לוגו
נחום האלקושי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

לאחר קריאה ראשונה, ישרה, בפרקי נבואתו של נחום האלקושי כסדרם, – ראוי שנקרא בהם גם קריאה שניה,טרופה במקצת, לפי סדר עצמי ומכוון, כלומר: – לקרוא קודם פרק ג, בו מתוארת באזנינו נינוה זו, שעליה נשא נחום את המשא שלו וחזה חזונו; עד לתהום־תהומותים הגיעה ירידתה של נינוה לפי השגת נחום; אלולא חששנו לחִלול המושג החיובי “שלימוּת”, כי עתה אפשר היה לומר,כי נינוה השיגה את שלימות השחיתות:

– – עִיר דָּמִים, כָֻּלָּהּ – כַּחַשׁ, פֶּרֶק מְלֵאָה, לֹא יָמִישׁ טָרֶף!

ועד מה רבה השנאה למבצר זה של חטאים ופשעים. עד מה עצום שאט־הנפש מבני עַוְלה ה“משוכללים” אפשר לראות בעיקר מן התאור בפסוק השני שבפרק ג' –

– – קוֹל שׁוֹט, וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן, וְסוּס דֹּהֵר, וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה –

שאינו כולל בתוכו אלא ציון של המולה עירונית, של עושר מטרופולין בלבד, ואעפי"כ – שופעים הדברים זעם כעל כיעור וזוהמה; כן “טוֹבַת חֵן” היא נינוה, כנראה, אלא שזהו חִנה של זונה, של

– – בַּעֲלַת כְּשָׁפִים, הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ, וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ –

והנביא מזועזע עד היסוד בו, כולו אומר בוז ורצון ללא גבול לנקמה, נקמה גדולה ולמופת רב. –

ועכשיו, משעמדנו על סבת המשא ועל גורם ראשון לחזון, משהשגנו את מדת זעמו העשן כדליקה רבתי, משאנו מצַירים לעצמנו את תקיפות הרצון לנקמה שחלחלה בכל רהטי הדם של נחום האלקושי, – הן הבן נבין למעוף הדמיוני הזה והבלתי־שכיח בדברו על אלהיו, – “אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם”, “בַּעַל חֵמָה”, “נֹטֵר לְאוֹיְבָיו”, ש“בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ”, ש“עָנָן אֲבַק רַגְלָיו”; ולא די, בשום אופן לא די עוד גם בזה לנחום, שעה שהוא רואה לפניו את נינוה; מול עיר מרשעת, מול קן חטאים, כנגד קריה זו שהרבתה רכליה מכוכבי־שמים ואשר מנזריה – כארבה, לא יתכן אלא אלהים שאינו חס וחומך עד אם: “וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב”, “אֻמְלָל בָּשָׁן וְכַרְמֶל”, ואפילו “פֶּרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל!”

הה, הה, גם בכך לא סגי! כי לנינוה זו המתיהרת ומתרברבת, שכולה מזמות ונכלי מלחמה, שכולה “פָּרָשׁ מַעֲלֶה”, “לַהַב חֶרֶב”, “בְּרַק חֲנִית” “וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר” ואללי – “אֵין קֵצֶה לַגְּוִיָֹה” בה!

כן, לעומת נינוה הנאלחה הזאת – רואה הנביא את אלהיו הנאפד נקמה שאין משל לה

– – וְעוֹבֵר בְּשֶׁטֶף – – וְאוֹיְבָיו יְרַדֶּף־חשֶׁךְ –

והכליון שהוא יעשה – לא ישאיר כל שריד, כן, כן: –

– – כָּלָה הוּא עוֹשֶׂה, – לֹא־תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה! –

כלומר נגד חטא ופשע עד־הסוף, גם נקמה עד־אין־קץ, נקמה שלימה בתכלית, בפעם אחת־לתמיד, ולא תהיה עוד כל אפשרות לצרה שתקום שנית!


 

ב    🔗

פרק שני לנחום האלקושי – תכנו בשורה לעתיד־לבוא, אלא שלשונו לשון שעבר והוה משמשים בה בצותא, ואִלו זמן־העתיד, שעליו מדובר, כמעט שאינו בנמצא; על גאונה וכוחה של נינוה – יספר הנביא כספר על עבר, את גאולתה של יהודה ושחרורה מעול נינוה – רואה הנביא כראות הוה, כלומר: – כעובדה קימת ועומדת; הרי שכוחו של נחום האלקושי בדמיון תקיף היה, בראית רצוי כמצוי; ואשר על כן, אעפ“י שחותם חזונו – כובד־ראש, כמו אצל כל נביא, ומדברו חתוך כבמאכלת – יש איזה נועם מַתמיד בלשונו; משפטיו השלמים, לא כל שכן פרקיו, – עיקרם בנין, והם בחינת אריח על גבי אריח; אולם המלים, כל אחת לעצמה וגם בצירופה עם חברותיה – שופעות איזו התפעלות, וכאלו מאבירות, נשאות על כנפים קלות־מעוף; ולא רק בשעה שהוא מצַיר, דרך משל, את עוזה של נינוה וחילה המפואר, כדי להגביר, כמובן, אח”כ, את רושם מפלתה:

– – בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן

בָּרְחֹבוֹת, מַרְאֵיהֶן כַּלַפִּידִים, כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ –

– – מָגֵן גִּבּוֹרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי־חַיִל מְתֻלָּעִים

בְּאֵשׁ־פְּלָדוֹת –

אלא גם בשעה שהוא מתכּון להראותנו בעליל את המפלה עצמה, הוא מתארה בסממנים עדינים כל־כך, אפשר לומר אפילו ליריים: –

– – כָּל מִבְצָרַיִךְ – תְּאֵנִים עִם־בַּכּוּרִים,

אִם יִנּוֹעוּ – וְנָפְלוּ עַל־פִּי אוֹכֵל! – – בּוּקָה

וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס, וּפִיק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה

בְּכָל־מָתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָם קִבְּצוּ פָארוּר! –

ודאי, – תוכן המלים קשה כגידים, התמונה שמאחריהן – נוראה ואיומה, עשויה לזעזע גם לב־אבן, ובכל־זאת, ־ יש איזה ניגוד במלים הללו, הייתי אומר, שאיזו אורה בהן, איזה נגון העשוי לרכך דוקא את האימה, ואולי יש כאן משהו מסודו של הנענוע, שמצד אחד הוא נעים ומאידך – מאַים, מטיל מורך גדול בלב; שמא יש בנדנוד חזק זה פחד מרסוק האברים לבין ההקשבה לנגון ערב לאזנים, – יותר נקמה משיש בהשלכה אחת חזקה אל האשפה או אל התהום? – בכל אופן יש לשים אוזן ולהטות את הלב אל ההבדל שבין תוכן חזונו של נחום האלקושי לבין לשון חזונו; הן יתכן לומר, כי תחלת דבריו של נביא זה – בחינת שרביטו של כנור המנגן על מיתריו, ואלו סוף פעולתם – כמו חרב חדה מכל חד הבאה אל הגוף ומבתרת אותו מראשו ועד רגליו.