לוגו
על "הטור השביעי"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

להלכה, — כמעט כל אדם רוחש כבוד לשירה, ואפילו יותר מזה — הוא נוהה אחריה ושמח להמצא עמה בכפיפה אחת, שעה קצרה או ארוכה; אולם למעשה, — דורשת השירה הראויה־לשמה משהו יותר פשוט, אבל קשה לאין־ערוך מכבוד ונהיה: עיון ממושך, עמל רציני, ממש כמו שדורשת זאת מסה פילוסופית בעלת משקל או מחקר מדעי של חכם ומלומד רב־אנפין; ומשום כך — טבעי הדבר שאין קוראיה הנאמנים של השירה הגדולה מרובים בשום פנים מקוראיה של הפילוסופיה, או של המדע, בכלל; ואם יעמיד המעמיד כנגדנו את המימרה המפורסמת על “השירה המדברת אל הלב, שלא כהפילוסופיה הפונה אל המוח”, גם אז לא יסיטנו מן האמת הנ"ל, כי על כן — מי זה הוכיח שהלב שוטה הוא ואין בו חכמה ומשום זה הוא “שוה” אצל כל נפש? הלא דברי הבל הם אלה, והנכון בענין זה לעולם הוא רק כך: אין שירת־לב אלא זו שיש עמה ובה מנה יפה של חכמה עליונה ואין חכמה־ושכל אלא אם־כן מוצאם מן הלב ומבואם אל הלב; ואם כי אמת זו ידועה, הרי שבאיזה אורח־פלא יש שהיא נשכחת, שמא משום שלא מעטים המבקשים להשכיחה מחמת הנוחיות המובנת.


 

ב    🔗

אכן, פעם ליובל ופעמים לתקופה יש וקם באומה מן האומות חושב גדול החובק זרועות עולם, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, חוקר ודורש לאשר מורם מן הרם ועמוק מן העמוק והוא דוקא זכה בכשרון המופלא — להגיש את אשר לו במלים נוחות ושקופות, בחן של עממיות מוצלחת; וממש כן יש וקם לאשרם של עם ולשון, — משורר של תבונה גדולה, מבורך בכובד־ראש למופת ולתהלה, והוא דוקא בעל סוד מיוחד במינו — להקנות לרבים את הוד השירה וחכמתה בלי להצריכם לעמל ויגיעה מכוונת; השיר פתוח לפניהם והם תופסים אותו בחינת אותו סוד שנאמר עליו כי — “גונב אליהם”; משורר זה שר בתוקף של כשרון נבחר, הוא מצרף את דברו בכוח אמונתו, אבל יחד עם זה — באיזו עממיות טהורה הוא חורז את משפטיו, עודו מדבר ובו ברגע כבר הופך הקול למראה לעיני הקורא; והנה זה חוט החן של עממיות משוך על פני כל “שירי העת והעתון” של נ. אלתרמן, והדבר מוכח לנו באופן נמלץ כל כך גם על ידי המוטיבים שעליהם בנויים רבים מן השירים: — “אתה בחרתנו מכל העמים” (שיר ראשון בספר), “מנחם מנדל”, “על אם הדרך”, “הנקודה היהודית”, “הגדי מן ההגדה”, “גנרל המן”, “מדינה לאלתר” וכדומה, וגם על ידי השנינה טובת־הלב, על ידי לשון־נופל־על־לשון שכל איש מן העם, כביכול, יכול להשתמש בה, — ויש כאן בפרוש כמין אמירה־ברמז: ראו־נא, אני יודע שאת זה רציתם לומר בעצמכם, אלא שפשוט הקדמתי אתכם, כי על כן “מלאכתי” בכך ואין ספק שכאן צפון גם ההסבר האמתי ביותר לשמוש המופלג הזה במונחים לועזיים, — כי על כן העם לועג לחורצי לעז בישראל, אבל בה בשעה העם מקנא בחכמי־לעז, ודבר זה הנו בידי המשורר כמין אמצעי־פיפיות: הוא לועג בלעגו של העם, אבל הוא לועג גם לקנאת העם; ועוד, קו אחד בשירי “הטור השביעי” של נ. אלתרמן, והוא באמת לוז־השדרה שבהם וראוי לתשומת־לב ודעת, לעיון ודיון, לציון ולמיון לכאן ולכאן, עד שנרד לסוף הכונות והטעמים של המשורר והאמן, הלא הם השירים הרבים שבהם מכה הילד היהודי בעצם הויתו, שאין לה אח ומשל, את יריבנו ואויבנו, גם תובע את צדקתנו וגם מוכיח את צדקתנו; הה, אלו רחמים גדולים־כים מלאים שירים אלה של נ. אלתרמן! איזה אהבה אבהית אצילה שופעת בהם ומהם! כמה אחריות פטריארכלית קדומה ומחודשת כאחת דובבת מתוך שירים אלה, כלפי פנים ככלפי חוץ; בשיר־ילד פותח הספר, ומכאן ולהלן תמצא — “על הילד אברם”, “אמא כבר מותר לבכות”, “על אם הדרך”, “העם ושליחו”, “דו־שיח בין נחשון וגונן” ועוד ועוד. אין ספק — זמנים יעברו ודורות יחלופו, אבל זכרם של שירים אלה עמוד יעמוד, כי על כן משורר בעל שעור קומה שר בהם בלבביות נבונה את הרגשת־עצמו בה במדה ששר בהם גם את הרגשת־האומה, את יחס ישראל לילדיו; כן, הילד היהודי הוא הוא — “נקודה יהודית”! וחושים לאומיים נאמנים וצער אישי גבוה שאצל נ. אלתרמן הכתיבו לו עוד שיר, ועוד שיר, במשך כל השנים כמעט, על גורלו של הילד היהודי בדור הזה; כי הילד הוא ראשון לקרבנות שלנו, נועד הפעם להיות גם ראשון לעושי הקרב למען העתיד האחר של עמנו; אכן, מזיגה נפלאה של קול הקדומים שלנו עם קול עתידנו נמצא בשיר החדש הזה “על הילד אברם”, שבו דוחה המשורר את נוסחת הגויים, שהננו אצלם בחינת “בעית פליטים”:

— וְלֹא הִיא מוֹלִיכָה הַסְּפִינוֹת אֱלֵי יָם

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן רַעַם עַתִּיק וְגָבוֹהַּ

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן צַו לֵידוֹתָיו שֶׁל הָעָם

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן דְּבַר אֲדֹ־נָי אֶל אַבְרָם.

— וַיֶּחְרַד אַבְרָהָם וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו

וַיֵּצֵא מִנִּי בַיִת וָשַׁעַר.

כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב

רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר.