עם הסתלקותו של נתן בירנבוים ירד אלי קבר אחד המובהקים ומורכבי־הנפש שבאישי ישראל. הידיעה על מותו העלתה עמה את זכרם של מאורעות עמנו, מלחמותיו ונפתולי דרכו במשך שלושה דורות, בקירוב, שבכולם מעורב בירנבוים בגלוי ובסתר עירוב פועל ומפעיל. אין זה מקרה, שהטלגרמה אשר הודיעה כי בן שבעים ושלוש היה בירנבוים במותו, לא עוררה אימון. הכל היו סבורים שהוא כבר למעלה מגיל זה. קשה היה להניח, שחיים כה עשירים, כה מלאים פעלתנות, תמורות ולבטים נתקפלו בתוך שבעים ושלוש שנות חיים.

נתן בירנבוים הוא חידה ופתרון כאחד. הוא איש־ההפלאה, שזעזע עולמות, רעיונות, ארחות־חיים וסדרי מפלגה; אך הוא גם איש־ההרגעה, שנתכנס למיטת־הקיים, שנהנה משולחן גבוה בלא חידושים וטירודים, מתוך קבלת עול שמים בכניעה של מאמין, שאינו מהרהר אחרי מדותיו. בתחילה בקש להפוך את הקערה על פיה, אך לבסוף שמר על פי הקערה שלא יתרחב ושלא יפול אל תוכו משהו שאינו לרצון אלהי המסורת. ודאי, כל אלה היו בתקופות שונות ובשעה שנתפס להשקפות שונות, ברם, נדמה, שחלוקה זו לתקופות לא התאימה אצלו לעולם, קל וחומר שאינה מתאימה עכשיו, לאחר שמגילת חייו פרושה לפנינו. האישיות היא תמיד אחת ויחידה. ביתר דיוק: היא תמיד חלוקה ומפולגה לרשויות רבות. המורד הוא גם שמרן, והשמרן הוא גם מורד; הדתי הוא כופר והכופר דתי; האוהב – שונא והשונא – אוהב. אי אפשר ליחד כאן את הדיבור על ההנחה הזאת, שחיי הנפש הנסיוניים והעיוניים מאשרים אותה. לצורך עניננו דיינו לדעת, שנתן בירנבוים היה בעל רשויות רבות. בעל דו־ערכיות בכל יסוד מיסודותיו ובכל מעשה ממעשיו. ולא בִכְדִי המשיכו בני־חוגו החרדיים לחשוד בו עד יומו האחרון, שמא אין בו הכל כשורה. ובהערות לספרו עם ד'" הוא קובל על שמתעלמים מן התוכן הוידויי שבספרו, כאילו אמרו: הן בעל תשובה הוא.

שלשה גלגולים עיקריים נתגלגל, שמבחינה חיצונית ודאי אחד הוא היפוכו של חברו, אך כשנסתכל לעומקם נראה, כי משורש־נשמה אחד הם ולנקודת־אחרית אחת נמשכו.

גלגול א‘: התעוררות הכרתו הלאומית, זמן ייסוד כתב־העת “אוטואמנציפציון” והופעת ספרו “Die Jüdische Moderne” " שבהם שאף ליהדות מודרנית, השומרת על עצמה תוך כדי קבלת תכנים ולבושים של התרבות המודרנית. לאותה תקופה שייך גם פרק־חייו ומחשבותיו כציוני. כבעל רעיון המדינה היהודית, כחבר וכשותף לעבודתו של הרצל. אף המלה "ציונות, נוצרה על ידו. ואם כי טעמי פרידתו מעם הרצל והציונות אינם מחוורים עדיין כל צרכם (הנימוק המקובל הוא, התנגדותו לדיפלומטיזציה של הרצל, אך הוא עצמו אומר: “הביאתני לידי כך הכרתי שהכרתי את יהודי המזרח. מצאתי בהם את כל הסימנים של עם חי, לבדד ישכון, ונתחוור לי, כי אין צורך כלל לכונן מחדש עם החי וקיים כבר”), אין ספק, שגרמה לכך אותה תכונה שבנפשו, שאינה מניחה לו לראות זמן רב חיוב ברעיון אחד. האופי הדיאלקטי והאַמביולנטי של הגותו והרגשתו היה מצמיח לו את השלילה מתוך החיוב, בבחינת שלילת עצמו של החיוב וחיוב עצמה של השלילה. כך נטש את הציונות והלאומיות המודרנית, שהגיע אליהן בדרך האבטודידקטיות והרציונליזם וגם בדרך החוויה, ונתפס ללאומיות הגלותית, המחייבת את העם היהודי כמו שהוא, בשפתו ובאורח־חייו, בסגולות גלותו ובפסיביותו המדינית. זה גלגול ב’, שכפי הנראה הכאיב לו אח"כ יותר מן הראשון והשתדל להיטהר ממנו כל ימי חייו. בפרק חייו זה היה מטריאליסטן ואידישסטן והיה בין מכנסי ועידת צ’רנוביץ. אולם גם לפי עדות עצמו לא היה לבו שלם בתקופה זו, ולכן היא מורכבת מפרקי־ביניים שונים. גם השם “מתתיהו אחר”, נותן מקום לחשוש, שיותר משהיה “אחר” רצה להיות אחר. אלא שלא עלתה בידו. הוא נשאר איש־הקרעים ואיש הרשויות המרובות. הוא היה הוא ולא אחר. ממנה עבר לגלגול השלישי שבחיקו נח עד יום מותו.

לכאורה יש בתקופתו הדתית משום אחדות ומחוז־חפץ, שאליו נמשך כל חייו. אך אין זה אלא לכאורה. קריאה עיונית בספריו, ביחוד ב־Um die Ewigkeit”" מעמידתנו על ההמיה ההססנית שבהלך־רוחו ומחשבתו. אם כי בסיסו הגלוי של הספר בסיס דתי הוא, הרי המלט הסמוי, המלכד את אבני בנינו, מלט ספקני הוא. במאמרים ובמסות שבספר זה נתרכזו כבנקודת־מוקד יסוד הגעש, הכעס, הספק, היאוש, האמונה, דרך התשובה והבקורת. אין כאן הטפה דתית מתונה ושקטה, המפכה והבטוחה בעצמה של איש־אמונה איתן. יש קולות וברקים, התקפה ודברים חותכים, כאילו צריכים הם להחריש איזו התנגדות פנימית או רחש של “איפכא מסתברא”, המרשרש אי־שם בחדרי הכרתו.

הראיתם מימיכם יהודי מאמין, המודה במקצת גם בדת אחרת? אך הנה מה שכותב בירנבוים ב־“Vom Freigeist zum Glӓubigen” .

“… הרכנתי ראש אפילו, לפני שמי־האלים של היונים העתיקים משום שהכרתי בהם את שאיפת האדם למלכות הרוח ותשובת הרוח לאנשים האלה, שלא הובנה כהלכה, וראיתי איזה ענין גדול נתנו השאלה והתשובה האלה לעולם.– – – ואם כי הרגשתי הרגשה דוחה כלפי כל מה שמבדיל את הנצרות והאישלם מן היהדות, ואם כי לא יכולתי להבליג על כפית־הטובה שהללו גילו כלפי הורתם – כשראיתי שהם הוציאו עמים מידי עכו”מיותם והעניקו להם את הגרעין הבלתי אמצעי של הרעיון היהודי, לא יכולתי אלא להשתאות להם מתוך רגש הוקרה, בראותי בה נסיונות נהדרים לצקת את הרעיון היהודי בדפוסים שאינם יהודים"…

ודאי, הפסוקים האלה – שאינם בודדים – הם תעודה אנושית ואישית נשגבה, שכן הם מרוממים אותו למדרגה של אוביקטיביות גבוהה, אולם מבחינה דתית־יהודית תמה אני אם יזכו להסכמתו של מאמין בישראל, שאינו בעל תשובה, כלומר, אדם שנשתיירו בו סגולות אמן הנהנה מכל מה שאפשר. כל אמונה דתית היא אכסקלוסיבית ביסודה. רק סקפטיקן יכול למצוא צד טוב וצד של יופי בדת אחרת וצללים בדת שלו. לפיכך אין תימה, שבירנבוים הגה פעם את הרעיון של כנסיה דתית, שתקיף את כל המאמינים בני הדתות האחרות. הוא הרגיש את עצמו קרוב לכל מאמין באלהים, מבלי להגביל בדיוק את הצורות והדמויות, שכל אחד מיחד לו מתוך חוג חייו ומסורתו. כשם שקודם לכן הרגיש את עצמו בודאי קרוב לכל כופר, מבלי לבדוק את מקרות כפירתו.

היתה בו הכרת־יעוד והרגשת שליחות. בכל התקופות ובכל התמורות ראה את עצמו כמי שהוקדש ליסר ולבשר, להודיע טיבן של אמיתות חדשות ולגאול אנשים ורעיונות. אילו היה חי לפני מאות שנים היה ודאי מעשיר את תולדות ישראל במאורע משיחי אחד. כל ישותו אמרה תעודת־שליח. מבעו, פתטיותו, עוז דבריו, אש שנאתו ואהבתו, מזגו הגלגולי ועקשנותו האכזרית העלולה להחריב את עצמה ואת אחרים – מעידים־מגידים, כי יותר מקורטוב של דמות משחית היה בו. אלא שתנאי חיינו וזמננו מנעו ממנו להופיע בנוסח ההולם את יצרי־יעודו.

לא קל הדבר לעמוד על טיבה של נפש זו, שחוט של טרגיות משוך עליה בנפתוליה ובדרך פעולתה. נופך של היתול־גורל מוסיפה העובדה, שדוקא הוא היה מזכיר ההסתדרות הציונית, כמעט־מזכיר לאידישיסטים ולבסוף מזכירה של “אגודת ישראל”. הוא הסופר השנון, הוגה הדע ות, הפקפקן, האוהב אמנות, השוקל מלים בפלס, צריך היה לחבר החלטות ולנסח עמדות. לא בכדי פרצו סכסוכים בינו לבין מפלגתו, סכסוכים שהיו מסתימים תמיד בנצחון הצד השני ובפרישתו הגמורה.

סופו מעיד על תחילתו ועל אמצעיתו. הוא מת לאחר שפרש מן הצבור, הוא מת ביחידות, כשם שחי ביחידות. הצבור שלו היה תמיד צבור מדומה. הוא היה טיפוס של סולל־דרך, שפרש מיד לאחר שדרכו נעשתה רשות הרבים; לא מפני שלא רצה ברבים, אלא מפני שהרבים בעלי הרישול והרוטינה לא היו לרוחו. אילו הו בידו אמצעים ללוש את הרבים לפי דפוסים משלו, אפשר שהיה עושה זאת. אך בדור הדמוקרטיה לא היה זה אלא חלום. כך אירע, שלא נהנה מעולם מפרי מעשיו, והנהנים היו כפויי־טובה לו. הוא הטיף לציונות לפני הרצל טבע את המושג הזה, אך הקהל הציוני שכחהו; הוא נלחם לתרבות עברית חדשה לפני אחד העם, הוא הכריז על אידיש כשפה לאומית לפני היות תנועה אידישיסטית; הוא הרביץ את רעיון ההגמוניה של תורת ישראל בחיי היהודים עוד לפני שהיו אזנים להצעה כזאת בארצות המערב, והוא דרש ציונות מעשית וישוב א“י עוד לפני שקמה תנועה כזאת. אך את כל המערכות האלו עזב אם מרצון ואם מאונס, אם לאחר התנגשות עם אחרים או כתוצאה מהתנגשות עם עצמו. כי הוא היה בעצמו צבור, צבור של רשויות, הנאבקות אחת עם השניה. הוא היה טיפוס משיחי, שאינו מסתפק במעט מעריצים, אלא אדיר חפצו לגרור אחריו את כל העם או לפחות כתה גדולה ממנו, כדי לברוא מצב־חיים חדש, הערוך על פי תורתו. אדם כזה, כל כמה שהוא עמוק ורב־אשכולות, מטיל תמיד חשד בתורות ובהלכות ואינו נח מזעפו עד שרואה מעשה לפניו, מציאות, שולחן־ערוך. ולפי שלא זכה אלא לשולחן של תורה, ולכתר של בעל הלכות, המונים לא נהו אחריו ולא חיו מפיו – נשאר הססן. ושמא יש בכך הסבר לתשובתו אל תחת כנפי הדת, שכן זו נתנה לו מעשה איתן וסדרי־הנהגה והליכות יציבים. הר־הגעש שבנפשו נתקרש והפך לבּוֹת של מצוות כבויות, שעם כל חריפותו לא חדש בהן כלום. כת־”העולים" שיסד ושלושת העקרונות (תפארת, רחמים, דעת) שעליהם השתיתם – לא שבו לבבות, כי לא היה צרור בהם כל חדש.

בירנבוים זרח כמה זריחות ושקע כמה שקיעות. אך כל זריחה וזריחה השאירה אחריה רישומים עמוקים. כסופר מעורר ומבקר יהיה ערכו שמור לדורות.