לוגו
חבקוק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בְּרֹגֶז רַחַם תִּזְכּוֹר (ג, ב)

 

א    🔗

מליץ־היושר אשר בנביא חבקוק הקדים את מטיף־המוסר שבו: לא רק עושה־שליחות הוא, אלא גם בעל דין־ודברים עם שולחו; ודאי, העוון והחטא שנואי נפשו הם כמו אצל כל הנביאים, אלא שגם נבואת העונש ישא בדרך של תפלה: הן הוא עצמו מעיד על דרכו בנבואה:

– – עַד־אָנָה יְיָ שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע, אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָם וְלֹא תוֹשִׁיעַ? –

הוא מבקש להשמיד את החוטא ולאבד את פועל־האוֶן, אלא שהרחמים הגדולים מבצבצים תמיד ועולים גם מדברי הרוגז והזעם שלו: –

– – לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִיש בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?

והאם אין טענתו העדינה לאלוהיו, בפנותו אליו ובהעידו בו, כי הוא גם

– – טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל, –

האם אין משהו מהגדרה נעלה זו עונה גם בו, בנביא חבקוק?


 

ב    🔗

ברור הדבר, שדרך נבואה כזו של חבקוק, הרצופה טענות ומענות לשולחו, המתנה, כביכול, תנאים וכאלו מתוכחת

– – וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵל בּוֹ,

כמוה כחרב־מתהפכת, והיא נותנת אפשרות של חשד בבריחה כדוגמתו, נגיד, של יונה בן אמתי, ועל־כן לא תימה שחבקוק ראה צורך לעצמו למסור כעין “הצהרה”:

– – עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר –

ואם כך, – הרי מי אם לא נביא כחבקוק יזכה לקבל לא הוראה קבועה מראש, אלא בפרוש תשובה על שאלתו? הנה כי כן מודיע הוא בהתרוממות־נפש:

– – וַיַּעֲנֵנִי יְיָ וַיֹּאמֶר – כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר

עַל־הַלּוּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ!

לא חידה ומשל; לא רמז וסמל, אלא דברים מבוארים, פשוטים וחלקים. ש“ירוץ קורא בו”:

– – עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב;

אִם־יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה־לוֹּ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר!

ועוד יותר מזה, כי גם לטענתו למען הצדיק, שלא יבולע לו בגלל הרשע, נִתנה לו תשובה. אכן מעודנת מאד, מופשטת כל־כך, אבל ברורה בכל־זאת, ואין ספק שהיא ישרה בעיניו של חבקוק: –

– – הִנֵּה עֻפְּלָה – לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וְצַדִּיק – בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה!


 

ג    🔗

פרק ג' מגדיר לבסוף את נבואתו של חבקוק בהגדרה ההולמת ביותר, – לא עוד “משא” יקרא לזו, ואף לא “חזון”, אלא בפירוש: –

– – תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא –

ואי־אפשר היה אחרת, משום שדמות האלוהים בעיניו של חבקוק הלא היא חקוקה בפסוקים מפליאים: –

– – בּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר, –

– – כִּי תִרְכַּב עַל־סּוּסֶךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ – יְשׁוּעָה.–

ואם כן הדבר, הן לא יפלא, שחבקוק נראה לנו כמו נביא־מתפלל; הוא מהלך בעם, עטוף ודאי טלית־שכולה־תכלת, לבו דוי עליו למראה כל עוֶל, סולד מכל רשעות ומצר בכל צער, ואעפי"כ אינו מדכא בדברי־התוכחה שלו, אלא מזעזע את המצפון, מכה את הכליות במוסר; כי גם הוא עצמו לא היה מדוכא מן הרע, אלא משתומם עליו, אינו משיג היאך אפשר לרשוע ולחטוא; כן, הנביא חבקוק היה מלא

– – אֶת כְּבוֹד יְיָ – – כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם –

וכל־כך טבעית וכל־כך פשוטה וממילא־מובנת היא עדותו על עצמו:

– – וַאֲנִי בַּייָ אֶעֱלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי –

– – אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל־בָּמוֹתַי יַדְרִיכֵנִי! –