לוגו
זכריה בן ברכיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

שספר זכריה חורג מכמה וכמה בחינות ממסגרתה הכללית של הנבואה תעיד נא גם העובדה, שרבי אברהם אבן עזרא פותח את פירושו לנביא זה בזו הלשון: “מעלות הנבואה רבים ואין דרך לספרם, כי כח הנשמות ההגונות המקבלות כח רוח הקדש להנבא איננו על דרך אחד” וכו; ואלו רש“י קובע מיד בבהירות מלאה יותר את דעתו: “נבואת זכריה סתומה היא מאד, כי יש בה מראות דומות לחלום הנתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמתת פתרונו עד יבא מורה צדק”; וצריך לשים יפה את דעתנו ולהבין־כמו לנפשם של שני המפרשים הגדולים גם יחד, שאינם רוצים בשום אופן לומר כי נבואתו של זכריה סתומה, חס ושלום, מלכתחלה ומעצם מהותו של הנביא, ועל־כן מסביר ר' אברהם אבן עזרא, כי “בהיות הכבוד עם ישראל, בטרם שגלו, אין צורך לפרש הנבואה” ואִלו לאח”כ הכרח הוא הדבר, משום שעובדות שונות של הזמן הנדון נעלמו מידיעתנו ואי־ידיעה זו היא העושה את הנבואה לסתומה, אם כי בשעתה היתה ברורה, ואותו דבר עצמו אומר רש“י ביתר קצור בפסוקו הנ”ל על “החלום הנתן לפתרון ואין אנו יכולים” וכו' כלומר: – החסרון בנו הוא, ולא בנבואה או בנביא; ואין כל ספק שדעה זו נכונה היא, כי על כן יש ויש בין דברי הנביא זכריה, אפילו במסכת מראותיו, – דברים שקופים בתכלית, אמרי תוכחה ונבואות על העתיד לבוא, המנוסחים בדרך של הגיון פשוט ושקול, ומלבד מה שהם פונים אל הלב ואל הנפש הנם פונים בפרוש אל השכל־הישר: כי ראו נא – מה בהירים ובעלי משמעות אחת הם צוויי המוסר של זכריה; או הקשיבו נא היאך הוא מתאר בלשון ציורית ובסמלים שאינם חוזרים אצל זולתו את קשיחות־הלב אצל ישראל, והכל שוב צלול מאד:

– – וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרֶרֶת,

וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשּׁמוֹעַ – – וְלִבָּם שָׂמוּ

שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר

שָׁלַח יְיָ צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים

וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְיָ צְבָאוֹת. –


 

ב    🔗

אכן המראות, או החלומות, כהגדרתו של רש"י, – שני סממנים מובהקים מאוצרה של הדרמה אתה מוצא בהם: – משחק מרהיב־עין של צבעים חריפים:

– – רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס

אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה,

וְאַחֲרָיו – סוּסִים אֲדֻמִּים,שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים –

ומשחק של דבור, שהוא כמין דיאלוג, בין אחד שואל לבין שני – העונה על השאלה:

– – וָאֹמַר: – מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיֹאמֶר אֵלַי

הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: – אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָה אֵלֶּה –

ואם המראה השני (הקרנות) לָקוֹני (אם כי הוא, כמובן, גם מקוטע) השלישי (החרשים) והרביעי (המודד), – פשטניים, הרי המראה החמישי, שבו הועמד יהושע הכהן הגדול לפני מלאך־ה' ו“השטן עֹמד על ימינו לשטנו”, – כמוהו כמחזה שמתיחותו מרֻבה, והוא בנוי לתלפיות – עם פרולוג בתחלתו, פעולה קדחתנית באמצעיתו, ואפילו נמלץ בסיומו: אחריו – המראה הששי, זה של מנורת־הזהב על הגֻלה שלה, שבעת נרותיה, ושני זיתיה, – האם אין הדבר דומה כאן כאלו הובאנו לחדר אפל, שבו מופיעה פתאום לעינינו התמוהות תמונה־אלמת, וכמו מזוית סמויה נשמעים קולות, המשוחחים ביניהם על התמונה, אבל את המשוחחים עצמם איננו רואים; אכן, המראות הבאים, – השביעי (המגלה העפה), השמיני (האיפה) והתשיעי (שתי נשים) – שום לא שלמים הם ואף לא ברורים כל צרכם; והנה המראה העשירי, האחרון, – מרהיב כל־כך בססגוניותו, רצוף פנטסיה ומעוף, כובש את העין ואיננו פוסק, וממילא הוא גם כורה אוזן קשבת לדברים המלוים את ההוד הזה ואת הכוח הסוער הכרוך בכל מרכבה ומרכבה, שכל אחת מהן – צבע סוסיה אחר ושונה; וכל המראות הללו יחד, – ממלאים את ששת הפרקים הראשונים של זכריה אוירה מיוחדת במינה, בדומה לפרקי תנומה מסוכסכים אחרונים, שעה שאדם נפעל ונסער עד תהומות נפשו, והוא כאלו נחפז לחלום את מחשבותיו ותכניותיו, המתרוצצות קרבו בבלי־דעת והנה חלום רודף חלום, זה מכשיל את זה, גורע מעצמו ומוסיף לחברו, זה מקוטע יותר וזה מקוטע פחות, האחד כולו רמז וחידה ובשני אתה מוצא בכל־זאת איזה בדל של מציאות, ורק בדרך הנס נִתן לחלום מן החלומות לבוא על שלמותו הארדיכלית.


 

ג    🔗

צביון דבריו של זכריה הנביא וקצבם אינם מליציים מלכתחלה, – אולם ראיתו כשלעצמה – פיוט היא כי על כן כל מחשבה קמה לפניו במראה, ודברו, גם ה“פרוזאי” ביותר, כמעט תמיד נאמר בדרך הסמל והתמונה: –

– – וְאֵסָעֲרַם עַל כָּל הַגּוֹיִם – – עֹד יֵשְׁבוּ

זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ

בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים – – וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי

לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַענוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם –

וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו –

וכדו' וכדו' מצוּירים מצבים, מצוּיים כרצוּיים, אצל זכריה הנביא, גם בשעה שאין כונתו לספר משל דוקא ולתאר חזיון, אלא פשוט – לתת לקח לבני עמו, לכרות אוזן לצו מוסרי או להטיף נחומים בעתיד לבוא, כי על כן בעל חלומות מופלג היה הנביא הזה ודברים שבלב, כמו גם ענינים שבמחשבה, נראו לעיניו בחינת מחזה או כדרך המראה באספקלריה גבוהה.


 

ד    🔗

משפט משפט, ולא פרק פרק, יש לקרוא את הפרקים האחרונים של זכריה הנביא, ולא רק מחמת הסברה ששִׁנֵי הזמן ויד הזולת עשו מה שעשו, אלא גם משום שהמראות אָפפו את הנביא בחינת סיעות סיעות של צפרים, ולא הספיקו דבריו לתאר כל אחד מהם בתחומו ובסיָגו, ומראה אחד נוגע לא רק בחברו הקרוב, כי אם מדלג ונוגע לפעמים בשלישי ואף נגיד, בעשירי; הנה הוא רואה בעֵרה וקורא:

– – פְּתַח, לְבָנוֹן, דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ –

וסמוך לכך הוא שומע:

– – קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים, כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם –

וגם:

– – קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן –

הנה תמונת זועה לנגד עיניו:

– – רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה –

ולא רחוק מזה כמעט מראה־שעשועים:

– – וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם,

וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן –

והנה שוב מחזה רוגז ואימים:

– – וָאֹמַר: לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם, הַמֵּתָה – תָמוּת,