הלוואה לאחר זמנה    🔗

– – ואם בימה סיבת תופעות מחפירות כאלו מובנה, מפני ששנאה כבושה בלבותיהם של הזקנים לצעירים על שאינם מאשרים את בקשותיהם התכופות לפקידות בדבר עניני כספים: הזקנים מבקשים, למשל, מהפקידות שתקציב להם סכומי כסף לנטיעות, והצעירים מסתפקים גם בשתילי חינם שנתנו לאיכרים ממשתלות הפקידות, הנה שפלות־הרוח שהראו איכרי מסחה ומלחמיה בשאלת הרופא מעציבה מאוד, ביחוד בלתי מובן זה ביחס לזו האחרונה, המצטיינת בהתפתחותה החמרית ובאיכריה החרוצים. 

כשנתעמק להבין את הסיבות המולידות פה בגליל חזיונות מעציבים כאלה, ניווכח, כי לא רק החינוך הרע של רוב האיכרים גורם לזה, אלא עוד יש חסרון אחד גדול המורגש פה בכל חריפותו, והוא: קרדיט זמני רחב וחפשי מכל השפעות ונטיות של פקיד לצד איכר זה או אחר, כי אם מיוסד על יסוד מסחרי ככל הבנקים האגרריים באירופה, וחסרון קרדיט כזה יוכל למלאות גם אצלנו רק בנק אגררי.

לפני שנה נוסדה בגליל קופת מלווה משותפת בתנאים אלו: הפקידות מוסרת לקופה זו את סכומי הכסף שהוקצבו אצלה בשביל קרדיט לאיכרים בחינם. החלק השני והיותר גדול מכספי המלווה נותן בנק אפ“ק על יסוד חברת בעלי־מניות מהאיכרים בערבות משותפת לכולם. בעת יסוד הקופה לפני שנה בא מנהל אפ”ק מיפו, קרא לאסיפה את האיכרים ובאר לפניהם את התועלת הגדולה הכרוכה בקופת־מלווה משותפת בגליל. ביחוד הדגיש כי היא תשחררם משרירות־לב הפקידים. האיכרים יצאו שמחים וטובי־לב, בתקוות מזהיררות, שעוד מעט וישתחררו כליל מעול הפקידות גם בעניני קרדיטים. הקופה נוסדה והתשלומים מצד האיכרים נשמרו בכל חומר הדין. נבחרה ועדה מבין האיכרים בעלי־המניות להקציב את סכום ההלוואה של כל אחד מהלווים ולהשגיח שהתשלומים יסולקו בזמנם. בעת הגורן שום איכר לא יוכל לקחת אף גרעין אחד מתבואתו בטרם יסלק את חובו לקופה. בכלות השנה נתקבל גם מכתב תודה ממנהל הבנק לועד הקופה על דיקנותו בתשלומי הכספים בעיתם. יחס טוב מצד האיכרים לחובותיהם, האף אין זאת?

יחס כזה צריך, לכאורה, לעורר אמון לקופה גם מצד מנהל  החרד לעסקי הבנק הנמצא תחת השגחתו, אך התוצאות הן לגמרי אחרות מאלו שהיו יכולים לקוות להן: בשנה שעברה אחרו סכומי כספי המלווה להגיע לידי האיכרים הלווים חודש שלם אחרי ירידת הגשמים הראשונים. ערך הנזק שמביא איחור כזה  לאיכר, המוכרח להכין את צרכיו לכל עבודת השנה אחרי עבור הזמן, מובן לכל איש. האיכרים התנחמו בזה, כי רק מקרה עובר הוא, כי זו השנה הראשונה ליסוד הקופה – וכל התחלות קשות. השנה היו כבר האיכרים זריזים יותר, בחרו בועדת מלווה חדשים אחדים לפני הגשמים (תיכף בכלות הגורן והתשלומים). הועדה עשתה את תקציב ההלוואות ותשלח אותו בשתי מהדורות, אחד לפקיד ואחד לאדון ליבונטין מנהל אפ"ק. עבר חודש ושום תשובה לא נתקבלה משניהם; שולחים עוד הפעם להכא ולהתם ואין קול ואין קשר וגם כסף במשמע. כאשר ירדו כבר גשמים והאיכרים החלו לבוא בצעקות לאנשי הועדה, – הוכרחו האחרונים לשלוח אנשים לפקיד ושם נתגלה לפניהם פרשת כל הענין: האדון ליבונטין מחכה לאישור התקציב על־ידי הפקיד. הפקיד עושה את הכנותיו הרגילות, מבקר ומחטט בתקציב, כדי שבין כך ירדו הגשמים ויווכח אם כל מבקשי ההלוואות יצאו כבר לעבוד. יחס כזה מהפקיד מובן. הוא מנוסה כבר במקרים כאלה שאיכרים לקחו קרדיט לעבודת השנה, מכרו את כל מה שלהם ונעדרו ביום בהיר אחד מעבר לים… ומובן גם זה, שהוא אינו מסוגל להבדיל בין שמירתו של הפקיד את צעדי כל איכר הלווה כסף, ובין שמירת כל איכר על חברו מפני שכולם ערבים זה לזה. אבל דירקטור מנוסה, מחבר ספרים על טוב המלווה המשותפת, הלא תודו כי זה מוזר קצר… עומד אנוכי האיש הפשוט מתמם ושואל: אם־כן מה הועילו חכמים בתקנתם? וכל אלו האספקלריות המאירות של השתחררות מעול הפקידות מלים מפוצצות הן, ותו לא? ילמדוני רבותי!

תרס"ט

הפועל הצעיר, שנה שניה, מספר 7, 11 ינואר 1909, עמ' 5־7