לרדת במקצת). אך נוסף לכך יש להגדיל כמה מונים את היצוא של תוצרת חקלאית אחרת, ובמיוחד בטנים, כותנה, פירות, ירקות וביצים, בעיקר בעונות המחסור בשוקי אירופה. אם ייוָצרו התנאים לכך, עשויה ישראל להיות מקור־אספקה חשוב של פירות וירקות לארצות אירופה בעונות הסתיו והחורף. כמו־כן ניתן צפות להגדלת ההכנסות מציי הים והאויר המתרחבים והולכים.

התיירות היא בקו התפתחות נאותה והכנסותיה עשויות לגדול בהתמדה. אולם עיקר הגידול צריך לבוא מיצוּא תוצרת התעשיה והמחצבים.

העשור השני – סימנו תיעוּש הארץ והגברת היצוא.

ב. הגדלת החסכון. – בעוד שעתה אין החסכון הלאוּמי מגיע אלא לכדי 2 – 3 אחוזים מההכנסה הלאוּמית, יהיה עליו להגיע לשיעור של כ־15 אחוז מההכנסה הלאוּמית.

אנו מתקרבים לשלב בו צריך הפיתוח להתבסס בעיקרו על הון הבא מהצבר הפנימי, בדומה לארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר. גם באלו שרמת הכנסתן נמוכה מזו שלנו מספק החסכון הלאוּמי מרבית המקורות לפיתוח.

הודות להצמדת אגרות־חוב לשער הדולר או למדד יוקר־המחיה ולתשלום ריבית גבוהה, הופצו בארבע השנים האחרונות ניירות־ערך בסכום המתקרב ל־250 מיליון ל"י. אולם עיקר החסכונות הללו הם של קופות תגמולים, חברות ביטוח, בנקים וכדומה. חלקם של החסכונות האישיים בניירות הערך שהופצו הוא עדיין מועט. גם לתכניות־החסכון של הבנקים, שאינן צמודות, היתה הצלחה, אולם מרבית החסכונות הם לתקופה קצרה של שלושה עד ששה חדשים, ועל כן הם נזילים מאד והשפעתם על צמצום הביקוש היא חלקית.

יש להגדיל בשיעור רב את החסכון לכל סוגיו, ובעיקר בסוגים הבאים:

חסכון של חברות בצורת רוָחים שלא חולקו, אלא הושקעו. הגדלת הרווחיות של החברות על־ידי ייעול, מצד אחד, והפחתת שיעור המסים על חברות, מצד שני, יוצרים את התנאים הדרושים להשקעות בפיתוח ובהרחבת המימון. לפי שעה נזקקים המפעלים במידה יתירה להלואות ממשלתיות או בנקאיות לפיתוח. חלק הארי מהרוָחים נטו של החברות ושל העסקים הקטנים יש להפנות לא להוצאות לצריכה אלא להשקעות בפיתוח המפעלים.

חסכון מוסדי, כגון קופות תגמולים, חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים אחרים. בכל המדינות גדל והולך חלקו של החסכון המוסדי. בישראל מהווֹת קוּפות התגמולים מקור חשוב לחסכון. אולם שאר המוסדות הפיננסיים מהוים עדיין מקור זעום לחסכון. ההצמדה לערך יציב ותשלום ריבית גבוהה עשויים לסייע לפיתוח מזורז של שאר סוגי החסכון, כגון ביטוח חיים, קופות תגמולים לעצמאיים ועוד.

חסכון אישי אחר. – רמת ההכנסות הגבוהה של הציבור (ובכלל זה הכנסות חד־פעמיות גדולות מפיצויים אישיים), הבטחת ערך החסכון על־ידי הצמדה ותשלום ריבית סבירה – יצרו את התנאים הדרוּשים להגברת החסכון האישי, בצורה של קניית ניירות־ערך, הפקדה לזמן קצוב בבנקים וצורות אחרות.

חסכון ציבורי. – נוסף על החסכון האישי, מן ההכרח להגדיל גם את החסכון הציבורי, בצורה של הפניית הכנסות ממסים וגביות אחרות מהציבור לפיתוח. גם בארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר, גדלה והולכת חשיבותו של החסכון הציבורי.

ראוי לציין, כי כבר בשנת־הכספים הנוכחית יועברו מהתקציב הרגיל לתקציב הפיתוח כ־50 מיליון ל"י. נוסף לכך, נועדו לפיתוח ולשיכון גם ההכנסות ממסים עקיפים וממלוה הקליטה הקשורות בהגברת העליה.

ג. הכפלת ההשקעות בענפי הייצור. – כיום מושקעים בענפי הייצור – החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והתחבורה – כ־450 עד 500 מיליון ל"י לשנה. זהו סכום ההשקעות ברוטו, הכולל גם השקעות לחידוש הציוּד המתבלה.

רמת ההשקעות בענפי הייצור אינה מספקת. יש צורך להגדיל בהדרגה את ההשקעות בענפי הייצור, עד שכעבור 5 שנים יוכפל היקפם. ההכרח בהגברת ההשקעות יבוֹא מחמת ירידה ביבוּא ההון הציבורי. פירושו של דבר, שעיקר תוספת ההשקעות צריכה לבוא מהגברת החסכון המקומי וכן מהשקעות־חוץ פרטיות.

ד. הגדלת הייצור בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה. – המשך גידולה של התפוקה לעובד יתאפשר מצד אחד על־ידי השקעות בציוד ובאמצאי־ייצור אחרים. אבל גורם חשוב נוסף הם רכישת הנסיון וההכשרה המקצועית של עובדים ומנהלים לשם שיפור שיטות הארגון וכדומה. כתוֹצאה מאלה ניתן לצפוֹת שהתפוּקה לעובד תוֹסיף לגדול ב־4 – 5 אחוזים לשנה. תנאי לכך הוּא שרמת ההשקעוֹת לא תפחת ושלא יהא מחסוֹר במטבע־חוּץ ליבוּא חמרי־גלם, במידה הדרוּשה לייצור סדיר.

נוסף לכך, יגדל כוח העבודה ב־4 – 5 אחוזים לשנה, עם גידול האוכלוסיה. אם יעלה בידינו לקיים תעסוקה מלאה, עשוי הדבר לתרום להגדלת הייצור בשיעור דומה. בסך הכל ניתן, איפוא, לצפות לגידול הייצור ב־8 – 9 אחוזים לשנה. שיעור זה של גידול הוא נמוך במקצת משיעור גידול הייצור בישראל בעבר, גם משום שבעבר היה הגידול במספר העובדים מהיר יותר, בגלל העליה ההמונית, וגם משום שהרחבת הייצור לצריכה מקומית, כפי שהדבר קרה בשנים הראשונות למדינה, היא קלה יותר מאשר הרחבת הייצור ליצוא, הקשורה בתהליכי־ייצור מסובכים יותר. גורמים אלה עשויים להאט במקצת שיעור גידולו של הייצור. אולם יש לזכור כי אף גידול בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה הוא מהגבוהים ביותר בארצות השונות.

ה. ייצוב רמת הצריכה. – רמת הצריכה של מרבית הישוב כבר הגיעה לשלב נאות, וביחס לרמת הייצוּר שלנוּ אף לשלב גבוה. בעבר גדלה הצריכה לנפש ב־5 אחוזים בממוצע לשנה. אם ברצוננו להתקדם לעצמאוּת כלכלית יהיה עלינו לבלוֹם המשכו של תהליך זה.

ייצוּב רמת הצריכה הכללית צריך לבוא, בראש וראשונה, אצל השכבות המבוססות, שכבר הגיעו לרמת־חיים נאותה. הגדלת ההכנסה הריאלית, בין בשכר ובין ברוָחים, צריכה להיות מותנית בהעלאה ברורה של פריון העבודה, ואף העלאה זו אין לאכול כולה על־ידי העלאת הצריכה. יש להפנות חלק ניכר להוזלת הייצור כדי לאפשר הגברת היצוא. כן יש להגדיל, כאמוּר, חלקוֹ של החסכון בהכנסה ואף אם פירוּשוֹ האטה בהעלאת רמת הצריכה.

לעומת זאת, יש להעלות רמת החיים של השכבות החלשות על־ידי הכנסתן בהדרגה לעבודה יצרנית, בדרך של הכשרה מקצועית, ועל־ידי שיפור רמת החינוך והבריאוּת שלהן. העלאת הצריכה של השכבות החלשות עשויה להתבטא בגידול הצריכה ב־1 – 2 אחוזים לנפש בבמוּצע.

ו. ייצוב היקפה של הצריכה הציבורית. – לאחר תקופה של התארגנות ורכישת נסיון, יכולים השירותים הציבוריים בהיקפם הקיים לשרת גם אוכלוסיה גדולה יוֹתר. פרט לשירוּתים מסוּיימים, שהיקפם נקבע באופו ישיר על־ידי היקף האוכלוסיה, כגון מספר הכיתות והמורים בבתי־הספר, מספר המיטוֹת בבתי־החוֹלים ועוד. לעוּמת זאת מן ההכרח שהשירותים האדמיניסטרטיביים ושאר השירותים בהיקף הנוכחי יעלו את פריון עבודתם ויספקו צרכי האוכלוסיה המוגדלת.

ז. רמת הוצאות הבטחון היא מן הגורמים שקשה ביותר לחזותה מראש. שכן היא נקבעת במידה רבה על־ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם. אם יהא צורך להגדיל הוצאות הבטחוֹן במידה רבה, עשוּי הדבר להטיל עומס כבד נוסף על המשק. לעוּמת זאת, שיפוּר מצב הבטחון עשוּי לשחרר עובדים וחמרים נוֹספים לפיתוּח הייצוּר הכלכלי והגברתו. התכנית מבוּססת על ההכרה שהוצאות הבטחון לא יעלוּ מעל לרמתם הנוכחית.


אמצעים עיקריים להשגת המטרות    🔗

המשימה שלפנינו לשנים הקרובות היא כבדה מאד ומחייבת מפנה בכמה תחוּמים מרכזיים במשק.

בראש וראשונה יש לנקוט שורה של אמצעים יעילים, כדי שהמפעלים והעובדים יראוּ בהפניית עיקר הייצוּר ליצוּא אינטרס מרכזי שלהם עצמם. כיוֹם יש רק ענפים בוֹדדים (כגון הדרים, יהלומים, אשלג, צמיגים, לבידים), אשר עיקר ייצוּרם מיועד ליצוא. בשאר הענפים מהוה היצוא רק חלק קטן מכלל ייצורם, ועיקר ייצוּרם מיוּעד לשוק המקוֹמי. רק 2 – 3 אחוזים מכלל הייצוּר החקלאי, לבד מהדרים, ורק כ־8 אחוזים מכלל הייצור התעשייתי, לבד מיהלומים, מיוּצאים עתה.

מצב זה אפשרי כל עוד יבוא ההון הוא רב. כיום יש לממשלה מטבע־חוץ ליבוא חמרי־גלם וציוּד, גם לענפים שאינם מייצרים ליצוּא. עם צמצוּם יבוא ההוֹן, יהיה היצוּא צורך לא רק למדינה, אלא אף למפעלים ולפועלים עצמם. למעשה, מותנים המשך הייצור התקין של המפעלים והשמירה על רמת התעסוקה של העובדים בהפניית המפעל ליצוא.

יצוין, שמשק מודרני במדינה קטנה חייב להתבסס במידה רבה על ייצוּר ליצוּא. הטכנולוגיה המודרנית מחייבת בענפים רבים ייצוּר בהיקף גדוֹל, ורק דבר זה יכול להוזיל הוצאות הייצוּר. השוק המקומי הוּא קטן מכדי לאפשר ייצוּר יעיל וזוֹל בענפים רבים.

בענפים מספר, ובמיוחד במוצרים חקלאיים, הגענו כבר לרוָיה. ואף בכמה ממוּצרי התעשיה אנו מתקרבים למצב זה. אמנם השוּק המקומי יתרחב במידת־מה בעקבות גידול האוכלוסיה והעלאת־מה ברמה הכללית של הצריכה, אולם בענפים אלה קיים כבר עתה עודף רב של כושר ייצור, היכול לספק ללא קושי את הביקוש המקומי הנוסף. קליטה של עובדים רבים נוספים מותנית בהפניית עיקר תוספת הייצור ליצוּא.

נציין האמצעים העיקריים לכך:

1. הגדלת התמורה ליצוּא, לעומת המחיר לשוק המקומי. – כדי שייצור ליצוא יהיה אינטרס ישיר של היצרן והעובד, יש להבטיח שהיצוא יהא כדאִי יותר מייצור לשוק מקומי. לאחרונה קבעה הממשלה פרמיות מיוּחדות ליצוא מוגבר, ובמידת הצורך יש להוסיף לעשות בכיוון זה, בין בפרמיוֹת ובין בצורות אחרות.

2. ארגון מחדש של הייצור במפעלים לשם ייעול הייצור והוזלתו. – במפעלים רבי אין הייצור יעיל וזוֹל עתה, משום שהמפעלים אינם מתרכזים בייצור מוצרים בודדים בסריות גדולות והייצור בהם מפוצל בין מוצרים רבים, המיוצרים בהיקף קטן. דבר זה מונע אפשרות של יצוא. משום כך יש לשנות מבנה הייצור ולהביא מפעלים להתמחוּת והתרכזות בייצור מוצרים בודדים בהיקף נרחב. הממשלה תצטרך להשתמש באמצעים העומדים לרשותה, כגון הקצבות יבוא, מתן הלוָאות ופרמיות וכדומה, כדי להביא את המפעלים לידי תיאוּם וחלוקת עבודה. מוּבן שיש לעמוד על המשמר, כדי שהדבר לא יביא להתארגנות קרטלים נוספים בשוּק המקוֹמי.

3. ארגוּן מחדש של השיווּק ביצוּא. – יצרנים רבים, בעלי מפעלים בינוניים וקטנים, אינם חודרים לשוקי היצוא, מכיוָן שהם חסרי ידיעה, קשרים ואמצעים לכך. כדי לפתור בעיות אלו יש להקים ולפתח חברות יצוא, חלקן מתמחות במוצרים דוגמת המועצה לשיווק הדרים, המוֹעצה לשיווּק בטנים וכדומה, וחלקן – באזורים כגון: החברה ליצוא לאפריקה המערבית וכדומה. הממשלה תסייע להגברת פעוּלת החברות הללו ותארגן חברות־יצוא נוספות, במידת האפשר על־ידי ארגוּנים של היצרנים עצמם, ובמידת הצורך על־ידי חברות ממשלתיות. בחלק מהמוצרים יהיה על חברות אלו לדאוג גם לשוקי התוצרת וגם להזמין מן היצרנים מוצרים מתאימים ליצוא ולשווקם על חשבונן.

4. מתן אשראי למימון מלאי של מוצרי יצוא. – כיום נותנת הממשלה מימון נרחב ובריבית נמוכה, לייצור לשם יצוא. יש להמשיך ולתת אשראִי, הן ללקוחוֹת והן למימון מלאי, היכול להביא להגדלה הנפח היצוּא.

5. ייצוב המטבע. – יהיה עלינו לנקוט אמצעים יעילים לקיוּם יציבות המטבע. לצורך זה יש למנוע גרעונות קופתיים בתקציבי המדינה ומוסדות ציבוריים אחרים. כמו־כן אין להרחיב הרחבת־יתר גם האשראי לציבור ובמיוחד להגדלת מכירות באשראי בשוק המקומי.

6. עליית הכנסות רק כתוצאה מהעלאת הפריון. – הגברת יצוא בשיעור הדרוּש לא תהא אפשרית, אם לא תימנע עליה מתמדת בהוצאות הייצור. העלאת שכר ללא העלאה בפריון העבודה היא בעוכרי המשק ואף בעוכרי הפועל, כיון שהיא עשויה להגביר האבטלה. אין להעלות שכר אלא בצמוד להעלאה בפריון העבודה, והוא הדין ברוָחים. גם במידה שעולה הפריון, אין לאכול מלוא התוספת על־ידי העלאה מקבילה בהוצאות הייצור, אלא יש להותיר לפחות חלק מכך להוזלת הייצור והיצוא.

7. התרכזות בייצור המוצרים שניתן לייצר בהוצאות ייצור סבירות. – יש להימנע מעידוד ייצור מוצרים, בהם אין לישראל כל יתרוֹן, ומשום כך הוצאות ייצוּרם גבוהות. למוצרים אלה אין לתת הגנה של מכס או סיוּע הלואות ממשלתיות, סובסידיות וכד'. התרכזות בייצור מוּצרים שניתן לייצרם ביעילות ובהוצאות סבירות, היא תנאי למשק השואף לקיים עצמו.

8. הגדלת הרווחיות של מפעלים יצרניים יעילים. – בעוד שאין להבטיח מראש רוָחים לכל מפעל, בין אם הוא מייצר ביעילות ובין אם הוא נוהג בבזבוז ובניפוח הוצאות, הרי יש ליצוֹר את התנאים שיבטיחו רוָחים סבירים למפעלי־הייצור היעילים.

במיוחד יש לעוֹדד, באמצעים פיסקליים ואחרים, את המפעלים המשקיעים את רווחיהם בפיתוח המפעלים ובהרחבתם. דבר זה עשוי לצמצם את ההיזדקות היתירה של המפעלים למימון ממשלתי לצרכי השקעות.

9. יצירת תנאים לשוק מניות. – כדי לאפשר למפעלים פרטיים וציבוריים לגייס הון מהציבור לפיתוח, יש להחיות את שוק המניות וליצור את התנאים שיאפשרו הפצת מניוֹת חדשות. דבר זה מחייב בראש ובראשונה ריסוּן האינפלציה. אולם תנאים נוספים לכך הם הגדלת הרווחיות של המפעלים ומתן זכויות הצבאה והשפעה על ניהול המפעלים לרוכשי המניות.

10. הגדלת החסכון הציבורי. – נוסף על החסכון הפרטי יש להגדיל, כאמור, את החסכון הציבורי, בצורה של העברה גדלה של הכנסות ממסים וממלווֹת לצרכי פיתוח.

11. מתן עידוד מכסימלי להשקעות חוץ. – מיעוּט ההשקעות הפרטיות בארצות־חוץ וביחוד בארצות פיתוח, מהוה בעיה חמורה. כיום יש סיכוי ממשי להגדלה ניכרת בהשקעות־חוץ פרטיות בישראל, בין של משקיעים יהודים ובין של משקיעים אחרים. אולם תנאי בל־יעבור להשקעות פרטיות בהיקף נרחב, הוא רוָחים ברמה המקובלת בעולם והבטחת אפשרויות נוחות להעברת רוָחים במטבע־חוץ. הממשלה עודדה משקיעי־הון בהנחות ובהלואות והיא עומדת עתה לתת להם הנחות נוספות, ובכלל זה ביטול ההגבלות על הוצאת רוָחים במטבע־חוץ וכן הנחות נוספות ממסים.

יש גם לאפשר למשקיעי־חוץ לקנות מניות של מפעלים ציבוריים ופרטיים קיימים, כדי לשחרר כספי הציבור, המושקעים במפעלים אלה, לפיתוח חדש.

12. גיוס הון פרטי להשקעות בדיור עממי. – כיום מממנת הממשלה כמעט מלוא ערך הבניה לעולים ולשכבות העממיות. כדי לשחרר כספי הממשלה לפיתוח, יש לבחון את האפשרויות לגיוּס הון פרטי מהארץ ומחוצה לה להשקעות בדיוּר עממי.

13. פיתוח מזורז של הנגב, הגליל ושאר אזורי הספר. – יש צורך להגביר את קצב האיכלוס והפיתוח של הנגב. הפיתוח העיקרי של הנגב ייעשה על־ידי הקמת תעשיה המבוססת על עיבוד חמרי־היסוד המצויים בנגב. כן יש לפתח את קוי ההובלה לנמל אילת, דבר הקשור בהרחבת קשרי הסחר עם ארצות אסיה ואפריקה. כן יש ליישב את האזורים השוממים בגליל, על־ידי הקמת נקודות התישבות חדשות.

14. בדיקת האפשרויות לצמצום נוסף בהגבלות על מטבע־חוץ. – הפיקוח על מטבע־חוץ, כמוהו כפיקוח בתחומים אחרים, אינו מטרה בפני עצמה. כשם שהפיתוח והגדלת הייצור איפשרו ביטולו של הפיקוּח על הייצוּר והצריכה, כן יש לבחון את האפשרוּיות לצמצום ההגבלות של היבוא ושל הוצאות אחרות במטבע־חוּץ. יש לבחוֹן אפשרויות הרחבת הליברליזציה על היבוא ועל הוצאות אחרות במטבע־חוץ, בתנאי שהדבר לא יביא לגידול ההוצאות במטבע־חוץ.

הגברת החופש בסחר הבינלאוּמי וצמצום ההגבלוֹת על מטבע־חוּץ היא מגמה עולמית בריאה, העשויה להגביר את היעילות בייצור ולהעלות רמת החיים בארצות שונות. אף ההתקרבות של ישראל לארגונים הכלכליים של אירופה מותנית בליברליזציה מוגברת של היבוא ומטבע־חוץ.

15. הידוק הקשרים הכלכליים עם ארצות אפריקה ואסיה. – הקשרים הראשונים שקשרנו עם ארצות אפריקה ואסיה הם בעלי חשיבות מרובה לא רק מבחינה מדינית, אלא גם מבחינה כלכלית. קשרים אלה יש להגביר במידה רבה. ישראל צברה נסיון וידע רב בתחומים שונים של הפיתוח. ידע זה עשוי להיות רב־ערך למדינות צעירות הזקוקות לפיתוח מהיר. חברת הספנוּת המשותפת לגאנה ולישראל, ביצוע עבודות־בניה נרחבות, קידוחי מים ונפט בארצות חוץ – הם דוגמאות מועטות לאפשרויות הקיימות שיש לטפחן בדמיון ובהעזה. נוסף לכך, יש בסיס מוצק להגברת קשרי הסחר בין ישראל ומדינות אלה, כיון שהן מייצאות חמרי־גלם בסיסיים, בעוד שישראל מייצאת מוצרי־תעשיה מעובדים.


 

תכניות פיתוח    🔗


תכניות פיתוח כלליות למשך חמש השנים 1960 – 1964 הן עתה בשלבי הכנה. אם כי טרם הגענו לעיבוד מפורט, ניתן לציין מה יהיו כיווני־הפיתוח העיקריים בענפים השונים.


 

חקלאות    🔗

התכניות לחקלאות צריכות להתבסס על שלושה גורמי יסוד:

א. בשנים הקרובות תעמוד החקלאות בסימן ההגבלה במקורות המים. יש עוד כמה מקורות מים נוספים בצפון, והם ינוצלו. אך במידה שלא יתגלו מקורות מים בלתי ידועים, אין להניח כי בשנים הקרובות ניתן יהיה לספק מים רבים נוספים לחקלאות. אמנם, החילונו בביצוע מפעל הירדן, העתיד לספק עם השלמתו כ־500 מיליון מ3 לנגב. זהו מפעל אדיר התובע השקעות עצומות, הנאמדות עתה ב־350 מיליון ל"י, ואשר יושלם לכל המוקדם בעוד שש־שבע שנים. יש, איפוא, להשתמש במים המוגבלים באופן היעיל ביותר למשק הלאוּמי.

ב. החקלאוּת תיתבע להגדיל בשיעוּר ניכר תרומתה ליצוא. שומה על היצוא החקלאי להגיע לעשרות מיליוני דולרים לשנה, נוסף על יצוא ההדרים. הגידול יכול להיות בעיקר בבטנים, בכותנה וכמו־כן בירקות, בפירות ובביצים בעונות המתאימות.

ג. החקלאוּת תידרש לקלוט עובדים רבים נוספים. לשם כך יש להעדיף את הגידולים המספקים תעסוקה, במידה שגידולם כדאי למשק, על גידולים אחרים המספקים אך מעט תעסוקה.

בהתחשב בגורמי־יסוד אלה, ייעשה הפיתוח החקלאי בכיוונים הבאים:

1. במערכת הפיתוח והייצור החקלאי תינתן עדיפות לגידולים הנועדים ליצוא או גידולים שיחליפו יבוא חיוני ויספקו תעסוקה.

בשטחי השלחין יורחבו בעיקר גידול הכותנה, הבטנים, הירקות והפירות המיועדים ליצוא. לעומת זאת יצומצם שטח גידול המספוא.

בשטחי הבעל יוגדלו שטח הכותנה, המקשה, הבצל ועוד.

מדיניות המחירים והסובסידיות של הממשלה לא תעודד הרחבה נוספת של הרפת והלול, שבהם הגענו לרוָיה. לעומת זאת היא תבטיח לגידולי־יצוא הכנסה נאותה.

2. יושלמו ההשקעות בהתישבות החדשה. לפי שעה נזקקים רבים מהמתישבים החדשים לעבודות־חוץ, משום שלא הושלמו ההשקעות במשקיהם ועקב המחסור במים. השלמת ההשקעות עשויה לבסס את ההתישבות החדשה על עבודה במשק ולאפשר קליטת עובדים חדשים במקומות העבודה שיתפנו על־ידי המתישבים. השלמת קו המים מהירקון תאפשר העמדת תוספת מים לרשות ההתישבות החדשה.

3. בצפון, במקומות שיש מים עודפים שלא נוצלו עד כה, יוקמו נקודות התישבות נוספות.

4. יורחבו השטחים של מטעי השלחין. גם לאחר שהכפלנו שטח ההדרים והגענו ל־280,000 דונם, יש מקום להרחבה הדרגתית נוספת של שטחי ההדרים, על חשבון שטחי־שלחין אחרים. אף אם ירדו מחירי ההדרים בשוקי חוץ, עדיין תהיינה ההשקעות בענף זה כדאיות למדינה ולחקלאי, בהשוָאה לענפים אחרים.

5. יוחש ביצוע מפעל הירדן. כדי להגדיל מקורות המים לרשות ההתישבות בדרום ובנגב, עוד לפני ביצוע מפעל הירדן, יושלם קו ירקון – נגב ב'. יוקמו מפעלים להעשרת מי תהום.

6. באזורי ההר, בגליל ובהרי יהודה, ובאזורים אחרים, תורחב הכשרת הקרקע, במידה שיש סיכויים להתישבות בהם.

7. ייעשו מאמצים לקליטת עולים בקיבוצים, בהם שורר מחסור חמוּר בכוחות עבודה. הציוד העומד לרשותם מאפשר, במקרים רבים, מתן תעסוקה יצרנית וכדאית למשק הלאוּמי ולקיבוץ עצמו.

ביצוע התכניות הללו עשוי להבטיח קליטה יצרנית של 15 עד 20 אלף מפרנסים נוספים בחקלאות ולהגדיל במידה רבה את היצוא החקלאי.


 

פיתוח התעשיה והמחצבים    🔗

הפיתוח התעשייתי בישראל בעשור הראשון יהיה מכוּון לסיפוק צרכי האוכלוסיה הישראלית המתרחבת במוצרים תעשייתיים. הודות למפעלי תעשיה חדשים שעיבדו חמרי־גלם מיובאים הגענו לכך שכיום השתנה הרכב היבוא של ישראל והוא כולל בעיקר חמרי־גלם ומוצירי־השקעה במקום מוצרים מוגמרים. מעתה יהא על הפיתוח התעשייתי להתרכז בעיקר בפיתוח תעשיית יצוא שתהיה מסוגלת להתחרות בשוקי העולם, כדי לממן בכך את צרכי היבוא של המשק הישראלי. מדיניות הפיתוח תהיה לכוון השקעות לענפים שטרם פותחו, אם כי קיימים תנאים נוחים להתפתחותם בצורת חמרי־גלם, ידע טכני, עבודה מומחית זולה יחסית, או קירבה גיאוגרפית לשוקי יצוא.

כמה יתרונות לתעשייתנו הנותנים לה סיכוי ליצוא:

1. התעשיה שלנו היא בחלקה תעשיה מעבדת המתבססת על הספקת חמרים גלמיים מן החוץ. תהיה לה איפוא אפשרות לבחור לה את מקורות החומר הגלמי הנוחים לה.

2. חלק הארי של ההשקעות בתעשיה מיועד להקמת מפעלים חדשים. דבר זה מאפשר לנו להצטייד בציוד החדיש והיעיל ביותר.

3. על המפעלים אשר נקים אינה רובצת המעמסה של הפחתת ערכו של ציוד מיושן או הבלוי חלקית.

4. לרשות התעשיה הישראלית עומד פועל נבון ומהיר־תפיסה, היכול ללמוד מקצוע במהירות ולהגיע בו לרמה גבוהה.

5. במקרים רבים נוכל להיעזר ביֶֶדע הנתון בידי יהודים בחוץ־לארץ, הקשורים בישראל ומוכנים לעזור לה.

לעומת יתרונות אלה מצויים, כמובן, גם חסרונות והם:

1. אחוז הפועלים המקצועיים ברמה גבוהה ומנהלי עבודה הוא קטן ביחס למספר הפועלים הבלתי־מקצועיים.

2. פריון־עבודה נמוך, באופן יחסי, של הפועל הישראלי.

3. הוצאות הפריקה והטעינה בנמלים והוצאות ההובלה בארץ גבוהות יותר מאשר בארצות תעשייתיות אחרות, דבר התובע ומחייב שינוי מהיר – והוא בידנו.

4. אין תעשייתנו יכולה להרשות לה את המחקר השימושי בהיקף המקובל בארצות־תעשיה מפותחות. בגלל זה נצטרך בשלב זה של התפתחותנו התעשייתית להישען במידה רבה על היֶדע שנצבר בחוץ־לארץ, בידי חברות ופרטים.

כתוצאה ממצב זה מסתמכים כיווּני ההתפתחות הבאים של תעשייתנו.

בייצור תחליפי־יבוּא יהיה עלינו להשלים בשטחים שונים את מה שכבר התחלנו. בענף המתכת, למשל, מצויים עשרות פריטים אשר ניתן לייצרם בארץ במחיר־דולר סביר. בענף הצמר יש אפשרויות מסוימות להעמקת הייצור, וכן בענף הנייר. כתוצאה מהקמת המפעלים המתאימים, אפשר יהיה במרוצת הזמן להעסיק כ־3,000 פועלים נוספים במפעלים חדשים ובהרחבת מפעלים קיימים ולחסוך קרוב ל־10 מיליון דולר שאנו מוציאים כיום ליבוא.


 

חימיקלים    🔗

בענפי החימיקלים, בהם יש לישראל יֶדע טכני ואוצרות טבעיים, יתרכז הפיתוח בענפים אלה:

אשלג. – יש סיכויים להרחבה של האשלג מ־120 אלף טון בשנת 1959־1960 עד ל־400 – 600 אלף טון. כן ניתן לייצר מוצרי אשלג שונים בתרכובות שונות.

אוצרות ים המלח ניתנים לשיווּק במחירי הובלה זולים לארצות אפריקה המזרחית ואסיה, ובכך יש לישראל יתרון על ארצות מתחרות באירופה.

פטרו־חימיקלים. – מציאותם של נפט גלמי ובתי־זיקוק גדולים, שעברו רק בזמן האחרון לידים ישראליות, תשמש בסיס לשוּרה של מפעלים בתעשיה הפטרו־חימית, וזאת נוסף ליצוא הדלק המזוקק שייוָצר מעתה ויישלח לשוקי העולם, זו הפעם הראשונה.

זרחן. – כיום מייצרים אמנם רק פוספטים ממחצבי הפוספט המצויים בארץ בכמויות גדולות. אולם כבר מתכננים ייצור זרחן אלמנטרי ופיתוח תעשיות המבוססות על־כך.

ברום. – בים המלח מצויות כמויות גדולות של מוצר זה בריכוז העולה פי חמישה ויותר על הריכוז המצוי במי ים, מהם מפיקים אותו כיום בארצוֹת רבות, מה שיאפשר לתעשיה זו להיות מתחרה בשוקי העולם. יש סיכויים שהמפעל הקיים להפקת הברום יורחב פי כמה, דבר שיביא גם לירידה ניכרת בהוצאות הייצור.

מגנזיום. – עד כה לא נוצל מקור עשיר של חומר־גלם זה, המצוי אף הוא בים המלח, והוא ניתן לניצול הן ליצירת מגנזיום מתכתי והן למלאי מגנזיום שצריכתם גדלה והולכת.

במידה שתעשיה זו תתפתח למלוא כושר ייצורה הרי מומחים עולמיים טוענים שבתנאים מתאימים ניתן להגיע ליצוא של 40 – 50 מיליון דולר ולספק תעסוקה לאלפי פועלים במפעלים אשר יעסקו בעיבוד מוצרים והעשרתם.

חימיקלים קלים. – התעשיה החימית הכבדה תושלם על־ידי תעשיות חימיות קלות יותר, כגון תרופות, צבעים, חימקלים מעבדתיים וכו'. בתעשיות אלו ממלאים חמרי־הגלם תפקיד קטן יותר ואילו היֶדע הטכני והעבודה המומחית ממלאים תפקיד מרכזי.

תעשיה חקלאית. – חמרי־גלם הניתנים לניצול בישראל הם צמחי־תעשיה שונים לתעשיות המזון, החימיקלים והסיבים. דוגמאות לכך הן: פשתן, צמר, סיזל, אגבה, סוכר, נייר, תאית וכו'.

תעשית הנדסה. – תעשיה זו יכולה להתפתח בישראל בזכות מציאותו של כוח־אדם מאומן בשיעור רב יחסית, בענפים בהם גדול חלקה של העבודה, כגון: ייצור לפי הזמנה של מיתקנים תעשייתיים, מכונות תעשייתיות וחקלאיות קלות, תבניות וכו'. בכל אלה יש לנו סיכוי סביר להצלחה. יש המעריכים שניתן יהיה להגדיל את היצוא בשנים הקרובות ל־10 מיליון דולר ולהעסיק כ־3,000 פועלים.

אלקטרוניקה. – הודות לידע הטכני המצוּי, ניתן לייצר בארץ מוצרים אלקטרוניים לפי הזמנה, מכשירים מדעיים, אופטיקה ומכניקה עדינה. פיתוחה של תעשיה זו הוא תהליך אִטי, אבל בעזרת אימון מתאים, מחקר מדעי וארגון מסחרי ניתן יהיה להגיע להישגי־יצוא ניכרים.

כן ניתן לנצל את הפוטנציאַל התעשייתי הקיים והבלתי־מנוצל כיום ולכוון את תוספת הייצור, שיהיה זול יותר, לצרכי יצוא. ההערכה היא שהיצוא המוגבר בניצול מנגנון הייצור הקיים יכול להגיע ל־35 מיליון דולר ותוספת התעסוקה – ל־15 – 20 אלף עובדים באותה תקופה.

אלה הם הכיווּנים העיקריים בהם תפותח התעשיה. בכמה מן השטחים קיימים כבר מפעלי־יסוד, באחרים מצויות רק התחלות ואילו שטחים נוספים לא יצאו עדיין משלב התכנון.


 

חשמל    🔗

פיתוח מזורז של התעשיה, ובמיוחד תעשיה חימית ושאר תעשיות כבדות, מחייב הרחבה רבה באספקת החשמל. נוסף על תחנות הכוח החדשות ההולכות ונבנות עתה בצפון ובדרום, יהא צורך להשלים בשנים הקרובות יחידות חדשות בצפון ובדרום. קיימים סיכויים להוזיל את ההוצאות לייצור חשמל בדרום על־ידי ניצול הגז הטבעי בראש־זוהר.

זרם חשמל זול הוא תנאי מוקדם להקמת התעשיות החימיות שנזכרו. זאת היא אך דוגמה אחת של חיוניות החשמל, שהוא זרם החיים לתעשיה וכל משק הארץ מחייב את עובדי המפעל ומנהליו לעשות כל מאמץ לייעול מפעלם ולהוזלת המוצרים.

כן ייערכו הבדיקות וההכנות הדרושות להקמת תחנת־כוח אטומית.


 

תחבורה    🔗

1. הצי המסחרי גדל בשיעור ניכר, בסוף 1956. לאחר שתתקבלנה אניות המשא והמיכליות, שכבר הוזמנו, יגדל היקף הצי עד קרוב ל־750,000 טון מעמס.

גידול הצי הישראלי יאפשר הגדלת חלקו בהובלה לארץ וממנה. על הצי יהא לכבוש לו גם מקום בהובלת־נוד בין נמלי־חוץ. דבר זה מותנה בכושר ההתחרו לגבי ציי ארצות אחרות.

2. ייבנה נמל עמוק־מים בשדוד. הנמלים הקיימים קרובים לצב של ניצול מלא של כושר תפוסתם. עקב גידול היצוא והיבוא כאחד יהא צורך בהגדלת כושר התפוקה של נמלי הארץ. כן יושקעו סכומים ניכרים במיתקנים להפיכת נמל אילת לנמל משוכלל ויעיל ואף יורחבו נמלי האויר.

3. תיבנה מספנה לתיקון אניות ישראליות וזרות ולבניית אניות חדשות. המספנה תעסיק לאחר השלמתה עד 2,500 עובדים, בעיקר בעלי־מקצוע.

4. צינור הדלק בן 8 הס“מ בקטע שבין באר־שבע ואילת יוחלף בצינור גדול בן 16 ס”מ, בדומה לצינור שהונח בקטע שבין באר־שבע – חיפה. על־ידי כך תתאפשר הובלת כמויות דלק גדולות לא בלבד לכיסוי צרכי הארץ, אלא גם ליצוא.

5. תיסלל מסילת־ברזל באר־שבע – דימונה – אורון להובת המחצבים השונים, שייצורם יגדל בשיעור רב.


 

תיירות    🔗

קיימים סיכויים טובים לפיתוח התיירות לישראל, שהיא אחד מענפי היצוא הסמוי החשובים ובעלי ערך מוסף גבוה. למטרה זו יהיה צורך להשקיע בשיפור תנאי ההארחה, הן במלונות ממדרגה גבוהה והן במלונות עממיים.


 

בניה    🔗

נוסיף לבנות דירות לשיכון עולים, לחיסול המעברות ולחיסול משכנות העוני.

יהא צורך לבחון את האפשרויות למשוך השקעות פרטיות מחוץ־לארץ ומהארץ לבניית דירות עממיות, כדי להקל את העול הכבד הרובץ עתה על הממשלה בתחום זה.

ולסיכום: ביצוע התכנית והפניית הפוטנציאל הטמון במשק הקיים למטרות שצוינו, עשויים לתרום תרומה חשובה לקידום העצמאוּת הכלכלית ולקליטה יצרנית של העליה והאוכלוסיה הנוספת המקומית.


 

המגבלות החברתיות למדיניותנו הכלכלית    🔗


תוך כדי ביצוע המדיניות הכלכלית של הממשלה עומדים אנו בפני שורה של בעיות הטעונות החלטה וביצוע. אזרח המדינה שומע חדשות לבקרים על הרחבת שירותי הממשלה, או על תוספת לשכרם של מורים, או על הקמת מפעל חדש בנגב, או על העלאת מסים – והוא רואה בהן את ביטויה של המדיניות הכלכלית. יום־יום הוא יודע שמאחורי כל הידיעות החלקיות המגיעות לידיעת הציבור ומאחורי מאות ואלפי החלטות שאינן מתפרסמות, נמצא קו אחד, המנחה את הממשלה במדיניותה הכלכלית – והוא היעד בכללותו.

קו כללי זה הוא הרצון להביא לידי פיתוחו המהיר של המשק ולניצול מכסימלי של אמצעי־הייצור המצויים כבר במשק ואלה שיש עוד לחשפם. וזאת – למען הבטח קליטה מהירה ומלאה של כוח־העבודה הקיים והמתוַסף בעבודה יוצרת, למען הקם נכסי־צאן־ברזל – חמריים ורוחניים – לחברה ולמשק ולמען הקטנה מהירה של מידת תלותנו בעזרת חוץ.

הישגינו הפיסיים בפיתוח מניחים את הדעת. היקף הייצור עולה בכל שנה בשיעורים גבוהים – כ־10% בממוצע בשנות קיום המדינה. המשק הגדל קולט את כוח־העבודה המצוי כיום ומבטיח תעסוקה מלאה למעשה. היצוא גדל בכל שנה בעשרות אחוזים, מפעלים חדשים – בחקלאות ובהשקיה, בתעשיה, בתחבורה, בתיירות ובשירותים – נכנסים למעגל הייצור בכל שנה. מבחינה זו נראה שהישגינו מניחים את הדעת.

למען השגת מטרות אלו הצבנו לעצמנו שורה של יעדים פיסיים וכלכליים. בלי להיכנס לפירוט־יתר של כל משימותינו הכלכליות בשנים הקרובות, הרי ברור שבשנים הבאות אנו עומדים בפני שורה של מפעלים שנצטרך לבצעם. ביסוס ההתישבות החדשה, השלמת מפעל הירדן, פיתוח הנגב על־ידי הקמת 10 ערים חדשות בעשור הבא, הקמת נמלי אשדוד ואילת, ניצול המחצבים בנגב, הגדלת הייצור התעשייתי והעמקתו לענפיו, הגדלת הצי המסחרי וצי התעופה, הגדלת שירותי התיירים. מטרותינו הכלכליות הן הקטנה מהירה בגרעון המסחרי, הבטחת רמת־מחיה הוגנת לאוכלוסיה לטוָח ארוך והורדת הוצאות הייצור שלנו לרמה בינלאוּמית. בכל המפעלים הללו יהיה עלינו להמשיך, למעשה, בקוי־הפעוּלה בהם אנו הולכים זה שנים רבות. משום כך, אם ברצוננו לדעת אם נשיג מטרות אלו במלואן, שומה עלינו לבדוק באיזו מידה הצלחנו בעבר בביצוע מדיניותנו, ובמידה שלא הצלחנו – עלינו לברר מה הסיבות לכך.

לעומת זאת יצוין, שהישגים נאים אלה טרם קירבונו במידה מספקת למטרה הכלכלית, של השתחררות מהירה מהתלות ביבוא ההון לשם הבטחת רמת החיים והתעסוקה של האוכלוסיה הקיימת. הגרעון במאזננו המסחרי אינו יורד בקצב הדרוּש, על אף עליית הייצור והיצוא. לאחר שנת 1959, בה חל שיפור ניכר במאזננו, לא התקדמנו במידה ממשית בשנת 1960, ואינני יודע אם בשנת 1961 נפצה על פיגור זה.

עובדה זו אומרת דרשני. נודה, כי הממשלה נתקלת בביצוע מדיניותה הכלכלית במגבלות רבות התוחמות את כיווּני פעולתה ועָצמתה. מסתבר, שמערכת היחסים והכוחות החברתיים והכלכליים מגבילים את הממשלה באמציה לבצע מדיניות כלכלית ההולמת את צרכי המשק בטוָח הארוך. כוחות אלה הם ריאליים. הם חלק בלתי נפרד – לטוב ולרע – מהתנאים בתוכם אנו פועלים, והתעלמות מהם היא בבחינת מדיניות של בת־יענה. עלינו להיאבק לשינוי תנאים אלה. המאבק מתמיד וממושך. יש והוא מתנהל ישירות, ויש ועלינו לסול מסילות עקלתון, ואם גם תוך הפסד זמן. כל זה – כדי לשנות את התנאים או אף כדי להשיג דרכם, ולמרות השפעתם הישירה, את מטרותינו הכלכליות.

המגבלות לביצוע המדיניות הכלכלית הדרושה לנו הן בחלקן חיצוניות, פּרי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, ובחלקן פנימיות, הנובעות מתנאיה וממצבה של החברה הישראלית כיום.

הבולטת בין המִגבלות החיצוניות למדיניותנו הכלכלית היא עוּבדת יבוּא ההון הגדול מהחוץ, המכסה את הפער בין יבואנו ליצואנו. ביבוא זה משמשים אור וצל בערבוביה. יבוא ההון, המגיע זה שנים אחדות ל־300 – 350 מיליון דולר לשנה, מאפשר לנו המשך הפיתוח וקיוּם הייצור על רמה כה גבוהה. מבחינה זו הוא חיוּני לפעולתו התקינה של המשק. אותו חלק ממנו המוזרם לפיתוח המשק – אם באופן פרטי, על־ידי השקעות ישירות, ואם דרך תקציב הפיתוח – עושה את מלאכת פיתוח המשק, הגם שאף הוא יוצר בתחילה לחץ אינפלציוֹני מסוים. אולם אַליה זו – קוֹץ בה. יבוא ההון הפרטי, המופנה לצריכה, מעורר בעיות קשות.

אחת התופעות שאנו רואים ברגשות מעורבים היא הקצב המהיר של גידול הצריכה הפרטית. כבר עמדתי על כך כמה פעמים. מצד אחד אין אלא לשמוח על התבססותם הכלכלית של אנשים נוספים במולדת, ביחוד אלה שהחלו את חייהם בארץ רמת־חיים כה נמוכה, שכל עליה בתנאי חייהם תביא רק יתר בריאות, יתר פריון בעבודה, יתר תרבות, יתר התערות בחברה ויתר סיפוק. אולם נראה שעליה זו ברמת החיים אינה מתחלקת בצורה הדרוּשה מבחינה כלכלית וסוציאלית, שכּן היא מוּאצת דוקא באותן שכבות שכבר הגיעו לרמת־חיים סבירה. כתוצאה מזה בולעת התוספת לצריכה הפרטית שנה־שנה חלק גדול מדי של גידול הייצור והמקורות, אשר מוטב היה שיופנה לחסכון – לשם פיתוח וליצוא – לשיפור מאזננו המסחרי.

בתהליך זה, של הגידול המהיר בצריכה הפרטית, יש ליבוא ההון הפרטי, כולל הפיצויים האישיים, השפעה כפולה, הן ישירה והן עקיפה. מאה וחמישים מיליון דולר ויותר, הבאים בכל שנה ארצה, הם כשלעמצם כוח־קניה ניכר, ובפרט שהם מתרכזים בידי שכבה אחת. אמנם, מחקרים שנעשו מוכיחים כי שיעור החסכון מכספי הפיצויים גבוה יותר משיעור החסכון הכללי מההכנסות במשק, אבל עדיין מוּצא חלק גדול מדי מכספים אלה לצריכה, וזו בולעת מקורות – בכוח־אדם ובחומר – שניתן היה לנצלם בצורה יעילה יותר מבחינת המדיניות הכלכלית.

וזו רעה חולה ומדבקת. הדוגמה של שכנים החיים על רמה גבוהה יותר מדרבנת רבים לנסות ולהתחרות בהם, גם אם הם לא זכו להכנסות בלתי־סדירות כאלו. במאמץ זה מוציאים אנשים שנכנסו ל“התחרות” לא רק את כל הכנסתם, אלא אף יותר מזה – ומסתבכים בחובות, כך שהיקף החסכון במשק יורד, ואילו הצריכה השוטפת עולה מעבר לכל המוצדק מבחינה כלכלית – כללית ופרטית.

כן מעודד מרוֹץ ההתחרות את ההזדקקות לאשראי צרכני, ואשראי זה, שהיצרנים נאלצים לתת, מחמיר את מצבם, בולע את ההון החוזר שלהם, מחייב אותם להזקק לצורות־מימון בלתי סדירות וגורם להסתבכות שלהם ושל המשק כאחת, בהגדילו את הלחץ על מערכת הבנקים ובנק ישראל ובגרמו לאינפלציה.

מובן, שהשפעות שליליות אלה הן רק צד אחד של המטבע שביבוא ההון הפרטי, ובעיקר הפיצויים. הללו הנם – לפרט – תשלום מאוחר, ובוַדאי חלקי, על סבל שסבל בעבר. תשלום זה מגיע לו. כן עוזרים הפיצויים למדינה, בהגדילם את הכנסותיה במטבע־חוץ ומאפשרים לה מימון היצוא השוטף וצבירת רזרבות לימים קשים יותר. כדי להבטיח שבסכומים העומדים לזכות פרטים אזרחי ישראל יגיעוּ באמת ארצה, נתנה הממשלה שורה של הקלות והטבות לבעלי הפיצויים, כך שמתוך חישוב כולל של אינטרס המדינה בטוָח הארוך אנו נתקלים במגבלה חמוּרה לגבי קצב ההתקדמות כיום לעצמאוּת כלכלית – הגידול בצריכה הפרטית.

מִגבלה שניה המוטלת עלינו מבחוץ – בגזירת מצבנו הפוליטי – היא צרכי הבטחון. היקפן של ההוצאות לצורך זה אינו נתון בידינו אלא מוכתב לנו. ההתפתחות הטכנית המהירה בנשק ובציוד הצבאי, יחד עם תהליך החימוש המתמיד של מדינות ערב, כופים עלינו הגדלה מתמדת בהוצאה זו והכוָנת מקורות נוספים לצרכים אלה, מקורות אשר הכרח לכוונם למטרה זו, שכן חפצי־חיים אנחנו, אבל וַדאי שניתן היה למצוא להם שימוש קונסטרוקטיבי יותר ורצוי יותר. אינני סבור, לצערי, שבעתיד הקרוב נעמוד לפני שיפור המצב; להיפך, יש להביא גורם זה בחשבון בכל מחשבה כלכלית – תכנונית ותקציבית.

גורם נוסף הקיים תמיד, גם אם השפעתו משתנה, היא העליה. היקפה וקצבה אינם נקבעים על־ידינו אלא על־ידי גורמים שמעבר לשליטתנו, והמשק והמדיניות הכלכלית חייבים להסתגל אליהם. מאחר והעליה היא צו עליון של חיינו כאן, הרי היא קודמת לכל שיקול אחר ומכתיבה אותו.

אבל עוּבדות אלו הן רק חלק מהמגבלות העומדות לפני הממשלה במאמציה להגיע למדיניות כלכלית. המגבלות הפנימיות – המוּתנות באָפיים של החברה והמשק כיום – הן אולי חמורות וכואבות יותר, שכן הללו הן כאילו בידינו לשנותן, ואם אינן משתנות בקצב מהיר למדי ובכיווּן הדרוּש – רשאים אנו להאשים רק את עצמנו.

השפעה מזיקה ביותר מבחינת עתיד המשק יש למערכת הלחָצים להעלאה מופרזת ברמת החיים. משטרנו החברתי הוא דמוקרטי, ויישאר כזה, אבל דמוקרטיה אינה נותנת לפרט ולארגונים זכויות בלבד – היא גם מטילה עליהם חובות של נשיאה בעול, ואילו במציאוּת עדים אנו לתופעות של התפרקות מעול האחראיוּת מצד שכבות רחבות מדי.

התפרקות זו אף היא קשורה במירוץ לעליית רמת החיים עליו דיברתי לעיל. שכבות מסוימות, ודוקא החזקות ביותר מבחינה כלכלית ואלה שנהנו יותר מאחרוֹת מהגאוּת במשק, עומדות בראש התור לכל תביעה. לתביעותיהן יש תמיד הצדקת־מה מבחינת השיקול הכלכלי של המשק. אבל במידה שאין הצדקה זו מספקת אין הן נרתעות מהפעלת לחץ לשם השגת מטרותיהן. לחץ זה הוא כלכלי ישיר, דרך השבתות ושביתות, או פוליטי באָפיו, דרך המפלגות המייצגות שכבות חזקות אלו או הרוצות לייצג תביעותיהן כדי לזכות בקולותיהן.

לחץ זה מסתייע במידה רבה בפיצוּל הפוליטי המופרז. הוא נותן למשתמטים מאחריוּת הצדקה אידיאולוגית או פוליטית. אף השתתפוּת פורמלית באחריוּת – על־ידי שותפות בקואליציה הממשלתית – עוד אינה ערובה לנשיאה אמיתית בעול האחריות. מאידך גיסא מונע לחצן של מפלגות מיעוּטים רבות – בקואליציה ובאופוזיציה כאחד – את הנושאים בעול האחריות המלאה, לרבות האחריות להחלטות בלתי־פוֹפוּלריוֹת, מלנקוט כל הצעדים הנראים דרושים, ואף הכרחיים, אם ברצוננו באמת להגיע לעצמאות כלכלית. וַדאי, קל יותר ונוח יותר להבטיח הורדת מסים, תוספות־שכר גדולות לשכבות החזקות, העלאת הכנסות מידית והגדלת שירותים. אבל הצורך בהבראה כלכלית מונע את ההליכה בדרך הקלה הזו, ואילו הדמגוגיה – בין זו של הפער ובין זו הסוציאלית – מונעת את ההליכה העקבית בדרך הקשה וההכרחית של אחריוּת כלכלית.

הדמוקרטיה במהותה היא פעולה לפי האינטרס של כל העם, אבל מנהיגות דמוקרטית אחראית חייבת בהצגה כנה לפני העם את הצרכים בטוָח הארוך – ולא רק הקצר. אם מפלגות מיעוּטים, שאינן מתימרות אפילו להוות אלטרנטיבה שלטונית, פוטרות את עצמן מאחריות ממלכתית לעתיד המשק, הופכות רק מכשיר לחץ לעיכוב מדיניות כלכלית ומנסות לזכוֹת ברוָחים קלים על חשבון צרכי המשק – הרי אין זו דמוקרטיה של אמת, אלא ניצול לרעה של מכשירי הדמוקרטיה. וַדאי, אילו מפלגות אלו היו נכנסות לעול האחריות המלאה – אם במסגרת השלטון ואם כאופוזיציה אחראית – היה סגנון דיבורן ותוכן מעשיהן שונה, והחברה והמשק היו נשׂכרים מהבראה מוסרית וכלכלית כאחת.

דוגמה אחת לכך היא התביעות להורדת מסים. מפלגות המַתנות השתתפוּת בממשלה במדיניות מסים מסוימת, שמטרתה אינה דוקא עזרה לחלש, אינן עושות זאת מתוך ראיית צרכי המשק אלא מחישוב אחר. יש הצדקה לעידוד מפעלים יצרניים ועבודה יוצרת ויעילה – ומדיניות המס צריכה לענות לצורך זה, אבל במידה שהתביעה חורגת מצרכי המשק הלגיטימיים והופכת לחץ אינטרסנטי, הרי היא מחבלת בהתקדמות המשק ובהשגת מטרותיו החברתיות.

דוגמה אחרת להשפעה מזיקה זו של הפיצול המפלגתי היא במדיניות המקצועית לחלקיה. כיום אין אפשרות מַספקת לניהול מדיניות ההולמת את צרכי המשק ואת צרכיו האמיתיים של העובד. ארגונים חלקיים וקבוצות־לחץ מסתייעים בעזרתן של מפלגות הפטורות מאחריות כדי להבטיח לעצמם תוספות־שכר שאינן מוצדקות מבחינה כלכלית וסוציאלית. ארגונים אלה מוכנים להפעיל את נשק השביתה גם בשירותים חיוניים ביותר, כדי להבטיח קידום האינטרסים החלקיים שלהם, בלי לחשוב על המשמעות הכוללת שיש למילוי תביעותיהם לגבי כלל המשק וכלל העובדים, לגבי הוצאות הייצור וסיכויי היצוא, לגבי תקציב הממשלה ועומס המסים על כלל האוכלוסיה. ואילו הממשלה נאלצת – כתוצאה ממצב אומלל זה – להתחשב בלחץ ולפעול בצורה שאינה הולמת את צרכי המשק האמיתיים.

גם במדיניות התעסוקה מורגש מצב זה. כיום מסוגלים חלקים גדולים של המשק לייצר אותה כמות תוצרת תוך השקעת כמות עבודה קטנה יותר. מצד שני משוועים מפעלים חדשים לתוספת עובדים, כך שניתן היה להגדיל את הייצור, לייעלוֹ ולהוזילוֹ, אילו ניתן היה לשנות את חלוקת כוח האדם בין המפעלים – בלי אבטלה. אבל הפיצול המפלגתי כאילו כופה עלינו את הקשיחות ומונע הבראת המפעלים. אין ספק שאלה המעודדים כיום את ההתנגדות להפשרת התנועה בכוח האדם היו נוהגים אחרת אילו היו הם אחראים, ועובדה היא שבמפעלים שהם אחראים להם הרי הם מנסים לנקוט אותה מדיניוּת שהם מתקוממים ומקוממים נגדה במשק כולו.

דומני, שאין אפשרות כלל להפריז בחשיבותה של מדיניות מקצועית נכונה לגבי המשק. בתנאי תעסוקה מלאה – כמו היום – מובטחני שניתן להוריד את הוצאות הייצור בשורה של מפעלי־יסוד גדולים באחוז ניכר, אילו היינו יכולים לנקוט מדיניות רציונלית. נזדמן לי לאחרונה לעמוד על מצבם של כמה מפעלים גדולים אשר הצליחו, על־ידי מאמץ של ייעוּל, לייצר אותה תפוקה במספר פועלים קטן בהרבה, דבר שאיפשר להם להוריד את הוצאות הייצור. ואילו הפועלים שהוצאו ממפעלים אלה מצאו תעסוקה יצרנית במפעלים אחרים ותרמו שם להגדלת הייצור. הורדת הוצאות הייצור היתה מביאה להוזלת מצרכים, להקטנת הצורך בסובסידיות וממילא להקטנת נטל המסים או להאצת הפיתוח. היינו יכולים להגדיל את היצוא, היום ובשנים הבאות וההתיקרות היתה נבלמת במידה רבה. אבל חוסר האחריות הפוליטית מונע מאתנו הליכה בדרך זו. מובטחני שהיום בו נזכה לאחדוּת מפלגות הפועלים יביא לא רק לטיהור האוירה הציבורית בארץ, אלא גם להבראת האקלים הכלכלי. בתנאים אלה מוגבלת יכלתה של הממשלה לפעול בדרכים הדרושות כדי להגיע אל עצמאוּתנו הכלכלית. היא מנסה לעשות את כל האפשרי במסגרת התנאים הנתונים, תוך מאבק בלתי־פוסק על מדיניוּת כלכלית ההולמת את צרכינו. מאבק זה אינו קל ואין ההצלחה מובטחת מראש. במקרים רבים אנו נאלצים לוַתר על מה שנראה בעינינו חיוּני, או לנקוט צעדים שאינם מוצדקים לגופם מתוך החישובים הנזכרים לעיל, אבל גם במסגרת זו אנו מנסים למצוא כל דרך אפשרית כדי להוציא מתוק מעז, או כדי לבלום את ההשפעה השלילית העלולה להיגרם לצעדים מסוימים, על־ידי ריסון הדרישות והיענוּת חלקית בלבד מצדנו. מאחר ואין הכלכלה עוסקת באמיתוֹת איכותיות אלא בכמותיות, הרי ברור שאינה דומה ההשפעה השלילית של עליית צריכה ב7% לזו של 2%. מאבק זה הוא ממושך ובלתי־נעים, אבל הוא המהוה את לחם־חוקה של המדיניוּת הכלכלית בתנאינו אנו.

כן מנסים אנו לפעול דרך המשק לקידום מטרותינו. אם אנו סבורים שיש צורך ביותר השקעות וחסכון, אנו מנסים להניע את הקהל לחסוך מרצונו הטוב, על־ידי קנית מניות, אגרות־חוב ועל־ידי תכניות חסכון למטרות שונות. אנו מנסים לשלב את צרכי המשק עם הכדאיוּת לפרט גם במדיניות השכר – בדרך הפרמיוֹת למאמץ, גם במדיניוּת המסים – דרך קביעת שיעורי־מס מוקטנים להוצאות למטרות מסוימות, גם במדיניות היצוא – דרך הפרמיות, אבל ברור שהמידה בה ניתן לפעול בדרך זו מוגבלת על־ידי מידת יכלתו של המשק לעמוד בה.

עם זה מדריכה את פעולתנו מחשבה אחת – להגדיל במהירות את פוטנציאל הייצור של המשק, גם אם לא ישתמשו בפוטנציאל זה היום או מחר, וזאת – אם משום שתהליך ההשקעות אינו מהיר, שכּן עוברות כמה שנים מהרגע שצץ רעיון על מפעל עד שהוא נכנס לייצור מלא, ותוצרתו חודרת לשוקי־חוץ; ואם משוּם שהתנאים הכלכלים מונעים כיום מהמפעל – ואפילו הוא מייצר – לתרום את מלוא תרוּמתוֹ למשק הארץ. אבל הגידוּל המהיר בייצוּר, שאנו עדים לו כיום, הוא רק חלק מהגידול שאנו יכולים לקווֹת לו אם ננצל במלואן את אפשרויות המשק. מחר־מחרתים נזכה לכך. התנאים החיצוניים והפנימיים ישתנו. תודעת ההכרח במאמץ נוסף והצורך לכלל ולפרט בהבראה כלכלית יחדרו יותר ויותר ללבותיהם של האזרחים וארגוניהם. תזוזה בכיוון זה מסתמנת זה כמה שנים, אם כי טרם הפכה גורם מַנחה בחיי היום־יום במידה מספקת. אולי נשתחרר במידה מסוימת ממאֵרת חוסר האחריות הקלקטיבית ומהצידוק האידיאולוגי שלה.

בינתם שומה עלינו להמשיך בעבודתנו, ליצור את הכלים ולמלאם תוכן במידת האפשר כיום. מובטחני שבעתיד הקרוב, עם הבשלת התהליכים החינוכיים ועם התקדמותנו לבגרות ממלכתית ולאחריות כלכלית – נוכל להחיש את ההבראה ולקדם את המשק אל עצמאוּתו הכלכלית בקצב הדרוּש והאפשרי.

1961


  1. מתיחס לשנה העברית המקבילה, החופפת גם את השנה החקלאית.  ↩

  2. שיעור ממוצע של גידול שנתי, בחישוב של ריבית דריבית.  ↩

  3. נתונים ארעיים  ↩

  4. לאחר ניקוי מס ההכנסה  ↩

  5. במקור נדפס בטעות כך: “33” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  6. כולל מלאכה ומחצבים.  ↩