א    🔗

אכן, כל פעם שהננו קוראים “רומן היסטורי” — מתנגשות בחבנו שתי הרגשות, הצודקות במדה שוה כמעט, ההרגשה האחת הלא היא זו, הנפגעת מעצם חלול ה“קודש” של ההיסטוריה, שהיא כידוע, על טהרת העובדתיות, בדוקה ומאושרת על סמך תעודות, וכל מעשה וכל אישיות — דמותם גלופה באופן סופי, קבועה ומשובצת בספר דברי הימים, ולא יתכן שיבואו בעלי דמיון, שיעשו וישנו לצרכי כונתם, אם לטובה ואם לרעה, מן המטבע שטבעה ההיסטוריה! וההרגשה השניה הלא היא זו — האנושית כל־כך! — השמחה על שנמצא אחד עז־רוח, סקרן חרוץ, שעקר עצמו מן ההוה ה“משעמם” ופשט לשדה ההרפתקאות של העבר ה“מענין”, מציץ מאחורי קלעיו ומגלה בפרוטרוט דוקא את הלוט בערפל של דוקומנטים יבשים ושל כרוניקה רשמית; ולא חשוב הדבר לגמרי, ששתי ההרגשות טועות, כי טעויותיהן מקורן בתמימות יפה וטובה: — ההרגשה הראשונה אינה יודעת, כמובן, שההיסטוריה עצמה כמוה כרומן של אחד המסתתר מאחורי הפסבדונים של “היסטוריון”, וההרגשה השניה אינה משיגה, כמובן, שכותב־הרומן רואה עצמו היסטוריון, המסתתר מאחורי הפסבדונים של “רומניסטן”; והלא לאמתו של דבר רואים שניהם, ההיסטוריון והרומניסטן, את המאורעות הגדולים ואת האישים הדגולים, — כראות חומר אליגורי; ועוד: כזה כן זה מענינים ואמתיים במדה שהם בעלי עצמיות של מחשבה ומבורכים בכשרון התאור; קורות ישראל של ארנסט רנן אינן שונות בעובדותיהן מאותן הקורות שאצל גרץ, ואף־על־פי־כן יש הבדל רב בין אלו לאלו, כהבדל, נגיד, שבין משורר, נבון־אפי לבין משורר דתי־לירי; תולדות המהפכה הצרפתית של תומס קרליל אינן אחרות מאלו שאצל ז’יל מישלה, ובכל זאת הן נבדלות אלו מאלו כהבדל מסה בקרתית־עיונית מספורו של אדם על יחוס־אבותיו, ספור שכולו אמת ועובדות, ואעפי“כ הוא משוך בחן של אגדה; הרי שלא מן החכמה היא לראות את ההיסטוריה ראיה עורת־אורתודוכסית ולהכוות מכל מגע שאיש נוגע בה; אמנם, בדור האחרון פשטו על סוג ספרותי זה הרבה סופרים נוכלים וגסים ועשו את ההיסטוריה כמין מקור לא־אכזב למשיכת עטם, והם מכסים בשפע של מאורעות ואישים היסטוריים על דלות דמיונם ואפסות יכלתם לצרף ספור־מעשה, לא כל שכן רומן מורכב, מן המצוי בלבם ומן העולה על דמיונם, החסר אצלם — ולא פלא הדבר, שעובדה זאת בצרוף זה, שגם סוחרי הקולנוע נטפלו הטפלות ממושכת ועקבת אל ההיסטוריה, — מעוררים בנו איזה הסוס בבוא לנגד עינינו ספר, שכותרת־המשנה שלו היא — “רומן היסטורי”; אולם, — יש להזהר מהכללה שהפסד בצדה, כי חלילה לנו להלקות את זיגוד על חטאו של טוביה, כי מי מאתנו אינו אסיר תודת הנאה כל ימיו על “מלחמה ושלום” (רומן היסטורי) של ל. נ. טולסטוי? או מי הוא זה ערל־הבנה ולא יכיר בערכו הנעלה של “שלמבו” לג. פלובר? וכזה כן זה — לא רק מן הבחינה האמנותית בלבד, אלא גם מבחינת התפיסה המיוחדת של ההיסטוריה; ואנו, האם נוכל לשכוח, כי הפרוזה העברית המונומנטלית נפתחה ב”אהבת ציון“, הרומן ההיסטורי? מדינו של ההגיון הוא, שבנפשנו יהא נודע משום כך, יחס מיוחד לסוג זה דוקא; ואם תאמרו, שיש הבדל רב בין רומן שזמנו ואוירתו היסטוריים לבין רומן שהנפשות הפועלות שבו הם אישים היסטוריים, הקרואים בשמם הפרטי — ודאי שנסכים ונודה בהבדל, אולם לא כדי לחיב את האחד ולשלול את השני, אלא כדי לשהות על ההבדלים האלה, לנסות לקבוע אותם, כי על־ידי כך הן נראה את הכשרון האמנותי בצבעוניות ונרבה את הנאתנו מן הרוח היוצרת באנוש; והלא עיקרו של דבר זה הוא — מדת החדוה שאחזה ברומניסטן שעה שעקר מן ההוה והסיע עצמו אל העבר, באיזה כוח ועד איזה הקף עלה בידו קמומו של אותו עולם, שנמשך אליו לא־במקרה; קודם־כל עלינו לחוש עד היכן אורגנית כל הסביבה של הספור ההיסטורי, ובשום אופן לא חשוב אם פרט שיחה או מעשה נכון הוא בהשואה לתעודות של אותו זמן; הקורא ב”מיניאטורות היסטוריות" של א. סטרינדברג לא יעלה על לבו רעיון טפל ללכת ולבדוק אם סוקרטס אמר או לא אמר אי־פעם, מה שמספר סטרינדברג בשמו; המבין יבין ללא כל פקפוק — שרוחה של יון העתיקה מרחפת כאן; ומי יעשה עצמו שוטה שאינו מרגיש, כי אמנון ותמר אוהבים באמת אהבת־ציון? או למה לנו להוכח אם השמות ב“אור זרוע” ליעקב הורוביץ לא משל הם אלא עובדה היסטורית, וכי המעשים שעליהם מסופר בספור זה — קרו אי־שם בימי הבינים? האם לא מסיעך המספר הזה אל אותו עבר, וכי אינך שומע את דופקה של האמיתיות? אלו לא היו א. סטרינדברג, א. מאפו וי. הורוביץ בגופם ממש באותם זמנים ומקומות, שעליהם הם מספרים, — לא היו מסוגלים להביא לנו רוח חיה כזאת בפבולה ההיסטורית, הרחוקה מאתנו והזרה לנו; הוא העיקר: — לא חשוב כל־כך אם הנפשות הן היסטוריות, בשמן הבדוי, ולקוחות באמת מאותו זמן ומקום, או אם המקרים קרו והמעשים נעשו אל נכון, כמו שחשוב הדבר, אם המספר היה שם, אם הוא ראה עצמו והרגיש את גופו באותו מעמד.

ב    🔗

גלוי וידוע, כמובן, — רש“י (רבי שלמה יצחקי) גדול בתורה וחכמה היה, למדן ששקד על פרושי התנ”ך והגמרא, דין לקהלת טרויאש; זה מאות בשנים מלוה אותנו, משחר ילדותנו, שמו המקוצר, והאותיות הזעירות הנושאות את שמו זה, ולבנו חם לו, שופע תודה — על עזרה שהוא מושיט לנו תמיד בצר, על הפתרונות שהוא מגיש לנו בפשטות לכל חידות לשון וצרופי־לשון בתנ“ך; וכי יש למספר נושא מבורך אהדה־מראש יותר מאשר תאור חייו של רש”י ופעולותיו? ודוקא משום־כך, כמובן, אין גם נושא המטיל יותר אחריות וטומן אפשרויות לכשלון, כי המספר מוצא לפניו דעה־קדומה, יחס קבוע מראש, ונמצא שהוא מצווה — לחדש, אבל גם לא להרוס ישן, לקשרנו בעבותות מחודשים של ענין והערצה, בלי להתיר את החבלים המסורתיים, המחברים אותנו אל האיש היקר; ואפשר לומר בפה־מלא מתוך ברכת־נהנין ממש, כי יוחנן טברסקי הפליא לעשות ברומן ההיסטורי שלו על רש“י, כי השכיל לתאר את בן־התורה, את איש הספר, את המתמיד בחכמה, ואעפי”כ לא עשהו חובש־ספסל בלבד, לא כלאו בד' על ד', מובדל ומופרש מהויות העולם־הזה; אדרבא, את כל אצילות רוחו, את עדינות מחשבתו הוכיח י. טברסקי על־ידי תאור הליכותיו עם בני משפחתו, עם בני עירו, עם מקנאיו, עם יריביו בדעה; רש“י של י. טברסקי מופיע לפנינו בתוך קלחת החולין, מוזג יינות ללקוחותיו, שופט דיני ממונות ועוסק בפסקי אישות, משיא בנים, מבקש להציל את בתו מאסון גרושין מבעלה, נושא ונותן עם נכרים, ועוד ועוד — חיי יום־יום, מציאות גשמית של מסחר ופרנסה, של ריב וסכסוך, של נשואין ושל הלויות־מתים, ובכל אלה אנו רואים את רש”י מעורב, בלי צל של התנשאות, ללא כל אבק של התבדלות; הוא עושה והוא פועל, והוא אמתי, והוא עקבי, והוא תקיף — ובכל־זאת, כל־כך עדין, עד מה הוא אציל! הוא באמת אחד־מן־העם, הוא לעולם בתוך העם, הוא בעל ואב, חבר וידיד, לומד ושונה, ומוזג יין, נסער־מיסורים ומאושר משמחות, ודוקא בכל אלה ועל־ידי אלה — אציל־מאציל; יוחנן טברסקי נמנע בפרוש מעשות את רש“י ל”גבור“, אינו מיחס לו כל דבר שיש בו משום יוצא־דופן, אינו מאלצו להפתיע, אינו מספר אלא על ענינים שהם מגופו של אותו זמן ומקום, מעצם מצבו של העולם הנכרי (ימי מסעי הצלב) ומרגע מציאותם של היהודים בתקופה ההיא, ורש”י שותף לכל, בלי התאמצות, בלי כונה מכונת, ללא כל ג’סטות, אדרבא, מדה לא מעטה של אופורטוניזם באפיו, ואעפי“כ הרבה גבורה יש כאן, גבורה שבאצילות, נועם דבור, חכמה של ותור בזמנו, בלי לשבור עיקר ועקרון שבירה של נזק, בינה למצב־נפשו של הזולת, הכרה גלויה בטעות שהוא טעה, ונעלה מנעלה — התפיסה הזאת, שיש באמת ששנים יריבים צודקים כאחת, ולא מן ההכרח להכריע, לגזור ולהעמיד על יחידיות הפסק; וזו הגדלות הרוחנית הבלתי־שכיחה, של ידיעה ברורה שיש בידו לסרב והזולת יכנע, או שיש בידו לפרש החלטה שלו, וחברו יבטל החלטתו המנוגדת, ועל־כן אינו מביא לעולם לידי מפנה חד וחריף זה; ודאי, רש”י הוא נפש־פועלת ראשית ברומן זה, אבל טעות היא לסבור, שהוא פעיל וחי כאן בחלל ריק פחות או יותר, כי י. טברסקי כנס בספרו זה את צביונו הנאמן של הזמן, ואנו מוצאים כאן ספורים קצרים וכתובים באמנות רבה, לפעמים מלוטשים כמסה יפה, על העיר טרויאש, על נופה, על תושביה, על מסחרה, יש כאן כמה וכמה דמויות של רבנים, של צעירים, של נשים מן העם, של כמרים, דמויות שהן כשלעצמן מרתקות וגורמות הנאה ושמחה; ןבסך־הכל — ספר בעל נושא מענין, שיש בו אישיות שהובלטה והובהרה בכוח ובשכל רב, ספר רצוף פרטים גדולים וקטנים המהוים רקע טבעי, ואעפ“י שהם פריפריה הרי הם גם מרכז, רומן שהוא יהודי כל־כך, עממי כל־כך, ואעפי”כ — ראוי לקריאתו של כל אדם, אלו תורגם ללשונו; ואין ספק, כי הספר “רש”י" הוא אחד מן הספרים העבריים המעולים, והוא אוסר אותנו בחבלי סקרנות ערה לגבי המשך יצירתו של יוחנן טברסקי.