לוגו
מ טביב – מספר תימני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

האין זו עובדה פיקנטית, — שיש עוד עדה שלמה בישראל, הלא היא עדת התימנים, שלא הקימה עד עכשיו אף מספר אחד מתוכה, אם כי היא מבורכת בכמה וכמה משוררים עברים וביניהם גם בעלי שעור־קומה, שלצערנו פוסחים עליהם כל ההיסטוריונים של הספרות העברית, וכן לא נעשה מאומה כדי לקבץ את שיריהם ולפרסמם ברבים; הנה כי כן יתכן, ששומה עלינו לצין במיוחד את דבר הופעתו של הספור “כעשב השדה”, בחינת חדוש בספרותנו ופתיחת הקריה בפני מזג פרוזאי נוסף ושונה; וכי ישאל השואל: — האם יש ב“כעשב השדה” של מ. טביב משהו אשר יעיד במפורש, כי ספור זה נכתב על־ידי אחד מן העדה שהיא במצב של “טירון” במקצוע ספרותי זה, כי עתה יענה מי שיקרא את הספר ויאמר בפה־מלא: — בבנינו של הספור, בדרך הרצאת המאורעות אין לא חסרון ולא יתרון לגבי איזה מחבר, בעל אותו הכשרון ורק שהוא בן עדה אחרת, הרגילה ימים רבים ביצירה פרוזאית; ונשאר לנו רק לבחון ולמצוא, — האם יש הבדל ושוני אחרים ב“כעשב השדה”, ומה הם הללו?


 

ב    🔗

מענין הדבר, כי התוכן בכללו דומה לתכנם של ספורים עברים ראשונים שאצל יהודי אירופה, וגם מגמתו — אם מדעת ואם שלא מדעת — דומה למגמתם של הנ“ל: — תאור ההוי של “חדר”, הבלטת כל מגרעותיו הלמודיות והחנוכיות, והשחרת פניו בעיני הדור המתמשכל והולך, כדי שיקום וישנה מן המטבע שאיננה עוברת עוד ללמוד ולחנוך הבנים; אבל מכאן ואילך בעברנו מן הכלל אל הפרטים — הננו עומדים על ההבדלים, כחיצוניים כפנימיים, שבין הוי ה”חדר" שלנו בזמנו, לבין זה של התימנים, וגם בין פרטי הכתיבה של מספר עברי אחר לבין מספר עברי תימני זה ששמו מ. טביב; כל פרשת התעלולים של יחיא ב“כעשב השדה” — חדשה לגמרי, והיא נראית לנו “אכסוטית” לא משום שהמספר התכון לתתה לפנינו ב“אור” זה, אלא משום שמציאות זאת של הרחוב התימני בכלל, ושל הנער התימני בפרט, היא אכסוטית בעיני מי שאינו מצוי אצלה ואינו רגיל בה; וממש פלא הוא הדבר לכל מי שישהה את מחשבתו על כך: — כללם ככללנו ממש, ואלו הפרטים בתוך הכלל האחד, שונים בתכלית השנוי; ספור־המעשה בעל אותו התוכן והמגמה מידי מספר אשכנזי, אפילו בעל כשרון מובהק ומקורי, — ודאי שהיה עשוי לשעמם אותנו, ואלו אותו ספור עצמו מידי התימני מ. טביב — משך את דעתנו, כמעט מרתק את התענינותנו מהחל ועד כלה; מ. טביב אינו מתכון, כנראה, ליותר מספור ריאליסטי, וברובו ככולו של הספור הגדול הזה הוא עושה באמצעים נטורליסטיים, ודוקא דברים אלה מעניקים לו טעם מקורי כל־כך; ומכאן דוקא יש להסיק בברור מוחלט, כי המספר בעל כשרון פרוזאי הוא, לא רק בעל הבחנה במצבים שונים, מצבי רוח ומצבי נפש, אלא שהוא בעל מכחול נאמן, המציר ומעלה על הניר את כל הנפשות הפועלות על צבע קולן, על קוי תנועותיהן, על אורותיהן וצלליהן, כמות שהן; והראיה: — לא רק שהספור על פרטיו מענין אותך, אלא שאתה נקשר והולך אל העיקר שבו, ואתה צופה בחרדה אל גורלם של הגבורים, ולבסוף — פועם לבך בחזקה וריסיך אף נרטטים למקרא הפרק האחרון.


 

ג    🔗

מהי הדרך שאמנם היא קלה, אבל גם הבטוחה ביותר, לבחון ולדעת אם הסופר הוא בעל איזה יחוד? אם תבקש זאת בפבולה — תצטרך לנתוח ארוך ומדוקדק ולשקולים רבים; אם תרצה למצוא זאת בהערות העיוניות, שכל מספר חכם ובעל אופי מן הנמנע שלא ישבצן במסכת ספורו, או תרד לסוף כונותיו המוסריות של המחבר, — גם אז תהיה דרכך מורכבת וממושכת, אם כי ראויה, כמובן, לעמל זה ששכרו מרובה על הפסדו; אבל אם חשקה נפשך ב“תורה־כולה־על־רגל־אחת”, כי עתה צא וחפון בכפך כמה וכמה משפטים של המספר, קצת בהתחלתו של הספור, קצת מאמצעו וקצת, כמובן, גם מסיומו, ושים עינך לראות מה תארים קושר זה לעצמים שונים, וידעת מיד אם כתיבתו שכיחה ונדושה, או שהיא אישית ועצמאית; ואם תעשה כך לגבי מ. טביב בספרו “כעשב השדה” ונוכחת במהרה, כי נבדל האיש במשהו עיקרי, וכי מקורי הוא בהרבה והרבה פרטים לגבי טעם, צבע, קול ויחס לענינים ולאנשים שהוא הוגה בהם ומספר עליהם; ממילא אין לשונו דלה, אלא אדרבא, ידועת חן אישי, לא מדרדרת סתם ממגע קל, ולא מטרטרת בהלוך קשה על פני מכשולים נראים ובלתי־נראים, אלא מלאת־דם ונשמעת לבעליה; מ. טביב בעל סגנון משלו הוא, לפעמים נראה לך שיש כאן אפילו מדת־מה של סגנוּן, והיא לא כן; אין ספק כמעט בדבר שאנו מוצאים בזה משהו מן ההצטעצעות רק משום שאופן דבור זה, שהוא ריאליסטי לגבי התימני, — בעינינו אכסוטי הוא; בהמשך הקריאה והבחינה הננו למדים לדעת, כי גם בזה יד המציאות המיוחדת והבלתי־נהירה לנו; ואם כי הבוחן ספר ומעריכו כערכו אינו מצווה גם להסיק מסקנות מפורשות, הרי במקרה דנן, משום החדוש שבהופעה זו, מתבקשת כמאליה הבעת הדעה, כי מחברו של ספר ראשון זה לא כמתחיל הוא בעינינו, אלא כמי שבא ופרי בשל ומלא־טעם הראוי להנאת חכנו, בטנא שלו.