א

משהבהיקו לפני פעם בשחר חיי דבריו וחתימתו, שוב לא נמחו מזכרוני ומטעמי. הדברים היו ערבים לחכוֹ של הצעיר בגליציה, שזוועות המלחמה ורוב גלגוליה נחקקו בנפשו. אותה שעה עלה העולם, כביכול, מן הרחצה האדומה כולו שכּוּל ומתוֹם אין בו. על כל מדרך כף רגל חורבה, מפולת, קברים. ביחוד היתה הרוסה כנסת ישראל. והנה באה אי־מזה רוח התנערות עזה. בחללם של החיים המזועזעים התחילה מנהמת שוב בת־קולם של געגועים ואמונה באדם. הפּצעים הגלידו והלכו. כל אחד השתדל ששׂר־של־שכחה ישלט בו ויעביר מעליו את זכרן של הקורות והצרות האחרונות. כי נסיונות העבר הקרוב העיקו כעופרת על כנפי הדור, שביקש להמריא שנית אל על. איזו סלחנות נשתפכה, שאחריה בא רצון ברזל לברוא את האדם והחיים בריאה חדשה. אף בעולמו של ישראל נפל דבר. הנוער על כל גיליו ושכבותיו התעורר. החומר הרופס הזה שבערים ועיירות נכנס לתוך דפוס של חיים וחינוך. לדפוס של “השומר־הצעיר”, שערכו בתקופה ההיא עודנו ממתין להערכה.

באותן השנים קראתי את ר' בנימין. בכרך אחד קראתיו. מה שהדפיס ב“המעורר” ומה שפרסם ב“הפועל הצעיר”, ב“מעברות” ואח“כ ב”התקופה“. עם כל הפרשי הנעימה שבהם, נתמזגו עם רקע התקופה הכללית ועם הלך־נפשי שלי. קול דק אבל חזק, אנושי, רווי ספק כלשהו, רוֹמנטי, קולו של סופר עברי מארץ־ישראל, המכנס את צליליהם וצלליהם של המאורעות ומאוויי הדור, פּוֹתכם אלה באלה עד שיוצאים מתחת עטו פרקי חיים ושירה, פרקי חזון ועצבוּת. הוא כאילו המתיק סוד עם הקורא. אפילו בשעה שהרים את קולו ולחש לו באוזניו רז. ובכך היה משהו מסתוריי. כי המסתורין הם עירוב של צל וצליל ולחש. וכמדומה לי, שכך הוא ר' בנימין עד היום. כל רשימה משלו היא לחישת סוד, שאת גילויו השלם אנו צריכים לבקש במקום אחר. הוא יודע את דרך הפיתוּי והמשיכה, על כן משתרבבות תמיד אזנינו לקראת סודו. דבריו הם בחינה דנוקבא: יפים מגרים, עוקבים, אך דוחים את הפתרון לשעה אחרת ולמקום אחר. ואין זאת דחיה טכסיסית בלבד, כדי למתוח את יצר הסיפּוּק ולהגדיל את הנאתו, אלא מתוך רצון להתגלות קמעא קמעא, טפח אחר טפח, להניח את הפתרון לאחרית ימיו או להצניעו לעולמים. ואעפ”י שייחסנו תכונות נשיות לדבריו, אין הם בוגדניים, אלא שומרי סוד. וזוהי מעלה יתרה. דחיפה היא בסופר לומר הכל בבת־אחת, בשיר אחד או במאמר אחד. אולם חייב הסופר להאבק עם נטיה זו ולנצחה. כי כל האומר הכל ובנשימה אחת – גם הנאמר וגם האומר אינם מאריכים ימים ואינם מטילים עוֹגן בנפשנו. מי שאיננו בחינת “תנא ושייר” הריהו ככדור מנופח שהוציא את אוירו. יש סופרים, ששירתם היא שירת הברבור. אי־פעם, אי־שם כתבו משהו וצררו בתוכו את כל־עצמם עד שלא נשתייר מהם אפילו כזית, ומאז ואילך אין אמירתם אמירה ואין כתיבתם כתיבה, הואיל ולא זו בלבד שאינה מוסיפה על הראשונה אלא היא גורעת הימנה, מטילה בה פחת. עלובים הללו סוֹפם שהם מגוללים את האשמה על צוארה של החברה שאינה מכירה בגדלוּתם.

ר' בנימין שונה את משנתו ומשייר. מן השיוּר הזה הוא עושה יסוד למשנה אחרת וחוזר חלילה. לפיכך יכול הוא לשוב לנושא אחד פעמים הרבה ואינו משעמם. ולא את הקורא בלבד הוא מפתה, אלא גם את הנושא עצמו. הוא מדבר על לבו עד שנענה לו. יש סופרים, הפותחים את מאמרם במלה כבדה או בפסוק זועף. ע"י כך הם מהממים את הנושא ונוטלים כביכול ממנו את כוח הדיבּר. הוא מוטל אמנם עקוד לפניהם ואפשר להם לעשות בו כרצונם, אך יחס גומלים אין ביניהם. רק לאט לאט מתעורר הנושא מהימוּמוֹ ושפתיו מתחילות דוֹבבות. אלא שבינתים נתגבבו הרבה פסוקים קשי־לב ומרעימי־פנים וקולו הרך והטבעי של הנושא נחבא בתוכם. ר' בנימין לא כן עמדוֹ. הוא פוֹתח באתא קלילא או באימרה של מה בכך, שתכליתה להפנות את הלב, לשדל את הנתבע ולהכשירו מיד בליבוב ניבו. בדברו על מטרות המלחמה של היטלר, הוא פותח בזו הלשון: “כן, מה יהיה בנפלו”? בעסקו בשאלות חשובות, הוא פונה לא הקורא בכינוי־החיבה: “בתי”! הפסוקים הראשונים אינם אלא מעין שאילת־שלום או ברכת־נימוס, ולכל היותר יש בהם משום קריאה: למנצח! סלה! כך הוא מערים על הקורא ומטה את אזנו לשמוע אל רינתו ואל תפילתו.

ב

כשראיתי בפעם הראשונה את החתימה “ר' בנימין”, ננעצה בי כחידה, שלא ידעתי פשרה: האם כינוּי ספרותי הוא, או שם פרטי? הדתי הוא האיש הזה או לא? הבמקרה נקלע לספרות העברית מכסא־הרבנות, או שהוא בן־בית בה? וגם פליאה פרכסה בי: הכיצד מוסיף לעצמו אדם את התואר “רבי”? מסביבי לא היה מי שמיטיב לדעת זאת ולא נסתלקתי מן הספק. ועד היום טועם אני בשם זה טעמים הרבה. יש שמות וכינויים,המשתגרים על פינו ועל דעתנו יפה וללא ערעוּר, באופן שהם חדלים להעסיק אותנו. אנו רואים אותם כחלק מעצמותו של האיש או הסופר, גם אם נצטרפו אליהם באקראי או דרך גלגולים שונים. אולם ישנם שמות, הצופנים בקרבם כל הימים איזה תיקוּ, איזה סימן שאלה. כל פעם שאנו נתקלים בהם, אנחנו תוֹהים עליהם תהייה חדשה וציורי־דיוקן שונים מרצדים לעינינו. כמין ספק נזרק לתוכנו ואנו מתחילים להרהר: שמא טעות היא בידנו ואין התאמה בין מחשבתנו ובין המציאות. יהושע רדלר־פלדמן ור' בנימין – מכלל השם הראשון יצא או הוציא את עצמו ולכלל השם השני לא בא, אעפ"י שהוא עכשיו היחיד המתנוסס בכתב ובעל־פה. יתר על כן: השם ר' בנימין הוא חמוּר, קפדן וזועף משהו. בעל שם כזה דרכו להשמיע דברי הלכה, דיני טומאה וטהרה, חוקים ומשפּטים. מאחוריו צריך לעמוד יהודי בעל גבות זקופות, המטיל מרה בתלמידיו ועל סביבותיו. אך ר' בנימין האמיתי הלא הוא כולו אגדה, נעים זמירות, קולו ערב ופרקו נאה, דבריו נאמרים בנחת ועצותיו במתינות ואין חלקו עם בעלי ההלכה הפּסקנים. על כרחך אתה בא לידי מסקנה, שעדיין לא השגנו גם את שמו של ר' בנימין, העתיד לכבּד אותנו בגוונים חדשים ובגילויי נפש חדשים. כי השגת השם אינה מן הדברים הקלים, ביחוד שם שאיננו תשורה מידי אבא לבנוֹ, אלא פרי בחירה חפשית ומנוּמקת של אדם פּיקח.

ג

השקפת עולמו הוּמניסטית. ההוּמניזם הוא הבּריח התיכון המַבריח את כל החלקים שבנפשו. והחלקים מרוּבים וגם מקורות היניקה מרובים. זהו הוּמניזם שבדם, שאינו זקוק ביותר לביסוס למדני ותוֹרני. עליו הוטבע העולם עד המלחמה העולמית. יש שני סוגים של בוני השקפת עולם. יש סוג, האוֹגר בטנא שלוֹ כל הראוי לדעתו לאגירה ומעבּדוֹ אח“כ עיבוּד גמור. הלה מטשטש כל עקבות של מקור והשפּעה מדעת ושלא מדעת, וכשהוא מפיע בפומבי ומחווה דעה, הוא יוצא כאילו בכלים משלוֹ ובהשקפות משלוֹ. אולם מצוּי גם סוּג אחר, שאינו נפרד בנקל משלשלת היוחסין של השפּעותיו ודעותיו. הלה מציין תדיר את מראה־המקומות והשמות, שמהם נטל קב או קביים של יניקה. הראשון יוצק את בסיסו מתערבות של יסודות שונים, לפיכך הבסיס חלק ונוצץ ללא חציצות, ואילו האחרון עושה פסיסים פסיסים מעשה־תשבּץ, ולפיכך הוא נראה כ”מעשה־מרכבה" של חלקים וחלקיקים שאולים. ר' בנימין שייך לסוג האחרון. הוא כורך את הרב קוק עם גנדי, דברי גיתה עם מימרות חסידים, אדיקוּת דתית עם פאנשמיות, סוציאליזם עם דת, דיני בשר בחלב עם צמחוניות, תורנים עם כותבי רומנים. מכולם נטל פרוסת־השפּעה והניח אותה בהווייתה. מרבד השקפותיו עשוּי משבצות משבצות וכל הרוצה בא ורואה אותן. כשהוא קורא ומתרשם, או משׂוֹחח עם אדם חשוב ומתרשם, או שומע ומתרשם – הריהו מוסר את הדבר בשם אומרם מתוך הארה או הערה שלו. לפעמים הוא מצטט ארוכות וחתימתו אינה אלא מעין קבלת קנין, או קבלת אחריוּת לאמיתת הציטטה, כי העיקר לו הדבר הנאמר, המטרה שאליה הוא וקלע, ואחת היא לו מי הוא בעל הדבר.

מכאן גם ריבוּי צורות הבעתו. הוא עובד בבמות ספרותיות שונות, ובכל אחת מהן יש לו נוסח מיוחד. משול הוא לחזן מנוסה, העובר לפני התיבה פעם בנוסח ספרד ופעם בנוסח אשכנז, הכל לפי הקהל שלפניו הוא עומד. ובאמת: אין דומה כתיבתו ב“ההד” לזו שב“מאזנים”, וזו שב“דבר” היו בה שינויי גירסא לגבי זו שכתב בשעתו ב“שאיפתנו”. ויותר משיש בהם הפרשי־נוסח וגינוני הופעה פומבית. הסממנים שונים ולפעמים שונים גם הרוח והריח. זה הכלל: יודע ר' בנימין את נפש שומעו וגנוז בו די כוח חיוּני להרוות את כל אחד על פי דרכו וכושר קיבולו.

ד

דמות דיוקנו החיצונית של ר' בנימין הולמת את שמו. מדי פגשי אותו, אני מביט אחריו. זריז הוא בהילוכו, מהיר שלא לפי גילו. פעמים מציץ הוא לאחוריו שמא החמיץ את ההזדמנות לראות איזה מכּר או מראה סתם. אולם גם זאת הוא עושה כאילו שלא במתכוין. הוא דומה עלי כאחד הנוסעים מן הדורות שעברו, מעין בנימין מטודילו, שגימא ארצות וימים וכיתף על גבו את עומסם של רשמים, ידיעות וסיפורי נפלאות. מכאן גבו הכפוף כפיפה שיש בה מן הכורח ומן ההידור כאחד, ודבר זה הלא ידוע הוא: גב שחוח משהו מצד אחד וזקן היורד על פי מידותיו ממש מצד שני – סימני־היכר הם לבר־אורין ובר־דעת ובר־נוֹי ישראלי. הגב היהודי הוא כמין כלי־קיבול ליגיעת המוח והרוח, ליסורי הגוף והנפש. שם הם מצטללים למשקע־עולם. ואילו הזקן הוא מעין קרנים שעירות, שהמוח מזריח כלפי מטה. מכאן העובדה, שאפילו בימינו הזקן הוא תפארת רק לבעלי־מוחין. כמה מגוחך בעיני יהודי, למשל, אותו קאצאפּ המתהדר גם כן בזקנו!… זקנו של ר' בנימין איננו על דרך הפּשט בלבד, אלא גם על דרך הרמז והסוד. וכבר דרשו בו דרשיא כל אחד על פי נטייתו. ודבר שדורשים אותו כמין חומר, כידוע שאינו מחוסר ענין. סימן שיש בו איזה “לוּז”, שלא עמדו עדיין על טיבו. ועינים לו לר' בנימין המאומנות בראייה. יש עינים הרואות סתם, מפני שדרכן של עינים לראות, מפני שהן מצוּות על כך מטעם בוראן; אך יש עינים, שכבר נתשחררו מראייה רפלכסיבית, יצרית, והן רואות על דעת עצמן כביכול. יצר הראייה פסק מהן וכשאינן רוצות – אינן רואות, ומה שאינן רוצות לראות – אינן רואות. הן תמיד ברשות בעליהן. שכחַת ראייה אצל ר' בנימין הוא סימן רע לנשכח, ודאי אמר לעיניו: בריה זו היא “בבל יראה” והן צייתו לו. בקולו יש נעימות. את דבריו בפני הקהל הוא מנגן. את הסגוֹל הוא מתּיז ומעגל, כדרך שהגרמנים מבטאים את ה־E שלהם. גם המנוח יוסף אהרונוביץ ז"ל היה מבטא כך (אגב, בפעם הראשונה שמעתיו מדבר לזכרו של אהרונוביץ). המשפּטים שלו מחולקים לפי פסקי־הטעמים האשכנזיים, חלק אחר חלק, ומשופעים בסימני־הפסק. אוהב הוא את האתנחתות, המפיסות את דעתו של השומע או הקורא.

לשונו של ר' בנימין כפי שהיא נתוּנה לפנינו בזמן האחרון עצמית היא. חותם מיוחד לה. גם בשעה שהוא מערים על חתימתו אנו מגלים את בעליה האמיתיים. אין היא עשירה במובן הפשוט של המלה “עושר”. אף חידוּשים יתרים אין בה. אבל יודע ר' בנימין לנהוג מנהג אמידות גם ברכוש לשוני לא־גדול בערך. בן־משק הוא. בעל חסכון. אך לפעמים הוא מבזבז שתים שלוש מלים גנדרניות במאמר אחד והן עושות רושם של עדי־עדיין, מכלוּלים ופאר.

ר' בנימין הוא איש־ירושלים. שם הוא מתמזג עם הנוף הציורי והרוחני. בבואו לתל־אביב הריהו כביכול נטע זר. משער אני, שגם דבריו הנכתבים בירושלים והנקראים בתל־אביב מפסידים מקצת מסגולות אַקלימם. ירושלים היא עיר של לבושים. כל דור הניח אחריו לבוש, והדרים שם כאילו מתעטפים בכולם. תל־אביב אוהבת לערטל ולהתערטל. לא כדי לזכות או לחייב נאמרים הדברים, אלא כדי להתקין בידינו קנה־מידה נכון להערכת דברי ר' בנימין. ללמדך, שאם פרסומיו ב“ההד” לא תמיד מפיקים רצון מאתנו, הרי אין לשכוח, שאילו היינו שם, בירושלים, אפשר שהיינו טועמים בהם טעם אחר.

ר' בנימין אנו רבי שיש לו תלמידים. תמיהני אם יש אפילו סופר אחד שהצליח לחקותו. יש תלמידים לשופמן, לעגנון, ליעקב רבינוביץ. אך לוֹ אין. כל תלמיד נאחז בצורות הבולטות של מטבע רבוֹ. אפילו הטוב שבתלמידים מזייף את חותם רבו. אך חותמו של ר' בנימין איננו בר זיוּף. יש בו סימנים סודיים שעדיין לא נתפענחו לנו. סממניו מורכבים הרכב מסתוריי, שרק טעמם וריחם מורגשים לנו אך לא מלאכת עשייתם. השם המפורש שלו לא נמסר לנו. ותלמיד שאינו יודע את שם המפורש של רבּוֹ, כלום תלמיד ייקרא לו? אעפי"כ אינו הולך ערירי. על כל מה שהוא כותב וכל זמן שהוא כותב יחבבוהו קוראים לאלפים, מתנגדים ומקורבים. הוא גורם הנאה והשפּעה גם לסופרים, המגלגלים לתוך יצירתם שמץ־מה מהן וכך יש כבר מהישארות הנפש.

ה

סימנו הגלוי של ר' בנימין הוא פשטות. בין בשעה שרוחו שלוה ונוחה ובין בשעה שהוא כועס ומסרב, אין הוא סוטה מן הביטוי המתון אלא לעתים רחוקות. המליצה הזועפת מתמתקת תחת קולמוסו. שקערוריותיה וזיזיה מתמלאים. העקוב נעשה למישור. אולם הפשטנות היא על פי הרוב תולדה של היאבקות עם סבכים ונבכים; היא מסתננת ועוברת דרך צנורות מפותלים ושלבים עקלקלים, כדרך שהמים הפשוטים הראויים לשתייה מזדככים תחילה מבעד לשכבות האדמה העבות, בהניחם בתוכן את היסודות הדלוחים וכבדי־העיכול. הביטוי הפשטני הוא הישג אמנותי. ההבעה הטבעית אפילו היא מוצלחת ביותר, הריהי נתונה בשפיר ושליה ככל ולד בהוולדו. הסופר הוא בחינת מילדת ומשפּרת למחשבות האדם והרגשותיו. הפשטוּת והשקיפוּת שבסגנון מחפּוֹת לא־פעם על נפש מורכבת, הנלבטת בסתירותיה, כשם שביטוי מעורפל ומסובך אינו תמיד סימן לעומק ולעושר, אלא יש והוא מעיד על עצלות ועל חוסר תרבות. בקראנו צרור דברים של ר' בנימין, העוסקים בשאלות שונות, אנו שומעים הד נפתוליו ומנחשים את גלגוליהם דרך מעלות ומורדות. ולא סגנונו בלבד, אלא גם תוכן דעותיו וצביונן חצובים מספירת הסתירות והניגודים, אין זה דבר של מה־בכך, אם ר' בנימין מלמד זכות על בריינין המנוח ואומר: “עצם החטא הוא ענין גדול במשק הבריאה ובתכניתו של הבורא”. לא מימרא פילוסופית של סטואיקן היא, אלא חווייה רוחנית של מי שהמישור אשר בנפשו נכבש בכוח רב והפּשטות שבדבריו היא פרי מירוק והצטללות. כשם שנפש ההוּמוריסטן היא על פי הרוב כחֵמת מלאה צער ותוגה, וההוּמוֹר אינו אלא מסווה עליה, כך יתּכן שהפּשטן הוא קשטן,כלומר מקשט ומפשט את המורכב והמסובך. ראית קלוּת של כתיבה והבעה – בדוֹק אחריהן ותמצא, שהסופר השׂכיל לטשטש את עקבות הקושי והאימוץ שבעבודתו. פעמים יש בכך אמנות לא פחות משיש טבע.

ראוי לו לדור הזה שילמד מר' בנימין את חכמת הכתיבה, את הכשרון לעסוק בשאלת בוערות מתוך פתּוֹס של מרחק, ובשאלות העומדות ברומו של עולם - מתוך נעימה אינטימית. גם אלה שרוצים להפליג ממנו והלאה, שאינם מסתפקים באינטימיות של צמצום משפחתי, חייבים להבליע בקרבם את היסודות הללו. על כל פנים תמונתו של ר' בנימין מבהיקה לדור ומפתה את המטפל בה.

אדר ת"ש